קרחון של רגשות

שתי מטומטמות שעשו מעצמן צחוק,
כמה טיפשות צריך כדי לחשוף את עצמך בפני מישהו שאתה לא מכיר?
אני מתעלמת מהצביעות ומהרוע,
אותי זה לא הפתיע.
אבל הטמטום - אין לו גבולות.

שנת 2005 תמה, זו השנה הראשונה שבה החלטתי להיות בשביל עצמי.
הקדשתי את מרבית השנה לעצמי
והפלא ופלא, זה אפילו הניב פרות.

ניפיתי אנשים שהזיקו לי,
אבל התעקשתי במשך שנים לשמור על קשר איתם (מזוכיסטית או לא?).
עזבתי מקום עבודה שאומנם הכניס הרבה כסף,
אבל לא השאיר לי זמן פנוי או אנרגיות לבזבז אותו.
סוף סוף נרשמתי ללימודים,
בהחלט המתנה הכי טובה שנתתי לעצמי (יותר נכון ההורים נתנו).
ויתרתי על המצופים וקפצתי היישר לתוך המים העמוקים בבריכת הבדס"מ.

עברתי דרך לא פשוטה, אני לא יכולה להעיד שלמדתי משהו שלא ידעתי על עצמי,
אבל בהחלט אני יכולה לומר שההתמודדות לעיתים הייתה לא קלה.
ובתור אחת שאוהבת את החיים הקשים – טוב לי!

אני יושבת ומחייכת,
מחייכת שעכשיו יש מישהו שלא מוותר לי, שלא נותן לי לברוח, מישהו שיודע לומר את המילים הנכונות, בזמן הנכון (ברוב המקרים),
מישהו שהבין שאני זקוקה לאתגרים,
מישהו שלא משאיר לי מקום לספק, שלא משאיר אותי רגע אחד מהוססת.

אני מחייכת כי הכרתי שתי נשים מדהימות שמחממות לי את הלב.
אני מחייכת כי השנה סוף סוף אני מתחילה לאהוב את הדמות במראה.
אני לא מתאמצת להתאים את עצמי לסביבה,
השנה הייתי כל כך מחוברת לעצמי שלא עניין אותי להיות האאוטסיידרית שבחבורה.

לחיי שנים של אושר והגשמה עצמית !



http://s63.yousendit.com/d.aspx?id=3UKREZTJ78CSD1FOO2944BT5Z1

ימים של שקט, ימים של חיוך,
רוגע נפשי משולב בהתרגשות מתונה, שנבנית מקצות העצבים ומטפסת אט אט למחוזות אחרים.
כל כך כיף לא לצאת מהכלים,
לא לאבד את עצמי לדעת,
לתת לעצמי אפשרות להתבשל בתוך ים של רגשות, לחוות דברים על קצה המזלג
וליהנות בדרך מכל ביס.

תודה.



http://s56.yousendit.com/d.aspx?id=1R8N9RICDEEPM1LRU46HXFZ2HI

השרביט בידיים שלי ומכיוון שקיבלתי איומים על חיי אני לא יכולה להתחמק 😄

3 דברים על ורטיגו:

1) נחשפתי לבדס"מ לפני כשנתיים בערך ע"י צייד הוניליות מר אביס היקר, אחרי הכרות שטחית החלטתי שלבדס"מ מגיעים כל החולי נפש ומוכי הגורל. כיום טרם החלטתי אם גם אני כזו או שהדעה שלי היתה נחרצת מידי 😄 (אוהבת אותך חבר נפש שלי)

2) הפטיש הכי גדול שלי הוא סקס אוראלי , כן גבירותי ובעיקר רבותי - אני ורטיגו ואני אוהבת למצוץ!

3) הפחד הכי גדול שלי הוא מצבים, אל תשאלו אותי למה......


