לא רק בלונדינית

"אני אומרת לך מאסטר, זה ממש קל להיות בתולת ים " היא קובעת בקול נחרץ.

"לא זה לא" הוא עונה לה בחיוך.


יום שישי בערב הוא מחליט שהיום לא יוצאים לשום מסיבה,

היום הוא יהיה נפטון והיה תהיה בתולת הים שלו.

הוא מורה לה לשים מעליה בגד ים, מעיל עור ומכנסונים קצרים,

ביום קיץ כזה זה יספיק. הם עולים על האופנוע,

מתחת למושב הוא מניח חבילה מגולגלת של ניילון נצמד.

את תיק הציוד השאיר בבית הפעם, הניילון יספיק ויספק את העבודה.


הדרך לים היתה משעשעת למדיי, השיער שלה התעופף ברוח, רגליה חשופות,

מעיל העור ישב בול והנהיגה היתה סוערת וזריזה. הוא מכיר את הכלבונת שלו -

אבל שאר הנהגים בסביבה היום שמחים להכיר אותה גם הם, יא רבאק.


מגיעים לחוף הים- המקום האהוב על שניהם ומרחיקים לכת למקום בו אין שום דבר מלבד ים, סלעים ודממה.

יורדים מהאופנוע, הוא מורה לה להסיר את הבגדים ולשכב על סלע גדול ושטוח.

הוא ניגש לאופנוע ומוציא משם את חבילת הניילון הנצמד שהניח קודם לכן.

היא נשכבה שם כמו כלבה מפונקת.

הוא ניגש אליה מתיישב לידה נוגע בפטמותיה הזקורות,

הוא מאסטר רחום וחנון ולכן נותן לה להנות מהרגעים האלו בהם רק רחש הגלים נשמע.


"ידיים לצדדים, עיניים עצומות ורגליים צמודות," הוראות פשוטות למדיי נתן לה הפעם.

היא מצמידה את רגליה והוא מתחיל ליצור ממנה בתולת ים קטנה,

טוב נו, בתולה היא כבר לא תהיה, אבל ברגעים האלו, בתולת ים זה מה יש.


לאחר שרגליה קשורות בצורה המבוקשת והיא כבר הרחיקה לעולם הפנטזיות שלה,

הוא מודיע לה שזהו, הוא סיים לעבוד. כעת היא יכולה לחזור לים, לנוח על החוף ולא על סלע,

"זה לא בדיוק חוף מבטחים פה" צוחק בשקט.


"איך אני אמורה לרדת מפה?" היא שואלת בחיוך ממזרי.

"כמו שבתולת ים היתה יורדת" הוא עונה, "תנסי להשתמש עם הידיים" הוא מחייך בציניות.

"דיי נו, תן לי להשאר פה איתך, כייף פה..." היא מנסה את מזלה בפעם השנייה.

"נו בתולונת, תתחילי לזחול, אנחנו מבזבזים זמן, ואת יותר מדיי זמן ביבשה, שלא תמותי לי." הוא צוחק בצחוק רשעי.


היא שונאת שלא מקשיבים לה אבל זה בדסמ פה, ככה זה.

היא מתחילה לזחול כשגוררת את שתי רגלייה הקשורות ומנסה לרדת מהסלע,

היא מתאמצת נורא וכשאין רגליים גם אין ממש בטחון, אפשר ליפול בקלות,

הוא מבין זאת ומגיע להוריד אותה עם שתי זרועותיו.

"שכבי על החול" הוא מורה לך ... "זחלי למקום בו הגלים מגיעים ולא מגיעים".


היא זוחלת ונשכבת שם, מביטה בכוכבים, נהנית מרשרוש המים ונצנוץ הכוכבים,

הכל פה כל כך רגוע ושליו, עד שהיא חוטפת גל בפנים,

הוא מתאמץ לא לצחוק, אבל זה כמעט בלתי אפשרי.

היא משתעלת קצת, אבל נשארת שם, לא זזה, רק מכינה את עצמה לגלים שיכולים להפתיע.

