לפני 16 שנים. 8 במרץ 2008 בשעה 21:55
לולינקה, גיבורה גדולה, בואי נשחק מנטלי.
הוא התעכב כחצי שעה, לא ידעתי אם זה במכוון או לא, לבושה ומאורגנת חיכיתי שיבוא לאסוף אותי.
כשהגיע הוא דאג שעיניו לא יפגשו בעיניי, זרק לי חיוך קטן ואדיש ונשק לי ללחי. "בואי נצא לדרך ...".
במערכת אצלנו, יש כללי בסיס, תמיד לפני כל פגישה מאסטר מכתיב לי איך הוא רוצה לקבל אותי.
הלילה הזה, מאסטר דרש שלא שאכין את עצמי ואת חוריי לכבודו , הוא פשוט טען שממש אין צורך בכך.
הדרישה הזאת טלטלה אותי כהוגן. וכנשלטת, טלטלה אותי פעמיים וזרקה אותי לטבוע במים עמוקים.
פחדתי לשאול שאלות כי מאד פחדתי לקבל תשובות, פחדתי להפגע, פחדתי מהכל, אז שתקתי וזהו.
אנו בדרכינו למסיבה פרטית מצומצמת, כולם כבר שם, רק אנחנו מגיעים באיחור גדול.
בעוד אנו עולים במדרגות, אנחנו שומעים דרך החלון הפתוח את הליחשושים שמתריאים שבודי ולולי הגיעו.
נכנסו בחיוך, שנינו ביחד, וכל אחד מאיתנו מנסה למכור את ההצגה של הכל בסדר, אבל זה הרי שקוף שלא.
החזרה מתאילנד לוותה בקשיי הסתגלות שלי, לא ידעתי למצוא את האיזון וזה יצר רגעים לא פשוטים.
לא הצלחתי לתמרן בכלל בין געגוע ואהבה לאדון שלי לבין מקומי בבלטת הזהב הקדושה אצל מאסטר.
כל הזוגות יושבים יחד, אני מנסה להשתחל תחת רגליו של מאסטר, הוא מלטף אותי לרגע בשיער, ועוצר.
מאותו רגע הוא לא נגע בי יותר, לא חיבק כמו שהוא מחבק תמיד, גם לא נישק או ליטף את ראשי, פשוט לא התקרב.
הוא לא נתן לי סימן שהוא כועס, אבל גם לא דיבר איתי , רק צחק עם אחרים ודחק אותי לפינה, אני קבלתי את הכאב בדממה.
התכנסתי בתוך עצמי, התרחקתי ממנו והתיישבתי ליד חברה, התלטפנו, ניסיתי לחמם את עצמי מהקור הצורב שמאסטר שולח אליי.
אחד המאסטרים מבקש לתת נאום ומספר שהוא נורא עייף אך רוצה את הסאבית שלו מסומנת.
ברמיזה הזאת הוא בעצם ביקש מכל המאסטרים לשתף פעולה ולטפל בנשלטת שלו כיאה לה.
זאת לא בקשה בעייתית אצלינו, כי בסביבה שלנו זה אפשרי. כולנו אחד בשביל השני ובכייף גדול.
אנחנו נמצאים בחברה שאין בה פאולים, כל אחד תורם את חלקו לחוויה משותפת כזאת או אחרת.
בזווית העין ראיתי את מאסטר מתכונן לסשן שלה, נשכבתי על המיטה ועצמתי עיניים. לא רציתי לראות.
ביום אחר, אני יודעת שהוא לבטח היה שולח אליי חיוך שארגע ואדע לקבל הכל בנחת. אבל היום, לא.
הסשן שלה התחיל, כל המאסטרים מכינים את הידיים ואת הציוד וזה יוצא לדרך, אחד אחרי השני ...
בדממה ששרועה ביננו, צפיתי בו, במאסטר, תורם לחוויה שלה ואחריו תורו של מאסטר אחר ועוד ועוד.
את הבחורה הזאת אני אוהבת, רציתי שיהיה לה טוב, רציתי שהיא תקבל את החוויה שהיא ציפתה לה,
ידעתי שכל מה שנעשה שם הוא נקי, למטרת חוויה מסויימת, כדי לספק חלום קטן, ושם זה נגמר בעצם.
