ניצוצות

שונה?
אני לא יכולה לסבול את עצמי לאחרונה.
התמכרתי למירוץ מטורף מול עצמי, בניסיון למצוא את אהבת חיי. בולשיט ! בוללללללללללללשיט
זה מה שאני אומרת .


נמאס לי מאנשים, ואני מחפשת עדיין כאלו שישעשעו אותי. כמובן שזה לא קורה.
שעשועים שכאלו הם משהו נרקם
ורקמה זה דבר שמצריך מאמץ והשקעה גם ממי שמושכת בחוטים


אין לי כוח לשום דבר, ואני רוצה את הכל, זה מצב מאוד מתסכל. במיוחד כששזורים לי בין לבין גוונים של דיכאון.
נפילות אין סופיות לתחתית של יאוש, מתוך דשדוש בתוך מציאות "עכשיו" מתסכלת.
במיוחד בלילות. הלילות הכי קשים לי.
הנפילות עמוקות מידי, למעין עצבות אין סופית.
תסכול אבל כזה ששקוע בתוך בוץ. כמו אבן שתקועה בלב ולא נותנת לדם לנסוע...
נמאס לי מזה. נמאס לי הרבה. אני כל פעם מזכירה לעצמי להתנער מזה. לעזוב את התחושה הזו.
מייחלת להקלה ריגשית שדומה לסוכריית מנטוס לפה שזקוק לה בדחיפות.

אני עושה לעצמי תרגילי מחשבה. אומרת לעצמי שאין לי מה להיות בדכאון. להסתכל על מה שיש. אני במקרים אחרים צוללת לתוך לב ליבו של כאבי ומנסה לנתח אותו מכל צד אפשרי. למה זה עדיין כואב כך. למה בלילות. מה אני רוצה. מה חסר לי. וכל שאר הבלה בלה בלה.
מזמינה לי אושר.
שיבוא אלי כבר. אני צריכה אותו לווריד.
אוף


וזוהי המאכלת של עצבותי.
אחת שאף אחד לא ירגיש חוץ ממני.
מאכלת שחופרת בנשמתי.צדה לה זרעים של אושר, שאף אחד מהם לא יעז לגדול בממלכתה.

מדוע, אחרי שעושים login לכלוב, במקום להיות מועברת אוטומטית לדף הראשי, אני צריכה ללחוץ על אייקון "כניסה" אחרי שכבר הכנסתי ססמאתי , ורציתי להכנס אל הכלוב.
זה פעולה מיותרת.

לדעתי כדאי לבטל את זה בכלל.
וזו רק הצעה לשיפור, לא להעלב שם, בצד השני של הכלוב... זה באמת מסך מיותר.

זו דעתי 😄

לילה / ערב.
אני לא יודעת למה אבל איך שהחושך יורד, אני מתחילה לחוש עצבות שכבר קיבלה נישה בילט אין בתרגולת הערב/לילה שלי.
זה מתחיל כנראה בסביבות השעה 10 כשאני יודעת שזה עוד לילה שאני הולכת לישון בו לבד. וזה לא באמת שזה היה עוזר לו היה שם מישהו, עדיין הייתי יודעת שאני לבד, והוא היה תוקף בחיצים מאיימים כשהייתי מסתובבת לצד השני, וחשה בו מכה בעוצמה.
אני צריכה להזכיר לעצמי מידי פעם, שבעצם הפסקתי להיות מאושרת איתו, שלהיות נבולה וקבורה בתוכי, הפך להיות חלק מהשיגרה של להיות איתו. שהריחוק האינסופי שלו אל מול התוקפנות התיסכולית שלי וניסיונות הזויים שלו להתקרב אלי למרות שכבר לא הייתי שם ביחד. רק לבד.
אני בתהליך של ניקיון, כבר כמה ימים טובים, וזה הכל מתבלגן שוב פעם כל פעם מחדש. ונמאס לי . אני רק רוצה פה נקי. אני רוצה שקט במחשבות שלי, לאן שאני לא מסתכל. שליטה על הסביבה שלי, אפילו אם היא תהיה מעט מוגזמת. לא אכפת לי.
וכמה שאני מנקה יותר, כואב לי יותר, כי הגוף המזדיין שלי (או שלא) לא רגיל לכל ההתארגנויות האלו. איתו הוא היתרגל לחיי ברדק, ועכשיו אני נלחמת בזה בכל כוחי. או מה שנשאר.
וכואב לי כל כך.
ויחסית לא כואב כלל. אבל זה פשוט חזק. נכון שידעתי חזק יותר. אבל זה חזק מספיק.מגע קל כואב. ואני שונאת את זה.
ובא לי לצרוח. כל כך בא לי לצרוח עכשיו על העולם. ולחשוב שיכול להיות יותר גרוע.
אני רוצה טוב יותר. אני רוצה הרבה יותר טוב.
אני יודעת שאסור לי להתלונן כל כך הרבה. ושיש עם כל זה כל כך הרבה טוב. רק כשכואב לי הכושר סבל שלי יורד לאפס, וכנראה גם כל הסרטונין המחורבן, אז יכול להיות שמתעצב לי בערב בדיוק בגלל זה.

