היורדים- נפולת של נמושות

היום אני מוצאת את עצמי בלי יותר מדי אנרגיות. למרות שהלכתי לקנות זוג מכנסיים והסתובבתי בקניון, לא ממש בא לי ללמוד ולא ממש בא לי לעשות שום דבר. נ לא רוצה להיות ביחד איתי בזוגיות. היא רוצה להיות בחברות, ורוצה שנישאר לגור יחדיו ולדאוג לי, אבל היא לא רוצה להיות בת זוג יותר. של אף אחד. היא עוברת להונג קונג בעוד שנה (למעשה פחות משנה) ושלשום השמיים התמוטטו עלי.

זה לא שלא ראיתי את זה מראש. זה לא שלזוגיות לא היו בעיות.. היו רגעים טובים והרבה רגעים פחות טובים. ההגירה הרגה את הזוגיות וכמעט והרגה אותי בתהליך. היום אני מוצאת את עצמי פועלת על מצברי אנרגיה סודית, בלתי נראית כמעט בלתי קיימת. אני ממשיכה בקיומי, כאילו כלום לא קרה אבל אני לא באמת רוצה להמשיך. זה מעט מגוחך, אבל במובן מסויים הכל איבד חשיבות. אני מניחה שהכי גרוע מאחוריי. אולי דברים יתפתחו בכיוון חיובי בעתיד. אני רואה עתיד. סוג של עתיד לפחות. בעוד שנה אני אעבור לדירת סטודיו. בעוד שנתיים אני אסיים את התואר ואנסה להתקבל לתואר שני.

קרו דברים מטורפים בשנים האחרונות. הוצאתי רשיון על אופנוע, קניתי אופנוע כמעט זקן כמוני, שיפצתי אותו ממש לאחרונה, נהייתי קצינת החברויות של דייקס און בייקס סידני. קניתי לפטופ חדש.. אני כותבת עליו ברגע זה(!) ואתם יודעים כמה שאני אוהבת את הגדג'טים שלי.. התקבלתי לתואר מדהים. מדהים מדהים. מעין חצאי ניסים או ניסים קטנים. אני מברמנת ממש ליד הבית והבר הזה מרגיש כאילו תמיד עבדתי בו. במובן חיובי.

ועדיין, החיים נהיו אפורים לי מאוד לפתע. ואני במקום מאוד מוזר. אני לא רוצה לחזור לארץ ובה בעת אני מתגעגעת.

לא לדאוג בבקשה.

ועל מנת להקל את מצב הרוח העגום נשתף אתכם בעוד עובדה קטנטנה.. בימי חמישי יש לי מעבדה בביולוגיה. אנחנו קבוצה של ארבע בנות, אחת קוריאנית, אחרת טייוואנית, אחת בלונדה לסבית שמנמנה ואנכי. יש איזון בקבוצה, שתי אסיאתיות ושתי לסביות.. הבלונדה לגמרי מתהוללת ורועה בשדות זרים לדעתי היא מתאוששת מזוגיות שבורה גם כן.. ביום רביעי שלחתי לה הודעה כדי שנצא ביחד למועדון הלסבי התורני אבל היא היתה עסוקה..

למחרת במעבדה ראיתי שהפרטנרית של אותו היום נשכה לה את הכתף בצורה קיצונית שלא לדבר על זה שהבחורה סימנה לה את הצוואר כאילו אין מחר..

שאלתי אותה, יא, בלונדי, לא ידעתי שאת "כזאת".. (קריצה קריצה). 😄

לפחות מישהו נהנה פה בסידני..

