יומנה של שפחה

ערב מבטיח מזדחל לאיטו, שמי התכלת העזה שכיסו את היום, מחליפים גווניהם לצבעי אש הדועכת לקראת חשיכה. אות לכך כי היום הסתיים והלילה, אפל וקורא ממתין עבורי, מאלחש ומרגיע.

דפיקה קלה בדלת ואתה מולי,

 מבטים ננעלים, העולם נעצר ורק אנחנו קיימים בו.

" אסט, הכנסי". 

הדלת נטרקת מאחוריי ואתה בולע אותי לתוכך, לנשיקה מלאת תשוקה.

אנחנו מתנתקים לרגע קל, ואתה מביט בי. אני לא זקוקה ליותר ממבט בכדי שהגוף יחל לפעול. אני מסירה את בגדיי ללא מחשבה. אין מקום לבגדים במרתף. עירום הוא כורח המציאות.

אתה עונד לי את קולרי, כובל אותי באזיקים, ומוביל אותי לספה. שם, כשאני לרגליך, אתה מביט בעיניי ומדבר אל נשמתי.

והיא, עונה לך.

ואני -מתבוננת מהצד על השיח המופלא הזה שיש ביניכם, על החיבור המטורף הזה, הנדיר והמיוחד, ומתמוגגת.      אין דבר מרגש יותר ממפגש נשמות.

המגע בינינו לא מפסיק, אתה עליי, מגשש, מחפש, אוחז, נוכח. תמיד שם. אני כחומר בידיך מתמסרת למגע, נמסה, יודעת שזה מקומי.

אתה מרים אותי מהרצפה הקרה ומוביל אותי לקיר, בשתי ידיך הגדולות אתה מחבר אותי לשלשלאות היורדות מהתקרה, ואני מפוסקת ומותקנת, לפי רצונך.

כיסוי עיניים שחור מולבש על עיניי, ואפילה ממלאה אותי. שקט מצמרר נוכח בחדר ורק קול נשימותיי מהדהד בחלל. 

" אסט", לפתע מפציע קול, ואני נדרכת " כן אדוני?  "את הולכת להיות טובה היום אסט", אתה אומר בקול בטוח, " את הולכת לתת לי את הכאב שלך".

אני מקמרת את הגב בתנועה חתולית, יודעת שלעולם לא ייתן לי יותר משאוכל לשאת. 

 אוושת השוט המכה באוויר מרטיטה אותי בעוד הוא נוחת על גבי ומוציא ממני אנחה קלה. אנחה של כאב מהול בעונג. 

השוט מפליא בי מכותיו, ואני חשה איך הגוף שלי לאט לאט מתפורר, איך הנשמה שלי יוצאת אל אדונה, מבקשת ממנו את הכוח להמשיך. האנחות משנות גוון והבכי הבלתי נשלט מפציע. 

דואט של שולט  מעל נשלטת, מחזה עוצר נשימה של נשמה פורחת בתוך גוף קורס  מגיע לקיצו.

השקט חזר, ורק קולות הנשימה המהירה שלי נשמעים בחדר.

אדוני לא זז. אני יודעת שהוא בוחן את גופי, נהנה ממעשה ידיו.

הוא מוריד אותי מהקיר ועוטף אותי בחיבוק גדול " טובה אסט, אני גאה בך". אושר גדול מציף אותי, הצלחתי.

אני אסט של אדוני.

יצאנו אל הרחוב, אדוני אוחז במרפקי בחוזקה, כתמיד , אני פונה לכיון הרכב שלי,אך הוא מושך אותי במרפק לכיון השני,  מסתכלת עליו ביראה, רועדת קלות, חרף החום הבלתי נסבל של שלהי אוגוסט.

מונית נעצרת, הוא פותח את הדלת ודוחף אותי פנימה, חיכוך הניילון בשמלתי מייצר רעש קל שמשכין בי תחושה  שאני שקופה לעולם.

נהג המונית מנסה לפתח שיחה, אבל התחתונים שלי, שנדחפו לפי בגסות רגע לפני הגעתו, לא מאפשרים לי להוציא הגה. " היא אילמת" , לפתע שמעתי את אדוני  אומר , " זה מלידה". 

