ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יש דברים שרציתי לומר

קופסא וירטואלית להקלה על העין השדופה
לפני שנתיים. 30 בנובמבר 2021 בשעה 13:10

הבוקר ראיתי נחיתת ברווז באגם, כמו אבן שקופצת על מים ומשאירה אדוות גלים. כמו הטייס הגרמני שהנחית אותנו בפרנקפורט, הם לא הכי נחמדים הגרמנים, אבל לנחות הבן זונה ידע.

לא ברור לי למה לא מחאו לו כפיים, אם זה היה טייס יונתן שפירא, הקהל היה עומד על רגליו ומריע.

בכל מקרה, בירוקרטיות זה התקף חרדה עבורי, משהו במבנה הזה של פרטים וחוסר רציונל תמיד מלחיץ אותי. מין זיעה קרה שאולי שכחתי למלא בסעיף ז קטן והכל יחרב כמו פומפיי.

טיסות תמיד היו אירגון מעיק,מלון טיסה ולא לשכוח דרכונים, בדקת דרכונים, תבדוק שוב.

ואז המנוולים פוצצו את התאומים, כאילו לא היה מעיק קודם, עכשיו גם דוחפים לך אצבע לחלחולת ולוקחים לך את בקבוק המים. ואיך אפשר לטוס בלי בקבוקי.

השיא הוא הקורונה, נראה כאילו אות סינכרון קם לחבר את כל בירוקרטי העולם למען המועקה הנפשית שלי.

בקיצור חידת איך עושים בדיקת קורונה 72 שעות לפני הטיסה באיטלקית כאשר הם נחים שבת ראשון, עדיין לא נפתרה.

אז כן אני נשמע כמו אוי אוי אוי קשה לארגן טיסת נופש לאיטליה.

אבל בטיסה הבאה אני אומר, בשביל מה המציאו סאבאבית שתתארגן ותחסל את הבירוקרטיה, לדעתי יש לה חמש דקות פנויות בין שני בערב לשלישי בבוקר.

הבירוקרטיות עליה, אני תפקידי לזיין לה את הצורה. כל אחד יתמקד בדברים שהוא טוב בהם 

 

לפני שנתיים. 17 בנובמבר 2021 בשעה 5:56

אני יודע שהיא הייתה שמחה אם היינו יותר בדסמים, יותר פנטזיה פחות מציאות.

לפעמים היכולת שלה להתמסר, להיות הכי סאבית שיש, יותר מכל אחת שפגשתי, מין רצון להעלם לתוך עולם שעשוע בו היא צעצוע, חסר רצון או החלטה.

מה שתרצה בובי, היא בטח הייתה אומרת.

זה לא שאני לא מרגיש ברצון ובפנטזיה שלה, אני אפילו לוקח סיכון שהיא תחליט שזה לא מספיק.

אבל אני יודע מה אני רוצה ויותר מזה, מה אני צריך, אני צריך עדיין בת זוג קודם, כזאת שאפשר לשבת איתה על כוס קפה, סתם לדבר על עבודה והילדים, כזאת שמתכננים טיול ללונדון ואז טסים, כזאת שכאשר אתה חולה, מביאה מרק עוף בלי חוויאג, כזאת שנפגשים עם חברים ומשפחה שיש לה דעה ומחשבה יחודית.

כזאת שמידי פעם אפשר לקשור או לזיין לה את הפה. לפעמים סתם סקס ונילי בלי מילי.

 

סיפור הנוכל הזכיר לי, שהפנטזיה תקועה, היא משחק ילדים, טורף וקורבן. רמאי מנוסה שתקוע, תקוע באותה פנטזיה,אותו מקום אותו משחק, אני לא מבין רק איך הוא לא משתעמם, משעמם עצמו למוות.

המציאות היא תמיד אחרת, אנשים אינם פנטזיה, הפנטזיה לרוב מתרסקת על גבי המציאות, בסוף אנחנו חיים את המציאות, היא כוללת ימים קשים, ימים שמחים, חולי ובריאות, צער ואושר. 