שלשום הפלאפון שלי טבע בים של חלב. הבוס שלי התעקש שאני אקח את הבקבוק חלב הביתה.
הבקבוק היה תחום בפקק ואפילו סגור היטב אבל זה לא מנע ממנו להתפוצץ בתא האחורי של האופנוע שלי.
אני עדיין מנסה להתרגל לאופנוע. נורא מרענן לי החופש הזה. ולא החופש המתואר בסרטים/ספרים/קומיקס בו הגיבור (הייתי רוצה לכתוב גיבורה אבל אפילו אני ריאליסטית בחייכם, חברה) בלוריתו מתנפנפת ברוח וחולצת הג'יימס דין מתבדרת ברוח אף היא.
המציאות לא ממש משקפת את הסצינה הזו. מעיל רכיבה וקסדה די מונעים מהרוח לבדר כל דבר שהוא.
החופש האמיתי זה להגיע לכל מקום במהירות (יחסית). בכל זאת הסוזוקי לא סוחב ולמזלנו, זה לא נותן לי לנסוע מעבר ל60 קמש ברוב המקרים.
וכולם יכולים לנשום לרווחה, אני לא בישראל, אז חייכם לא בסכנה! זה רק האוסטרלים שצריכים לפחד.. 😄
לפני שבוע (שבועיים?) השתתפתי במארדי גרה עם הדייקס און בייקס וזו היתה חוויה מטורפת. ציירו לי בול פגיעה שעשוי מכל צבעי הקשת על הגב. והכל עבר כשורה.
אני חושבת שהיו למעלה מ200 רוכבות על אופנוע שלקחו חלק בזה ועוד איזה 50 בחורים שעשו את הבויז און בייקס. היה כיף.
מאז אני עובדת כרגיל יותר מדי ופוחדת לחזור ללימודים. אולי בגלל זה אני לא עושה שום דבר אמיתי בקשר ללימודים. אני מפחדת. מכישלון, מנשירה עוד מלפני שהתחלתי.
אני לא יודעת למה אני מפחדת. למה אין בי דחף. אולי התרגלתי לשממון הזה שהפך מנת חלקי. לא התחלתי לעבוד על הפרוייקט החדש. נתתי להיי לדעוך ולא התחלתי לכתוב את הפרק החדש, לגלף או אפילו להתחיל לעבד את התמונה אל הגלופה. פחדנית. כבר אמרנו קודם. מה לא שמתם לב?
אז איפה היינו? קומיקס. כן! ביום שישי לקחתי את הזוגה והלכנו לראות את
WATCHMEN
כל כך הצרתי על זה שלא קראתי את הקומיקס לפני כן כי העלילה פשוט לא היתה הגיונית. עלילה בצד אחד וכל שאר הקריטריונים בצד אחר כי האפקטים היו מעולים, המשחק היה שלא מהעולם הזה, העיבוד מקומיקס לקולנוע היה מדהים פריים לפריים והסרט עצמו היה פשוט מסנוור. רק חבל שעשו לדוקטור מנהטן שלונג כל כך ארוך בחיי שזה לא היה ריאלי. וגם לא עקבי עם הקומיקס. מצער.
אז הפרוייקט הבא הוא להשיג את הקומיקס ולשקוע בקריאתו!
איביי, הנה אני באה.

אבל בכלל התחלנו את הפוסט הזה בהבטחה שאפשר לנצח את המערכת. ופלאפון שמת כתוצאה מעודף לקטוז. אני חושבת שאני צריכה לעשות טקס פרידה לנוקיה האמיץ ששרד אלוהים יודע כמה נפילות וחבטות ועוד כהנה וכהנה פעולות שנגמרות ב"אות". נוקיה N93 שלי. ליווית אותי שנים רבות (למעשה בדיוק שנתיים באפריל אבל מי סופר) אני חושבת שהייתי אחד הפלאפון שהחזיקו מעמד הכי הרבה זמן. אהבתי אותך למרות שהיית בלטה עצומה בגודלה כי היית מגניב והפכת למצלמת וידאו בצורה מאוד רובוטריקית. הראתה לעולם את טיבי האמיתי, גאדג'ט פריק, וכולם נמלאו פליאה לנוכח העוצמה והנוכחות שלך. כן, היית פלאפון שמן, אבל מי שיאמר שמן, אומר לו - היית פלאפון עם נוכחות! נוח בשלום על משכבך החלבי. אני הולכת לרעות בשדות זרים ולראשונה בחיי לחתום על חוזה של שנתיים כדי לקבל אביזר אלקטרוני.

