פאזל מפיסות לא מתאימות

בין כל ההמון שאנחנו פוגשים בדרך
לפעמיים יש אנשים שמשאירים עלינו חותם
בין כולם, מעטים האנשים שהופכים משמעותיים
ורק בודדים נצרבים בזיכרון

להיות "הבא בתור" אחרי מישהו
לפעמיים זה מקום לא קל
לפעמיים אותו אחד שגר בלב שלה קודם
השאיר חור ענק של געגוע וזיכרונות נעימים בראש וחוויות משותפות
גם בחלוף הזמן, תמיד הוא ישאר שם
מקום טוב ב"היכל תהילה" של הלב
הראשון שהיה כל כך טוב ונעים 
וכל הבאים אחריו יעמדו להשוואה מולו
מול הזיכרון שהוא הותיר אחריו.
אני מידי פעם שומע על כאלה, וזה נעים לדעת איזה ערך וחותם אנשים יכולים להשאיר עלינו,
את המשמעות של הקשר הזה
האינטימיות והשייכות
היכולת של אדם לרצות לתת ולקבל אדם אחר כשהוא מכניס אותו לתוך חייו.
ואתה מסתכל 
ומקווה
לקבל גם מקום של קבע באזור הזה של הלב
כהווה ועתיד 

אבל
לפעמיים הוא משאיר טראומה שדורשת ריפוי
ריפוי שלוקח זמן כדי להחלים
ולמרות ההחלמה הוא נשאר בתור זיכרון שנצרב בראש ובלב
ושנוגעים בזכרונות הם הם צפים שוב,
כי לרוב הם לא מחלימים, רק נשארים במקום שקט וחבוי.
עכשיו אתה הופך להיות חלק מהליך הריפוי
חלק מהשקט
להראות לה שיש דרך אחרת
להעניק לה ההפך מכל מה שהוא או אחרים עשו והשאירו 
שאפשר לגרום לפצעים פתוחים כאלה להגליד
ולהיות כנה ולהגיד שישארו צלקות
ולהיות כנה עם עצמך ולדעת שזה חלק ממנה
שזה חלק מהנפש שלה
הנפש הזאת שזקוקה כל כך לחיבוק גדול ועטף

להיות "הבא בתור" לפעמיים זה לא קל
כל אדם הוא שונה מהאחר
כל אחד מביא איתו משהו אחר
לטוב ולרע
התקווה להיות תמיד טוב בדרך שלך
כי אם זה שנמצא שם בתור "היכל התהילה" של הלב
הוא נמצא באגף "העבר"
ואתה נמצא כאן, בתקווה להישאר באגף "ההווה והעתיד"

או לאחרת
להיות זה שמראה דרך אחרת מהקודם שצרב לה לה כאוס
בגוף, בלב ובנפש
בדרך שלך
בתקווה להישאר
באגף של "ההווה והעתיד"

שהראשונה שאמרה לי בפעם הראשונה "סף הכאב שלי מאוד גבוה"
אני לא יודע אם היא רצתה שאני ארגיש שיש לי אתגר
או שהיא רצתה להחמיא לעצמה
אני רק נעמדי מולה שהיא ישבה על הספה
שילבתי ידיים, הראש נטה לצד ימין וחשבתי
לא רציתי למנוע ממנה את חושת הגאווה שלה ואת הרצון לאתגר אותי
ידעתי שבעוד רגע שהיא תתפשט
אני אתחיל במלאכת החקירה שלי
לגעת בכל מיני נקודות בגוף
ובאותו הרגע אני אתחיל ללמוד את הכאב שלה דרך הגוף והנפש שלה,
דרכם ולא דרך האגו 
ידעתי שלא משנה איפה אני אגע באותו רגע, תמיד זה לא יכאב לה
אבל הגוף והנפש
הוא עובדים לבד ומזזים את עצמם ברגע שמשהו לא נעים להם או כואב
וכך היה
היא נשכבה לפניי, כמעט עירומה לחלוטין
הידיים שלי על הבטן שלה כדי לשאוב ממנה אנרגיות
לאט לאט אני עובר עם היד בכל מיני נקודות לאורך הגוף שלה
לחיצות חלשות, חזקות, מעט צביטות
הראש עוקב אחרי תנועות הגוף שלה
אחרי מה שהעיניים של משדרות
אטבים מונחים בכל מיני חלקים בגוף
צובט בנקודות שונות
אטבים מקבעים את עצמם לעור
מסיר אותם בדרכים שונות
והגוף מגיב מעצמו לכאב
לצריבה
נאקות כאב
תזוזות בלי נשלטות באי נוחות
זה כבר לא היה משנה מה היא תגיד
כאב לה.
בפעמים ראשונות, אני מעדיף לא להגיע למקומות גבוהים בכאב
אני אוהב לבנות אותו
לאט לאט
להכיר לה את הכאב שלי בדרכי
ולהכיר את הכאב שלה לי בדרכה
לאתגר אותי?
אני אאתגר אותה!
בסופו של דבר הייתי מרוצה מהתוצאה
"אז... הצלחתי להכאיב לך קצת היום?"
אני אומר לה בטון שואל / מופתע / ציני
והיא פשוט הייתה בשקט
רק מתחברת לכאב

