עיניים חודרות

לא נפגשנו כבר שנתיים, שנות קורונה אבל לא רק קורונה. 

היא רצתה להשתחרר מהצל שלי ומהתחושה שרק אני. 

זה אולי נשמע ונקרא כמו התנשאות ריקה והלוואי והיה כך. הייתי מודאג. 

רציתי שתשחרר ושתתחיל לחיות את החיים ופתאום בהודעת טקסט היא מספרת לי שהתחילה לצאת עם מישהו ושלאור השינוי הזה היא רוצה לנתק את הקשר איתי. 

כל כך שמחתי. 

היא יוצאת לחופשי. 

איחלתי לה בהצלחה וכל כך קיוויתי שזה יהיה משמעותי. 

בהצלחה אישה יפה ועדינה, אישה של מילים והתמסרות, אישה של קשר עמוק וחזק. 

את חזקה ועדינה וכל כך יפה. 

זו תמיד שיחה בין שניים וכבוד הדדי. 

אני מביט בה ויודע שהיא מתרגשת, אני רואה את זה. 

אני מחפש את הסימן להמשיך. 

כל צעד צריך להיות על אדמה יציבה וההתקדמות איטית. אחרת זה הופך לריטואל ריק ולא עמוק. 

אני רוצה להוציא את התשוקה שבך, את הדחף, את הכמיהה. אם את כהת חושים ומצייתת מתוך ניתוק אני לא נמצא שם. 

מירב היתה החברה שלי, זה היה מזמן בבסיס גדול בחיל האויר. 

היא היתה כבר לפני שחרור ואני הייתי כבר קצין. 

שבת ארוכה בבסיס. נשארתי רק כדי להיות איתה בשבת האחרונה שלה לפני השחרור ושם בחדר חסר ייחוד שכבנו בפעם הראשונה. 

קומה שניה במגורים בחדר חם בשלהי החורף. היא היא חששה והיתה פאסיבית ואני מתלהב וקצר רוח לחדור אליה. עדין, חסר נסיון ואוהב כל כך. 

התמכרתי למגע שלה למהות שלה ולאהבה אליה. והיא? אני לא יודע למה היא התנהגה ככה אבל היא התעללה בי. כל הזמן רצתה ממני יותר והתנתה את האהבה שלה בטיפול ובהתמסרות אליה. זה נמשך כמה חודשים. אני משקיע ומתמסר לקשר ביננו והיא בולמת. הייתי כל כך אומלל כל פעם שהיא נפרדה ממני בתואנה שלא עשיתי מספיק או לא השקעתי בה מספיק. אבל מאושר ברגעים הבודדים שהיא נתנה לי. רגעי האושר כמו אז כשטיילנו טיול לילה בכביש הנטוש של הבסיס. אבל אז היא עזבה אותי. 

שלושה חודשים של כאב עצום בלתי פוסק ובכי. היא עזבה בדרמה קטנה כהרגלה. ואז שקט. לא רציתי לדבר איתה ולא לראות והיא ממילא כבר השתחררה. אז היה לי נוח להתמקד בתפקיד ובלימוד ובחברים. ואחרי שלושה חודשים היא חזרה והתנצלה. אמרה שלא התנהגה אלי טוב ורוצה שאסלח לה. ואני? אני סלחתי ואמרתי שנפגש ונדבר ולא התכוונתי למילה שיצאה לי מהפה. בעיקר הרגשתי טוב על זה שאני משקר. מין נקמת עניים. ועברה שנה. 

היא למדה מדעי המחשב בירושליים ואני המשכתי במסלול ובעיקר הייתי עסוק. חברה חדשה. 

אבל אחרי שנה היא שוב יצרה קשר ורצתה להפגש. יום שמש קיצי במרכז תל אביב. איבן גבירול היה עמוס ואנחנו עמדנו ליד הצומת קרוב לביתה ודיברנו. היא אמרה שכל השנה האחרונה היה לה חבר ולקראת סוף השנה היא עזבה אותו כי הוא לא ריגש אותה כמוני. ככה היא אמרה והסתכלה לי בעיניים. ואני הסתכלתי עליה ואמרתי לה שיש לי חברה. 

את לא מתגעגעת אלי את פשוט מכורה. 

למה אני מכורה? 

לתשומת הלב ולמגע ולהתרגשות. את מכורה לריח או לטעם או לתחושת הנוכחות. להרגשות. והיא להפתעתי אמרה - אולי. 

המשכנו לדבר והיא המשיכה לרמוז ולהגיד שהיא רוצה להמשיך לשמור על קשר. כלשהו. 

אתה מבינה מה זה אומר? זו לא תהיה זוגיות. כן, היא ענתה. זו ההתמכרות. כן, היא ענתה. 

הזמנתי אותה אלי. דירה קטנה בשולי גבעתיים מול תחנת הרכבת. ערב, היא דפקה בדלת. 

פתחתי והיא היתה שם. החברה היתה במסע בחול לשלושה חודשים. 

הכנסתי אותה אבל נזהרתי לא לגעת. שתינו. דיברנו קצת על הבסיס ועל הלימודים. האווירה היתה נעימה וחייכנית אבל שנינו ידענו שיש שם עוד משהו. 

פתאום אמרתי לה שאני שמח שהיא באה אבל שנינו יודעים שהדיבורים הם רק הפתיח. היא הסתכלה אלי וחייכה. 

קומי

קמה

תתפשטי

?

...

לא ידעתי מה יקרה אבל היא התחילה להתפשט. 

לאט

מסתכלת עלי

נעמדה בתחתונים וחזיה. מחייכת נבוכה. 

הכל

ראיתי אותה מהססת. אבל ממשיכה להתפשט עד שעמדה לפני ערומה. נבוכה רועדת. 

היה ליל קיץ די חם ועדיין הרעד הזה שלה. הפטמות זקורות והעיניים טיפה מושפלות. הגוף שלה כמו שזכרתי. 

זו לא היתה נקמה שלי אלא יותר שחרור של מה שעמד ביננו כבר שנה. 

התקרבתי אליה. קמתי מהכסא והלכתי לקראתה. נעמדתי קרוב וקרבתי את הראש אליה. 

מכורה. אבל רק עכשיו הבנתי למה את מכורה. את מכורה להתמסרות. זו הכמיהה שלך. 

התרחקתי 

טיפה 

והיא הנהנה בראש. מרוגשת וסומרת. יפה.