לא רק בלונדינית

מאסטרול חזר הביתה התעסק במנוחה וקניית ספה נוחה ואני שמחה על כך.

שמחה בשבילו ועם זאת יודעת שלא פשוט לו עכשיו, עד עכשיו היה לו במלון צוות צמוד וכעת הם אינם, עוברים שלב.


אני עוד לא לגמרי יודעת להסביר איך התחושה ואיך הימים חולפים ואיזה מחשבות מתרוצצות בראש,

הכל מתערבב ולא ברור וכרגע אני לא במקום שאני בכלל רוצה לדעת משהו,

הדבר היחיד שאני כן רוצה לדעת ולהרגיש הוא שמאסטר מחלים. שמאסטר בסדר ומחייך לו באהבה.


היום בערב תהיה מסיבת סוכות, ואנחנו, הרי אין מצב שנפספס מסיבה וחגיגות, אבל הפעם ברור שנוותר,

חברים טובים שלנו הזמינו אותי לבוא איתם, זאת הצעה מהלב הענק שלהם, ומאסטר יחייך אם יהיה לי כייף,

אבל מבחינתי למצב של כרגע, לא בא בחשבון ללכת בלעדיו, אני פשוט לא מרגישה בשלה ושלמה להיות שם בלעדיו,

בכלל, שרוב המסיבות האלו הן רק בשבילנו, להתפרע יחד, להתחבק להתנשק לרקוד להצמד לצחוק, הכל ביחד,

והתחושה עכשיו שיש בבטן היא שאני לא בטוחה שיש לי מה לחפש שם כרגע. במצב של עכשיו, במסיבה בלעדיו.


החברים שלנו יהיו היום, ואני באמת אוהבת את החברים שקרובים אלינו, אבל אני פשוט מרגישה שחסר בי חלק שמאסטר

לא נמצא. החלטתי שאני לא רוצה ללכת עדיין. ונראה לי שיש לי הזכות לבחור. סך הכל, שוב פעם לחזור הביתה בלעדיו זה

מצב לא נעים ואני לא מתכוונת להתרגל לזה, הרבה יותר נעים שהוא במושב שלידי עושה לי נעימים בין הרגליים, שמעת נינג'ה?


ההתמודדות עם הלבד היא התמודדות חדשה, קשה או לא זה עניין אחר, אבל זה חדש לי לגמרי,

נכון שזה ברור שאני לא באמת לבד. אבל מול תחושת הביחד שאני צמודה אליה, זה מצב מיוחד ואחר.

אני עוד לא מרגישה שאני עצובה או שוקעת בדכאון, ברור שאני לא מחייכת כמו תמיד וזה לגיטימי,

הדבר היחיד שכן צובט בלב ויכול להפתיע אותי בכל שעה ביום, זאת תחושת הגעגוע, שהיא כן תחושה שקשה לי.


נינג'ה, שנעבור את זה.

יום שישי בצהריים, אני מסתובבת במרכז הקניות וההמולה, אללה יוסתור איזה בלאגן קניות מטורף.

פתאום הודעה ממאסטר ששואל אם בא לי לקפוץ, הצפתי את הSMS באותיות, כן כן כן, בטח שבא לי.

הוא מתייעץ בקול אם לצרף עוד זוג חברים טובים טובים ואני מייד נעמדת דום, " בטח בכייף, מה שתרצה- יהיה לך".


יש אנשים שמחלקים לי ציון על הנשלטת שבי, ברור לי שאין להם סיכוי בכלל, הרי הם לא באמת מכירים אותי,

ובכל זאת לפי השמועה יש שאומרים שאני לא מספיק סאבית כי אני לא מגישה למאסטר את כוס השתייה אחרי

דקה וחצי, וואלה את מי זה מעניין, אצלנו הכל נמדד אחרת, אני נשלטת הרבה מעבר למשרתת, ומאסטר יודע את זה,

ההתייצבות שלי לכל ציוץ של מאסטר זה דבר נדיר לגמרי, כמו חיילת בצבא רוסי, תוך פחות מ 5 שניות יש לו הכל, ממש ככה.

אז מי מודד זמנים ומי מחלק ציונים ומי בכלל מינה מישהו לשופט?


הגענו בצוות מורחב הפעם לשיקום, כולנו עומדים מחוץ לדלת ומחכים בכליון עיניים לראות אותו, הצוות יורד עליי שאני

מתרגשת, סעמק עליהם, בטח שאני מתרגשת, זה חלק מהתהליך שתמיד מתקיף אותי כמה רגעים לפני, ואז הנה הוא בא ...