בבוקר למחרת קיבלתי סרטון קצר
"תראה מה עשית לי!!! זה עדיין כואב!!!"
היא אומרת לי בחיוך אדיר ומתוק תוך שהיא מראה לי סימנים כחולים על הגוף שלה
מבית היוצר שלי
ואני פשוט הסתכלתי על הסרטון שוב ושוב ושוב
מתפוצץ מאושר
ומלא גאווה ממנה
עם חיוך גדול ודבילי שהיה מרוח לי על הפנים
כל היום

אירועי החודש האחרון,
אותה אחת שהגיע לרגע שיתפה ונעלמה,
ובלוג מעניין שקראתי
עשו לי חידוד נוסף לתחושות
ולהרגשה הזו שזורמת לי בדם,
זו שחוויתי לרגע ונעלמה.
הרגשתי אותה שוב זורמת לי בגוף שהיא תארה בצורה מדויקת כל כך
את מה שאני היית רוצה להיות חלק ממנו.

המין כמעט ולא מעורב בזה, אולי רק כחלק מהחינוך.
הרגש, המגע, הליטוף, החיבוק
הדאגה שהיא בסדר, השיחות האלה שלא נגמרות מהבוקר
עם ה"בוקר טוב" נמשכות עד ה"לילה טוב" רגע לפני ששמים את הראש לישון
לדעת היכן היא, מה היא עושה
ולשמוע הרבה פעמים "מותר לי?", "אתה מרשה לי?"
לחנך, לסלול דרך
להפוך אותה להיות אדם יותר טוב בשביל עצמה, בשבילי ובשביל הסביבה.

זה לאמץ מישהי לתוך החיים שלי
ב200%
וכמו שמאמצים בעל חיים או ילדונת לתוך החיים כך גם אותה
עם האחריות וצרכים שלה ושלי שמגיעים עם זה,
עם כל האושר שזה מביא
ועם כל מה שפחות טוב והרגעים שאתה שואל את עצמך "למה הייתי צריך את זה?"
כי זו האחריות.  זו נאמנות. זו דרך אמיתית.
זה באמת לאמץ מישהי שתהיה שלי
שאהיה הבעלים שלה, הדאדי שלה, השולט שלה, (התואר והכינוי לא באמת משנים, הרגש הוא שקובע)
באופן מוחלט, בלי הפחד הזה שמחר מי מאיתנו יחליט לקום וללכת כי...

אני יודע שלמצוא מישהי כזאת
סוג של קשר ברמה כזאת
זה בין קשר עד בלתי אפשרי כמעט למצוא
למצוא מישהי מתוקה, מקסימה, מופלאה עם תקשורת מעולה וכימיה נהדרת
שתרצה להיות שם ולעבור דרך משותפת לרגעים נהדרים יחד וגם לרגעים של שבר
וכשצריך, לאו דווקא לבחור בדרך הקלה 
לפעמיים הדרך הארוכה היא הדרך המשמעותית יותר,
ושתדע תמיד שהשמיים קורסים, החיים מתפרקים והכל חרא
אבל אנחנו תמיד תמיד הדבר הבטוח והחזק ביותר שקיים
אנחנו השגרה הבטוחה.