וככה זה היה:

אני החלטתי להשיג את הנייד של סמסונג - אומנייה. או i900 בשמו היותר גאדג'טי.

התקשרתי לספק שלי

דפלואו: שלום, אני דפלואו. הפלאפון הישן שלי טבע בחלב ואני רוצה סאמסונג אומנייה.
אני יודעת שאתם מציעים אותו בעבור X שקלים בחודש בנוסף על החשבון בחתימה לשנתיים אבל אני לא רוצה לחתום שנתיים ובטח שלא רוצה לשלם בנוסף לזה על המכשיר. אני מוכנה לשקול לעשות איתכם חוזה לשנתיים אם תתנו לי את המכשיר במתנה. בלי תוספת מחיר.

מוקדנית:
אני נורא מצטערת אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה. אם את רוצה, אני יכולה לשים אותך על חוזה לשנתיים והמכשיר הוא X שקלים בנוסף.

דפלואו:
תקשיבי, היה לי נוקיה 93 שנורא אהבתי. אני צריכה מכשיר שיש לו שן כחולה, אינטרנט חללי, וחיבור לטלוויזיה. אני רוצה את האומניה אני לא רוצה את הפלאפון הקראפ חיקוי עלוב שאין לו חצי מהפונקציות שאתם מציעים חינם עם התוכנית. אני רוצה אומניה. מה את יכולה לעשות בשבילי היום?

מוקדנית:
ברשותך אני הולכת לשים אותך בהמתנה ואברר מה ביכולתי להציע לך היום.

----- כעבור 15 דקות המתנה------
איזה יופי שאפשר לשים אוזניות בעבודה ולהמשיך לעבוד בזמן שאני ממתינה!

מוקדנית: אני נורא מצטערת ומתנצלת על ההמתנה הייתי צריכה לקבל אישור מראש הצוות שלי.

דפלואו: זה בסדר. מה יש לך להציע לי היום.

מוקדנית: אוקי, אני יכולה להציע לך את האומניה ללא תוספת מחיר על התכנית שרצית לשנתיים.

דפלואו (בקול פנימי*): ייש!!

מוקדנית: אני רואה שיש לך עוד מוצרים איתנו, כמו למשל אינטרנט כבלים. את מרוצה מהשירות?

דפלואו: מרוצה מאוד.

מוקדנית: יופי, אני יכולה להוזיל לך את התכנית של האינטרנט ב10 אחוז גם כן.

דפלואו: בחיי, אני צריכה להתקשר אליכם בתדירות יותר גבוהה!



אז מוסר ההשכל של הערב הוא: אל תעשנו סמים קשים זה רע לבריאות. זהירות בדרכים ילדים. אפשר לנצח את המערכת! ושורה קטנה לסיום-

ממתי אביתר בנאי חזר בתשובה?! מזה זה? פעם אחרונה שבדקתי הבחור רעה עיזות בגליל וחי חיי אושר. מה קרה בין העיזות בגליל לעיזות של תל אביב ומה זה אומר עלי שאני בכלל לא מעורה. שואה. בחיי.

מתגעגעת לכל. שוקלת ביקור בספטמבר, הכינו את הספפות. אני מתכננת ביקור התנחלות כל לילה בית אחר. אני חושבת שזה ריאלי. למה לא להתנחל?!

נשיקות, דפ.

אין לי אפילו הסבר מדוע או איך זה קרה. פשוט קרה.
אולי זה הבחירות המתקרבות, ורציתי לשמוע קצת רדיו (רע*) מהארץ.
וגיליתי שהפלייליסט של גלגלצ פשוט לא השתנה. לא השתנה במיל!

לפני כמה שנים התגלגלתי לוידאו של שתי נשים עושות קרבות ראווה - מופע של שתי בחורות כל אחת מנגנת על פסנתר והם יושבות אחת מול השנייה.
בזמנו לא הפסקתי לחזור ולשמוע את השיר הזה, הוא היה גאוני בעיני. ובאמת שסתם התגלגלתי לדף הזה במיי ספייס דרך יישום "נתקלתי בדבר" בשועל אש. איזה יופי לתרגם הכל לעברית - stumble! in Firefox
אז לא יודעת איך זה צץ שוב אבל נורא התחשב לי להקשיב לשיר הזה שוב. ואז גיליתי שהבחורה שכתבה אותו נפרדו דרכיה מהבחורה האחרת והיא בתהליך של להוציא דיסק. סוף סוף!