אז אני יודע שהיא הייתה שמחה ליותר פנטזיה,יותר תשומת לב, יותר התמכרות.

אני יודע גם שאני נוקשה בזה אבל בדבר אחד היא צודקת, אנחנו צריכים למצוא גם זמן לפנטזיה.

אבל היום, היום אני רק מקווה שהיא תנהג בזהירות ותגיע ליעד בשלום.

 

לפני שנתיים. 16 בנובמבר 2021 בשעה 20:12

מתחת למלון יש מסעדה איטלקית בשם המגניב, ענתיקה, רק בגלל השם נדלקתי, כי מי לא ירצה לאכול בענתיקה, יש שם מרק עגבניות מושלם ומלצר מקוסובו, דיברנו באנגלית רצוצה והסכמנו מייד שהגרמנים עם של קקות. סתם לא נחמדים כמו שאמרה גולדה על הפנתרים.

אבל יש שני דברים שהייתי לומד מהם, ראשית יש המון כבישים עם 3 מסלולים, כל כמה קילומטרים צד אחד מקבל 2 והשני נשאר עם אחד, חסכוני יעיל.

גם בתי הקברות שלהם שמחים, מצבות לא מסודרות והכל ירוק, דשא במקום בטון.

אם כבר למות אז בכר דשא שמח.

 

מצחיק שהיא מגלה שיש לי גג אלוהים על הראש, זה שילוב, אלוהים נותן צ'אנס ואני מספיק גמיש לקחת.

אולי לכולנו יש בעצם שרידי מזל, צריך רק לזהות את ההזדמנות ולקבל בשתי זרועות פתוחות לרווחה

 

את הבוקר פתחתי הצעידה נמרצת ברחבי העיר הישנה,הגעתי היישר לשוק איכרים שנפתח, לא התאפקתי וקניתי בשוק האיכרים נקניקיה בלחמניה של מאייר. יש חטאים שווים.

אולי היא החטא שלי, בכל מקרה הלב מתגעגע הביתה, אל החתולים הילדה האישה,אל הטעם המוכר של סלט בטחינה, דברים פשוטים

 

לפני שנתיים. 15 בנובמבר 2021 בשעה 20:31

אני חושב שהיה פעם סרט אידיוטי כזה,בכל מקרה גרמניה פשוט ארץ יפה, לפחות אזור היער השחור, די מדהים שהאזור הירוק ההמרוווח, כזה ששומר מרחק של קילומטר לנפש חיה, היה העילה של הגרמנים לפתוח במלחמה, מרחב המחיה, וכמה שהארץ הזאת יפה, ירוקה שופעת מים, ככה יש איתה בעיה, היא פשוט מלאה ב..נו.. גרמנים.

באמצע ההר יש עיריה שלמה שמתעסקת בשעוני קוקיה, מייד הרגשתי בבית, התלבטתי אם לקנות שעון קוקיה מעצבן, אבל גם ככה העצבים שלי מעורערים, טיקתוק רועם וכל חצי שעה ציוץ קוקיה, יעבירו אותי לאזור הדימדומים.

יש משהו מעניין בגרמנים, הם אדיבים מנומסים ובלתי נעימים להחריד, כאילו חסר גן הסימפתיה, פשוט אנשים לא נעימים. לא סתם הם מייבאים ספרדים עולזים ואחכ טורקים חייכני פנים, אולי הגנום יתערבב ויצא אדם חדש מנומס, יעיל וסימפטי.

אם היו מערבבים את הגנום שלי, מה היה עדיף שיעלם ומה עדיף שיתחזק, מה היא הייתה רוצה להכניס לגנום ומה לשנות, בטח עכשיו היא עוד חושבת, נתחיל בגנום שלי יא חצוף ונמשיך עם שלך לתיקונים. אבל בסוף כאשר אני גומר בתוכה, מתגנבת מחשבה, מה היה יוצא מעירוב הגנים.

סדינים לבנים במיטה זה נהדר, מרגיש הכי נקי ונעים בעולם, אז למה בבית אין לנו סדינים לבנים ?