המילים שהולכות איתי כל הזמן זה "סבלנות"
כל מי שמכיר אותי באמת, מכיר את הצד הבדס"מי שלי
אומר/ת לי פשוט "סבלנות"
היא תגיעה.
אני מסכים איתם
אבל המימוש של ההרגשה, הרצון והצורך שהיו חסרים לי כל כך וכל כך הרבה שנים היו מרוסנים
מומשו לרגע ונעלמו שוב
ועכשיו זה חסר לי עוד יותר...

"ואת עכשיו
אין סוף מרחק
תשובה לכל השאלות"

את מבינה...
בסוף גם אני עשוי משריטות שהחיים העניקו לי במהלך הדרך
זה לא שאני רציתי אותם
זה פשוט קרה
על כל אחת מהן אני יודע להצביע ולהגיד מאיפה היא הגיעה

הרבה פעמים זה גורם לי לקחת רגעים בחיים יותר לאט
לעיתים גם להפסיד דברים שאני כל כך הייתי רוצה
אבל למדתי עם השנים לחבק אותם ולחיות איתם ולצידם
בכמה שיותר הבנה

השנים לימדו אותי להבין שמי שלא רוצה לחיות איתי ולצידם
כנראה לא ראוי או ראויה לקבל כל מה שנמצא מתחת לכל זה
ויש של כל כך הרבה
מתחת לחומת הלבנים המשוריינות
מתחת למעטפת הזאת שכל כך קשה לשבור אותה
בסוף, אם חושבים על זה
כמו מי שתבוא בסופו של דבר ותבחר להעניק לי את כל כולה
בסוף תרצה לקבל בחזרה את כל כולי
את הזמן, את החיבוק, תשומת הלב. את הלב.
מקום בטוח צריך להיות לשני הכיוונים.

את מבינה...
זה לא שזה נגמר
אני יודע שאני הולך לקבל עוד שריטות לחיים האלה
רגעי ייאוש, אכזבה, עצבנים....
דברים שימשיכו לעצב את החלק המלנכולי שבי
ואיתך...
איתך אני רוצה שזה יהיה אחרת
ברור לי שזה לא יהיה מושלם
אבל המהות שלך...
היא זאת שתסב לי אושר
להרגיש שלמרות יחסי הכוחות שלא ניתנים לערעור
אני אוכל פשוט להיות אני אותך בלי סינון
ורגע אחרי לתת לך חיבוק ענק שייתן לך את הכוח להמשיך

את מבינה...
בסוף אני בשר ודם
שיודע גם להתפרק, לכאוב ולבכות
וזה לא מערער לי לרגע את הבטחון
להפך
המקום הבטוח הזה כל כך מאפשר לי
את היכולת להישבר לידך
ורגע אחרי שוב
להכאיב, להעמיד במקום, לחנך
וללוות אותך אל תוך הלב שלי

לפעמיים חיבוק אחד טוב שווה שעות ארוכות של שיחה
פעם, אני זוכר שהבטחתי למישהי חיבוק
הייתה לנו שיחה ארוכה
כזו ששוברת אותך ומרימה אותך אחר כך לגבהים חדשים
כזו שמקרבת אותך במילים לבנאדם בצורה שלא ניתנת להסבר
השיחה הסתיימה בהטחה שלי לבוא אליה ולתת לה חיבוק
חיבוק במרחק של שעה + נסיעה.
אני זוכר את הרגע שראינו את הפנים אחד של השנייה
פשוט חייכנו ועטפתי אותה בחיבוק ענק
היא הקיפה אותי עם הידיים שלה ותפסה אותי חזק
ואז יותר חזק
ויותר חזק
הרחקתי את הראש שלה לשנייה ממני רק כדי לראות אותה מחייכת
ואז שוב הנחתי את הראש שלה עליי כדי להמשיך את החיבוק
עמדנו שם... באמצע היום... אזור סואן יחסית
ופשוט חיבקנו אחד את השנייה
חזק
דקות ארוכות
מעבירים אחד לשנייה אנרגיות
אחרי דקות ארוכות שחררנו
ישבנו, המשכנו את השיחה של אמש בארבע עיניים
עד שהגיעה השעה לחזור
לא לפני חיבוק פרידה נוסף, ארוך וקרוב יותר.