פתאום אני רואה את הצוות פוער עיניים, "וואי אחי, איך אתה נראה טוב, לא חלמנו שתראה ככה, לא רוצים לבאס אותך,

אבל אתה לא נראה חולה בכלל. כמה זמן עבר? שבוע? וואי, איזו הפתעה ". הם צודקים, מצבו של מאסטר באמת מעולה,

"אפילו הצלקת נראת בסדר גמור", דוקטורינה לולי משתפת באבחנה. זה מפתיע. ממש. ההחלמה שלו מטורפת, איזה נינג'ה.


פעם, שהייתי יותר קטנה, הייתי רואה דברים כאלו של בית חולים ומתעלפת, כל המדיקל הזה עושה לי בלאגנים בראש,

הלילה אני טפלתי למאסטר ברגל החבושה בדאגה, משום מה, הפעם הבטתי בצלקת ממש מקרוב על מנת להבין מה מצבנו, ז"א

מה מצב מאסטר, ובכלל לא התעלפתי. כמה שעות ביחד, יושבים אחד ליד השניה ואני שקטה כמו דגיגה קטנה,

אני מנסה להתרגל למצב החדש שיש לפנינו, השקט שלי מוזר לכולם, אני יודעת. אבל אני צריכה להתמודד ללמוד ולהסתגל למצב

המיוחד הזה. זה לא פשוט כל כך אבל לא קשה נורא, בסבלנות הכל אפשרי ונעבור את זה. ועדיין, כל כך בא לי לקפוץ עליו לחיבוק..


השארתי למאסטר מכתב קטן שהכנתי לו, וכשחבקתי אותו כשהלכתי, לחשתי לו באוזן כמה מילים שרציתי שידע,

אני לא יודעת שום דבר על התקופה הזאת שמתקרבת ובאה, אבל אני יודעת שכל יום יהיה שונה מקודמו ועם חלוף הימים

הגעגוע בטח יהיה קשה יותר. נעבור את זה, אומרים שלאהבה אין גבולות, בטח שלא לאהבה שלנו.


החזרה הביתה בלעדיו היתה מוזרה נורא, כל השלוש שנים האלו חזרתי הביתה לבד רק פעם אחת ולא רציתי לזכור את הפעם

הזאת. אז אתמול חזרתי לבד בנסיבות אחרות לגמרי, כל הזמן שלחתי יד לכיסא שלידי על מנת ללטף את מאסטר, ככה

כמו תמיד, רק שהפעם הוא לא נמצא. התקשרתי לחברה על מנת לעזור לעצמי לא להקלע למצב של עצב נוראי, זה אסור לי עכשיו.

עברתי את הנסיעה הזאת, יאק, לא רוצה שזה יחזור על עצמו עוד הרבה, מאסטר הוא דמות נדרשת בכל פעם שאני מטיילת בלילות.


שהגעתי הביתה, שלחתי למאסטר הודעה שהגעתי- הוא חיכה לי ער למרות כל כדורי השינה שדוחפים לו, הוא לא ישן מספיק הנינג'ה.

גם החברים שלנו חיכו להודעה ממני, הם ממש מתגלים כפולנים כמעט כמוני, איזה יופי.

מאסטר הבטיח שנתגבר על הכל ואני מאמינה לו, אני רוצה בזה, לא פחות ממנו. אני הרי למדתי שעל כל דבר טוב בחיים מוגש תשלום,

יום התשלום לעולם לא שוכח להגיע והנה, גם על אושר צריך לשלם, אז אני מוכנה לשלם. אחרי התקופה שעברנו יחד לאחרונה בדלתיים

סגורות, אחרי כל האהבה שהיתה שם, הצחוקים, הסרטים שביימנו, המסיבות ששינו את תפיסתנו, ההתקרבות ההתחזקות והשיתוף,

אני לא מוכנה לוותר. בטח לא עכשיו. גם אם הדרך שלפנינו לא ברורה. אנחנו נחזור מחוזקים והדוקים יותר ויותר.

לחיי מאסטרול, החלמה ובריאות, בריאות והחלמה, וים געגועים ... }{

אחות חרמנייה ומאסטר משתקם- איי איזה בלאגן.