ועכשיו לחלק האומנותי:

מס' 1 אצלי היא כמובן עוגי, פחות מחודשיים אנחנו מכירות אבל אוהבת אותך אהבת אמת, מרגישה שאת אחותי התאומה לפעמים }{
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=4193

מס' 2 יוספוס, פשוט מצחיק אותי בטירוף 😄
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=10076

אחרון חביב ובהחלט הדובדבן שבקצפת, מאסטר יקיר - איכות זו לא מילה גסה!
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=805


אם יורשה לי, מעבירה אלייך את השרביט מאסטר יקיר 😄

רבות חשבתי על הפוסט הזה, ברור לי שאני רוצה לכתוב אותו, ברור לי שאני צריכה ולכתוב אותו
אבל מה למען השם אני אכתוב?

אני יכולה להשתפך ולהתנצל מכאן ועד שנה הבאה, לא זו המטרה.
הרי מה שנעשה, נעשה כי באמת כעסתי, כי הייתי בטוחה בצדקתי
כל מה שנעשה, נעשה בקיצוניות בכוונת תחילה, כדי שלא יהיה אפשר להשיב את הגלגל לאחור.

אולי בתוך תוכי ידעתי שיש סיכוי שאני טועה, אולי זה שוב הפחד שלי דיבר אליי והחלטתי שבמקום להתמסר לגמרי אני אמצא לי (שוב) על מה לכעוס ואתנהג בצורה הכי קיצונית שאפשר, כדי שמאסטר יכעס, יתאכזב, ירים ידיים ויוותר עליי.
ואז..... אני לא ארגיש פגועה, אני הרי כועסת!

מודעות עצמית היא דבר מבורך, אני מקווה שבפעם הבאה אני אדע לזהות את הטריגר דקה לפני שאני מתפוצצת.

תודה לכולם שדאגו, תמכו וחיזקו.
תודה לאביס שעזר לי להגיע למסקנה הזו, לולא האיר את עיניי אני לא בטוחה שהכדור שלג הזה היה נעצר – אוהבת אותך חבר שלי.

תודה ענקית למאסטר, על האהבה והאמון, תודה שלא התייאשת ממני עדיין, תודה על ההבנה.
לא פעם אמרת מאסטר, שכל ירידה היא לצורך עלייה... הפעם זו הייתה חתיכת ירידה ואני כל כך מחכה לעלייה שתבוא אחריה.

אחרי האירועים של הימים האחרונים ישבתי עם עצמי וחשבתי אולי משהו לא בסדר איתי?
אולי הציפיות שלי מוגזמות, אולי אני דורשת יותר מידי, אולי זה לא נכון לשפוט אנשים לפי הסטנדרטים שלי ואולי לא הכול צריך להיעשות בדרך שלי.
אולי ואולי ואולי, אוףף כמה שאלות מעיקות!
הגעתי למסקנה אחת, אני לא הולכת להוריד את רמת הציפיות שלי רק כדי לא לנחול אכזבה.

ישבתי עם מ' (עוגי גנבתי ממך את הרעיון מבלי לשאול, מקווה שלא תתבעי אותי על זכויות יוצרים ) חברתי הטובה שככל שעוברות השנים אני מבינה שהיא יותר שרוטה ממני אפילו (האמינו לי זה קשה).
סיפרתי לה כמובן הכול והיא הביטה בי במבט מבין ואמרה: "לא קיים בן אדם אחד בעולם הזה שיצליח לשלוט בך או להכניע אותך".
שעה ארוכה ניסיתי להסביר לה שנכנעים מרצון, את השליטה מוסרים מתוך רצון זו לא מלחמה והיא הנהנה כלפיי הנהון חצי מבין וחצי מזלזל מלווה בחיוך זדוני וחזרה על המשפט הקודם.
את אולי חושבת שאת נכנעת, את אולי חושבת שאת מתמסרת אבל את מניפולטיבית ואת צריכה שהדברים יעשו בדיוק כמו שאת רוצה, וגם כשעושים אותם כמו שאת רוצה זה עדיין לא בסדר.
ופעם המילים חשובות לך והטון בהן הן נאמרות ופעם המעשים חשובים לך, את בלתי ניתנת לריצוי.