החיבוק הזה הוא אחד הזכורים לי
אולי זה היה המאמץ בשביל להגיע אליו

אבל אם יש משהו שאני אוהב
והכי מחכה לו שאני אמצע אותה סוף סוף
זה הרגע שבו נפגשים
מחייכים
ויש את החיבוק העוטף הזה
והרגע שאני עוטף אותה אליי
ולוחש לה באוזן
"תחבקי אותי יותר חזק, הכי חזק שאת יכולה"

אני קורא
ולפעמיים
והלב נישבר
אני לא מכיר את סיפורי הרקע
רק מה שכתוב באותיות שחורות על רקע לבן
אותיות שנכנסות ישר לתוך הלב
מעבירות תחושות של שיברון, כאב, אכזבה
התרסקות
התחושה הזאת של הכי למטה
בלי שאף אחד מרים אותך
בלי האפטר קייר שיחזיר אותך חזק לעולם
אני קורא ובא לי לחבק את הכאב של כל אחד ואחת שכתבו אותו
זה מכניס לפרופורציה
זה מחדד
זה מעלה שוב את ההבנה שאמורה להיות כל ברורה שלנו כאנשים
להיות אחראיים קודם כל כלפיי עצמינו
וכלפי האדם שבחרנו לנהל איתו מערכת יחסים
לנשום רגע
רגע לפני שאנחנו בוטחים במישהו
בין אם זה להגיש לו את חיינו והחופש שלנו לידיו
ובין אם לקחת ממישהו אחר את רצונותיו
מזכיר שוב את הברור מאליו
שלכל החלטה, לכל מעשה, לכל מילה
יש משמעות
ויש אדם בקצה השני שיש לו או לה משמעות אדירה עבורו
ומשמעות להתנהלות של חייו.

זה מכניס לפרופורציה
שגם שבוחרים לתת
לשחרר
גם שסומכים במיליון אחוז
עד שממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש.......
מכירים ברמת המילימטר של הגוף והנפש
גם למי שבוחר להעניק
צריך רגע לנשום
ולבחון
האם טוב לי?
האם אני לא נותן הרבה הרבה יותר... מידי?
רגע לפני ההתרסקות
שמביאה את המילים הכול כך כואבת האלה
שאני קורא
באותיות שחורות על רקע לבן.

תהיו אנשים טובים
תעריכו את אחד את השנייה
תכבדו
גם אם האדם בצד השני לא מתאים,
תמצאו דרש מכבדת להגיד את זה
אם משהו או משהוא גדול עליכם... אל תכנסו לזה
חכו בסבלנות עוד רגע לאדם מתאים והמדויק יותר עבורכם
ואני יודע כמה זה קשה
ולפעמיים זה מרגיש בלתי אפשרי
אבל בסוף זה מגיע, בסבלנות.
ומה כל זה שווה אם בסוף הכאב שאנחנו נותנים ומקבלים הוא לא טוב
הכאב הזה בסוף מרסק עד אפר
והרי הטוב בכל זה שהכאב שאנחנו רוצים לתת ולקבל
הוא כאב טוב ומחזק ומכבד

ואני יודע שהרוב כאן אנשים נהדרים
ואני יודע שמי שלא, הפוסט הזה לא יגיע אליו
וגם אם כן.. הוא יעבור לידו
אבל אני קורא
והלב נשבר
והמילים פשוט מוקלדות מעצמן

שיהיה לכולנו
שבוע נהדר
תהיו אנשים טובים

לא אשתנה הרבה עם הזמן
לא במה שאת אוהבת
אחמם אותך בעדינות
בעדינות
ניסע עם חימום וחלון פתוח
שתוכלי לנשום

לא אשאל את עצמי
"מה טוב בך כל כך?"
אלך על הדברים הקטנים,
בלי לעשות עניין ממה שאתן לך.