שבוע פחות יום, זה הזמן שעבר מאז מה שקרה לנו, זה מעט זמן, המון חוויות וקשיים, והנה אני נוסעת לבקר אותו.

קשה נורא להסביר מה שעובר בבטן, הכל מתערבב, ההתרגשות והשמחה יחד עם הפחד והחשש, מצב מבלבל.

הוא מחכה לי למטה, ליד החניון, כמו תמיד, כאילו הוא בריא בכלל, דואג שאני מגיעה ומסתדרת.

וואלה הוא הולך לבד הפושע, משקפי שמש, חתיך, עצמאי לגמרי, זה כבר סימן טוב חשבתי לעצמי.

בשנייה אחת אני סורקת את כולו, מצבע עורו דרך המבט בעיניו, ועד לחיפוש סימן שהאיש הזה עבר משהו,

וואלה, לא מוצאים כלום, מלבד 2 תחבושות ברגליים שבכלל לא עקרוניות, הוא צועד יופי ומחייך נפלא.

חבקתי אותו בזהירות וככה עמדנו שהשמש דופקת לנו בראש, סעמק, זה עצבן את שנינו אז עלינו לחדר.

נכנסנו למעלית ואני שוב בסריקות, זה ממש כמו בית מלון פה וזה עשה לי טוב נורא, הוא בסביבה נפלאה וזה חשוב לי.

בחדר היפה שלו, אני רואה בהסתכלות מהירה שיש לו הכל, לא מחסירים ממנו דבר,

ואני הוספתי משלי קופסא ענקית עם מלא שוקולדים בלון ענק בצורת לב מהליום ופנקס החמצות עונשים ומציצות -

זה כדי שתהיה לו ההזדמנות לרשום כמה אני כלבה טובה נאמנה ומתחשבת ולספור ימים עד המציצה הבאה, טבלת יאוש.

הוא מתיישב על הכסא, ואנחנו מתגוששים קצת, כמה געגועים סעמק, מעצבן להתגעגע ככה לפעמים,

אני לרגע בכלל שוכחת איפה אני, איפה אנחנו, בכל מקום שאנחנו מתחברים, הכל נראה גן עדן, אח, איזה אושר.

ואז מתחילות ההוראות, רבאק, חשבתי שהוא חולה, "מתאושש", "משתקם".

לא גלחתי למטה רק כדי שיהיה לי התירוץ והיכולת והסיבה לסרב לו, כי אסור להזדיין ובטח לא לגמור, אמרו לי שזה במיוחד, אסור!

אבל לא עזר, הוא מורה לי להתפשט ולעמוד מולו, הוא נוגע, מלטף, לאט לאט.

אפילו הגוף שלי מתרגש לקראת שובו של מאסטר, הוא מסובב אותי, משעין אותי על הכיסא, ופוער את חוריי מולו,

ברגע הזה החורים שלי בגדו בי, מאסטר מלגלג לי שאני רטובה, והוא הרי רק הסתכל ולא נוגע, אז מאיפה לו?

וואלה, מרוב רטיבות השפתיים התחתונות שלי נצנצו, כוס מפגר,גם בית חולים מרטיב אותך? אדיוט.

הוא מוריד אותי על ברכיי, מורה לי לעצום עיניים ואז אני פוגשת שוב את אהבת חיי השניה, הזין של מאסטר,

אני מלקלקת לו, ועושה מה שאני יודעת לעשות, אבל ברגע שהרגשתי שהנה הגמירה שלו באה, עצרתי את הכל,

כעסתי, הרמתי מבט ורטנתי, " מאסטר! אני לא מסכימה. זה אסור לגמור. אין לי בעיה למצוץ, אבל לגמור? לא בא בחשבון".

הוא מסתכל עליי ועושה את המבט המפחיד שלו,

סטירה אחת ואני חוזרת למסלול, גם קיבלתי זיון ראוי כי היה לו קשה לשכוח את השפתיים הנוצצות ממקודם,

תיק תק, אנחנו זריזים ומדוייקים והנה מאסטר מורה לי לא לזוז והולך להביא לי מגבת לנגב את הבלאגנים, הוא גמר.

מאסטר שלי, ההוא החולה מה"שיקום", זיין, גמר, ונשאר בחיים, הו הו איך הוא נשאר בחיים, כמו נמר עיניו הבריקו אחרי זה.

אני כעסתי נורא, זה לא אחראי בכלל ככה, אבל גיליתי שהרופא הסכים לנו להתבלגן, ואפילו איחל לנו לבריאות.