"אני שונאת את זה!"מדמיינת צוק מול הים, קולות זאבים מייללים, מקסטה, ומוזיקה סמי דרמטית סמי מרגיעה) ואם רק אפתח את פי ואשאג, הכל יתנקה מהבטן, כל הכעסים והעצבות והתסכולים.
yeh right

אל תמכרו לי סיפורים בשקל. הלוואי וזה היה כל כך פשוט. אבל אני יודעת שזה לא. ואין שום דבר שאפשר לעשות בשביל להתמודד עם זה חוצמלהמשיך לחיות את החיים ולהשתדל לעשות שיהיה בסדר, ואפילו להצליח.

הולכת לישון עם מחשבות כבדות בלב,
בעיקר על זה שנמאס לי לרדוף אחרי אהבה
ושבא לי שהיא תרדוף (הרבה) אותי.
אני חושבת שהגיע הזמן להריץ קדימה את האגואיזם שלי
לתת לו דרור וחופש לעשות מה שבא לו
למצוא חלומות חדשים.

לשקוע לתוך עצמי. לתוך מחשבות תהומיות ומפגרות על החיים
בפוזה סמי-אינטלקטואלית וכוס קפה ביד.
טוב אולי בלי הקפה, ועם איזה ספר טוב לקרוא בשקט.
או משהו לצייר עליו. או סתם. פשוט לסרוג בשקט.
כי כבר די נמאס לי מחלומות שווא על דברים מטומטמים.

אני זוכרת את כמות הכעס שיושבת לי בבטן עליו.
על זה שעזב, ועל הטיימינג הכי מחורבן שהיה.
ועל ההשתבללות שלו בתוך כסאו.
ועל כל הלילות שהלכתי לישון רוצה ומתוסכלת
על כל הסבל שסבלתי והיה שם בשבילי. וכבר לא היה *איתי*
אני כועסת עליו, כועסת עלי, כועסת על החיים.

מאז שהוא עזב אני מוצאת לי חיים חדשים.

בסוף היא דיברה איתי , שניה אחרי שפירסמתי אותו. אני חושבת שזה חמוד נורא. שאלתי אם היא ראתה, ואמרה שלא. אפילו ביקשה לינק, וציחקקה בעודה קוראת...

חושבת על הדברים שעלי לעשות, ומצטברת רשימה עצומה בראש. וזה למרות שאני מעודדת את עצמי בטפיחות כתף עיקביות ומציינת בעקבות עימותים עם המלאך הפולני שבראש שלי (השטן) שאני נחה כי אני זקוקה לזה. שאני עושה בהתאם ליכולת שלי, והפרפקציניזם הפולני לא מרפה, וממשיך לגעור על "עצלנותי" כביכול. צריך לסתום לו ת'פה..
זה לא נגמר אני נאנחת בלב ומסתכלת על מה שנשאר עוד לסדר, וזה לא יעזור שאני התקדמתי יפה, אני עדיין שורה בתוך אגם הבאלגן שלי. קצת פחות ביצתי אבל עדיין טובע...