שלא תהיי חייבת את יודעת
שתוכלי לנשום

אני אברח ואחזור כמו שאת אוהבת
שתוכלי לנשום

אמרת קשה לך לסבול אותי
וגם עם עצמך לא קל
צריך
משהו באמצע
שתוכלי לנשום

במקור רציתי לכתוב לך מחר
ביום השנה שלך
ביום שנפרדנו לנצח
אולי כל מה שעובר עליי בימים האחרונים
משחרר ממני את הצורך לכתוב לך, דווקא עכשיו
אני מוצף
עיניים אדומות בורקות
דמעות
כמו כל שנה
ב-20 לאוגוסט
אבל השנה זה הקדים
אני ואת יודעים למה, למרות שאת שם, כל כך רחוקה
אבל כל כך איתי כאן.
זו שנה ראשנה מאז שאני כותב לך כאן
במקום שבו הכרנו
שהפגיש בנינו
רקם לנו חוויות משותפות
הומור משותף
תקוות
ויכוחים ופרידות שלא יביישו אף ערוץ סדרות טורקיות
ואהבה ענקית ענקית ענקית
תמיד צחקנו באון ואוף שלנו שרק משוגעים כמונו מסוגלים לשמור על קשר
שאנשים אחרים מזמן היו נעלמים
אבל היינו אנחנו
ואיך היית אומרת לי תמיד
"זה הקסם שלנו..."
כן... זה היה הקסם שלנו
תמיד כל שנה אני נזכר בשיחה הרצינית הראשונה שעשית לי
שסיפרת על הבעיה שלך
שפחדת שאני אברח
וגם פחדת שאני אשאר
וכל מה שאני פחדתי ממנו זה שלא תהיי
קיבלתי תקופה קצרה של 3 שנים בחברתך
זה לא מספיק עם התוכניות שהיו לנו
ועדיין אומר כל יום תודה רבה ליקום שהביא לי אותך
ולימד אותי שיעור על אהבה אמת ללא תנאים
אני זוכר את הטלפון ביום הארור ההוא
שאמרו לי שאת מבקשת שאני אבוא
שלא נשאר לך עוד כוח.
לא נשאר לך עוד כוח אפילו לבקש ממני בעצמך שאני אבוא
את הרגע שהחזקתי לך את היד
חזק
והמכשיר
התחיל בצפצוף ארוך
והקו התיישר
כאילו חיכית רק לי שאני אבוא
תמיד פחדתי מהרגע הזה
לראות מישהו שאני אוהב ללא רוח חיים
הקרובים שלך היו איתי
וכאילו לא היה אף אחד מסביב
פשוט נתתי לך נשיקה קטנה על המצח
בדיוק במקום הסימן את האהבה שלנו
בכל מיני נקודות בחיים
יוצא החוצה מחזיק את עצמי חזק
נכנס לשירותים
ומתפרק
מתפרק בדיוק כמו עכשיו שאני כותב לך את המילים הללו.

הייתה להקה קטנה שמאוד אהבת
היית אוהבת לנגן אותם באוטו שהיינו נוסעים
והיה שיר שלהם שמאוד אהבת. מאוד אהבנו
ודווקא הפזמון שלו, כשאני שומע אותו כל פעם מחדש
ושובר אותי
מרסק לי את הנשמה
דווקא הוא  יודע להגיד דברים הרבה יותר טוב ממני

"היו לי דברים לומר לך
יש עוד מילים שלא הגיעו לליבך
וכבר שכחתי איך
שכחתי איך
לשיר את השיר כשקר לך
לא לנגוע בכלל רק ללחוש באוזנך
איך שכחתי איך לנשום כשאת אינך"

אני שמח לפחות על דבר אחד
הבסיס שאיתו אני רוצה לבנות קשר בדס"מי הוא תקשורת טובה וחברות
כי "עדיף חברה קרובה מנשלטת רחוקה".
וכשנפרדנו אתמול בחיוך ענק והבטחה להיפגש שוב
ידעתי שזכיתי להכיר אדם נהדר והיא תהיה לנצח חלק מחייך
וזה הרגע שאני יודע שלמרות שהתזמון לא היה טוב
אז הבסיס היה מצוין, ולדעת את זה
דרך מילים פשוטות כמו, "אני סומכת עליך" ואחרים
דווקא הם נתנו לי להבין שלמרות הכול אני משתדל להישאר נאמן למה שאני מאמין בו
כאדם וכשולט.