הסתכלתי עליה חצי מובכת, יודעת שהיא צודקת והתפוצצתי מצחוק כמה שזה נכון.
אני פשוט בלתי נסבלת! הנה, אמרתי את זה.......

והיא... היא יותר גרועה ממני הויכוחים העקרים שלה עם א' מגיעים כל פעם לשיאים חדשים
(הויכוח האחרון היה על תליית כביסה – מאוד חשוב ששני האטבים יהיו מאותו סוג בדיוק ובאותו צבע כמובן, אחרת זה עושה לה בלאגן, וברוררררר שזה שווה ריב של כמה ימים )

אחרי שהיא הלכה ישבתי עם עצמי וחשבתי על מה שהיא אמרה, כעקרון הכול נכון, אבל (וכאן האבל מאוד גדול) אני צריכה את אותו אחד שידע להעמיד אותי במקום, אותו אחד שלא ישתף איתי פעולה בכל סרט שאני עושה, אחד שמבט אחד שלו ישתק אותי לגמרי, אותו אחד שאני אחשוב פעמיים אם משתלם לי בכלל להתעצבן בגלל שטויות כאלה, אותו אחד שלבחון את הגבולות שלו יומם וליל לא יעלה על סדר היום, אותו אחד שאני אדע להעריך כל נשימה שלו לכיוון שלי.
אז נכון שאני בעייתית, מעולם לא טענתי אחרת אבל לא יתכן שלא קיים אחד בעולם הזה שידע להפיק גם מזה תועלת, לא יתכן שלא קיים מישהו שידע להראות לי כמה לא משתלם לי להמשיך להתנהג כפולניה מפונקת.
ומייד נפל לו עוד אסימון....... הבנתי על מה בדיוק אני כועסת, או יותר נכון ממה בדיוק אני מאוכזבת.

תירוצים/מתי כספי

ובכן בשניות אלה ממש הסתיים משחק הכדורסל.
ואני נמצא די קרוב למאמן, ואני אנסה לדלות ממנו תגובות ראשונות.
סליחה, אתה מוכן... סליחה, תן לי לעבור רגע.. סליחה...
האם יש בפיך תגובה כלשהיא על המשחק שהסתיים זה עתה?

כן, זה אני, קודם כל, ראשית, א' - השחקנים נותנים את הנשמה שלהם במשחק,
יש חברה עם הקרבה עצמית כזאת שאני לא מאחל לאף שחקן יריב לעמוד מולם.
ב' - הם מתאמנים שישה ימים בשבוע אחד כולל שבתות.
לכל שחקן יש מאמן אישי, שעובד איתו על זריקות עונשין וקליעות שלוש.
ג' - הביאו פסיכולוג שהוא גם מהפנט מחוץ לארץ.
ד' - ההנהלה לא חוסכת באמצעים, ואם יש לשחקן בעיה נפשית, טכנית, כספית
או נחושת, תכף ומיד יעשו מאמצים כדי לפתור את הכל על הצד הטוב ביותר.
ה' - היי, הקשיבו לי.. יש לנו קהל אוהדים נהדר, הם מלווים אותנו לכל ובכל
משחק, וגם אם זה משחק רדיוס, והם יודעים להלהיב ולעודד גם במצבי לחץ
וכל הכבוד להם.
אז אני רוצה לסכם ולאמר, שאם יש לנו שחקנים כאלה, מאמן כזה, הנהלה
שכזאת, ואוהדים כאלה, תמיד ננצח.

אז למה הפסדתם היום?

כי הם שיחקו חרא.

שכבתי עטופה מכף רגל ועד ראש בניילון נצמד, הרגשה נוראית, הרגשתי שאני מתכווצת הולכת ונעלמת ממש חסרת ערך והכי הפריע לי זה חוסר האונים, כבר בדקה הראשונה התחשק לי לצרוח, אני לא מסוגלת לא לזוז.

