לפני 16 שנים. 5 באפריל 2008 בשעה 20:23
יומולדת 22.
הכל התחיל כבר כמה ימים לפני - שמאסטר התחיל לחמם לי את חוש הסקרנות.
4 ימים לפני היומולדת הוא התריע לי מראש: "לולינקה אל תתכנני שום דבר ליום שישי, הפעם זה שנינו לבד"
3 ימים לפני ... הוא המשיך לנסות לדגדג אותי: "אנחנו מוזמנים למרתף של חבר שלי, הבחור עשה מרתף חדש. את מתעלפת ..."
יומיים לפני נתן לי להתפתל עוד קצת : "כלבונת, ביקרתי שם, 19 מתקני עינויים - את תעברי אחד אחד, אוח כמה שאת תאהבי את זה."
אז אני כבר מחוממת לגמרי, מפנטזת על מתקני העינויים האלו, מאמנת את עצמי, מתרגשת, ממתינה בכליון עיניים.
יום שישי מגיע - ממש כמה שעות לפני חצות והמעבר ליום ההולדת שלי אנחנו נפגשים, חיבוק גדול וחיוך ענק, געגועים.
מחליפים קצת חוויות, צוחקים, עושים מה שעושים, מתארגנים ויוצאים למסע :
הוא קושר לי את העיניים, מעלה אותי לרכב, מתניע ומתחילים לנסוע לכיוון המרתף.
בדרך הוא מקדים ואומר שמעכשיו אני לא שואלת שאלות, עושה מה שהוא אומר ודיי. כמובן שצייתתי וסתמתי את הפה.
בנתיים, כשהעיניים עוד מכוסות, הוא מספר לי על החבר הזה שלו. הבחור שבנה את המרתף המשגע הזה.
לבחור הזה , היה המון מזל בחיים, בגיל 32, הוא זכה בלוטו בסכום של לא פחות מ10 מיליון שח.
הוא השקיע את הכסף טוב, היה מאד נבון, לקח יועץ השקעות, וכסף מביא כסף. היום הוא מחזיק בשלושה בתים,
ולאחרונה הרים את המרתף הזה. מרתף ענק, ציוד חדש, 19 מתקנים שלא מביישים אף אחד, והנה אנחנו בדרך.
לא נוח בכלל לנסוע עם עיניים מכוסות, בשלב מסויים מאבדים את תפיסת המקום וזה מתחיל להיות מבלבל ולא נעים.
בשלב מסויים לא ידעתי איפה אני נמצאת, קצת שמאלה, ימינה ורוורס ומגיעים לאנשהוא.
הוא מחנה את הרכב ומושיט לי יד לרדת. מבטיח להתריע מפני כל מכשול ומוליך אותי לאט ברחוב לכיוון המקום המיועד,
המדרכה עשויה מאבנים משולבות, אני חוששת, פתאום העקבים לא נוחים במיוחד, ברחוב נשמעים קולות של ילדים צועקים,
הוא מוביל בסבלנות אדירה לכיוון המרתף, לכיוון המקום שאני כבר שלושה ימים חולמת ומתכוננת אליו, ואני פוסעת לצידו בבטחה.
מדרגות, הרבה מדרגות, צרות, גבוהות, לא נוחות במיוחד, מגיעים לדלת ... אני מנסה להציץ אבל לא מצליחה לראות כלום.
הוא זורק לי עוד מילה או שתיים על עניין המרתף המיוחד הזה ואני כבר כל כך סקרנית ומגורה לראות מה הולך שם ...
דלת נפתחת, דממה . אני מנסה להריח, אולי את הציוד, אולי ריח של מקום חדש, של צבע, אבל הריח מרמז על מאפים טובים.
מאסטר מוריד לי את כיסוי העיניים, אני פותחת את העיניים וחוטפת פלאש לפרצוף, אחד ועוד אחד,
עשרות עיניים מחוייכות בוהות בי. אני מביטה מסביב ורואה את כל החברים הכי קרובים שלנו.
את אלו שאנחנו מאד אוהבים, וזה מרגש. איזו השקעה, איזה אוכל , איזה בית גדול ויפה, בשניות עשיתי סריקה מהירה על הכל ...
רק דבר אחד חסר לי .. הסתובבתי למאסטר, עם מבט של רוצחת בעיניים ושאלתי בכעס:
"מאסטר! איפה כל 19 מתקני העינויים שהבטחת לי ?!?!?!?!?!?!?!!?!?!?"
שנינו צחקנו, כבר שבוע הוא מאכיל אותי בשטויות , מכין אותי למסע עינויים, מודיע לי להתכונן נפשית ופיזית,
גם באוטו ממשיך ומספר לי סיפורי אגדות, ואני? פתי מאמינה,, בולעת את הכל ועוד משתפת פעולה! איזה זין, עבדו עליי!
