יש דברים שרציתי לומר

לפעמים החיים סוגרים אותך בפינת הלחץ. אי אפשר לחמוק ממנו

השבוע נפתח בניתוח מעקפים לדוד שלי, ומייד המשיך בתקלות דחופות בעבודה.

יש משהו כמעט לא שפוי בעבודה לחוצה כאשר ברקע מחכים לתשובה מה עלה בגורל המעקפים.

האם כאשר הלב כואב מצער האם אנחנו יוצרים מעקפים לאהבה חדשה.

אולי לפעמים אנחנו צריכים התערבות כירורגית חיצונית להצלת הלב מבחירות כושלות.

הדודה סיפרה לי על בחור שהכירה, הוא סיפר שאוהב את העבודה שלו מאד, כאשר שאלה מה הוא אוהב

הוא שלח לה אייקון של סוכריה על מקל.

לפעמים אני תוהה אפ יש לה כישרון מולד למצוא אידיוטים, מצד שני, מה אני אגיד, כאילו הבחירות שלי היו טובות יותר בעבר.

אולי בסוף הילדים הם סוג של מרגוע ללב. כי למרות שהמתבגרת מעבירה אותנו בחישוקי דרמות גיל ההתבגרות

למרות הלילות מלאי הדאגה, בסוף היא אהבה נקיה מלאה ושלמה, אני אוהב אותה כלכך.

לפעמים נדמה שהילדים הם קצת התיקון שלנו בעולם.

המתבגרת שלי היא דרמה קווין, אימפולסיבית שמחה ועולזת את החיים, קצת יותר מידי ומכריחה אותי לגדל שריר סבלנות.

לפעמים אני צוחק עליה, שהקטנציק הוא תיקון העולם שלה, שורשיו נעוצים עמוק בלב והוא דורש ונותן מגע ויחס. זה פשוט נהדר.

בכל מקרה דוד שלי נראה שעבר את הניתוח בשלום.

לפעמים אני שואל אם אני נוהג בלב בכבוד והחמלה הראויים לו, האם אני נוהג בשלה או באחרים באותה אחריות 

כרגע לפחות כל מה שבא לי, זה לחבק אותה ולתת ללב מרגוע.

האם מרקו מצא את אמא שלו? איך יכול להיות שכל קיץ ראיתי מרקו ומעולם לא ראיתי את הפרק האחרון

עוספיה שוקקת חיים בלילה, כמעט מעשי כשפים, רק ריח עץ שרוף ממלא את הנחיריים, כי ב 22/2/22 עדיין משתמשים בעץ לחימום

או שלכולם יש  טאבוני פיצה על גחלים. לעולם לא נדע, סודות של הלב

תני לו צ'אנס 

לפעמים אני אומר את זה לדודה, אולי כי החיים לא מושלמים, אולי כי בעצם אנחנו לא באמת יודעים מה נכון וטוב לנו, אולי הצ'אנס הוא עבורנו, לנסות משהו אחר.

ג היה אומר בחיוך קטן "באסה שהחיים לא מושלמים", זה תמיד היה מצחיק אותי, לפעמים אתה נרדם מוקדם ביום שישי ומבאס את התוכניות, אבל אין באמת מושלם.

בנסיעה הביתה מתוך עירפול החום, חשבתי על אותן צאנסים שנתתי, לכל מיני תופעות טבע לא מוצלחות עבורי, יש חריקות שצריך כבר לדעת להקשיב להם, האמת חייבת להיות מוחלטת, כל השקרים הקטנים לא מתאימים לי לצאנס, בטח לא א-מיניות או קפוצות תחת שתלטנית 

ניסיתי לחשוב אם אני נותן צ'אנס כרגע, או שזה פשוט עובד והכל טוב, אבל אז המחשבות התערפלו לזיכרון סקס הבוקר והמחשבות ברחו לאזור חמים ונעים.

אם יש משהו שאני אוהב בבוקר, זה למרוח את הזמן במיטה לעוד כמה דקות, להחזיק אותה חזק, למעוך ציצי, לשמוע אותה מתלוננת שהיא ממהרת וצריכה להתחיל את היום. אבל כמה דקות גנובות זאת התחלה נהדרת ליום חדש.