אחר כך ישבנו ודברנו, דברנו המון, על כל מה שעבר, על כל מה שעברנו, מדיבורים וונילים חשובים עד דיבורים שטותיים למדיי.

הבעיה היחידה היתה שאסור לצחוק כי זה כואב, ומאסטר, בכל פעם שלא ציית להוראה שילם על זה בכאבים, איה איה ...

הבטתי בו המון, כאילו חזרתי לנשום מחדש, שבוע שאני לא נושמת בכלל, מכינה את עצמי לכל דבר שיבוא ושומרת על עצמי חזקה.

והנה אני רואה אותו, הוא יותר מבסדר, הוא בסדר גמור, נראה מעולה, מרגיש טוב, ואני יכולה לחזור לנשום ולתת לו כל מה שיבקש.


בסוף, שנינו מגלים, שאין תרופה טובה יותר לשנינו, מאשר האהבה הגדולה שיש בנינו, התרופה הזאת מרפה אותנו, גם עכשיו.

יום שישי 05.09.08

הערב הזה התחיל על צד ימין ועבר מיד לצד שמאל, ככה שלא יהיה משעמם. אחרתי ב 5 דק' והציוד היחיד שהיה שימושי לערב

זה הינו מחבט, קיין ופלוגר.הבנתי דיי מהר שזה הולך להיות משחק לא פשוט עם שלושת הכלים הארורים האלו. עברתי את זה,

בקושי רב, ממש בקושי, אבל עברתי. ואני חייבת לציין, שמאסטר ממש לא רחמן, אפילו כשהוא נותן לי הפסקות לקחת אוויר, הוא

ממלא לי את כף הרגל בסימנים אדומים, טוב נו, בסוף הוא החליט שעוברים למקלחת ושלח אותי בזחילה מהירה למקלחת הענקית,

שם כמובן המתנתי על 4, הוא הגיע קצת אחריי עם שני מיכלי קצפת והחיוך שהיה לו על הפנים, אח חבל שלא צלמתי את זה. הוא החליט

שהולכים לעשות ממני צחוק עם הציוד הנל, ולמזלו, או למזלי, שנינו צחקנו מהסיפור הזה, הוא החל למרוח לי את הגב והטוסיק ומילא לי

את שני החורים בקצפת מתוקה, אבל לא, זה לא הספיק לו. הוא המשיך ודאג להושיב אותי על הברכיים, ככה שיהיה לו נוח והתחיל להקציף

לי את הבטן והחזה, היה עיכוב קל ומלא בתשומת לב על הפטמות שעברו עינוי קשה קודם לכן. השפתיים התחתונות קיבלו מכת קצפת

והמראה החדש שלי קרע את שנינו מצחוק, הבעיה התחילה כשהוא התחיל למרוח לי את הפנים,

רבאק, זה היה מעצבן וקצת משפיל. הוא מילא לי את הפה ומרח לי את השפתיים, הלחיים, המצח, ואפילו על האף העביר פס קצפת,

יאק, כמה קצפת. הוא התפוצץ מצחוק אבל אני כבר בקושי יכלתי לצחוק, הכל החל לנזול והבטחתי לו, הבטחתי שהוא הולך לקבל מנה

הגונה ממני על כל זה. ניסיתי לכעוס עליו, אבל אי אפשר, החיוך שלו כל כך יפה, שיצחק המלך, לבריאות. בזמן שאני שומעת את הצחוק

שלו אני מבינה שעד שהבחור לא יקבל ממני זבנג הוא לא יירגע, עלו לי בראש מיליון מחשבות איך אני הולכת להדביק אותו קצפת חזרה,

מצא לו עם מי להתעסק, "ל.מ.ל.ש לולי מומחית לענייני שטויות." כל כך התחשק לי לקפוץ עליו ולהראות לו מזה, אבל לא,

משהו עצר אותי, אולי הפחד שאעבור את הגבול של מותר ואסור? נכון שהמערכת שלנו היא בכלל מערכת בדסמית של צחוק

אהבה וממש בלי גבולות, אבל אולי זה גבול כזה בלי מילים? פשוט מהדברים שלנשלטת אסור לעשות? ואולי מהדברים שלי

אסור לעשות, כי אני מכירה את המאסטר שלי ויודעת לאן אסור ללכת. הוא בכלל יצא מהמקלחת כאילו בורח מהמפלצת שיצר