חברה טובה אומרת לי לא מעט
"אתה מנתח את המצב יותר מידי ואת אתה הולך לאיבוד בתוך זה"
והיא צודקת, היא אדם חכם ויש לה עצות טובות והבנה מהצד של סיטואציות
כשנפרדתי ממנה, כמו בהרבה מקרים, אני מוצא את עצמי מגלגל אירועים שונים
או אירוע ספציפי ומנסה לנתח אותו
אני מנסה להסתכל על הסיטואציה מנקודה אחרת ועל עצמי
אני תמיד שואף להיות אדם טוב יותר ושולט טוב יותר
גם אם זה לא תמיד מצליח לי, אבל אני אדם ככל אדם אחר.
ולא משנה כמה שנות ניסון יש לי בחיים או כשולט
תמיד, אבל תמיד יש מה ללמוד
וכל אדם שונה מהאחר,
כולנו בני אדם. בהתחלה ובסוף.

אני ממלא לי כוס מים ולוקח ממנה כמה לגימות
מבין שהשקט שוב חוזר לחיי
השקט הזה שאני כל כך רציתי שיעלם ממני
והנה הוא  חזר שוב
אני שונא שקט
ואוהב רעש
אין מישהו בדס"מי, שמחובר כל כך בנפש שלו לעולם הזה, מכל צד
שלא אוהב את הרעש שהוא מביא איתו
ושונא את השקט ואת הריק שמגיע שנייה אחריו.

אני נכנס למיטה, עוצם את העיניים ורגע לפני שאני נירדם
אני מודה לה
על רגעים בלתי נשכחים
על חוויות שלעולם לא חוויתי וכנראה לא אחווה שוב לעולם
ועל חברות בלתי ניתנת להסבר שיצרנו לנו ביחד
לנצח אשמור עליך
לנצח חתיכה מהלב שלך תשהיה שמורה אצלי

ושוב
אני, האלטר אגו שלי Defender, הצרכים, הרצונות, וכל המכלול הזה שבונה אותי
יוצאים שוב למסע
אל עבר לא נודע
בעקבות זאת שאיננו מכירים עדיין

"אתה בוהה בי"
"למה אתה בוהה בי?"
"אתה שוב פעם בוהה בי"
אני מנסה למצוא זווית נוחה על המחלצת הגדולה
בין בקבוקי השתיה, הנעליים הכבודות והדשא העוקצני
איכשהו יש לך את הקסם הזה להתנתק מכל מה שקורה מסביב
כאילו רק אנחנו שם.
אני יושב לצידך ומסתכל עליך
מהצד זה היה נראה שאני בוהה בך ככה סתם
אבל בתוך הראש שלי עברו מלא מחשבות
על רגעים דומים מעבר
המון על הרגע הזה
על העתיד
המון רצונות
המון דברים שבא לי לעשות באותו הרגע
אילו היה לי את היכולות הקסומה שלך להתנתק מכל מה שקורה מסביב
את שכבת לך על המחצלת מסתכלת על השמיים
מנסה להבין האם זה מטוס, כוכב או אולי לווין
בעוד אני מסתכל עליך מצד
קצת בוהה
אבל מחייך מלא
המחשבות שהתערבבו נעצרו
וכל מה שעבר לי בראש זה
שאני רוצה לשמור אליך.
שיהיה לך טוב.
שתרגישי בנוח.
שיהיה לך מקום להיות את.
"אתה שוב פעם בוהה בי"
נזרק לאוויר והחזיר אותי למציאות
ושנייה אחרי זה חיבקת לי את הרגל חזק
כל כך חזק שהידיים שלך רעדו
ואני ליטפתי אותך בשקט
את של,
כל כך שלי!
וטוב לי איתך,
כל כך טוב לי...