הוא יושב מעליה על הסלע ומביט בה,

גופה הרטוב מגרה אותו ופטמותיה הזקורות כבר מתחננות למגע יד, הוא יתאפק הפעם.


מדליק סיגריה, מביט בה מחוייך, "גם כן הזונה הזאת, על כל דבר צריכה להתווכח".

היא נשטפת פעם אחר פעם בגלים עד שקורא לה לזחול חזרה אליו לתחילת הסלע,

זה נהיה קשה, הזחילות האלו דורשות כח, כח שאין לה כרגע.


היא מגיעה אליו מביטה אל עיניו מלמטה,

רגליה שרועות על החול אך היא מנסה להתרומם עם שתי ידיה ולהאחז בסלע, להתקרב למאסטר.

"נו, איך זה להיות בתולת ים??" הוא שואל אותה בחיוך.

"חרא מאסטר, לא קל בכלל".

" אמרתי לך שעדיף להיות זונה" הוא אומר בהתנשאות,

"כן, אמרת, צדקת, עדיף להיות זונה".


"הו, סוף סוף היא מסכימה עם משהו" הוא מדבר עליה בגוף שלישי כאילו יש עוד מישהו בשיחה הזאת ...

כמה את לוקחת? הוא שואל אותה בגסות רוח, כמה??

היא יודעת בדיוק למה הוא מתכוון כשהוא גס ככה,

משפילה את מבטה ומבקשת אליו בתחנונים,

שלפחות פעם אחת לא ישלם עבור השהייה איתה.

סבלנותו קצרה והוא וחוזר בשנית בטון בלתי נסבל, כמה את לוקחת???


נכנסים לחדר החשוך, רק מנורה אחת קטנה מאירה את האפלה בחדר הזה,

ריחות שלא דומים לכלום, ריהוט יוקרתי, אבל היא מרגישה זולה, זולה לגמרי.


הוא מתיישב על הכורסא ומתמקם בנוחות, שולח אותה להדליק את המוזיקה.

היא כבר יודעת איך זה עובד, מכירה את החוקים, את השטרות ואת העונשים הצפויים לה.

בכל פעם שהוא מגיע, היא צריכה לרקוד מולו ריקוד אירוטי ומחרמן.

אם לא יהיה מרוצה מהריקוד או שאיברו לא יעמד תוך 5 דקות מתחילת הריקוד, עונש מס 1 יוצא לדרך.


הדיסק מתנגן והיא מתחילה להזיז את גופה באיטיות, מלטפת את עצמה, שולחת את ידייה בין הירכיים

הרכות והמצוקות שלה, העור שלה מבריק, היא מרוכזת בריקוד, תמיד היה לה חלום קטן להיות רקדנית מצליחה.

הכל נקטע ברגע שהוא שולף את השטר הראשון, שטר של 20.

בכל מקום שהוא דוחף את השטר היא צריכה להוריד את פריט הלבוש,

הוא אוהב להתחיל בחזייה ולכן דוחף את ידו בגסות מתחת לחולצה, משפשף את פטמותיה בשטר בזלזול בלתי נסבל.

זה הסימן שלה להסיר בזריזות את החזייה. היא ממהרת לבצע ולהמשיך בריקוד עבורו,

הוא נהנה לראות אותה רוקדת ככה כששתי פטמותיה הזקורות יוצאות מהחולצה ומשתקפות החוצה,

היא מגורה ושונאת שזה ככה, שונאת שהגוף שלה מוכיח לו שהיא נהנית מכל העניין,

היא נהנית ומרטיבה בלי סוף, אבל הנפש שלה מסתתרת, מתביישת להיות כזאת.


לאחר דקות ארוכות בהן הוא מוציא אותה מדעתה כשהוא מפשיט אותה באיטיות לפי המסלול שלו, היא כבר ערומה לגמרי.

כעת מגיע הרגע בו הוא משלם שטר גבוה יותר, 50, זה עבור המציצה.

אם היא תהיה טובה ותתאמץ כמו שהוא אוהב, יהיה לה טיפ. 2 שקלים.