אוף
ייהיה טוב

ניחא עבדים שמתחננים שאני אשלוט בהם, אבל אדונים.
חסרי ביצים שכמותכם!
לשלוט באחרות הם יכולים, אבל להודות בזה שזה מעמיד להם את הבליפ להשלט משפיל אותם
עלאק.
שיא הטמטום לדעתי.


"סוויצ'ים צאו מהארון !"
_________________________________________________________________________________


עדכנתי את הפרופיל שלי בעוד כמה פרטים מעניינים, כמו למשל, שאני לא בעסק, לא אוהבת את העסק! פויה עסק!
לא בא לי למצוא את עצמי בתוך הגדרה מפגרת שלא מתאימה לי.
לא ונילה. לא בעסק.
אוה, יה, לא נשלטת. לא בקרוב. אם/כשזה ישתנה, אני אדאג לעשות משהו בנידון. עד אז, אל תטרחו. זה לא פוסל אתכם כבני אדם , רק בתור בני זוג.

אפילו רשמתי את גילי.
וציינתי שאני שמנה. למה שמנה? מלאה קטן עלי . הרבה אנורקטיות משתמשות בהגדרה הזו לאחרונה, ואני לא בא לי לפספס מחזרים פוטנציאלים !!! {מוהאהאה} גם זה ישתנה. וכשזה יקרה, אני אעדכן אותם.
_________________________________________________________________________________

אני עייפה, עייפות טובה שנבנתה לי בראש כבר כמה שעות, ונעים לי בה.
הכלבה לא התקשרה. שוב פעם. אין ספק שהיא יודעת איך לגרום לאישה להרגיש רצויה. NOT.
עד מתי רובוטריקים 09 עד מתי?!?
__________________________________________________________________________________

בא לי משהו טוב נעים ומחמם לב ...

כואב הראש והנפש מתוחה. עדיין לא נרגעתי מהבדיקה שחוויתי היום, שיותר דמתה לסשן במרתפי עינויים של הקג"ב אבל פחות גרועה בסשן ב"מחלקה המיוחדת" של הקג"ב.
תוצאה : כאב ראש וחוסר ודאות .
תוצאה סופית: פחד.
משמע : טמטום.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות עכשיו בפחד.
אכלתי מספיק שיט בשביל להשבר עכשיו.
אבל.. אני רק בנאדם. כמובן הוביל אותי לחפש אוטומטית את המקום הבטוח, שכבר לא בדיוק מקום, ולא ממש בטוח,אבל שיהיה. הערכתי את העבר. עכשיו צריך רק לבנות עתיד. all fucking over again.
צריך להתמקד בהווה... (לשנן! לשנן! לשנן! )

אני מתוחה מידי בשביל להרדם, עייפה מידי בשביל להשאר עירה.

הגוף שלי הוא דום מסוכן, מכניס אותי למקומות שאני בכלל לא מחפשת.לא שואל אותי, ואני לא מסכימה. אבל המנייאק מחליט לעשות בי ככל העולה בדימיונו הפרוע. נמאס לי מכאבים, נמאס לי מבדיקות, ונמאס לי להתעודד מזה שיש תמיד יותר גרוע. כי זה נכון, אבל זו דרך מאוד מחורבנת להתנחם בה.

אני מאמינה שיהיה טוב.
אני מאמינה שיהיה טוב.
אני מאמינה שיהיה טוב.

ואם אני אגיד את זה מספיק פעמים, אולי בסוף אני אפילו אשכנע את עצמי.

אולי אני צריכה לעשות כל בוקר מחדש רשימה של דברים שעלי להודות עליהם, כל בוקר כשאני מתעוררת.
אבל עדיין מידי פעם אני צריכה לקטר.

גילוי נאות:
לא רק מייקל ג'קסון נפטר.
גם פארה פוסט הלכה לעולמה. (למה אף אחד לא מתייחס לזה? האין היא ראויה לתמונה מאחורי הסורגים בדיוק כמו מייקל ז"ל?)
העולם משתנה וזורם כהרגלו בקודש...
אני שונאת להתבגר.ומצד שני אני לא ממש ששה לא להתבגר (השלכות טרגיות על קיום החיים)

