ניצוצות

חברתי היקרה, פיתתה אותי לצאת איתה, ואז דפקה לי הברזה של הלייף. אבל היא חברתי היקרה והאהובה, ומזלה שיש לה סיבה טובה, אחרת...

דווקא נראה כי היה לי ערב לא רע אחרי הכל. החתול שלי קיבל את הנשיקה המסורתית, וכהרגלו בקודש הסתכל עלי במבט מזועזע. אמרתי לו "שתוק מיצי, שלא תעז לדפוק לי עכשיו את המבט הזה" בטלפטיה, והוא הפסיק והמשיך לגרגר לו בנחת.

כן כן, כולם היו במסיבה ורק אני לא.
אבוי.
אני מקווה שכולם נהנו. לכם מצלצלות האוזניים עכשיו , ולי לא! הא לכם!
נו טוב
ניסיתי 😉

לילה טוב, 2010 נחמדה וטובה לכם.

עושה רושם שהשנה החתול שלי יהיה הקורבן.
יש משהו מאוד מתסכל במסיבות הסילבסטר.
נתחיל בזה שהוא היה איזה קדוש נוצרי שהשמועה אמרת שהתעלל להנאתו ביהודים.
נסיים בזה שברגע שמאחרים למסיבות סילבסטר הן די מאבדות מטעמן.
מה? לצאת מהבית, להתארגן, להגיע, לשלם כסף בכניסה ומהכרות אישית עם אנוכי גם לאחר.
פייר אני יותר מידי עייפה בשביל לחשוב על מסיבות...אם אגיע לאחת סביר להניח שמתי שהוא ארדם לי על איזו שהיא כורסא צדדית ואתגעגע למיטה.
בואנה, אני נהייתי חננה (בולשיט- תמיד הייתי)
אולי זו הזיקנה? (ומה סבתא שלי היתה אומרת לו היתה שומעת אותי מדברת כך...?)
נראה לי שאם אין קורבן שאני רוצה לנשק, זה פשוט מאבד את כל הפואנטה של הארוע.
לעת עתה יהלום הולכת לתפוס חתול ולבצע בו את זממה...
פייר מגיע לו...
יהלום הולכת לישון..

זה אחד מהימים שבהם הכל נראה לי שחור במחשבות.
שונאת את הקיום עכשיו. שונאת להיות אנושית.
הלוואי ויכולתי להמית את הלב המוחי שלי, זה שאמון על כל פיסת רגש, נעימה כשלילית, טובה כרעה.
הייתי משאירה את הרציו בלבד. בלי שום רצון לחוש או להרגיש.
עם כל אהבה חולפת אני נהיית יותר צינית. חסרת אמונה. נדמה לי שבני אדם משחקים אחד עם השני. אחד בשני.
וואלה, כשחושבים על זה פעם הייתי תמימה. יותר מידי תמימה.
נאיבית.
פעם האמנתי שבאנשים יש טוב, היום אני יודעת שאנשים מלאים באינטרסים.
אני לא מאמינה יותר. וגם אם אני אאמין, אני בטוחה שגם זה יגמר.
בא לי להקיא מזה, מעצמי, מהעולם.
נמאס לי לנסות, להשתדל, להאמין, לאהוב, לחשוק, לרצות...
עוד שיכבה בג'יפה של הקיום.

תסכול , זה תחושה מעצבנת שקיימת כחלק אינהרנטי בחיים.
תסכול זה מה שקורה כשאין לך את מה שאתה רוצה.
תסכול גדול זה כשהינך יודע גם מה אתה רוצה, מה זה עושה לך, איך זה מרגיש, על כל המגרעות והחסרונות, ובמיוחד על הדברים הטובים שיש במה שאתה רוצה.
תסכול זה מה שקורה כשאין לך מושג מה לעשות , ואתה נמצא בתוך צומת דרכים בחיים. לכאן או לשם. לכל דרך השלכות משלה. כל דרך מכילה את הקשיים שלה, גם אם אינך מודע להם כעת.
תסכול זה תוצר לוואי של רגשות... וכאלו לא חסר.
תסכול יכול להיות הרבה דברים.
חלק ניתן לשנות. חלק לא. אבל אפשר לפעול בעניין.

כשדברים מסויימים חומקים מהידיים כמו נוזל כזה שאי אפשר לתפוס... ונשאר חור עצום בבטן של הרבה מאוד רגש ותסכול.. your fucked.
אפשר להדחיק (וזה נורמלי) את החור הזה, לעטות מעטה של עור על הבטן ולכסות אותו, לתת לו להגליד. לפחות לנסות לעשות כך. להתנהל כאילו כלום לא קרה, הכל בסדר, השיגרה והחיים נעים.
עד שיום אחד תידקר, ואז תגלה שהחור עוד שם, שכל הניסיון שלך להדחיק אותו שווה לתחת (אחד רופס שלא ממש עושה לך שום דבר... לא תחת שווה במיוחד) שאין לך מה לעשות והעוצמה וההדף שחווית פשוט הופכים אותך לשפוט של הסערה המתחוללת בבטנך. זה נוראי. אי אפשר לשלוט ברגש. אי אפשר למתן אותו. הוא שם, ואתה שפוט שלו. וזה מפחיד, ונוראי, ומאיים, כי אולי הרגש יוצר צורך, וצורך הופך אותך להיות פגיע.. ואפילו רחמנא ליצלן, אנושי.
רק רוצה לברוח, לא לתת לרגש הזה לפגוע בך, למחוק, לנתץ להרוס, להרחיק, להדחיק, להמשיך הלאה ולברוח...
לתת לזה לשקוע ולהעלם, והדקירות בבטן לא שוכחות, ככל שאתה מתרחק, הן כואבות יותר...
מרגיש את החוסר, את התסכול, את האימפוטנציה המעשית שתוקעת אותך בפינות הקטנות של החיים. אתה נתקע בצומת T ארורה. ואז מה? מאיפה יבוא הפתרונים? איך לכל הרוחות תוכל לדעת מה נכון לך ? שיקולי נוחות? שיקולי רגש? היגיון? תחושות בטן? הטלות מטבע ?