הוא מסיר את מכנסיו ונותן לה דקות ארוכות להתאמץ עבורו, הוא ממהר להוריד אותה ל 4 .

כשהיא על 4 היא מוצצת יותר טוב, ככה הוא טוען.

הוא לא גומר, הוא תמיד עוצר אותה כמה רגעים לפני ונותן לה להתחיל מחדש, עד שהשפתיים שלה לא אדומות

בטבעיות כמו אודם אדום חזק, הוא לא מניח לה להפסיק למצוץ, שפתייה צריכות להיות רטובות תמיד, אחרת

מתחילה סידרה של עונשים, סטירות ואחריהן בכי דמעות ותחנוני סליחה. כשהוא שבע מהמציצות הוא זורק לה

את 2 השקלים לרצפה ומשאיר לה לאסוף אותם ולהודות לו.

כעת הוא קם ונעמד מאחוריה, מוציא שוב שטר נמוך של 20,

על זיון הוא תמיד משלם פחות,

הוא מקפל את השטר ומתחיל לדחוף לה אותו לחור, זה לא נעים לה אבל אף אחד לא שואל אותה,

כשהוא מתחיל לזיין אותה עם השטר היא מבינה שעכשיו מגיע הזין ועליה לפשק את הרגליים ולהתחרמן כמה שהיא רק יכולה,

היא יודעת שהוא לא יפסיק לזיין אותה עם השטר עד שהשטר יהיה רטוב כולו, רק שהיא ממש מטפטפת

הוא נותן לה פרס, את הזין שלו.

הוא מזיין אותה, חזק, פרוע כואב. החזה המלא שלה זז במהירות קדימה ואחורה והיא נסחפת לזיון הקשה הזה,


הוא עוצר. ספק גמר ספק לא, אבל היא נהנתה מהזין שלו והזיזה את הישבן קדימה ואחורה כמו משוגעת.

היא עסוקה בעצמה, והוא לא אהב את זה. סטירה מצלצלת ראשונה נוחתת בפניה,

"עצמי עיניים ופתחי את הפה" הוא מורה לה בגסות המוכרת. "פתחי יותר, זונה". הוא פותחת בכל הכח,

הוא מכניס לפיה שטר, שטר גבוה של 50,

"הזזת את הישבן כמו זונה מיוחמת" הוא ממשיך לחבוט בה במילותיו,

"פתחי את העיניים כעת והמשיכי להחזיק את השטר עם השפתיים".

היא פותחת את עיניה כשפניו צמודות אליה, בתוך הפרצוף שלה הוא מסביר לה שזונה תפקידה לשרת ולא להתענג.


"אני הולך לזיין לך את התחת כלבה, את לא תהני מזה, אבל לאורך כל הזיון את תתחנני לעוד, שלמתי לך, בצעי".

הוא שוב נעמד מאחוריה, פותח את פלחי ישבנה בגסות,

בחור הקטן הזה שום שטר לא היה נכנס הוא חושב לעצמו, טוב שדחף לה לפה,

הכל מתוכנן מראש אצלו. חור תחת זה חור יקר, לכן גם המחיר הגבוה.

הוא מתחיל עם אצבע כדי שהיא תתרגל לקבל, היא נאנחת אך מבקשת עוד. כמו שדרש.

לבסוף כשהזין שלו בתוכה, הוא דואג להאיץ בה להמשיך ולהתחנן. השטר נפל מפיה והיא עסוקה רק בו, בתחנונים אליו.

ככל שזה כאב יותר, היא היתה צריכה לבקש יותר. אלו היו הנהלים.


היא ביצעה. הוא גמר בתוכה בקולות גדולים, כשכל השטרות זרוקים בכל מקום בחדר,

הוא לבש את בגדיו, נשק לראשה ברוגע, " זונה טובה" לחש לתוך אוזניה, "כלבה טובה" אמר בקול.