והשאיר אותי להתקלח טוב טוב. אז הפעלתי את המים החמים, התקלחתי במים חמים חמים ויצאתי אליו עטופה במגבת, הוא

רק ראה אותי והחל לחייך שוב, כשיצאתי הוא חיכה לי בתוך השמיכה, מעשן סיגריה בנחת, ומוכן לקבל אותי אליו,אל תוך גופו,

בחיבוק ענקי, בחיוך של פושע מצטיין, שנינו מתמזגים כאילו מאז ומעולם היינו אחד. וכן, יש תמונות, כדי שיהיה ממה לצחוק גם היום.

נ.ב הלך לעולמו הפלאג האדום שלי. מאסטר אומר שהגיע הזמן לפלאג חדש והוא יודע על מה הוא מדבר, גם הטוסיק שלי מבין את המשמעות ...

מהצד שלה זה אמצע הלילה עדיין, היא לעולם לא מתעוררת בשעות הבוקר המוקדמות והוא יודע זאת היטב.

בשעות האלו הבית ריק, האוויר בחוץ נעים והבית קר מהמזגן שנשאר פתוח. השמש מציצה בין חריצי התריס. דממה ...

היא עטופה בגופיה ארוכה, שיערה הזהוב עוד רטוב מהמקלחת האחרונה ורק נשימותיה נראות מבעד לשמיכה.

הוא נכנס לביתה בשקט מופתי כמו רוח, נכנס לחדרה וסוקר את המקום במהירות, הוא מתקרב אליה ודוחף את ראשה

בכח לכרית וכמעט לא משאיר לה מקום לחמצן, הכל קורה כל כך מהר שהיא נאבקת למצוא חריץ בו תוכל לקחת עוד

נשימה אחת, ידיו כובשות אותה בכח ובמהירות, היא תשושה אך לא מוותרת לו ומתנגדת בעקשנות בכל כוחה,

זאת מלחמה מיותרת מכיוון שהוא גדול ממנה, ערני ממנה, חזק ממנה וכנראה גם עקשן ממנה.

בכל שניה שעוברת היא איבדה עוד קצת מכוחה, אך הוא לא שחרר מכוחו והמשיך להחזיק בה בכוח.

אחרי שקרע ממנה את החולצה וראה את גופה מתפתל לו בין הידיים, החל להכניס לתוכה אצבע והמשיך לעוד,

היא נעה בחוסר נוחות, מגישה לו את ישבנה, רוכנת על אצבעותיו, גונחת לתוך הכרית ומנסה לאטום את קולותיה.

בין הפחד לבין ההנאה, יש קו דק שמפריד וזה תמיד הרטיב אותה, את הכלבה שלו.

הוא העביר על גבה את אצבעותיו, אלו היו 10 השניות שלה בכדי לזהות אם היא מכירה את האצבעות האלו,

במהרה הוריד את בגדיו וביצע בה את זממו. את הגופיה הקרועה הכניס לפיה ומשך משתי הקצוות בזמן

שהוא קורע את חוריה. הוא הזיז וקיפל את גופה הרך לצורה שרצה בכל פעם. לחור שרצה להתעסק איתו,

עייפה ונכנעת היא היתה רפויה וקיבלה עליה הכל, חיכתה שיבצע את זממו, יתלבש ויעלם כמו רוח סערה כאילו

לא היה מעולם. לבסוף, גחן מעליה ונתן לה חיבוק ענק, "בוקר טוב כלבונת שלי" ... לחש לה, היא הביטה בו

בהתרגשות, לקחה עוד נשימה אחרונה, חייכה ונשקה לו בעדינות, הם התכרבלו ככה אחד בשניה עד שהשעון

צלצל והזמן לצאת לעבודה הקדים להגיע. זאת היתה הפנטזיה שלה מזה המון זמן, והוא לא שכח לעולם ... להגשים לה.


אין מילים גדולות יותר, ממילות התודה שאני רוצה להגיד לך מאסטר אהוב שלי, השכמת קום בשביל הפנטזייה הזאת,

והרי שאתה בכלל לא איש של בוקר ... אז תודה נשמה שלי, עשית לי בוקר מקסים מחרמן מפחיד ממריץ וכייפי ביותר ...

גם כפורץ וגם כפושע אתה מעולה, תזהר שלא תתפוס אותך שוטרת }{ תודה איש שלי, אוהבת אותך עד כלות, שלא ייגמר!