*******

ג'וני קאש: שיר ששמעתי בגלגל"צ. אוי כל פעם שאני שומעת אותו, ליבי הפולני מחמיץ פעימה. אני מסתבר, מכירה שירים שנים , ולא יודעת בהכרח מי שר אותם למשל הנה דוגמא לבבית במיוחד זוכרים את להקת הבנים האגדית TAKE THAT ? כשהם התפרקו, כל בנות השכבה היו הרוסות מצער, ולא היה לי מושג על מי מדובר, מה שלא מנע ממני לעוות את מילות השירים שלהם בגאון (שזה המקבילה שלי , ל"לזמזם את כל שיריהם בעל פה" - משום שאני מעוותת מילים של שירים ידועה לשמצה)... התגובה שלי היתה משהו בסגנון "אוי איזה באסה, דווקא היו להם שירים יפים", בעוד בנות מטופשות שרועות דומעות על גבי פוסטרים מ"מעריב לנוער" וכדומה. הזוי. אז כן, זו רק דוגמא לכמה אני מחוברת דווקא לירח, ולא לכדור הארץ מהבחינה הזו. אבל הניתוק הזה שלי מפני האדמה לא מונע ממני להיות על סף הגרת דמעה כבדה (ולפעמים אם המצב רוח מתאים אז הברז נפתח, ומתחיל לכאוב האף מהבכי..) כשאני שומעת את הצלילים הכבדים והנוגעים של השיר הזה...

### לתרגום- גשו לסוף הבלוג, תרגום גוגל (לא על אחראיותי)


אז קראתי אותו שוב פעם, זוכרת אותו, מילים עם מנגינה, והקול העמוק ששר אותו.
קוראת, וההרגשה שיוצאת מוכרת מאוד.

לאהוב, להאהב, לחיות יחד, להיות יחד, לאכזב, להשתנות או לצפות בשינוי הקורה באחר, מאחורי קיר זכוכית ולהביט בו קורה אפילו מהצד, להעזב, לחוות כאב אין סופי של עצב... להתחרט ולדמיין אלף סופים אחרים, טובים הרבה יותר

השיר ממשיך להתנגן בראשי, ביחד עם הקול הנוגה, ומלא בעצב, שלא אכפת לי אם מבויים או לא, פשוט עובר נכון. אני חושבת שאני שומעת השלמה מסויימת בקולו. אי אפשר לשיר את זה אחרת. אי אפשר להגיד את זה אחרת. אי אפשר להתבטא לכיוון, אם לא מתחילים לפחות להשלים עם העצב. עם הלבד ועם הניתוק.

*****
להעריך
אני ממש גרועה בלהעריך דברים כשהם שם. אני עסוקה תמיד בלהיות "ספוג" של הרגע. לספוג אותו אל תוך העצמות . וזה לא שעלי לשנות זאת. אני מאמינה שצריך לחוות את הדברים כך אבל ... להעריך אותם יותר כשהם קורים. ואולי, דווקא הפעם הזו, אני הערכתי? אולי אני עדיין מעריכה? זה מאוד קשה להפרד. תמיד פרידות הן דבר חותך וכואב, עם השנים לומדים להסתדר. אבל זה עדיין חרא.
וכל פעם זה הגיע לזה. ואני ממשיכה לפקפק ב"ל?נ?צח" (כן יש פה עילגות ניקודית זה רק לשם העברת הנקודה! תתעלמו! תודה!)
כי תמיד מישהו עוזב. גם אם זה הכי טוב שיש. ולהיות בקשר זה תמיד דבר קשה ומצריך עבודה קשה, פוליטיקה מחורבנת של קשרים, ועוד אי אלו דברים, שבסופו של דברים ממאיסים את המצב ומביאים שוב ל"לבד".ולא שלבד זה כל כך גרוע, פתאום יש זמן! פתאום אפשר לזיין את מי שרוצים (בהנחה שגם הצד השני מעוניין!), ואז מגיע שוב החוסר. הגעגוע האל-מותי ל"ביחד".

אני חושבת שקשרים זה דבר מסובך מטבעו.(עברית יפה שפה)
ואני חושבת שהם מסובכים במיוחד, כשאחד האנשים שם הוא אני.