כעת, תכיני לי קפה חזק, ובואי שכבי פה לידי, בזמן שאשחק לך בפטמות ואענה אותן, את תתני לי את הגמירה שלך,

אם הגמירה תהיה מספיק חזקה ואם תראי לי כמה את מתאמצת, כל השטרות האלו יחזרו לכיסי,

ואת תשארי, הכלבה שלי, הזונה שלי, האהבה הכי גדולה שלי, משהו שאי אפשר לקנות בכסף. יפה שלי.

21.12.08

זה התאריך שהכיל אותנו שניים,

התאריך בו נעתקה נשימתנו, שוב ושוב ושוב.

הרגע בו ידענו כמה זה נכון להיות, כמה קל לבחור.


תאריך מושלם שהוביל מערכת מושלמת,

סערות וצחוק לכל כיוון

אהבה ענקית שפרחה כל הזמן

שני אנשים מאושרים מחוייכים ותפוסים חזק, אנחנו.


עם רגל אחת בחוץ ולב אחד בפנים

אני רוצה בוחרת ומבקשת שנמשיך להיות,

ביחד, האחד לשניה, לאהוב.


אני מצידי מתחייבת שאמשיך להסב אושר לכל רגע חייך,

שאמלא עולמך גוונים, שאהיה הסיבה לחיוך שלך כל בוקר,

שאמשיך לדאוג, לאהוב ולהיות נאמנה לך למערכת ולאהבה שלנו.


תקתוקי השעון בבלוג

עוד מעט נגמרים

זאת לא מלחמה שארצה להפסיד בה,

אני יודעת שגם אתה לא תוכל לנצח עכשיו.

במלחמת האהבה אין מנצחים,

רק שבויים של כאב.

מהרתי להבין זאת, לקח לי זמן לפעול.


אני פוסעת אלייך מאסטר בדרך שתבחר לנו

סומכת עלייך שאחרי תקופה של כאב עצום

ותסכול מתמשך

תוביל אותנו חזרה למקום של אושר.

סומכת ומבקשת ממך,

לא להגיע יותר לעולם לקו הדק הזה.

אני לא שורדת בו, לא נושמת בו, לא רוצה להיות בו יותר.


אני אוהבת אותך

וממקום עצום של אהבה עד כאב,

שבה אלייך לזרועותייך.

אם תבחר בי לשלך.


בכבוד והערכה, ממני לולי.

לא חלמתי שתלך ממני
בלי לומר מילה,
בלי להזהיר,
לא חלמתי שפתאום יכני
רעם שכזה
ביום בהיר.

ואני תמימה
תמיד חשבתי
שמאושרים כמונו אין.
ובדמיוני
לראות אהבתי
איך ביחד נזדקן.

היית דבר כל כך בטוח
כמו קפה בבוקר, כמו שינה.
הייתי לצידך בדום מתוח.
לא פיתחתי דרך הגנה.

ואולי עוד מעט
אתה תחזור, אני חוזרת.
רק הלכת
לקנות כמה דברים
ונלך לראות ביחד סרט,
או נחליט שנשארים.

קול קורא הלילה.

" נו תעשי מו, עדנה!"
יום רביעי הגדול הגיע.

ב 9 וחמישה הוא כאן, דופק בדלת,
אני ערומה במטבח מכינה לו את הקפה שלו, הוא נכנס, חתיך שלי.
קופצים אחד על השניה לחיבוק, החיבוק אינסופי שמוטמן בו כל רגש אפשרי.
מביטים רגעים ארוכים אחד לשניה בעיניים,
רגעים כאלו שווים את כל התקופה המטורפת הזאת,

הולכים לחדר,
היתה לנו התערבות קטנה והוא היה חייב לסגור עניין,
הוא העמיד אותי על הספה החדשה והביזארית שלי
והחל להתהלך סביבי עד ששמע מה שרצה בדיוק,
טוב נו, הוא הוכרז כמנצח ואני שורדת עם התבוסה שלי. שורדת בקושי.

עושים מה שעושים- ועושים עוד ועוד. אין מה לעשות, כושר לדברים האלו תמיד יש לנו.
את האודם האדום הוא הורה לי למרוח כמו מוצצת,
והיה חשוב לשמור על כל האלמנטים אז גם התשלום לא איחר להגיע,
חמישה שקלים הונחו על השולחן בסיום העניין הזה, איזו פאדיחה.