רק בגיזרת המתנות אני כישלון מוחלט, המתבגרת ביקשה נייקי אייר ג’ורדן, כי קשה להשיג בארץ , גם בגרמניה קשה להשגה, אז ביקשתי גלגל הצלה, אמרה דר מרטינס נמוכות, אז כמה מסלולים באוטוסטרדה מפה לאמריקה ביקשת ? הדודה רומה מרציפן שיש רק בגרמניה בכל חנות- רק שלא סיפרו לחנויות, האישה רוצה תיק, בנתיים אפס חנויות תיקים, כי את האנטיפטיות הם סוחבים בידיים. אפילו לגו אין, אפס חנויות צעצועים לילדים.

מחר יום חדש

לפני שנתיים. 13 בנובמבר 2021 בשעה 2:19

לפני לא מעט שנים, סבא שלי מת, היה באמת איש קשה,חרא בן אדם, בבית הקברות בכניסה לירושלים, היה לוח אלקטרוני שסיפר מתי כל לוויה יוצאת, הטיסה לגהנום יוצאת בשעה שתיים בשביל שימחת החיים.

לצערנו אין בבית הקברות טיסות נכנסות, הקדימו את הקורונה בכמה צעדים.

חשבתי שלעולם לא אטוס לגרמניה, המקום ספוג דם יהודים, דם המשפחה שלי שנרצחה שם ישאר עליהם תמיד, אבל בחינוך הקומוניסטי, עבודה קודמת. בכלל צריך לזכור שבאד קרוייצנגן זה שונה מבאד קרוייצגך. החיים והמלון ביד הלשון.

טיסות תמיד הביאו איתן בירוקרטיה,ניירת וטפסים ואם יש משהו בעולם הזה שבאמת מלחיץ אותי זה כל הטופסולוגיה הזאת. במיוחד הטפסים שכותבים עליהם ט.ל.ח., 

אבל הקורונה פינקה אותנו בעוד שיכבת בירוקרטיה לא קטנה ועוד קואופורייט אמריקה הוסיף, לפנק לפנק לפנק. אפילו הסוכנות נסיעות שלחה כמה טפסי פינוק למלא.

מעניין למה בירוקרטיה וניירת כל-כך מלחיצים אותי.

העומס עלי, באמת קצת טיפה יותר מידי, אני מרגיש כמו הרקולס שמחזיק את המבנה שלא יתרסק, החלק הכי מוזר, האישה לא קופצת למעלה עליו וצורחת, תן לי תשומת לב, אני בעיקר מתגעגע אליה, השעות איתה הם לרוב מנוחת נפש, כמה שעות של פגרה מהחיים.

אולי אקח אותה במזוודה, יהיה לנו קר בחוץ וחם בלב, או חם לה בטוסיק וזיעה עלי. יהיה. משהו, העיקר בלי טפסים.

המתבגרת נראת כלפי חוץ מתבגרת שמחה ורגועה, אולי זה אצלי, אני לא מציק לה, נותן שירותי משרד וניקיון, גם שירותי שף פרטי לפי גחמות, כן אני יודע שאני מפנק אותה ,אולי קצת יותר מידי.

אבל גם ככה קשה להיות מתבגרת בימנו, וכשהיא רגועה ושמחה, אני מצליח לישון כמה שעות.

עכשיו אני רק מצטער שהיא לא פה לידי, אולי אסע להעיר אותה, קצת חיבוק לא יזיק פה 

בבית הקברות, קריית שאול בירושלים יש דממה הלילה, אין טיסות בשבת, שומרים על קדושה

 

 

לפני שנתיים. 8 בנובמבר 2021 בשעה 2:34

אחרי שאימצתי את נמו, החתול הפחדן בתבל 

החתולאית הביאה לי את אמציה, החתול הסימפטי המתלטף והכי נודניק מתוק בעולם 

הבעיה שהבת שיחקה עם אמציה ואמרה, אין לו ביצים לכן הפכנו אותו לאמציה הבת, כי העולם גמיש נוח.