מה ישביע את הרעב המתסכל הזה שאתה חש?
מה יעשה אותך מאושר?


כל אלו הם הסוגיות הארורות שהחיים האלו מטילים עלינו, ואי אפשר לברוח מהם, או להתחמק ואתה לא מקבל הנחות.

אני פיצחתי את עניין פניות "המלכה" למינהן שצצות להן בצ'ט כל אימת שאני נכנסית לשם. זה פשוט איך שהם למדו את הפנטזיה שלהם. זו השפה שלה.

הייתי אומרת שניתן להוסיף קטגוריה נוספת לתוך עולם הבידיסם, שיאפיין את סוג ואופי הבידסם שהם מחפשים.

עבד למשל שמחפשת שולטת נטו.
עבד שמחפש את אשתו לעתיד ומדליק אותו שהיא תהיה דומיננטית

וכיוצא באלו...

חבק אותי חזק, ואל תתן ללכת.
אל תתן לי ללכת, לתוך הגועל של נפשי.
חבק אותי חזק, אל תתן לשקוע, בתעתועים כימיים שבמוח.
כבר אין מי שיוכל לשחק בי, ושרפתי את ארון המשחקים.
אני את הגבולות של עצמי כבר היפלתי, אלף ואחת ואולי אפילו עוד כמה פעמים.
כדור ועוד כדור, ועוד כואב לי , כאב מעוות וחולה, כאב נטול רסן. איך זה תפס אותי בביציי בלילה , כשנטפתי כמו ברז מחובר הישר לכינרת של דמעות.
וסתמתי את החור הזה שבדלי הנוזל עם הכדור הרלוונטי הראשון שמצאתי.

ושכחתי כמה אני, זו אני.
ושכחתי איך זה להרגיש את העומק, של האינסוף הריקני.
לא רוצה לזכור, והנני ר י ק ה כשניתן לשכוח.
אני שניצל בקצביה.
או משהו בסגנון.
ואיזה קצב לא ברור עובר עלי עם סכין ומנקה חלקים פגומים/פגועים של בשר חשוף.

ועוד מעט יהיה לי הכוח
להמשיך לשכוח
את שהייתי
ואפילו,
את
מה
שהיה.

החלטתי להתלבש על הספריה שלי, ולהכנס בחומרים כתובים שזרוקים להם בניילוניות רבות, ופשוט תופסים מקום על המדף, בלי שיהיה סיכוי קלוש שאעיין בהם, אם בכלל זה יעניין אותי אי פעם שוב.
אבוי. כמה זבל מצוי בנילוניות האלו.
ואני מעבירה את הדפים חיתוך , ומסתכלת על הכתוב, וחושבת לעצמי, אח, כמה חרא (כלומר, ידע...) עבר לי בראש, מה הפלא שנדפק לי ככה המוח.
ותוהה לעצמי כמה נשאר מהידע הזה עוד נשאר שם... מה שכן אני מחייכת לעצמי כשעוד דף נגרס לו, להנאתי הרבה....

והזין שלו רחוק מידי כבר יותר מידי זמן.
וזה לא תקין. לא תקין בכלל.

לכל מי שתוהה. כן אוננתי. אפילו גמרתי פעמיים (ייפי!) וזה פשוט לא זה.

אני שונאת להתגעגע. אני שונאת לדחות סיפוקים.
מה לעשות שזה חלק מהחיים. אבל אני עדיין שונאת את זה.
כן כן אפשר להתלהב מגעגועים, ברור שאפשר. אבל החלק החסר הוא מה שמייגע.
כמובן שהוא ישלם על זה בגדול אחרי שכל הסשן המזדרגג הזה יגמר.....
אני רואה ערימות של בטריות מתחננות בצד שלא יגעו בהן יותר, ואותו מתחנן מתחתיי שאעזוב אותו ואתן לו ללכת לישון...

נההה....
אין מצב.

....

זה טוב לשקו?ט איתו....

עצבים,
עצבים,
עצבים הרסו לי את הבוקר.
עצבים,
חמו?רים,
גועלים הרסו לי את הבוקר.


טוב משוררת אני לא יהיה. אבל כל הדם המרוקאי שלי בוער לי באוזניים כרגע
הסיבות שמורות במערכת.
העצבים לא.
לשחרר. לשחרר. לנשום, לנשוף.
להוציא עשן מהאזניים. בפומבי. יענו, על גבי הבלוגסעמק.
לעשן משהו, שלא יצרח לי הגוף הזה וישבית את נשמתי
ללטף את החתול כל פעם שעובר לידי. היום נתן לי נשיקה בשפתיים - או שאני גנבתי אותה, כשהוא הסניף את הקפה משפתיי...
להשתגע, להתחרפן, להוציא עצבים בטריקה, ולנסות להבין מחדש איפה אני עומדת, ממה אני מתעצבנת, ומה אני רוצה. או לא רוצה.

לנסות לראות מעבר לאדום בעיניים.
להבין שאני בנאדם ושזה קשה. שלא בזין שלי לנטרל את זה.כי זה חרא לשמור בבטן.
אני נדלקית יותר מהר ממה שאני כבה.
אללה בחתי.
או איך שלא כותבים את זה.

לדעת שמתי שהוא אני ארגע.