בין דפדוף אינטרנטי אחד למשנהו הגעתי לדף שלה במייספייס ואז לדף שלה בפאצ'ה בוקה וראיתי שיש לנו איזה 10 חברות משותפות וזה ממש עשה לי להבין שאיבדתי את הקצה הבוהמייני שהיה לי פעם. אין לי חיים בוהמיינים כמו שהיו לי בירושלים. וזה ציער אותי. אז החלטתי לעשות מעשה וכתבתי לה מסר של גרופית כי למה לא. לדעתי אם הייתי אומן מתחיל בישראל הייתי ממש שמחה לשמוע שמישהו באוסטרליה (!) שומע אותי וזה עושה לו געגועים לחיים אחרים.

אולי זה בגלל שהזוגה נמצאת הרחק בבירה, בתחרות של הפקולטה. הוזז העוגן שלי אולי.

אני ממש שמחה שהכלב מארח לי לחברה בגלל שאני מאמינה שבלעדי היצור השחור הקטן והפרוותי, הייתי ממש בודדה! אז ניצלתי את הזמן למצוא את הפרוייקט הדפס לינולאום שהחבאתי במעבה הכוננית (אחרי שני ניסיונות כושלים להשליך אותו לפח - הזוגה הנאמנה הוציאה והצילה את דף הלינולאום) על מנת שלא לראותו יותר.

מחרתיים נתעורר למחר חדש? מי יהיה ראש הממשלה הבא? אני צופה בעצב וממתינה לראות מה יקרה. השארתי מאחור את זכות ההצבעה שלי ועד לרגע האמת בכלל לא שמתי לב שהיא נשארה מאחור, כיום, זהו עוד היבט להתאבל עליו בחרש.

היום יש שיא חום שמעולם לא חוויתי. בחלקים מדרום ויילס החדשה הולך להיות 47 מעלות בצל. בסידני הולך להיות רק 43 מעלות מה שמזכיר לי שאני צריכה לסגור את כל הבית בניסיון עקר לשמר את הקרירות מהלילה או שהסבל באמת יהיה קשה מנשוא. אתמול היה חם ברמה כזו וגיליתי שיש לחום הזה השפעה כמעט מנקזת. נכון, אין אפשרות לעשות שום דבר אקטיבי מלבד ללטף את הכלב ששוכב אף הוא מעולף על הספה, ולקרוא ספר. אבל בימינו, תמונה פשוטה שכזו, יש בי הרבה הערכה לה.

שבת שלום.