לקחתי אתמול את אמציה לעיקור, כאשר חזרתי לקחת אותו הסתבר שהוא בכלל בן זכר. עבר סירוס. אז עכשיו הוא חזר להיות אמציה הבן.

חבל שאצלנו בני האדם זה לא כל-כך קל להחליף מגדר.

 

היום יש נסיעה ארוכה צפונה, איזו פעילות שקר כלשהו של העבודה. הראש בכלל רוצה להיות מלווה בטיול השנתי, ככה אוכל להשגיח על המתבגרת והלב, הלב רוצה להניח ראש על דיונה, יותר נכון ראש על ציצים.

הכאוס הקל לא מאפשר לי לדעת מה הלוז או כמו שאומר שחר חסון, זה חתיכת בילבל מעצבן.

אבל בסוף הדברים תמיד מסתדרים ואם לא, אז נסדר אותם

 

 

לפני שנתיים. 7 בנובמבר 2021 בשעה 3:39

מידי פעם אני מאיים עליה בפוסט נאצה בכלוב, היא צוחקת, מגלגלת עיניים וטוענת שלא עשתה דבר אבל שנינו יודעים שלומר לי לא להפליץ במיטה זה הכי שליטה מלמטה. 

גדלתי בבית נוח בענייני הפלצות, אמא שלי הייתי מפליצה בקולי קולות ובקול הכי רציני בעולם הייתה מאשימה את אחד הילדים אפילו הכלבה פינצה הייתה קורבן להאשמות. רק אבא שלי האציל הפולני שהוא בכלל גרוזיני מחמד, היה מזדעזע מהברבריות בסלון ביתו.

אמנם השולטת האכזרית מלמטה בודקת ובודקת ובודקת, היא בודקת כלכלית ואיך עם הילדים כיצד אהיה ייצוגי למשפחה ואיך הילד יקבל, כמה הזין עומד וכמה גרמי מחלה עוד יש. בודקת ובודקת, אני די מתעלם פה מכל החשדנות של עשרות שנות קיום, כי לי יש אסטרטגיה מנצחת. כי למכורים אין תקנה ואין תקומה וכאילו מה היא כבר תעשה אם אפליץ לי בכיף במיטה. שליטה מלמטה בתחת שלי.

 

לאלוהים יש הומור אכזרי, לא יודע מי המציא את אל חנון ורחום, מדובר בליצן, קומיקאי בחסד, כי בעוד הוא נותן במקום אחד בשמחה ושם הדברים נראים מסתדרים נהדר, הוא לוקח לך את השינה ושם דאגות כמו רימון, אני כמעט לא מצליח לישון, לא לישון רק בעצימת עיניים אלא שינה נעימה כזאת שבה אתה קם כמו מיליון דולר, או כמו שהשעון אומר, הבטריה של מאה אחוז. אני לרוב קם עייף ומותש, אפילו החלומות טורדניים.

 

אז לקחנו חופשה קצרה בתל אביב, מלון בוטיק, שזה המיתוג החדש לשרלטנות, אבל היה בהחלט מלון נהדר. בדרך למסעדה מהחניון היו מים על הכביש, די אנטי כפכפי החופש שלה, אז הנפתי אותה ביד חזקה ובזרוע נטויה אל מעבר למים הזורמים.ברכב ליד ישב בחור צעיר שפירגן בקולי קולות, ״ איזה גבר, טרו לאב, איזה גבר״, מבחינתי אפשר היה לקפל את החופשה ולחזור הביתה.

בכלל בתל אביב לאחרונה גברים מפרגנים לי, במסעדה עם הדודה עבר לידנו בחור ואמר, יש לך את הצחוק הכי שמח והכי מדבק. איך אומרת הדודה, אין פה פירגון רציני, למה לא אומרים לי, איזה יופי את מצחיקה אותו.

 

אז את טון הסיום של החופשה הנהדרת, אלוהים פירגן בילד חולה בגן, ככה הביטוי אלוהים נתן אלוהים לקח יהיה שם הקומיקאי מבורך. מקבל גוון חדש לגמרי.