הכל נחמד מדליק מטריף ומחרמן רצח,
אבל זה לא החלק החשוב בנינו, בטח לא הפעם.
מתיישבים על הספה צמודים וגונבים כל רגע של יחד,
מדברים על ה-כל, בהקשבה, בהבנה, בסבלנות. זה היה חסר לי-
לראות את עיניו בשיחות בנינו. לחוש את הנשימות שלו, לעשות לו טוב נעים מושלם,
לתת אנרגיה, לקבל אותו, להעניק לו רגעים של שלווה נצחית.
לעזור לו ביכולת להתנתק מהכל - אפילו אם "רק" לכמה שעות.

לשתף אותו מחדש בכל ציוץ בחיי- להיות חלק בכל פיפס מחייו,
להעיף ביחד את הימים הקשים שעברנו , ללמוד להתמודד עם שגעונות בצורה נבונה יותר,
לדמוע כי אהבה זה כואב ולהיות אחד בשביל השניה נטו.

אני לא אכחיש
המערכת הזאת היא פצצת אנרגיה,
לא תמיד קל פה, אנחנו סוערים ובוערים - לכאן ולכאן לפעמים
אבל דבר אחד אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו :
את הביחד שלנו והאהבה הגדולה הזאת,
אלו נמצאים אתנו בכל הימים
בימים הכי מחורבנים והכי מאושרים שלנו.

משפט חדש שלמדתי לאחרונה אומר ככה:
"זה מה שיש, ועם זה ננצח."
וזה מה שהולך להיות בדיוק.
קל קשה כייף או חרא,
אני שם. אנחנו שם. מנצחים.

מאסטר יקר שלי, היית חסר לי נורא.
חומך עטף אותי ואני כולי שלך,
בכבוד הערכה ואהבה,
שפחתך, כלבתך, העגלה עדנה.

לקראת 12 בלילה אנחנו נפגשות, פגישת חירום, אני ו"הסנגורית",
"בכל שעה אני חברה שלך"
היא צועקת עליי בניסיון להסביר לי שחברות זה גם לקחת ולא רק לתת.
"אני לא צריכה אותך תמיד הפי הפי" זה המשך למשפט הקודם.
נכנעתי לה, חסרת עמוד שדרה שכמותי התלבשתי ויצאתי לדרך.

נסענו שתינו לחברה ונילית שלי שלא פגשתי המון זמן,
"מצטערת" התנצלתי בפני הונילית ומהרתי לספר לה על הבדסמ שלי,
פתאום היה לי אומץ ולא יכלתי להתאפק. "אני בבדסמ" אמרתי ובלעתי מהר את הרוק.

היא הביטה כלא מבינה ממש והתחילה בשאלות עדינות,
"את מצליפה בו או שהוא מצליף בך? וואלה התחלה טובה! טוב נו, אצלי זה מבלבל בגלל המראה,
"הוא השולט שלי" אני מסבירה לה. עכשיו הכל ברור.
"כן, אני עושה סאדו, כן הוא מרביץ לי, כן אני נשלטת". ממש כמו בקבוצת תמיכה, יופי נחמה!
היא מסבירה לי את מה שהונילים יודעים להסביר לי
ואת כל מה שמנוגד לרגשות שלי ואני מחייכת ומחליקה.

לפני שאני יוצאת מהדלת שלה היא מסבירה לי כמה אני מיוחדת,
ניסיתי לעשות מזה צחוק, מה היא כבר זוכרת ממני? את ימי התיכון העליזים?
פתאום היא נעצרץ ועושה לי מבט עצבני,
"את מיוחדת! לא אולי, בטוח! אי אפשר לשכוח אותך". "כן מלכתי!" כמעט נפלט לי.

יצאנו משם מחוייכות, אני והחברה הבדסמית שלי-
היא בכלל לקחה את תפקיד הסנגורית בשיחה הזאת-
לכל שאלה של הונילית היא זרקה תשובה מהירה
ונתנה לי גב גם לפרטים הלא מדוייקים, גדולה מהחיים זאתי!