כמה דברים קרו מאז הפעם האחרונה שעדכנתי אתכם, קוראי הנאמנים - באמת שאתם נאמנים, אפילו כשאין מה לקרוא אתם עדיין בודקים את הבלוג. לכלכן וכולכם, הערצתי.
אז כמה דברים קרו (תדבקי לנושא, דאמנ איט!)
אימצנו כלב! הוא שחור וקטן. בדיוק כמו שאני אוהבת.
קוראים לו פדרו.
קוראים לו פדרו!!!
הוא נורא חמוד. אני מאוהבת. הוא מוציא את הדומית שבי. פדרו, שב! שכב! רול אובל! שייק! גוד בוי!
אוי זה נהדר. אני צריכה לעשות וידאו, בחיי.
אמא שלי באה לבקר. היא פה כבר שבועיים וחצי. שלוש דקות אחרי שהיא נחתה היא אמרה לי "דפלואי, מה זה השפם הזה שגדל לך?!".
יופי אמא, לא ראית אותי שלוש שנים וזה מה שיש לך לומר. שוין. אבל באמת שנורא כיף שהיא פה. יש לנו המון אוכל. כל הזמן. היא מבשלת לנו ואני סוחטת את כל המתכונים המשפחתיים. הכנו גולש וקבב רומני (!). אחח החיים יפים כשיש לך קבבים רומאניים בבטן. בחיי. אין זמן להיות מדוכא, עודף השום והבצל המטוגן לא נותנים לך. עכשיו רק נשאר לחכות ולעשות כיסונים ובכלל הרפרטואר יהיה מושלם.
היום דיברתי עם מכר עבר שניתק ביננו הקשר (כמו עם כולם, ככה זה בגלות) והעליתי באוב את מופע הגררלסק שראיתי בזמנו. היה פשוט מעולה. אני כבר לא זוכרת אם כתבתי על זה או לא. אני אצטרך לעבור על הבלוג (לא יהיה קשה, כתבתי בדיוק חמש שורות בשלוש השנים האחרונות..) ולבדוק. בקיצור, החלטתי שהגיע הזמן ללכת שוב. עברה שנה פחות ארבע חודשים מאז שראיתי את המופע היחידי שלי של גרלסק. זה קצת אחר מברלסק בגלל שהבחורות האלה עושות ברלסק בדראג או בכללי עם תוכנים מגדריים פוליטים או בעברית - "אני סקס פוליטי.. יייהההה....!!!!"
המון שנים לא הקשבתי לרדיו ישראלי ופתאום זה בא לי וחיפשתי תחנות ומצאתי הכל באינטרנט אז ממש מרגיש לי כאילו שאני בתוך הארץ בתוך המלחמה פשוט בחדר אחר, שנייה ליד, לא באמת מאות אלפי מילין הרחק. אולי זה בגלל שאמא פה ופתאום אנחנו קוראות ויינט קצת יותר מבדרך כלל.
בכלל הפכתי לאומנית ואין שריד לשמאלניות שלי. וקשה להסביר את זה לחבורה הלסבית שלי. אולי בגלל זה אני לא שומרת על קשר באמת. ונסיים עם לינק של הברלסק של הבחורות הלסביות ההן, עם הקוקו והסרפן.

http://viewmorepics.myspace.com/index.cfm?fuseaction=user.viewPicture&friendID=378011800

שווה לעבור על כל העמודים עד למציאת התמונה המועדפת.

אני מחבבת את זו (אפילו שהיא לבושה)
http://viewmorepics.myspace.com/index.cfm?fuseaction=viewImage&friendID=378011800&albumID=0&imageID=5067189

הופה! הבלוג הזה כמעט נהייה בדסמי לרגע! מה קורה פה!?!?

:)

לפעמים היא מתיישבת לי על הברכיים וחופרת עם הציפורניים שלה פנימה והחוצה. היא חושבת שזה סשן אכזרי במיוחד.. אני עוצרת את הדמעות.
יש בקרים שהיא מחכה שאני אתעורר והיא בוהה בי מרחק שני מילימטר לראות איך אני מעיזה לישון עד מאוחר כשהיא מחכה לארוחת הבוקר שלה שתוגש בפינה הקבועה.
אני ממהרת לסיים לעבוד ולשוב הביתה כדי לוודא שהמלכה שמחה בחלקה ולא כועסת עלי.
לפעמים היא מפנה אלי את הגב. שנייה אחרי שאני מלטפת לה את הגב. שובר לי את הלב.
(החתולה ווקי - Wookie)

לי

מתגעגעת.

היום הלכתי לשחק כדורסל עם הבנות. הפסדנו לסוקר מאמיז. קבוצה סטייל שרה פאלין. הומופוביות. חסרות חיים ומכוערות גם.

לא שיש לי בעיה עם בחורות מכוערות, זה פשוט שהאישיות שלהן לא מפצה על זה אפילו.

מבעס.

אחת מהבנות מתכננת לעבור לתאילנד בעוד כמה שבועות. ממש בקרוב. היא שאלה אותי איך זה היה בשבילי לעבור ארץ אחרי ששאלתי אותה אם היא לא חוששת מהמעבר. עניתי לה שזה כמו אבל. זה לא מפסיק לכאוב אבל בסוף מתרגלים.