התחושה הזו זרקה אותי אחורה לתקופה שבה נתתי לו לעשות אותי כזו, לתקופה שבה התכווצתי כל פעם שהוא היה בסביבה כדי לא לספוג עוד הערה, כדי לא לראות את המבט הלא מסופק שהיה לו בעיניים, כדי שלא יראה עד כמה לי לא טוב.

לתחושת המסכנות הזו התווסף גם הניילון על הפנים, נכנסתי להיסטריה, גם המעט אויר שכן היה לי לא הצליח להיכנס לריאות, וזה כל כך הזכיר לי את השבועות הראשונים בלעדיו, הרגשתי כמו תינוק שנולד ועוד לא יודע לנשום לבד, השניות הראשונות שהוא מגיח לעולם ומקבל סטירה כדי להתחיל לנשום.
כשנפרדנו זה היה כך, כל הגוף שלי היה שמוט ומכווץ ולא הצלחתי לנשום, מרוב שהייתי סמרטוט איתו הרגשתי שאין לי קיום בלעדיו, אפילו על כמות החמצן בריאות שלי הוא שלט.

המקרה היחיד שעלה לי לראש בזמן החנק היה ניתוח שעשיתי בגיל 8, אולי משם הטראומה.
בשיחה עם המרדים לפני הניתוח הוא שאל אותי מה אני מעדיפה, זריקה או מסיכה, בתור ילדה פחדתי ממחטים וכמובן שהלכתי על המסכה.
בסופו של עניין, שתי אחיות החזיקו לי את הרגליים ועוד שתיים את הידיים והמרדים סתם לי את הנחיריים והצמיד את המסכה, שאיפה אחת וישנתי.
אבל החוויה כנראה נשארה חקוקה בי עמוק בפנים, ילדה בת 8 שוכבת בחדר קר, עירומה לגמרי ומה שעבר לי בראש באותו הזמן זו מחשבה על תאי גזים, שככה הם הרגישו כנראה.

אף פעם לא חשבתי על זה ממש, לא התעמקתי בפחד שלי, אנחנו לא מעריכים את האוויר לנשימה, זו פעולה שאנחנו עושים בלי לשים לב בכלל וכששוללים אותה מאיתנו אנחנו מבינים עד כמה צריך להודות על היכולת לעשות אותה.

אם אני משחזרת אחורה אז במלחמת המפרץ לא הסכמתי לשים את המסכה, בתרגילי אב"כ בצבא תמיד ברחתי מהאוהל המגעיל הזה, אני לא מסוגלת ללכת עם חולצות גולף, שרשראות מעיקות עליי ואני חושבת שבסופו של עניין ייתכן שגם השיער הקצוץ שהיה לי קשור לזה, צוואר ועורף נקיים.

ואחרי החנק הכול הרגיש לי רע, הכול עצבן אותי, הכול תסכל אותי, היה לי חם וחנוק, הניילון שעטף אותי העיק עליי בטירוף, תחושת המסכנות הזו, החוסר אונים כל כך התאימה לתקופה שעוד הייתי איתו, לתקופה שהוא היה מזיין אותי חצי בכוח ובתוספת לזה הדיסק של אניגמה שהוא כל כך אהב, הרגשתי שאני שוב שם, במקום הרע הזה.

זה הרס לי הכול, גם אחרי ששחררת אותי מהניילון, ניסיתי להשתחרר מההרגשה הפנימית, חשבתי שאם אני אגמור הכול יצא ממני, אז זה כמעט יצא, אומנם בבכי אבל לא....... הדמעות נזלו החוצה אבל לא בכיתי את נשמתי החוצה, בכי דומם, עצור לא בכי משחרר כמו שכל כך רציתי, כל כך הרגשתי שם, ככה בדיוק הייתי בוכה כשהוא היה מזיין אותי, מבלי שיראה מבלי שישמע מבלי שיהיה לו איכפת.