החלק הבלתי נתפס זה חתיכת הפאזל שמתחברת בכל הרמות, זוגית הורית משפחתית, כאילו הכל חיכה להתחבר.

בכל מקרה אלך להתנצל בפני הדודה, הצ'אנס האחרון שנתנה היה שיא שלילי כזה שדורש אין צאנסים בשנה הקרובה

מעולם לא התחברתי לעניין של חדרי בריחה, כאילו אדם לא בורח מעצמו כל חייו, הדודה ואני היינו קוראים לזה, משבר מראות, כי אין לאנשים מראה בכניסה לבית, אם הייתה אולי העולם היה נראה טיפה יותר טוב.

אנשים לא בורחים מעצמם במכוון, זה מנגנון הישרדותי אני מניח, אז בואי נברח אל שיגרה נעימה, אני יודע שהיא לא תחזיק אצלנו מעמד, זה לא שאנחנו לא יציבים או רעועים למשב קפריזה, זה יותר עניין של אופי, אם אנחנו מזהים דקה פנויה אנחנו מייד מוסיפים שתי משימות, זה אנטי שיגרתי בעליל.

נהייה כמו אבא שלי, אותה ארוחת ערב כבר שנים, שתי פריחית אורז, קוטג' ביצה עין משתי ביצים, טינוף מטבח בשמן קופצני, צרחות מאמא שלי, שיגרה ידועה נוחה, כמו פוך בחורף קר 

אני יודע שכל פעם את צריכה להתרגל אלי שוב, אני מבין שזה לוקח זמן, שהשיריון צריך מגע של לטיפה, לטיפה או ספנאכוס או סתם איזה צפחת טוסיק שווה. אבל זהיתי דקה פנויה ולא הייתה לי סבלנות להפשרת התרגלות 

אולי פעם תקראי לי קטע מהיומן שלך, תתני לי להציץ לתוך מחשבה, אולי נעשה מזה שיגרה שבועית, תבחרי קטע אחד ותקראי לי.

בקרקס היה את מסובב הצלחות, מקל עם צלחת מסתובבת במהירות ועוד מקל ועוד מקל על האף ועכשיו על חד אופן וגירפה, בעצם אין ג'ירפה.

אז היום אני אבוא, רגיל להחריד, אתן לך חיבוק ונשב לאכול שני פריחיות אורז, קצת קוטג' וביצה עין משתי ביצים, נלכלך את המחשבות ונלך לישון מחובקים 

שיגרה ליום שלישי

בארבע לפנות בוקר, הראש שלה ישן אבל הגוף שלה מדבר איתי בשפה מוכרת, אנחנו זזים בקצב נכון, מי היה מאמין שזה עוד אפשרי.

מאמי, יש לי 37.6 חום, אני עומד למות 

אני מנוזל, כואב הראש שלי יש לי דופק מהיר במיוחד.

לרגע קיוויתי שכל סמפטומי המוות הזה הם אומניקורון חביב, לפחות נמנע מחיסון רביעי.

אבל לא, סתם שפעת.

איזו מחלה רטרו לא אופנתית.

לפחות יש בשורה טובה, האבן יצאה בשושו בלי לספר לאף אחד.

אז מה עכשיו, אין יותר מחלות, הכל תקין, סתם נבלה יחד, נגדל את הילד שלה, נחזק את החברות נאהב ונעזור אחד לשני להתקדם.

בנאליות של זוגיות, שרק ישאר ככה.

המתבגרת מצאה חבר טמבל מספר 5.

זה מפתיע היכולת שלה למצוא כאלו טמבלים, לפחות היא מצמצמת את זמני השהות איתם 

טמבל מספר 5 החזיק פחות מחודש.

לטענתה סופרים מאחד ואפס כמוהו לא מעלה ספירה.

היא תהייה דומית קשוחה הורסת

חמוד שהתחילו לתת לסופות שם, כמו באמריקה, מעניין אם יתנו שמות לנשים שנכנסות לחייך, מחריבות אותם ומשאירה אותך לטפל השאריות.

כמו נולן שלקח את אישתו לגור ביוטה, לאן הוא חשב שזה ילך ואיך זה יגמר.