בינתיים לא נראה שתהא מגמת שיפור. לפחות כולנו בבית ויש בריאות. או לפחות אנחנו בדרך.

הדבר היחידי שמשפר את מצב הרוח זה לדעת שאמא שלי באה לבקר בעוד חודש. היא תזכה לחוות קריסמס חם ולח כי אצלנו קיץ. איזה מוזר זה. אני עדיין לא חושבת שאני התרגלתי לחלוטין לחילופי העונות ולהיפוכי העונות פה. גם לדלת של הנהג בצד השני והכבישים סטייל אנגליה (בצד השני) לא התרגלתי אבל אולי אני לא אתרגל. סוג של גאוות יחידה.

אני אוהבת את נ. אבל זה לא מפסיק להיות קשה. לפעמים אני מרגישה שאני במעין סאדו מאזו עם עצמי. מתי יגיע ההיי אני תוהה.

מה קורה עם הניקים החדשים בכלוב??? אזלה המקוריות בעולם?

אני לא יודעת למה אבל השמות הנ"ל גורמים לי לפרוץ בצחוק בלתי נשלט (הופה! היא אמרה נשלט!!*)
כל מה שמתחיל ב"המלכה\המלכות\המאלפת\המרקיז\המאסטר"
המלכות אור וסאן
המלכה איילת
המלכה יעלי (תגידי יעלי, יש מצב שאת חברה של המלכה איילת? כפרה עלייך!)
אל הקיסר (אל אל יחיאל?) שולט ב"כלבונת". כלבונת. לא כלבלבה, לא כלבלבונת, כלבונת.
מיכל המאלפת! מיכל הלוחשת לסוסונים!
לוחש לך! הסוסונת!
מאסטר דרטניאן (והרי מישהו שבנערותו אהב יותר מדי את שלושת המוסקטרים- דרטניאן הקטן!!!**)

אהבתי את:
שפחה אינסטנט. לא צריך לאלף, באה מוכנה לשימוש.

אהבתי את:

שולט בך יפה. האם זה שולט בך בצורה מעוררת הערצה או שמה שולט בך אישה יפה?
ואם אתה שולט בי יפה, מי אמר לך? אני? ואולי אני בכלל מכוערת?

אהבתי:
שיפוצניק עצבני. כל מילה מיותר.

אהבתי:
קצין. וג'נטלמן? וואו, אני כבר נהיית רטובה.

ובל נשכח את:
לשון לניקוי תחת. תחת מה?

הכי אהבתי ולך מגיעות 10,000 נקודות -
פולניה גאה.
הנה אחלה ניק, לפחות למישהי פה יש יצירתיות ומעוף! אפילו מעידה על עצמה שהיא אחת מהפאמיליה. מעולה. תודה לך שאת צדיקה בסדום.

אני לא יודעת למה אני מתעקשת להמשיך את הבלוג הזה למרות שאין לי שום דבר לומר.
יש לי הסתייגויות משום מה. כלום משהו בולם אותי מלהשתפך על הדף האלקטרוני. מוזר, בזמנו זה היה כל כך קל להשתפך.
חבר טוב שלי מטייל בבזל כרגע ושולח לרשימה מצומצמת של משתתפים תמונה של המחברת יומן שלו. כל פעם הוא מוסיף משהו לדף הכתוב בין אם זה פרח או האייפוד החדש שהוא זה עתה קנה וכולי וכולי. ואני פשוט נהנית מהאימיילים שלו למרות שאין לי שום דבר לכתוב בחזרה אני משתדלת לומר לו שלום מה שלומך וכולי וכולי.
אני מתגעגעת אליו מאוד. אני מתגעגעת להרבה מאוד אנשים מאוד.
מוזר, דומה שהחיים שהיו לי פעם מהדהדים כאילו לא באמת חייתי אותם או שהתקופה ההיא שייכת למישהי אחרת. לא לי.
אמרתי לאמא שלי שאני הולכת לצום ביום כיפור ואני אפילו לא יודעת מתי זה. מצחיק. היא שאלה אם אני הולכת לעשות ארוחת מפסקת ומתחלת ואמרתי לה שלא. שאלה אם אני הולכת ללכת לבית כנסת ואמרתי לה שלא. שזה מיותר ואפשר לצום גם בלי כל הדברים האלו. היא לא הולכת לצום השנה. בכללי החגים מאוד קשים לה. אני מנסה לומר לה שגם לי לא קל ובדרך כלל אני בכלל שוכחת שיש חגים. אני מניחה שזה מה שקורה אחרי כך וכך שנים בגולה.
קיבלתי חזרה את התוצאות של המבחן בקיאות בשפה האנגלית. אני זקוקה לתוצאות הללו כדי להגיש בקשה ללמוד באוסטרליה או באירופה. עכשיו שיש לי את התוצאות והם מספקות, אני יכולה להתחיל לשלוח חבילות הרשמה. אני מפחדת שאני לא אתקבל ובה בעת אני כועסת על עצמי על חוסר המעש.