אז כילדת יומולדת, וגם כסאבית חרמנית, התעצבנתי, ככה מבטיחים לי ולא מקיימים?
איזה השפלה מעצבנת, כאן רק מתחיל הערב. ואני עוד אראה למאסטר מזה ... יאללה מלחמה!!
אוכלים קצת, שותים הרבה, המון חיוכים מסביב, מתנות, לסביות ושוטים כוסיות ושולטים ... חגיגה.
שאלת מיליון הדולר עולה, מה תרצה ילדת היומולדת לכבוד יום הולדתה ?
"ובכן ... אני רוצה את המאסטרים הכי מבוקשים ומפחידים, עומדים מולי, על 4."
נשמע קצת הזוי נכון? גם לי.
אז התיישבתי על מאסטר, הסתכלתי סביבי, בחרתי לי את השולטים שאני רוצה לראות קצת יותר נמוך.
אחד אחד עברתי עליהם, ראיתי מבטים של סאביות מאושרות ומאסטרים קצת חוששים ... אח כמה אהבתי.
לחלק מהם וויתרתי, רק כי אני נורא נחמדה, אבל תפסתי לי את ארבעת הקורבנות שלי, והעמדתי אותם בשורה.
אחת שתיים שלוש, כולם ירדו ל 4. וואלה, מאסטרים ממושמעים נורא, שנה הבאה נעבוד גם על מבט מושפל ויהיה מושלם.
למקרה שזאת נשמעת בדיחה מופרכת ולא מוצלחת של ה 1 באפריל, אז אל דאגה -
אף אחד לא יוכל להכחיש את מה שהלך שם. דאגתי למצלמה שתתעד את הכל :
יש תמונות ועדויות, יש צופים, יש חיוכים של סאביות , ויש אותי יושבת על המאסטרים האלו ... יאמי.
כן, זה הרי היה ברור שאחטוף על זה, אבל מה אכפת לי בכלל, זה היה שווה כל ספאנק, הצלפה, כאב, דמעה, ה-כ-ל.
זה היה מאד מהיר, מאסטר שם אותי על השולחן לפני כולם, והראה לי כמה זה נחמד להיות שוב על 4, עם ראש למטה.
חטפתי, אח בחיי כמה שחטפתי, כל השולטים מסביב היו פתאום נורא נחמדים ונתנו לו עוד ציוד פשוט נוראי,
כואב ברמות מטורפות, אני לא מבינה מאיפה הם הוציאו את המחבט הנוראי הזה, ונורא חבל שהתחת שלי לא הצליח לשבור אותו הפעם.
לא נורא, פעם הבאה נשבור אותו, אין מה לעשות, צריך לעשות סדר בבלאגן, וציוד שכזה סופו להשבר. אחרת הסאביות ייגמרו בעולם ....
אחר כך העברתי אותם סשן שירה, והם העבירו אותי סשן השפלה בתמורה.
לפני כמה ימים בהתגרות סתמית ונחמדה במאסטר התחלתי לשיר לו את שיר הא' ב' בצורה קצת משונה.
הוא דווקא אהב את הרעיון, ודרש לסיים את השיר מא' עד ת' , אני ברצון המשכתי וכתבתי שיר מפגר לחלוטין.
הייתי אמורה לשיר את זה במרתף העינויים, רק מה?! אין מרתף עינויים ואין נעליים,
הדבר היחיד שיש זה 3 סאביות מזמרות ומזייפות בקצב מסחרר מקריאות שירון מפגר.
נורא מוזר, כנראה שכולם נורא אהבו את זה, כי יותר מאוחר הם ביקשו שוב פעם שנשיר ...
רק הפעם המאסטרים הכתיבו את ה"קצב".
צעקות ההילולה נשמעו בכל מקום, טוסיקים אדומים, מאסטרים מרוצים, סאביות גמורות ומחוייכות, לסביות בכל עבר, ככה צריך לחגוג.
היתה לי יומולדת מדהימה ומרגשת, בכלל לא ציפיתי לשום דבר.
תודה על המתנות, על הפרפר שכל כך רציתי, על האיחולים, על החיוכים.
תודה לכל מי שהקיף אותנו, ששיתף פעולה שעשה איתנו בלאגנים.
תודה לך מאסטר - איש יקר, אהוב, מדהים ,מקסים, נדיר, ואוהב ...
אתה תמיד מרגש אותי, דואג לי, מסקרן אותי, קשוב אליי מעריך, מכבד, אכפתי,
אתה לא מפחד לאהוב, לא מפחד להעניק, לא מפחד להרגיש או ללכת איתי עד הקצה.
ועל כל אלו אהבתי והערכתי הרבה לך. אני אוהבת אותך מאד. פשוט אוהבת. תודה על הכל.