ילדונת, פרח אהבה.

כשנכנסו למסיבה, מאסטר ואני, את נעצת בנו מבט קשוח, כאילו ביקשת שלא נתקרב.

אני לא יכלתי להתאפק וחייכתי אלייך כדי לקרר אותך קצת, ידעתי שמשהו חייב לעבוד.

את היית שקופה לי וראיתי לך בעיניים, שאת לא כזאת קשוחה כמו שאת מנסה לצייר.

תוך שבוע שבועיים הקשר הזה התקדם כמו מטוס סילון ונקשרנו נורא מהרגע הראשון.


שיחות לתוך הלילה, צחוקים של שעות, מפיקות מסיבות, מתייעצות ומטיילות בכל מקום,

שמרנו נאמנות כל אחת לטוב של השנייה ואהבנו וכיבדנו בלי להתבלבל לרגע.

את החברה הכי טובה שלי מזה מלא זמן, אולי מימי התיכון, חברות ללא תנאים וללא פרצופים.

למדנו המון האחת מהשנייה בזמן קצר, אנחנו יודעות שלא סתם נפגשנו, יש לנו המון שעורים ביחד.


ופתאום ככה באמצע, את טסה.

אני יודעת שאסור לי להיות אגואיסטית ולבכות לך כמה אני רוצה שתשארי פה,

אני יודעת שאני אפילו לא יכולה לבקש ממך לחזור הכי מהר שאפשר, כי אני רק רוצה את הטוב בשבילך,

אבל אני כן רוצה להגיד לך שלחברות שלנו, אין מדידה במרחק, ואני אחכה לך כאן עם חיבוק ענקי ואוהב.

אני מאד מאד אתגעגע אלייך, כל בוקר בערך, אזכר באמ אסים שלך לבוקר טוב ולשיחות שהם רק שלנו,

אני גם רוצה להגיד לך תודה, תודה שנתת לי להתקרב ונתת לי ללמד אותך על אהבה גדולה בלי תנאים.

אני אחכה לך, אנחנו נחכה לך, ושולחים לך ים של הצלחה ונשיקות. את החברה הכי בעולם, את חלק ממני.

שרביט שלי, אני תמיד כאן להדליק לך את האור ואת הדרך את תאירי בעצמך, אני אהיה שם, }{ רק תחזרי בשלום.

אז התחלתי ללכת
לא חשבתי בכלל לאן.
רק רציתי ללכת,
ללכת את כל הזמן.

לא פגשתי בדרך- אף אחד,
כמה זה מצחיק להיות לבד.

כי אני אוהבת אותך.

וכשאתה מחייך
יפה החיוך שלך.
וכשאתה בשלכת
רוצה רק להיות איתך.

למה בא לי ללכת?
לא אדע,
בוא נתחיל מהתחלה.

כי אני אוהבת אותך.

אז על מה את חושבת
שקטה ויפה כל כך.
אז על מה את חולמת
גלי החלום שלך.

למה בא לך ללכת?
לא אדע,
בואי נתחיל מהתחלה,
כי אני אוהב אותך.

והיו לי ימים,
בהם הכל היה זר,
אבל פתאום עכשיו,
עכשיו הכל חזר.

כי אני אוהבת אותך.

מילים וביצוע במקורי: אריק איינשטיין.

"בוא נחיה כאילו אין מחר

מה שלא יהיה, לא מתחרטים על שום דבר".

זה היה שבוע שלם שהעסקתי את עצמי במחשבות לא פשוטות ודרכי התמודדות,

הכל ורוד אצלי עד שזה מגיע לנושאים שנותנים לנו את היכולת לפקוח עיניים בכל בוקר,

עד שזה נוגע לנושא הבריאות, עד שזה מגיע לאנשים שחשובים לי, למשפחה שלי היחידה.

הלחץ שסחבתי על הגב שלי כבר שבוע, ירד לגמרי ממש לפני כמה שעות.

גיליתי שהרוב בכלל היה בראש הדימיוני שלי, דאגות שהמצאתי והתמודדתי מולן.

אני הרי מומחית בזה, מומחית בהתמודדות עם דאגות מיותרות. אבל וואלה,

הדאגות התפוגגו כמו כלום.הכל בסדר, לגמרי בסדר וכולם בריאים והכל מצויין,

אין מתנה גדולה יותר מבריאות לסובבים אותי. כשהם בריאים אני בריאה, ככה זה עובד בדיוק.