המשכתי לשכב בדממה, כבר לא מרגישה כלום אתה מלטף אותי, מחבק מעודד את הבכי לצאת החוצה אבל אני לא מרגישה כלום, לא מבפנים ולא מבחוץ, אני רואה אותך מלטף ומחבק אני לא מרגישה את זה.
הדבר היחיד שיכולתי להרגיש באותו הרגע הוא כאב, צביטה חזקה בפטמה מעירה אותי, אתה לא נותן לי לשקוע.

רציתי יותר, רציתי שיכאב לי כל הגוף כדי שאני אוכל לבכות, להקיא ממני את הבכי החוצה, רציתי שיכאב לי כדי להעניש את עצמי על שהתרתי לו להתייחס אליי ככה, אתה לא נותן לי את הפריבילגיה הזו, לא נותן לי להעניש את עצמי, עוטף בחום ואהבה.


אוהבת אותך מאסטר, תודה.
}{

חזרתי מסשן שזרק אותי כמה שנים טובות אחורה, כרגע אין לי מילים לתאר אותו......
נכנסתי לרכב וזה השיר ששמעתי בדרך חזרה.

In Your Room/Depeche Mode

In your room
Where time stands still
Or moves at your will
Will you let the morning come soon
Or will you leave me lying here
In your favourite darkness
Your favourite half-light
Your favourite consciousness
Your favourite slave

In your room
Where souls disappear
Only you exist here
Will you lead me to your armchair
Or leave me lying here
Your favourite innocence
Your favourite prize
Your favourite smile
Your favourite slave

I'm hanging on your words
Living on your breath
Feeling with your skin
Will I always be here

In your room
Your burning eyes
Cause flames to arise
Will you let the fire die down soon
Or will I always be here
Your favourite passion
Your favourite game
Your favourite mirror
Your favourite slave

I'm hanging on your words
Living on your breath
Feeling with your skin
Will I always be here

Will I always be here

כל כך חששתי מהרגע שאני אספר לחברי הוינילים, יותר מאשר חששתי מהביקורת שלהם, חששתי מההשלכות שלה, של הביקורת.
חששתי שאני לא אוכל להתמודד וזה יגרום לי לברוח מכאן.

סיפרתי ל-3 אנשים, החברה הכי הכי שלי, ידיד נפש ועוד חברה טובה.

הגבר כמובן, הגיב בתגובה מאצ'ואיסטית להפליא, קשה להסביר להם את הצורך הזה, מבחינתו המאסטר שלי מכה אותי, ואיך הוא מעיז להרים עליי יד?
ועד כמה שניסיתי והתאמצתי להסביר שיש הרבה מעבר, וגם "המכות" מתקבלות מתוך רצון שלי, כמיהה שלי לחוש כאב ולהתנתק ממנו, לא הצלחתי.
אחרי מתקפת שיחות והודעות sms היסטריות ממנו שנמשכו כמה ימים טובים הוא החליט לוותר על הרעיון של לרצוח את המאסטר שלי ולהפנים שהוא צריך להיות מאושר מזה שטוב לי.

שתי הבנות להפתעתי הגמורה קיבלו את הבשורה ממש יפה ואפילו פרגנו.
אחת מהן אמרה שאם לא הייתה נמצאת בקשר זוגי כרגע, קרוב לודאי שהייתה מצטרפת אליי לחוויה.

כל כך כיף שלא שפטו אותי בחומרה, פחדתי שיכפתו אותי בחליפת משוגעים וינדו אותי, פחדתי שירימו גבה.
טוב לדעת שיש אנשים שאוהבים ולא משנה מה, האהבה שלהם אליי כל כך נקייה וטהורה שהם באמת יכולים לקבל אותי כמו שאני ולא כמו שהם היו רוצים שאני אהיה.

תודה חברים שלי, זו בהחלט פתיחה טובה לשנה חדשה 😄