לקראת 1 בלילה כל בתי הקפה כבר נסגרו, יש קיוסק, ויש גן ענק ורוח קרירה ומלא חבר'ה צעירים בכל מקום,
"הנה, תמצאי לך בעל" אני חושבה לזרז את חברה שלי,
אבל אין מצב, החבר'ה האלו זה לא מה שאני מאחלת לה,
קנינו שתייה התיישבנו בפארק הגדול והחשוך והתחלנו לשפוך.

2 גברים עברו על הדרך,
"איזה ריח יש לכן... מהפנט, קשה להתעלם". סע לשלום, קרצ! נפנפנו אותו.
"למה תמיד נופלים עליי המשוגעים האלו?" אני מתלוננת לסנגורית שלי,
"כי את בלונדינית" היא שולפת לי וממשיכה "לטוב ולרע, קבלי את זה ככה".
טוב נו. קבלתי המפקדת!

יושבות שעתיים, עוצמות עיניים לרגע ... בין הרוח המנשבת והקרירה לבין הענפים שזזים ברוח אנחנו מדמיינות
את שתינו ערומות עומדות זקוף כששתי ידיים חמות מתחילות לטפס עלינו, להכיל אותנו, לחמם אותנו, לאהוב ...
שוב פעם הצמרמורת הזאת, שוב פעם אנחנו על סף דמעות, שוב פעם הדיבורים על בדסמ בלי רגש ועם רגש וכל
מה שמסביב וכל מה שנסתר וכל מה שאנחנו - 2 בנות, ראש על הכתפיים, פנטזיות בשמיים, ושני לבבות מתפוצצים.

"בא לי לרדת!" צעקתי לה בקול,
"לאן ?? למי??" היא ממהרת לשאול.
"מהרכבת הזאת!! לרדת מהרכבת, יא חרמנית." אני והחברות שלי, אני יודעת עם מי יש לי עסק.

לסיום סיימנו בשיחות על לסביות , "אני סטרייטית" מהרתי להבהיר עמדות,
"אז למה התנשקת עם בנות?" היא ממהרת להגיב,
"עם מי התנשקתי יא זונה??", "עם X וY וZ ", הסנגורית הזאת דואגת להזכיר לי דברים שכמעט רציתי לשכוח,
"טוב נו" אני מודה, אז התמסרתי נכון, ועשו לי נעימים ... גם נכון! אבל אני? סטרייטית לחלוטין.
"ושלא תעיזי לשכוח את זה" עשיתי לה מבט קשוח וסימן קריאה. כן! ככה! רק ככה הסנגורית שלי מבינה.

לפעמים בלילות חשוכים כאלו, יש לי תחושה שרק היא מבינה אותי, שרק היא יודעת את הסערות שלי,
כשאני איתה אני מבינה שאני לא כזה יצור מוזר, סך הכל, כל החטא שלי לפעמים, הוא שאני אוהבת.

חיבוק ענק לפרידה ואני מחזירה אותה ומורידה אותה בבית.
באחריות רבה אני בודקת שהיא נכנסת לבניין והיא דורשת שאסמס אותה כשאגיע הביתה.
אנחנו סאביות מאד אחראיות, מאד פולניות ועברנו קורס אצל הטובים ביותר, פולניה? זה פה!

"כי לאהוב אותך זה לשלם בכאב," הרדיו מנגן,
רק השיר הזה חסר לי הלילה. איזה שיר דכאוני.

הגעתי בשלום, סמסתי כמו סאבית טובה,
הייתי נאמנה כמו שרק אני יודעת,
ללב שלי, לרגשות שלי ולכתב ההתחייבות.

** ולך יקרה שלי, תודה שאת צמודה כל כך, טוב שאת פה, פרס נובל מגיע לך. תודה. **

כי ככה אני-

בבחירה בין סקס לרגש אני בוחרת ברגש ואחר כך בוחרת בשאר.

יש לי רגליים של כדורגלן, ככה מאסטר אומר.