באמת כל מה שאני כרגע צריך, זה ילדה יציבה, לדעת שהיא בסדר, אני יודע שהיא חזקה, לפעמים היא כלכך מטעה, נראה שהחיים קטנים עליה, היא פעילה ושמחה, מוקפת חברות, אבל אם מסתכלים בעין קפדנית, רואים את הסדקים, הסדקים הללו מפחידים אותי למוות.

 

יש רגעים שהיא נרגעת, היא שוכבת במיטה וצוחקת או מדברת בקול אנושי ודואג על אמא שלה, או מספרת לי בגאווה על הילד, זה כל מה שצריך לפעמים כדי שארצה לחדור אליה, אני יודע שזה לא תמיד קוהורנטי לשיחה, כי איך חשד לשבץ מעמיד את הזין. אבל בסוף הסקס הוא אף פעם לא רק סקס, הוא חיבור וקירבה, איחוד ושלווה.

 

 

לפני שנתיים. 28 באוקטובר 2021 בשעה 4:21

יש לילות בלי שינה, המחשבות רודפות אותך וכל הלילה רצחתי אותו, לפעמים בדקירות סכין, לפעמים בירי אבל מרבית הלילה שפכתי עליו חומצה, שיהיה מעוות בחוץ כמו שהוא מבפנים.

אין לי ממש אוויר ואני עייף כל-כך עייף היום. אבל לפחות קיר השתיקה נשבר, עכשיו המרכז הוא לטפל בה,להחזיר לה שליטה ואמון, בסוף צלקת תמיד תשאר שם, אבל צריך שהצלקת לא תגדיר אותה. 

קיר השתיקה התמוטט שר לו ערן צור, אבל אחריו מגיע מבול של כעסים, כל התסכול שנצבר שם נשפך, נשפך עלי בידיעה שאני אכיל ואתמודד.

שנים לא בכיתי כל-כך הרבה. היא כזאת אמיצה.

לפי שבוע סיפרה לי הדודה על רוכב אופניים באנגליה, שנהג מרצדס החליט לעקוף דרך מסלול האופניים, הרוכב האמיץ חסם לו את הדרך. הנהג החצוף בסוף דרס את הרוכב. עד שהגיעה משטרה, לא משטרת חסרת היכולת הישראלית, לא משטרה קיקיונית חסרת לב, שם נהג המרצדס קיבל קנס על נהיגה נהיגה במסלול האופניים הוגשה נגדו תלונה על תקיפה.

הגולשים הגיבו חלקם בעד הרוכב וחלקם בעד הנהג אמרה הדודה, אבל מהו גיבור

אז ישנו חוקר שבעיקבותיו נעשה הסרט הנחשול, שהרגיש רע ובמשך שנים חקר את הנושא מהו בעצם גיבור, בעקבות אותם סוהרים בניסוי שסירבו ואף פעלו נגד ההתנהלות.

גיבור נמדד בשלשה דברים

1. הוא פועל מתוך בסיס ערכי ומוסרי 

2. הוא פועל מתוך התנדבות ולא חובת תפקיד 

3. הפעולה נושאת עימה סיכון.

אז בסיפור שלנו אין גיבורים, יש רק כאב וצער יש עוגמת נפש ותסכול וגם הרבה אהבה.

היא לא לבד, היא לעולם לא תצעד לבד, ואחרי שהיא תשתקם, אולי כולנו נצליח קצת לישון.

 

 

לפני שנתיים. 27 באוקטובר 2021 בשעה 5:38

רגע רגע, איך הגענו מאני מפרגנת לך לזיין סינית וגם תאילנדית, לאני ארצח אותך אם תזדיין עם אחרת.

קצת מעבר קיצוני הייתי אומר, לא שתיכננתי להזדיין עם אחרת או לקשור אותך לכיסא כדי שתראי איך אני מזיין אחרת, אבל המחשבה שכל קינאתך תבער כמו אש בשדה כלניות, המחשבה הזאת באמת מעמידה זין.

רגע, היא תרד לי היא שואלת, הכל פה אינטרסים סמויים. משחק של גמירות או התמכרות. בקיצור אני אנצל מרצח עם בתמורה לירידה טובה.