בסוף הוא גילה שהיא מזדיינת עם הבוס שלו ועם בעלה של הבת שלו. חירבה אותו. אפשר לתת לה שם חיבה הסופה סוזי סופרייז. ואז נשיר כולנו את איי אם סוזי סופרייז 

מעצבן מחלה לא אופנתית, בעצם זאת מחלה ויטאז.

אבא, אכפת לך שאביא כמה חברות, תוכל להיות בחדר שלך?

בקיצור המתבגרת שלחה אותי לחדר 

אבל מילא זה, היא הביאה את מג'יק הכלבלב החרדתי, הכלב מבועת מהחתול אמציה, החתול לא מרוצה שמגיק עלה על הספה ואני מלטף אותו.

בכל פעם שמגיק רוצה ללכת לחדר, אני צריך ללוות אותו כדי שאמציה יתן לו לעבור.

אח''כ אני קורא בעיתון, מאבטח נקודת משטרה ברח מהבדואים והתחבא בנקודת משטרה עם השוטרים.

באיזה עולם הפוך אנחנו חיים שיש לשוטרים מאבטח מחברת אבטחה פרטית, המשטרה לא הייתה אמורה לאבטח את האזרחים ?

בכלל קר וחורף ולי בא מרק עוף חם ולדחוף ידיים לציצים.

הלכתי לעמוד על הראש

משהו השתנה בסושי של אנאמרו, זה כמעט מחדל לאומי לאור העובדה שהסושי סלמון לימון הוא אחד הטובים בתבל.

אני לא זוכר למה דיברנו על דברים מסוכנים שעלולים להרוג אותך, אבל אז המתבגרת אמרה,

אתה יודע אבא, אסור גם להתאמץ מאד כאשר עושים קקי, זה עלול לפוצץ נים במוח ומתים.

תשמעי, נשמע לי קצת מפורך.

באמת, פעם פיניתי ככה גופה, היא הייתה שם יומיים, בשירותים עם מכנסיים מופשלים למטה.

 אהה 

אההה 

אהההה 

בחיי השאירה אותי ללא מילים.

ובכל מערכת יחסים, זוגית , בדסמית, ונילית עם פוצפוצים, תמיד מגיע שלב בדיקת גבולות 

מרחוב היה קורא לזה שלב מאבק הכוח.

אני אומר זה רק שלב לבדיקת היצירתיות שלי.

 לפחות קמתי הבוקר עם הידיעה איך לטפל במרד הקטן.

טו בי קונטיניונד

קמתי נמרץ הבוקר, פתאום רוח הבניה והעשיה מתחילה לפעפע, הרצון לבנות דברים חדשים, ללמוד דברים חדשים מבעבע בשימחה, הרגשה שתקופת המנוחה שלקחתי מגיעה לסיומה.

אולי הייתי צריך אותה, זמן לתת לגוף ולנפש לנוח ולהחלים, יש עוד אבן קטנה שמפריעה, אבל הרגשה שהיא בדרך החוצה.

הכלומניקרון הזה מייצר חשש של מגפה, כל-כך הרבה חולים מסביב, דאגה קלה האם היא צריכה את הבוסטר הנוסף, כמו מספר נוסף בלוטו שמאפשר זכיה במקום הראשון.

לפעמים זה מוזר כמה התאמה יש ביננו, כאילו הכל היה מוכן לחיבור, הילדים המשפחות, הכל מתחבר כמו היה שם מאז ומעולם 

הכי חשוב שיש סינכרון בין הזין והראש, שניהם מרוצים מהמצב,הראש מקבל אישה אישה , הזין מקבל שרמוטה זונה קטנה.

אפילו הלב מסתכל על שניהם אומר להם, אמרתי לכם.

רק בעיה אחת, הכל הוא עושה בבית, הכל, היא לא עושה כלום.

טוב כמעט כלום 

בהליכת הבוקר חשבתי שהאבן כמוני, עקשנית ומעצבנת, כאשר היא תצא, אני מקווה לתפוס אותה להכין ממנה טבעת.

אולי נלמד צורפות לתת קצת מקום ליצירתיות 

אתה זוכר את א. אבן שושן שאלה הדודה.

ברור 

בגיל 4 לקחו אותה ההורים לעשות ניתוח הפרדת אצבעות הרגליים באיזה בית חולים בארגנטינה, אחרי מספר שעות הילדה יצאה חבושה בראש. מסתבר שעשו לה בטעות ניתוח פלסטי באוזניים.