וזה לא שאני מאמינה שיש דבר כזה "כפפה ליד" למרות שמרגישים את ההתאמה הזו כשמאוהבים, ואנשים ישבעו ביקר להם שזה אכן קיים....תמיד אצטרך לוותר, וכולי וכולי. ובכלל בקריזות שלי מאוד "קל" לעמוד. ויש כאלו.

וזה לא מונע ממני להמשיך הלאה. למצוא את ה"אחד"/"אחת" שיהיה לי טוב.
כמובן שאם היתה קיימת היכן שהוא רשימת ממצאים של כל הדברים שעונים להגדרה המאוד פשוטה שמסבכת עיניינים "עושה לי טוב"
קל וחומר שבמיפוי הצרכים הזוגיים שלי שמגלים את עצמם מחדש אני אפילו לא מוכנה להכנס להגדרות של המקום הזה, אז תחסכו את זה ממני, ותבינו שאני (לא בעסק), אני פה, עלאק "חזרתי הביתה", בית זה מקום יחסי 😉 ... אבל אני לא חושבת שאני מצליחה להדחק לתוך הגדרה כלשהיא שמישהו קבע על מה צריך להיות שונה באהבה שלי. לא נעים לי איתה.

בינתיים, פנה אלי איזה דום-מחמד, והתחנן שאשלוט בו. (הא לכם דוגמא)
לכו תשכנעו אותו שהוא מתחלף
(ושביום שישנה את ה(X) הוא ימצא את אהבת חייו ויהיה מאושר)
מתחשק לי להעיר איזה ויכוח ישן בפורום על האם זה שאתה מתחלף אומר שאתה צריך גם את זה וגם את זה משני אנשים שונים (או יותר) או אחד. כמה אתה יכול להיות אמיתי עם אותו בנאדם כשאתה בשני הצדדים?
ומה זה משנה בכלל?

ובדיוק בגלל שזה לא משנה, כי כשאתה נמשך לבנאדם אתה פשוט נמשך (ושלא נדבר על אהבה רחמנא ליצלן!) , אני בוחרת להוציא את עצמי מהעסק...

מה זה אומר עלי?
מה זה משנה בכלל?


####

רוצים תרגום?
נו טוב, הנה לפניכם, התרגום הרעוע של גוגלה:

I hurt myself today אני כואב את עצמי היום
To see if I still feel כדי לראות אם אני עדיין מרגיש
I focus on the pain אני להתמקד בכאב
The only thing that's real הדבר היחיד האמיתי של
The needle tears a hole דמעות של מחט חור
The old familiar sting הישן מוכר עוקץ
Try to kill it all away נסה להרוג את כל זה רחוק
But I remember everything אבל אני זוכר הכל

What have I become? מה אני צריך להיות?
My sweetest friend החבר המתוק שלי
Everyone I know כל אדם שאני מכיר
Goes away in the end הולך מכאן בסופו של דבר
You could have it all אתה יכול להשיג הכל
My empire of dirt אזור אימפריה של עפר
I will let you down אני אתן לך למטה
I will make you hurt אני יעשה לך כאב

I wear this crown of thorns אני לובש את הכתר של קוצים
Upon my liar's chair לאחר שקרן של הכיסא שלי
Full of broken thoughts מלאת מחשבות שבור
I cannot repair אני לא יכול לתקן
Beneath the stain of time מתחת כתם של פעם
The feeling disappears התחושה נמוגה
You are someone else אתה נמצא מישהו אחר
I am still right here אני עדיין כאן

What have I become? מה אני צריך להיות?
My sweetest friend החבר המתוק שלי
Everyone I know כל אדם שאני מכיר
Goes away in the end הולך מכאן בסופו של דבר
You could have it all אתה יכול להשיג הכל
My empire of dirt אזור אימפריה של עפר
I will let you down אני אתן לך למטה
I will make you hurt אני יעשה לך כאב

If I could start again אם אני יכולה להתחיל שוב
A million miles away מיליון קילומטרים משם
I would keep myself הייתי שומר את עצמי
I would find a way אני מעוניין למצוא דרך

