ישבנו כך היום. סתם כך. בשדרה בתל אביב, מתחת לפנס רחוב.
ראיתיך לראשונה לאחר 5 שנים. מתוכם ביליתי שנה בדיכאון, ועוד שלוש בנסיון להתגבר עליך ולהתפנות לחיי.
במשך שנה אני מרגיש סוף סוף "נקי" ממחשבות עליך, ופתאום את נזכרת בקיומי ומבקשת להיפגש.
ישבנו. צחקנו והשתעשענו. אני פשוט מורגל בהסתרת כעסים. לא דיברתי על כך שעד היום אינני יודע למה לא רצית אותי. הבחורה היחידה שאהבתי בחיי. הנשיקה הראשונה המאוחרת שלי.
אבל לא קל לכעס בן 5 שנים להסתתר, והוא יצא, בעדינות, בחיוך. רמזתי לך שתקופה שלמה בחיי רציתי לראותך שוב, ואת התעלמת.
הבטתי בך, פוחד מזה שהתסכול ברח לי מהלשון. ולהפתעתי הפנית את מבטך לצמרת העץ הסמוך והתחלת לדמוע.
ניגבתי לך את הדימעה, ואת זו שבאה אחריה, ואז הגיעו עוד ועוד...
אמרת לי שאהבת אותי. אמרת לי שהייתי היחיד בחייך שהגיע עמוק כל כך בנפשך. אמרת לי שרצית אותי. הכי רצית אותי בעולם.
הייתי בהלם. רמזתי לך שאני מתקשה להאמין. כי אם כל זה היה נכון אז למה התייחסת אלי ככה, למה התרחקת ממני. לא האמנתי לדברים שאמרת. באמת שלא האמנתי.
ואז, אמרת בבכי את הדברים ההכי כואבים שלך. אמרת שאני יודע מה עברת. איך פגעו בך. ושלא היית מסוגלת להאמין לאף אחד, גם לא לי. חשבת שיש לי אינטרס. שלא יכול להיות שמישהו כמוני יאהב מישהי כמוך.
המעגל נסגר בבום. 5 שנים של מעגל פתוח שלא נתן לי מנוח, של שאלות שנותרו ללא מענה... פתאום הבנתי. סוף סוף הסבל שלי קיבל את המשמעות שלו.
לא הנחת לי לאהוב אותך, כי את לא אוהבת מספיק את עצמך.
את לא יכולה לקרוא את מה שאני כותב עכשיו. את לא יודעת שאני נמצא במקום כזה בכלל. אבל זה לא חשוב. ממילא אמחק את זה מתי שהוא. גם כנראה לא תדעי שאת הדמעות שלי הוצאתי פה בחדרי, מול המחשב עכשיו.
אני אכתוב לך כאן כי אינני יכול לומר לך את זה. אני מפחד לראותך שוב. אני רוצה אבל מפחד. אני מפחד לחזור לעבר. אני בתקופה של שינוי והתהוות. אני מפחד. ועוד לא יודע מה אעשה.
לפני 14 שנים. 31 בינואר 2010 בשעה 21:02