האמת זה מסביר כמה דברים עליה 

אולי אתה תצא במקום עם פופיק מתוקן עם זוג ציצים.

שאת נשמה מתוקה ומרגיעה.

גם א. העובד שלי היה חייב לשתף ברגע ההתעוררות מההרדמה, קמתי לצליל בוקרררר טוב עם כאב בזין, ושן שבורה בפה.

לא ברור לי למה יש לאנשים צורך נפלא לחלוק סיפורי אימה מבית המטבחים, כאילו החשש מהרדמה לא מספיק גדול, מסיפורי האימה של אנשים שנרדמו רק פיזית ושמעו הכל בלי יכולת תזוזה או הבעה. 

אולי זה הפחד הקמאי שלי, להיות תלוי בלי יכולת שליטה על חיי.ומי המציא את החלוק שנסגר מאחור, או שיותר נכון לא נסגר ואתה מסתובב עם תחת חשוף.

ואחרי סיפורי האימה של התעוררות וכאב בזין מהקטטר, קיוויתי לא לקום עם כאב חשוד בישבן.לך תדע על איזה קצב נפלת 

בוקררר טוב 

המחשבה הראשונה שאני חייב להתעורר, תחזיק מעמד, אל תתן לשינה עוד מקום, תחזיק מעמד ער, מין מלחמה מוזרה על הקיום, כמו בסרטי אקשן של אדם העומד למות אומרים לו, תשאר איתי. מלחמה אבודה על ערות.

עשית פיפי ?כן מלא 

מעולה, ישששש, בחיי מאז גיל שלש לא שמחו ככה שעשיתי פיפי. לפחות מערכת השתן עובדת ונשמור אותה לרגע אינטימי.כשחושבים על זה, עדיין לא השתנתי עליה. 

לפחות נעשה את זה ללא אישיות אבל עם פופיק תקין. קצת מוזר אחרי שנים של יחסים ביננו, מין תקווה סמויה שהקילקול יעלם כמו שבא. אבל בסוף הלכתי על הדרך המסורתית של בית חולים.

יש משהו מוזר להיות לבוש בחליפת ערב, מכנסיים צהובים וחולצה תכלת, כאילו בחרו בכוונה צבעים הזויים, התאמה לכל החוויה הסוריאליסטית. 

המחלקה היא מיקרוקוסמוס ערבי רוסי. בדרך לניתוח חשבתי על אותם מבוגרים שהיו לבדם עם קורונה, גוססים את חייהם על מיטת בית חולים, לבד, במקום מנוכר. מקווה שזאת פעם אחרונה.

הפנים שלה היו חסרי דאגה ומאירות, בדיוק ככה היא באה לאסוף אותי, שמחה לראות ששרדתי את הקצבים ואני שמחתי לראות אותה.

ויש משהו משמח לדעת שכל המערכות עובדות 

עכשיו רק נותר להחלים, והחלמה היא דבר מעיק ומשעמם, סתם המתנה בסבלנות שהגוף יתקן את עצמו.

אולי נחפש קורבן ונספר לו סיפורי אימה על בית המטבחיים, רגע לפני הניתוח שלו.

סוג של סגירת מעגל, למזלי לא יצאתי עם ציצים מהודרים

אז טסתי וחזרתי וטסתי וחזרתי ותכף ניתוח. החיים הפכו להיות סיר מים רותחים ובועות קופצות, באמת בא לי רגע של שיגרה 

זה מוזר שפתאום יש לי פחד מהמוות, אנחנו משפחה שלא עושה עניין מהמוות, מקבלים את בואו בעצב, קוברים את המתים ולא כל-כך מבקרים אותם בבית הקברות 

זה לא שלא עצוב לנו, אבל אנחנו ממוקדי חיים, אוהבים את המשפחתיות ואת העשייה, אין לנו הנאה מניקוי וביקור קברים או זכרונות עצובים, כל אחד זוכר את של עצמו.

כאשר אבא שלי נכנס לניתוח מוח, הוא התעקש על הרדמה מלאה בניגוד לדעת הרופאים, הסביר להם, אני הולך לישון או שקם או שלא,זה בסדר גמור. הבדיחה אצל ההורים שלי היא "כבר לא נמות צעירים" 

באמת כבר לא נמות צעירים.