***
אני מקווה שהבלוג הזה יצא בסדר עם כל ההדגשות והכל.
אה כן
ושיניתי לו את השם
תתחדש בלוגון יקר!

אני מורחת לק אדום אדום מעט כהה, על אצבעות רגלי.
מפנטזת על ריגושים חדשים.
מפנטזת עליו לבוש במשהו נשי ואפרסקי, מאופר, צללית כחולה זנותית, וליפסטיק הולםן.ראשו אה-לה-נטורל, עיצוב בג'ל.
רוצה אותה זוחלת על המיטה מולי.
שאתפוס ואחפון, ואלקק.
למשוך אותה אלי, להתמזמז.
להפוך אותה תחתי, כשאני אחרמן לה את הצורה.
אוי כמה שאני מתגעגעת לזין שלי עלי, בסטרפאון.
ארטיב אותך שתתחני אלי, בתוכך.
אני אחדור אליה בעדינות.. לאט. ארחיב לה את התחת, עד שאראה שהכלבה מוכנה לקבל אותי.
בגדול .
אמשח את הזין שלי בסיכוך שמרטיב את המיצים שנוזלים כבר בשלב הזה לכלבות כמוה מהכוס..
אני רוצה להכנס אליה. לאט. אוף כל כך לאט. להרגיש את הגוף שלה זז תחת.
ניתן לה להגיע לקצב שלה, על הזין שלי.. ואז אני אגביר אותו קצת....
אני רוצה למצוא את הנקודה המיוחדת הזו, שמכווצת לה את הביצים.. שתעמיד לה את הזין... חזק .....
******
אני סוטה.
קיבינימט, אני סוטה.
איך קוראים לסטיה שלי?
******
עלה לי זיכרון מבגרותי היום לתודעה, איך שנדלקתי מקרוס דרסר באיזה סרט. אוף איך שהתחרמנתי אז. מכלום. שום דבר. רמיזה באויר. כל מה שאסור.
לא אכפת לי מההגדרה הקווירית שלי ושל זה.
אני אוהבת להיות נשית, ואני גם גברית. לא במראה.בתחושה. אולי זה כבר לא גבריות, כי הנשיות שלי שם וחזק. אפשר לומר, אפילו פועמת בחוזקה בגופי......
******

אני חושבת שהגעתי למסקנה שאני אוהבת אותם גבריים, לפני שהם הופכים לנשיים עבורי..
אני רוצה אותם גב-גבר (ים) .ואני רוצה שיראו לי את המקום הכי עדין הזה, של הנשיות המתפרצת שלהם
אוף
כוסאממממממממממקקקקקקקקקקקק
אני סוטה.


למה לא ונילה?!?!!?

פאק אני רוצה להנות הליילה.

לאט לאט, הסמרטוט הרטוב, סופג אל קרבו את האבק. שאריות האפר, שעפו אל עבר, מגיעות את סוף דרכן , כשהן נסחטות מהסמרטוט בכיור.
מנקה. מכוח אל כוח. בין לבין בוהה. נחה.
מתמכרת אט אט לברק שנישקף מהרצפה... מנקה כל שלב בתריס.... אפילו בחריציו.
הניקיון מתפשט, ואני המפיצה אותו.
לאט לאט הלכלוך מתאסף בניקוז הביוב...
אני מרגישה את הרצון שיהיה פה סדר.
להשליט שלטון שררה ביד רמה. כל דבר ייסוג למקומו הטבעי, אחד על המדף, אחר באשפה.
אולי אסדר את המדפים... מחדש.
כל החדר עבר מהפך. הוחלפו צדדים, לשם החתמה במגע ידי. עשיתי. הזזתי. קבעתי. החלטתי.
אני רוצה את זה ככה, אבל בעצם אני רוצה את זה אחרת
אני רואה את הסביבה שלי נעימה. רוצה אותה שלי.
צריכה לשלוט בה. לעצב אותה
להמיר אותה
למקום קצת יותר מוצלח, אולי קצת שמח. (למרות שהשירים עצובים עכשיו ברדיו, הזכרונות שממררים לי את הנשמה. האכזבה. כל מיני דברים גלובלים חצי עמוקים חצי טיפשיים, שמציפים לי את המוח כשאני עושה וויש וויש עם המגב)


***או כן
שכחתי
ההורסוקופ שלי הבטיח לי אהבה בסופש.
אני מקווה שהוא לא התכוון עם הסחבה...