לאורך כל החלפת הידיים של השולטים, נדחסתי צמודה לקיר, מלטפת אותה, דואגת לה, שומרת עליה.
דאגתי לה, הרגשתי אותה, נטרפתי יחד איתה, אבל הלב שלי העסיק אותי, למה מאסטר לא נוגע בי ?
מאסטר תפס אותי בגסות ולא דיבר איתי כלל, רק השעין אותי עלייה, והודיע לי שעדיף שאסתום את הפה.
סתמתי, בלי דיבורים או הכנה מוקדמת, הוא הנחית עליי בזה אחר זה, כף יד חריפה, שוט שורף וגלגל כאב עוקץ.
זה כאב, הפעם יותר מתמיד, ההצלפות חתכו את האוויר ואת העור שלי, הגוף סופג והנפש שורדת, ואני עדיין לא מבינה.
הוא המשיך ולא וויתר והחליט לשנות פוזיציה, לתפוס אותי שלא אוכל לזוז, דחף לי גאג וכיסוי עיניים בהחלטיות גסה,
הוא יודע כמה אני שונאת את הגאג, כמה זה משפיל אותי מול כולם, אבל זה ממש לא עניין אותו, לפחות לא הערב.
ניסיתי להזיז את הראש, וחטפתי סטירה אחת, ניסיתי שוב, וכך נחתה עוד סטירה, דיי, מספיק.
הוא תפס אותי, עם חבלים מחוברים מהתקרה, כל חבל קושר לי יד לרגל במתיחות , אין לאן לזוז.
לתוך ידי הוא דחף נייר, הנייר הוא תחליף למילת הבטחון מכיוון שאיני יכולה להוציא מילה מהפה.
כוסות הרוח העניקו לי כאב עצום, גם הוא צורם וכואב יותר מאי פעם, הגוף נשאב לכוס בלי רחמים,
הסימנים שעל גופי, יעידו על כך. לא היו הנחות בלילה הזה, קיבלתי מה שנתנו לי, כאבתי בדממה.
עוד ועוד, הגוף כבר נראה זוועה ואני לא נשברת, הכאב שבנפש היה חזק יותר וכואב יותר, כל מכה פיזית, קטנה לידו.
האזיקים עוצרים לי את זרימת הדם, הגוף אדום וחבול ומאסטר מחליט שמספיק עם הפיזי ועוברים לסשן מנטאלי.
הוא מעולם לא עשה לי סשן שמתקשר בצורה כזאת או אחרת למנטליות באופן פומבי,
המנטליות שלי היא ערך מאד יקר ואולי גם מאד בעייתי, המנטליות שלי היא הקצה שלי.
זה היה נראה כאילו תרגיל שתוכנן בקפדנות מראש. תרגיל רשע כואב ולא קל.
מאסטר ידע שכאן אני אשבר, שזה עניין של כמה רגעים עד שאתפרק לגמרי.
הוא יודע שפיזית יכאב לי ויעבור, אבל הנפש תגרום לי לא לשכוח כ"כ מהר ...
בעודי קשורה ומבולבלת עומדת ערומה מול כולם, הוא מתחיל לשאול אותי שאלות
שאלות שנשמעות פשוטות וסתמיות לכל אוזן בקהל, אך ככל שזה "סתמי" יותר, זה שורף יותר.
- "מי אמרה שהיא רוצה ללכת?" * - "לא אמרתי את זה" עניתי בכעס.
- " אוקי ... מי כתבה שהיא עומדת לעזוב? "אני כתבתי מאסטר ..."
- " ומה יקרה בפעם הבאה שתתנהגי לא כראוי? "אתה תעזוב אותי מאסטר" מלמלתי.
- "וזה מצחיק אותך ..? ... "לא מאסטר" עניתי בלחש. נחנקתי, הלב נחנק, רק המחשבה על פרידה גמרה אותי.
פתאום הוא תפס אותי לחיבוק. הפעם הראשונה בערב הזה שהוא נוגע בי ברכות ומהאהבה.
תוך דקה, ויש שיגידו כמה שניות אפילו, התפרקתי לרסיסים כשאני עטופה בזרועתיו.
בכי עצום, מבפנים, בכי שאי אפשר לעצור פשוט ... מול כל הנוכחים בחדר, נשברתי.