את הבעיטות שאני יודעת לשים, רק אני מבינה, אין פה שוער ולא שער, אבל אני? בועטת!

אם היינו משחקים כדורגל הייתי מצטיינת (או מזדיינת על המגרש) בטוח. יש גושפנקה ממאסטר לעניין הזה!

לפעמים משעמם לי, עכשיו למשל, אבל לא משעמם איתי אפילו לרגע. תשאלו את מי שמסביב, הם בטח ידעו להסביר.

יש מצב שאני מיוחדת, יש מצב, כנראה.

אני לא סאבית של "כן מאסטר", גם לא רובוט עם כפתורים, אבל בחיי שאני נורא משתדלת.

אני מאמינה בעצמי ומקבלת את עצמי ככה, מקום לשיפורים? יש תמיד.

גם אני חושבת שאני צריכה לדהור קצת יותר לאט. הזין של מאסטר בוכה בגללי!

כן, יש דברים שמציקים לי וכן אני לא מתביישת להראות את זה, קורה, בת אדם סך הכל.

הקריזות שלי מיוחדות, מאסטר עד גם לזה.

לדבר על רגש ולפעמים להפגע. מותר לי. נראה לי.

מה שבטוח בטוח, יש לי דרכים מיוחדות לאהוב.

אהבה חסרת מעצורים ובכי חסר מעצורים, הם סערת רגשות באותה מידה אצלי.

כן, קנאת נשים היא דבר משולל הגיון לגמרי, אנחנו מסוגלות לקנא גם במי שלא מגיעה לנו לקרסוליים.

הגבול בין אהבה לכעס לאהבה הוא דק, כל כך דק שיודע לבלבל לי את המוח יופי.

ספנק אחד תמיד מחזיר אותי לפרופורציה. גם מילים קשוחות עושות לי רטט בלבלב.

להיות עקשנית זה נחמד ובריא ותמיד יש מקום לוויכוחים, עד שזה מגיע למאסטר ...

אני כבר לא ישנה לבד ולא באלכסון למרות שזה נחמד,

ישנים איתי במיטה עוד שני שוטים שעדים לפעלולים שלי בלילות. אורגייה מטורפת, טוב שהם לא יכולים לדבר.

סבלנות וחוסר סבלנות אצלי יש הכל ביחד, לכו תבינו,

הרצון לראות כבר את מה שמסתתר מאחורי ההר הגדול שקם פה הוא ענק, ובכל זאת, סבלנות.

לחזור לשגרה, כי מי בכלל אמר ששגרה זה רע. בעצם אני אמרתי ... מודה, טעיתי!

להשתדל לראות את חצי הכוס המלאה, כי הכו?ס שלי לא מספיק מלא עכשיו.

לראות את החיים בצורה חדה מדיי, מהירה מדיי קלילה וכבדה ביחד, בלונדינית באופי, אבל מוח שחור פחם.

בקיצור, לא מזיינים אותי מספיק אז זיינתי לכם את המוח בנתיים, תודו שאני מזיינת טוב.

אני כנראה מתגעגעת למאסטר שלי, וזהו.

הבוקר כשהבטתי בראי,

לא ראיתי את עצמי כמו תמיד,

לא יודעת מה חיפשתי בדיוק אבל לא מצאתי את האישה ילדה כמו שאני רגילה,

הבוקר ראיתי בראי רק חומר גלם כזה שהתעצב המון לאורך תקופה,

אני כבר דיי משופצת, למרות שיש לי את ההברקות שלי עדיין,

כמה שלא שפשפו אותי יש לי את הצורה, הצבע והייחודיות שלי,

יש דברים שמאסטר שקד עליהם על מנת לעצב אותי טוב יותר והצליח מצויין,

אבל יש דברים ביחודיות שלי ששמר לעצמו ולמד לקבל ולאהוב ואפילו להעריך.