עברו חודשים קשים על הזוגיות. לפעמים אני חושבת שאנחנו מתמודדות ושיהיה בסדר ולפעמים אני פשוט לא יודעת.

קיבלתי קידום בעבודה לפני חצי שנה. המשכורת השתפרה והתפטרתי מבית הקפה בו עבדתי בסופי שבוע. עברנו דירה ועכשיו אני לבד בבית. נורא מדכא להיות לבד בבית. אני עדיין עושה עניינים שבשגרה, קוראת, משחקת כדורסל, לא הרבה מעבר. לא כתבתי הרבה מאוד זמן. אני מרגישה שיש בי חלל שלא יתמלא לעולם. אולי לא אחזור לכתוב לעולם. אולי החיים פשוט הפכו כבדים מדי. או מיותמים.

עשיתי סקייפ עולמי וזה משהו משהו. מאז שעברתי לאוסטרליה אני בקשר שבועי עם חברה לשעבר (אקסית? קשה להגדיר אותה ככזו) והיא בדיוק עברה לאירופה היום. מאוד מקל לשמור על קשר כשאין הגבלה על שיחות טלפון בינלאומיות.

הייתי רוצה לדעת מה הולך לקרות בשנים הקרובות. יש תכנית חמש שנים אבל כל כך הרבה פעמים אני מרגישה מטולטלת. מעניין יהיה לראות אם נעבור לאירופה, איך כמה ומי. הלוואי והייתי יכולה לעשות הרץ קדימה ולראות מראש מה הולך לקרות ואם הכל יהיה טוב. או לפחות לא איום ונורא. שנדע, שנהיה מוכנים, נפשית אתם יודעים.

לאדם סנדלר יש שיר מעולה שנקרא
The Chanukah song.
נמאס לי להיות בגולה. נורא נחמד פה אבל גם כל כך מעצבן.
עדיין אין לי חברים. כבר שנה וחצי ואני אוטוטו עוברת להולנד.

אני עוברת להולנד.

בעוד פחות מעשרה חודשים.

אני רבה איתה הרבה יותר מבעבר. אני נורא מפחדת שמתישהו תיגמר האהבה ויישארו רק ריבים אבל אני מסתכלת על החיובי.

ואני כאן למרות שביקורי הקודם היה לפני חודשיים.

הזמן נוזל מהלכו.

יש דברים שלא משתנים.

איזה יופי אני כלל לא מתרגשת מהמעבר אפילו שאני מתחילה חיים חדשים לחלוטין (שוב). הולנד. אף פעם לא הייתי בהולנד. צריך להיות טוב.

בקריסמס אני הולכת לטייל בפעם הראשונה לחוף הדרומי של NSW
אני מקווה לטוב. קצת הפסקה מהחיים. אני צריכה את זה. נמאס לי לעבוד שבעה ימים בשבוע ולראות את הכל נמס.

אני רוצה כלב ואנחנו הולכות להשיג ארנב בשביל הקטנה. שוין.

אין לי באמת על מה לכתוב, סתם חשבתי להשחית ביטים של HTML
מי יתפוס אותי כאן? אף אחד! הא!