היא יושבת בחדר, על המיטה המבולגנת ומנסה לחשוב האם יש טעם לסדר אותה. אלה לא רק המצעים הסתורים. יש שם בגדים מלוכלכים וגם כאלה נקיים שמדדה והתחרטה ולא החזירה לארון. יש שם גם עטיפת טמפון ריקה שנשארה משבוע שעבר, כשמיהרה לצאת, דחפה את הטמפון אפילו בלי להוריד את התחתונים ורצה החוצה. קבלה מחנות בגדים, כרטיס קופת חולים, קליפס לשיער, עט סגול שהיא ממש אוהבת ולא הבינה לאן נעלם וכרטיס ביקור.
היא מסתכלת על המיטה, ותוהה האם יש טעם לסדר. הרי ברגע שתיהיה מסודרת ונקיה, היא תהיה מצע נהדר לבלגן החדש שיגיע. ברגע שתיהיה מסודרת ומאורגנת, היא לא תהיה המיטה שלה. בכל פעם שנכנסת למיטה היא דוחקת עם כפות רגליה את הערימה לקצה ומארגת לה מקום בדיוק למידתה. כך היא מוצאת לעצמה את המקום שלה. את הגבולות שמקיפים את גופה. כאילו אם יש בלגן בחוץ, שום דבר לא ירצה להיכנס פנימה, שלא לדבר על אף אחד. היא יודעת שזה לא נכון. הם כבר הוכיחו לה שלא ממש משנה להם הבלגן, כל עוד היא מפנה מקום בדיוק למידתה, לפרוס את איבריה ולמסור להם את גופה. והם נכנסו פנימה. הם נכנסו, חדרו, השתמשו והלכו. והיא? היא נשארה, עם הבלגן שלה, הגבולות הלא ממש יעילים שלה, חוסר הביטחון העצמי שלה והיאוש.
היא בסך הכל בסדר, חשבה לעצמה. משפחה נורמטיבית, אין טרגדיות או דרמות בעברה, עבודה מסודרת, דירה נחמדה בשכונה טובה. לא שותה יותר מידי, לא מעשנת גם לא ירוק. יש לה חוש הומור ובסך הכל די נעים להיות בחברתה. כשהיא לא נופלת למנהרת המחשבות שיורדות ויורדות. מה השתבש לה בדרך? למה היא לא מרוצה? לא מצליחה לראות את הצד החיובי. גם הסקס לא מרגש אותה. היא נהנית מהחיזור הראשוני, מהמשחק והכיבוש. האקט עצמו זה כמו פרס בשבילו. היא לא גומרת, משחקת נפלא ואמין. כשהוא הולך היא חושבת על כביסה וכלים, או טסט לאוטו. הם לא נשארים אצלה בראש. היה אחד שאחרי שגמר אמר לה שבפעם הבאה היא תצטרך להביא גלידה, ואז הבינה שכנראה זו הפעם השניה ששכבו, והיא בכלל לא זכרה אותו.
היא הרימה את כרטיס הביקור מהמיטה והסתכלה עליו. כרטיס שחור, ועליו בכתב כסוף נקי ומסודר כתוב; אסף לוין, 056-8675645 asur@gmail.com. בצד השני בכתב יד מסודר ועגול כתב לה "התקשרי ביום חמישי". היא בכלל שכחה מהכרטיס וממש במקרה הוא צץ מתוך הבלגן על המיטה. היא ניסתה להיזכר איזה יום היום, עם כל החגים והחופשים, לא שהיא בכלל מתכננת להתקשר. היום יום חמישי, כן, היא הצליחה להתאפס על המציאות לרגע ואז נשאבה שוב לזיכרון.
בעודה אורזת את המחשב הנייד, המחברת, היומן, שאר הציוד וממש נזהרת שלא לשפוך את כוס הקפה שבקושי לגמה ממנה, היא קלטה מישהו יושב בשולחן מרוחק וצופה בה. בהתחלה היא חשבה שהיא מדמיינת, הרי אין שום סיבה שמישהו יתעניין בה. היא יושבת בבית קפה ועובדת, עוד אחת מ... היא המשיכה לארוז את חפציה ומשהו גרם לה להרים שוב את המבט לכיוונו ולפגוש את המבט המסוקרן שלו שמקבל תמיכה מחצי חיוך על שפתיו, ספק מזמין ספק מאיים. עברה בה צמרמורת לאורך עמוד השדרה. משהו בה הגיב אליו, היא לא ידעה מה זה. היא לא האמינה למחשבות שעברו לה בראש. החליטה לשחרר את הפנטזיה שהוא מביע בה עניין והמשיכה לכיוון היציאה מבית הקפה. רגע לפני שיצאה, נזכרה שלא שילמה, הסתובבה לחזור לשולחן, והרגישה אותו עוקב אחריה במבטו. כשהגיעה לשולחן בו ישבה, הוציאה את הארנק ושילמה את החשבון. היא פעלה במודעות יתר לכל תנועה שלה כיוון שחשבה שהוא בודק אותה. היא שמה לב לכל תנועת יד שלה, מכניסה את הארנק, מסדרת את השיער, מרימה את התיק על הכתף. היא הסתובבה בשנית לכיוון היציאה, והוא כבר לא היה שם. השולחן לידו ישב היה נקי, ריק, מוכן לאורח הבא של בית הקפה. תחושה של אכזבה מילאה את גופה, ואז מיד צחקה על עצמה שבכלל המשיכה עם הפנטזיה הזאת, הרי אין שום סיכוי בעולם שמישהו שישים לב אליה. תוך שהיא מרימה את עיניה מהרצפה לכיוון היציאה היא רואה אותו עומד ליד הדלת, בוחן אותה. הפעם זה ברור שהוא מסתכל עליה. החיוך שלו עכשיו גדול יותר, כאילו יודע משהו שהיא לא. אולי לכלוך על הפנים שלה, או כתם על החולצה, היא לא הצליחה להתנתק מהמבט שלו. היא הרגישה משהו בפנים שאמר לה שלא כדאי לה לנתק את המבט. היא התקרבה אליו, נמשכה כאילו לא מרצונה. הוא הושיט לה את היד שלו, כמחוות היכרות. היא היססה לרגע, מי לוחץ ידיים עם זרים בימים כאלה? אבל הכיווץ בבטן הבהיר לה שלא כדאי שהיד שלו תישאר בהמתנה יותר מידי. היא הושיטה את ידה אליו, הוא אחז בכף ידה, בתפיסה יציבה, רכה ואיתנה בו זמנית. הוא חייך והציג את עצמו; "אני אסף. את מאוד מסקרנת אותי." היא הסמיקה והנמיכה את מבטה. מתוך חיוך נבוך ולא מאמין הצליחה רק לומר לו; "זה מחמיא לי, אבל זה לא כל כך..." הוא הושיט לה כרטיס ביקור תוך שמשהו במבטו השתנה מעט, כאילו מעמיד אותה על טעותה. היא לקחה את הכרטיס מידו. מבטו נשאר עמוק והחלטי ואמר "אני לא אוהב לחכות". רגע אחריו התרכך מעט והוסיף, "נראה שהיה לי כדאי לחכות עד לרגע הזה".