הגישה הזאת חילחלה אלי היטב, אנחנו חיים במלוא העוצמה וכאשר נמות נגיד תודה על מה שהיה. אבל הפעם המוות מפחיד אותי, זה לא זמן טוב למות בו.

המתבגרת שעוברת תקופה כל-כך קשה, כרגע היא עדיין צריכה אותי, אולי בעוד שנה אוכל לומר שוב, תקופה טובה למות בה, אבל עכשיו, עכשיו אני צריך לעזור לה להתייצב, לחזור לעצמה, למצוא איזון מחדש.

בתכלס הניתוח הוא כלום, בקע מעולם לא נחשב ניתוח רציני, לא ברור לי למה ההרדמה כל-כך מדאיגה אותי. בכל מקרה אם נמות יהיו לה זכרונות מטיול נהדר באיטליה.

הדודה פעם שאלה, מה מאפיין אותך, צחקתי ואמרתי לה שיש לי פופיק מקולקל, זה אישיות.

ומה יקרה אחרי שיתקנו אותו 

אישיות חדשה עניתי.

אז אם לא נמות בטח נמחק את האישיות ועל ההריסות תקום אישיות חדשה, כזאת שמכורה לטיקטוק, ששרה את השיר המעצבן שכולם שרים שם, קיס מיי אס גודביי.

אני מתגעגע לשיגרה, שם יותר רגוע, שם המוות הוא סתם סוף ולא הפרעה מהותית.

אני פשוט רוצה לקום בבוקר, לתקוע לה זין בפה, לגמור, לצחצח שיניים, לנקות קקי לחתולים, לתת להם אוכל, לשתות קפה לנסוע לעבודה, לחזור, לזרוק מבט של למעלה, לבהות בטלוויזיה לקרוא ספר, לזיין אותה ולהרדם. ככה בלופ פשוט, רגיל חזרתי בלי הפתעות גדולות לבסוף נמות.

בכל מקרה כרגע צריך ללכת לטפל המתבגרת.

לא זמן טוב למות עדיין

אם לרגע חשבנו שהמצאנו את החפיף והסמוך, זה כי לא ביקרנו באיטליה, מדובר המעצמת חפיף הזויה וטעימה, כאילו על כל אילו ואילו וחפיפינו הכל נסלח כי המניאקים יודעים להכין פיצה.

המלצות נהיגה לנאפולי, אם בא לך, פתח מסלול נהיגה חלופי, המסלול החדש לגיטימי כולם ישתפו פעולה, כולל המשטרה.

אין לתת למישהו להכנס לפניך.

צפירה קצרה סליחה שיצאתי שמוק, צפירה ארוכה זה באמשך. 

חל איסור שמירת מרחק לאוטו לפניך, אחרת הזקנה לכאורה מאחוריך תצפור ארוכה ותעשה תנועות יד של קדימה קדימה 

הפיצוי, מסעדת הסושי הטובה ביותר שהמתבגרת אכלה.

אם נניח אתה נוסע בכביש צדדי שעה מרומא ומפוצץ צמיג. אין לך על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים. חברת התעופה מאחלת לך בהצלחה להגיע למשרדיה לקבלת רכב חלופי.

ברכב יש ערכת ניפוח ואין גלגל חלופי.

העובדה שאתה תקוע בחור ישבנים לא מוצקים, רעב בחושך עם דוב, לא מפריעה לאנגלית האיטלקית לומר לך, חייך אכלת. אותה. מה שכן גיליתי שאני יודע לכעוס באנגלית רהוטה במיוחד, פאק יו, אנד פאק locauto חברת ההשכרה הגרועה בתבל.

בסוף הגרר הסכים תמורת בקשיש קל להחליף בצמיג משומש יד 2 במצב. אז הוא העמיס אותנו עם הרכב על הגרר וככה נסענו למוסכו כי טוב.

כי מי שלא ישב ברכב גולף עם צמיג קרוע, על גרר ושר הקולי קולות, ממבו איטליאנו, לא חווה את איטליה.

אבל היום במיוחד הייתי שמח להגיע אליה, להתקלח ולהכנס למיטה ואליה, כי אחרי חוויות מצחיקות עד הזוית, אדם רוצה קצת בית ומקום להניח ראש