" כי חיים פעם אחת ...

החיים עוברים מהר והפחדים עוברים לאט."

החלטנו שהיום בשעות הערב, אני הולכת לחבק חזק את האיש שאני אוהבת כל כך,

הולכת להיות בשקט ונחת עם השומר ראש הפרטי שלי, היקר לי, האהוב עלייי והיחידי.

אני תמיד אומרת למאסטר שלפעמים צריך לעצור לשעה שעתיים את גלגל החיים,

צריך רגעים בהם לומדים מזה שקט, רגעים בהם אפשר להיות יחד בשלווה ובשותפות.

רגעים בהם אין עבודה, אין דאגות של פרנסה, בית ספקים לקוחות חשבונות ובעיות,

רגעים בהם אתה לומד שיש מישהו שמקשיב לך, לצרותייך והצלחותייך בעניין וקשב רב.

רגעים בהם רק צריך להניח את הראש - לא יותר. ולסמוך, ולבטוח, ולהיות. ולהאמין.


" אז בוא איתי עכשיו, נמריא לכוכבים

אפילו יום אחד, מספיק כשאוהבים ... "

מאסטר מסכים איתי לגמרי, הבעיה היחידה היא ששנינו יודעים שגלגל החיים רץ מהר,

זה כמעט בלתי אפשרי לתפוס אותו, לעצור אותו או להקפיא אותו, לרוב הוא חזק מאיתנו.

אבל אין וויתורים, לא לעצמנו ולא לגלגל, לא על האושר שלנו ולא על השגרה בחיי יום יום.

יש לנו מערכת יפה, שיש בה מקום לזמנים של הצלפות והילולה שעושים לנו טוב נורא, אבל לא רק ...

גם רגעי הפשטות, הנתינה, החברות והשקט, עושים לנו גיצים בלב ומאירים את ליבינו לשעות ארוכות.


" תיתן לי יד, אל תהיה עצוב ...

שנינו פה עכשיו, זה כל מה שחשוב ".

הלילה אני אהיה עבורך אדוני, הלילה הזה ולאחריו.

כמה שתרצה, כמה שתבקש לעצמך, כמה שיצטרכו גופך ונפשך.

אהיה לך, כי אני רוצה לתת לך. כי אני כאן בשבילך. לכל תאוותך.

אהיה לך אי השקט והפינה הפרטית לה כל אדם מייחל,

אמלא אותך בדלק לנוע הלאה, בחיוכים לימים טובים, אהיה לך, כולי.


" עזוב הכל, תבוא בלי שאלות,

דמיין שכל מה שנשאר זה יום אחד לחיות."

החלטנו שהולכים לאכול ב"בולגרי" קבוצה של חברים, כל אחד יותר הפוך מהשני.

מזל שיש סאביות מוצלחות כמונו, אחרת גם לא היינו מוצאים איפה החננו את הרכב.

סחבנו איתנו משוגע אחד ראשי, שיכול להפוך עולמות אם בא לו, ובא לו.

עצרנו את התנועה בכביש, נהלנו רומן עם כל מי שבא מולנו והתוהו ובוהו חגג.

ה"משוגע" הראשי חשב שזה חובה שכולם ידעו מה אנחנו עושים בשעות הפנאי,

אז ככה הוא היה חייב לספר למוכרת במאפייה ולכל העוברים והשבים ש ...

"את רואה את כל אלה? לא תאמיני אבל הם מרביצים אחד לשני ובהסכמה..."

כולם הביטו בנו בחיוך ממזרי, מאסטר אומר שהם פתחו "עיני עגל .."

ולי בכלל יש תחושה, שהחבר'ה של אתמול, עוד יפתיעו אותנו במסיבה הקרובה.



" לקח לי הרבה זמן לדעת שלא תתבלבלי ואתמול נוכחתי לדעת בוודאות".

מאסטר אמר ולא הוסיף. משפט כזה שישאיר לי סימן בדרך שלנו.

עוד אמון נרקם בקצה שונה של מערכת. אמון עמוק יותר, חזק יותר.

הייתי שם כל כולי והוא היה לי כל כולו. לא התנדנדתי, לא התבלבלתי,

לא הרגשתי ששום דבר זז למקום שגוי. להפך,

הרגשתי שאני זוכה לתת לו במקומות שזה רגיש מאד לתת,

הרגשתי שהוא נותן בי אמון והולך איתי עד הקצה,

ולא, לא רק הקצה שלי, גם הקצה שלו. ועל כל אלו, הערכתי הגדולה אליו.