אני לא קלה לפיצוח בכלל, החוזק שלי שומר עליי לא פעם,

מאסטר שלי גם הוא איש של קודים, קודים קשים וקשוחים לעצמו ולסביבה,

אף פעם לא פשוט שם, שום דבר לא מובן מאליו בנינו,

העבודה בנינו הדדית וקשה והסיפוק עצום,

אנחנו אוהבים את העבודה והתוצאות כי הם שווים המון,

על הדרך אנחנו גם שונאים חיי שגרה,

יש משהו בשגרה שגורם לשנינו לאבד עניין,

למזלנו יש לנו המון עניין אחד בשניה וככל שהזמן עובר זה רק מתעצם.



כל פעם שמגיע ה 21 לחודש אני זוכרת לספור עם מאסטר עוד חודש,

כבר אפשר לספור אותנו בשנים, ואני בכלל ...

נראה לי שאני מתחילה להתרגש לקראת השלוש שנים ...

לקום בבוקר לתוך לחישות ליבך

להזכר ברגעים שחלמתי אותך הלילה,

לדעת שאת התקופה הזאת,

לא צופים גם הכוכבים והשמש.


הגשם כבר פה

מנקה את שאריות הלילות האחרונים

הדמעות מתייבשות באהבה רותחת,

הכל ממשי, כאן ועכשיו,

שום דבר לא נתון בסימני שאלות או ספק.


לונה פארק לא לנו - עומד בדרכנו,

עליות ירידות וסחרחורת של געגועים,

אי אפשר לקחת מאיתנו דבר,

אי אפשר להשתלט על כל זה,

הרגשות האלו

עזים, מזעזעים ובוערים כמו לאבה רותחת.


אני אוהבת אותך מאסטר

זכור את זה כשאתה פוקח את עינייך,

תנשום את זה כשאתה שוקד בהחלמה

תחבק את זה אלייך, זה שלך.

אוהבת,

בוקר טוב ...

שיחת סאביות.


לחברה טובה שלי, סאבית מדהימה ואישה הכי הכי, יש התחלה חדשה בחיים.

וואלה מגיע לה כל הטוב שבעולם זאתי, ואני מאושרת בשבילה עד הגג.

היא יצאה ממערכת יחסים, כאבה אותה אבל כמו נמרה נלחמה והמשיכה הלאה,

עכשיו יש לה בחורצ'יק חדש ונאה ומפנק אמיתי. לבריאות נשמה שלי.


חברה טובה אחרת שלי, נפרדה מהאיש שהיא מאד מאד אהבה, המאסטר שלה,

אני התחרבשתי איתה בכל הכאב הזה ועדיין לא מאמינה שאני מבינה כמה זה כואב,

היא עוד לא עברה את זה לגמרי, הרי שזה המון כאב והתמודדות חדשה עם לבד מחורבן,

אבל החברה שלי הזאת, בדומה לחברה הקודמת, מבקשת לעצמה חיים שלמים יפים יותר.


אני גאה בשתי אלו, ומניסיון של האחת אני יכולה לספר לשניה שמסתתר עתיד יפה אחרי שהכאב עוזב.

ככה בשקט אני יכולה להגיד שניסיון חיים מלמד שהכל מתוכנן מראש,

לא יפול עלינו דבר שלא נוכל להתמודד מולו. ואם משהו קורה, הרי שלבסוף הוא לטובה.


שורה תחתונה היא ששיחת סאביות אמיתיות זה אחד הדברים היפים והמצחיקים שיש,

כל אחת מבקשת רשות מהשניה לעשות פעולות ברורות מאליהן, וכמה שאנחנו מתבלבלות.

אני כל כך אוהבת את אלו שזה זורם להן בדם ואין פוזות ורוע, הכל בחיוך ובתום לב,

אישה אישה, אלגנטית ויפה, עקשנית מנוסה, בגברבר עטופה. בחיוך בטוחה, שככה זה עובד.

סאביות ליגה לאומית. יש קבוצה כזאת סביבי. ואני פשוט נמסה כשאני שומעת את השיחות שלנו.

איזה עם יפה ומיוחד זה, נינג'ות אחת אחת, פיקחיות להחריד. ותתפלאו, עם עמוד שדרה יציב לגמרי.

זהו. סיימתי. בסדר?