כאן השיחה הסתיימה, גם המנטלי נגמר בשנייה, כאן נגמר הסשן הקשה והמתעלל הזה.
זה כבר יומיים שאני מחזיקה בבטן כל כך הרבה עצב, שאלות, תהיות ופחדים וזה התפרץ החוצה.
ההתעלמות הטוטאלית של מאסטר ששברה אותי לרסיסים והרעידה אצלי את מיתרי הלב.
כל הערב חיכיתי בדריכות למגע האוהב שלו בחזרה. כל הערב חיכיתי ... כל כך הייתי זקוקה לו.
זה קצת מבייש ולא נעים לבכות מול כולם, למרות שאני יודעת שיש שם חוזק מסויים, זאת חולשה בעיניי.
ואני לא אוהבת להראות חולשה, לא רוצה שיראו, לא רוצה שידעו, זה עניין שלי הכאב הזה. שלו ושלי.
נכנסתי לשירותים, ואחריי באו עוד 2 סאביות שהלילה הזה הפכו ממש להיות לי לאחיות ...
הן כמעט בכו איתי, כל כך הזדהו, כל כך דאגו, ישבו וחבקו אותי לא מעט זמן, עד שנרגעתי.
כשמאסטר נכנס לשירותים לבדוק לשלומי וניסה לחבק אותי, התרחקתי והתחלתי לבכות שוב.
זה היה נורא, לא יכלתי לעצור את זה, בכל פעם שהוא התקרב אליי נצבט לי משהו בלב מחדש.
לאחר כמעט חצי שעה נרגעתי. התלבשתי. שטפתי פנים, כאילו שזה יעזור, העיניים אדומות וכולם ראו ...
הוא חיבק אותי, חבקתי אותו, הוא ידע שאני לא יודעת ... שכל מה שקרה הערב, תוכנן עד הפרט האחרון.
תאונה דרכים :
בעודנו עומדים ברמזור בדרך הביתה ומפלרטטים ונוגעים קצת קצת,
אנחנו שומעים מבעד לחלון הרכב רעש חזק, בום גדול ואחריו עוד 2 .
הסתכלתי ימינה, לחפש מזה ... וראיתי אוטו עף באוויר, מתהפך, ונעצר כשהוא הפוך.
מישהו איבד שליטה, נכנס בעמוד, עלה על המדרכה, האוטו התהפך ובתוכו 2 אנשים.
מאסטר רץ לשם, הוא היה בין הראשונים שם, הוא גם הזעיק את המשטרה והאמבולנס.
הוא ועוד כמה ניסו לעזור ולפרוץ את דלת הרכב בכדי להוציא משם את הנהג והחברה שלו,
אני לא הייתי לבושה מספיק בכדי לצאת וגם פחדתי נורא, פחדתי שחלילה אראה מוות מולי ...
האירוע הסתיים בשלום, איך מאסטר אומר? יותר מזל משכל. הם בחיים.
בדרך הביתה עצרנו באיזה יער מפחיד נורא, רק עצים, אפלה וחושך נוראי.
עשינו מה שאנחנו יודעים לעשות, ואחרי הסשן המנטלי האכזרי קודם לכן, דווקא הייתי רטובה נורא,
גם מאסטר לא היה אדיש, הזין שלו והפה והכוס שלי תמיד מסתדרים יופי ביחד, אצלם אף פעם אין בעיות.
אחרי ששנינו מסופקים ורגועים הגיעה שיחת הסיכום. שיחת הלקח, הלמידה, הסיכום שבו תפקידי רק להקשיב.
המילים שנאמרו שם היו מאד חזקות, נאמרו מלב אל לב, האהבה שם עטפה את כל הכאב והדמעות של הערב.
מאסטר דיבר איתי בפתיחות שלא ידעתי מעולם, וכשגילה לי בחיוך קטן שכל המהלכים בערב היו מתוכננים מראש,
לא כעסתי בכלל, ידעתי שהוא לקח אותי למקום כל כך קשה וכואב, כי הוא יודע ושנינו יודעים, שבסוף זה יעשה טוב.
ככה זה, לפעמים אין דרך אחרת להתעסק איתי, לפעמים אם זה לא חזק ולא מזעזע אותי , אני מצליחה לשכוח מהר מאד.
אני לא רוצה לשכוח יותר.
ואני אוהבת אותך מאד, מאסטר ...