אז אני רוצה להודות לך על האמון שאתה נותן בי מאסטר,

כי יש דברים, שבכלל לא מובנים מאליהם, בטח לא אלו.



אתה עושה לי טוב מאסטר אוצר שלי, הבטתי בך שעות אתמול,

זה נכון שישבתי על הספה ונחתי קצת, אבל לא הורדתי את העיניים ממך,

ראיתי אותך רוקד ומחוייך ואת עינייך היפות שקועות בי.

וככה אני זוכה שוב ושוב ושוב להיות נוכחות לעובדה הזאת מלפני שנתיים וחצי,

העובדה הזאת, שבחרתי בך, שבחרתי נכון.



זה היה ערב משגע בלי הרבה סיבות,

זה היה מוצלח כי אתה איתי, כי אני שלך.

שיהיה לכולנו סוף שבוע קריר נעים ואוהב ...

מקבלת אותך עם ניצוץ בעיניים.


דברנו שיחה ארוכה בין סידור לסידור, שיחה לא פשוטה כלל וכלל.

שיחה שהתחילה בכעס על הדברים שדווקא לא רציתי להגיד, על הדברים שלא ידעתי לשתף.

כששמעתי את קולך ה"לא מרוצה", נכנסתי לפלונטר גדול יותר, חפשתי מוצא, כי איך ייתכן,

שאני "המעצבנת הקטנה" שמדברת על שיתוף, מתחננת לדעת הכל, רוצה להיות חלק בכל דבר,

מחליטה להסגר כמו תיבת אוצר שאין לה מפתח, לא משתפת, לא מדברת, אוכלת את עצמי לאט וכואב. ובעיקר, לבד.


כשאני שומעת אותך ככה מאוכזב, אני מתקפלת מהר ומתאמצת יותר,

סדרתי את המילים בצורה הנכונה, לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי אלייך.

נהלנו שיחה כזאת של שני צדדים, פעם ראשונה שדברתי באופן שוטף ורציף.

פעם ראשונה שהוצאתי הכל הכל, ככה הכל עד שנגמרו לי המילים ויכלתי להקשיב.

היה לי זמן לשמוע וזמן להקשיב. להקשיב למילים שלך, להקשיב למערכת שלנו.


כל המילים נאמרו, הרגשות פרצו לחלל האוויר, החנק, הקושי, הפחד,

וואלה גם דמעות היו שם, שתיקות, רגעים כאלו שאולי באמת עדיף השקט.

אני דמעתי כי כאב לי שם, כי סחבתי את זה לבד הרבה זמן, כי זה נגרר.

אתה מנגד, נרגעת לשמוע אותי מדברת על זה, שמחת לעטוף את תחושותיי.

הרגשתי את החיבוק במילים שלך. ענית לי בצורה מאד כנה, בלי התייפיפות נפש,

ענית לי אמת. האמת חזקה על כל מילים אחרות, לדרך האמת יש עתיד. יש לאן.

נתת לי כח, נתת לי את הבטחון לדבר על דברים שאתה חושב שיש לי הזכות לדבר עליהם.

הבטחת שביום שאדבר על דברים שלא לזכותי, אתה תעצור ותכוון אותי למקום שלי באהבה.


למילים שליליות אין טעם עכשיו, אולי כי אין בנינו מילים שכאלו, יש בנינו תקשורת חזקה ומאד חיובית.

אני מוותרת על דיבורים כרגע, מעדיפה להמשיך את השתיקה הטובה של קודם, רק חייבת, את זה :


יש רגעים בהם אני חושבת שהגעתי לקצה היכולת איתך, שאין, אי אפשר לאהוב יותר.

אבל יודע מה? עלינו שוב שלב, אני אוהבת אותך בן אדם, אוהבת אותך יותר, אוהבת מאד.

ואני מקווה שיבוא היום, בו תוכל להבין, תוכל לקבל, תוכן להאמין, שאפשר לאהוב ככה. כמו שאני אוהבת אותך.

ואני יודעת שאתה יודע, יודע שאני אוהבת אותך, אבל לפעמים אני חושבת שזה קצת קשה לתפוס, עד כמה ... כמה אפשר לאהוב.