אתה יודע היא אומרת, לרגע קינאתי אם יפעת תרצה לחזור, ראשית אני לא חושב שיפעת תרצה לחזור, אם יש משהו שלמדתי מהבוגדנית, שפרידות מסטיק, כאלו שנפרדים וחוזרים, לעולם חוזרות כמו בית קברות לחיות של הוקינג, חוזרים אבל עם עיוות, הפחד של הסוף נעלם ואיתו הריספקט, הכבוד שאנחנו חולקים לזולת, פרידה וחזרה יוצרים שבר שלרוב לא מתאחה טוב, יש אמונה שאפשר תמיד ללכת אל הקצה להפרד ואז לזחול פנימה אל הבית החם.

בכל מקרה מאז הפרידות אצלי הן סופיות וחד פעמיות. יפעת לא יכולה לחזור גם אפ תרצה.

בקיצור המשפט האלמותי של חברים we were on a break  לא תקף פה. 

 

לא קל לעמוד מול עובד ולומר לו, אתה גרוע, יותר קשה זה לעמוד ולפרט לו את הבעיות, את היחסי אנוש הגרועים שלו והעובדה שלא רוצים לעבוד איתו, קשה לראות את העיניים עומדות לדמוע, את הפחד הקמאי שתכף יפטרו אותו. מצד שני, יש חוסר הגינות בפגיעה בצוות רק כי זה קשה.

כמו אותה טייסת שהיה כתוב בה, מה שקשה עושים מייד והבלתי אפשרי לוקח קצת זמן.

תתעד את הפגישה הן אומרות לי, שנים של ניסיון בניהול, עבורי זה עדיין לא טיבעי, כל יום מאבק פנימי לומר להם, עזבו אותי באמשלכם, תנו לדבר עם איזה מחשב בלי לב, הטרובדור קורא לב לליידי בוייס של תאילנד, לפעמים הן נראות כלכך מבטיח אבל אז משתפשפות זין מבעד התחתונים.

בכל מקרה, ניסיתי לעשות את זה הכי עדין שיכולתי, אולי הפחד שסה יהיה הסוף יזיז אותו לעשות שינוי.

 

פרופ בוריס לא נחמד אבל יש לו ידיים טובות, אני לא צריך רופא נחמד אני צריך ידיים יציבות ושכל חד.

בקרוב תיקון הפופיק המקולקל ועד אז קצת אהבה ונופש בתל אביב

 

 

לפני שנתיים. 23 באוקטובר 2021 בשעה 13:53

אתה יודע אומרת הדודה לרגע, יש צירופי מילים שלא עובדים טוב 

לדוגמא, סליחה..אבל, כמו הבוגדנית שלא באמת ביקשה סליחה, אמרה אני מצטער אבל הייתי ככה וככה.

האבל מבטל את הסליחה, הוא מחזיר את השיח לאדם, עוד דרך נרקסיסטית לנקות מצפון או להרגיש טוב. סליחה מהותה צער והכרה בסבל או אי צדק לזולת. 

אז סליחה...אבל.. לא באמת עובד.

 

לפעמים בפנטזיה אנחנו יכולים לדמיין איך אני בועל לה את הפה, וגבר אחר מזיין אותה מאחור. אבל זה גם צירוף בלתי אפשרי, אלא אם רוצים לשחק בחפש את הגופות. 

כי יש צירופים המתאימים לזמנים קצרים וחסרי מעוף, אני אדם זוגי במהותי, כל צירוף יהווה טיקטוק שעון לסוף.

 

ריח של מרק כרובית ממלא את הבית, עציצים חדשים עם חלוקי נחל כנגד פגע רע, החתול חופר הבורות. נקווה שיניח לעציץ לחיות מבלי לפזר אדמה בכל הבית.

מחר נטפל בעציצים במרפסת, החורף מגיע ואילו מגיע הרצון בבית נקי יותר.

בערב נשתה בירה וכאן יש צירוף מחשבות מטונפות מידי לכתיבה