האדמתי, ובפעם הראשונה בחיי, הודיתי על הקורונה, ועל המסכה שמכסה את רוב חלקיי פניי.

המונית נעצרת ויד גדולה מושכת אותי החוצה, " קפה אסט, אנחנו הולכים לשתות קפה", אמר, " והתחתונים נשארים, דממה".

מלצרית נעימה מכוונת אותנו לשולחן ואני מתבקשת לשבת. גופי חנוט בחבלים , עטוף בניילון נצמד, ואני יודעת שהישיבה תדרוש מאמץ לא קטן.

אני נושמת נשימה אחת עמוקה, במשורה, הנשימות שלי שייכות לו.

הישיבה הזקופה על הכיסא הנוקשה במרכז בית הקפה, מחדדת את חושיי, אדוני מעלעל בתפריט ואני דרוכה.

נדמה לי שכולם מביטים בי,הם יודעים, הם מבחינים שמתחת לשמלה שלי, יש שכבות של ניילון נצמד, שעוטפות את גופי, שאני עטופה בחבלים, שקורעים את עורי, אשר הודקו לגופי ביד מיומנת,.

זיעה קרה מבצבצת על מצחי, מסגירה אותי, הם יודעים.

המלצרית חוזרת ופונה לשאול מה ארצה להזמין, הפה שלי מלא בתחתוני תחרה לבנים, ותחושת חוסר אונים מציפה אותי. " היא תשתה קפה, הפוך, ותדאגו שיהיה רותח , ככה היא אוהבת", שמעתי את אדוני עונה לה, והרגשתי את חום גופי מטפס.

מבלי משים, כוס קפה מהבילה מונחת מולי, ואני תוהה לעצמי איך שותים קפה עם תחתונים בפה. 

"תפתחי את הפה אסט" שמעתי את אדוני, ובתגובה מכנית פתחתי את פי הכי רחב שניתן. הוא שלף את התחתונים מפי, ודחף אותם לכיס מכנסיו. " זהו אסט, עכשיו את יכולה לשתות, לרוויה". 

אני נוטפת, אפילו מבעד לשכבות הניילון אני מרגישה את הלחלוחית בין רגליי,אני מכורה לתחושה הזו, לאדרנלין שמטפס במעלה הגב, לפחד, שמציף את חושיי.

"אסט, תפתחי את התיק שלך, יש בו שלוש שקיות, בכל שקית יש מספר קוביות. תקומי אסט, עכשיו, תקומי ותניחי את השקיות על הכיסא, ואז תתיישבי שוב, בזריזות אסט, אני מחכה". 

הלב שלי פועם, כל העיניים עליי, אני צריכה לקום, המוח שלי צורח, " תתרוממי, בלי לחשוב, תעשי את זה, קדימה". 

הרעש, רעש הניילון הנצמד, מהדהד בכל בית הקפה, בעודי מתרוממת, מבליחה אנחה שקטה, מודעת לכל אחד מיושבי המקום, מתפללת שאיש לא ירים מבט, אני מסוגלת, אני יודעת.

התיישבתי בחזרה והסתכלתי לאדוני בעיניים, הוא לא ניתק מבט, אף לא לשנייה, הוא חייך כשפניי נחמצו למגע העור החשוף בקוביות, את הכאב שלי, הוא צריך.

 " תשתי אסט" אמר בעודו מביט בי במבטו הרציני, עם עיניו הטובות שצופנות בחובן עולם ומלואו " זה מתקרר".

לגמתי לגימה, ארוכה, ועוד אחת, והרגשתי איך זיעתי מתפשטת בכל חלקיי, " אני נוזלת אדוני " אמרתי,בתקווה שמשהו יקרה, " זיעה טובה לך אסט, תמשיכי לשתות" הוא הגיב בקור רוח, מתעלם לחלוטין ממצבי הפיזי ההולך ומתדרדר. 

עשרים דקות ארוכות אחר כך, כשאין פיסת עור יבשה בגופי, אדוני שלח יד ותפס בעורפי, בניגוד לכל אינסטינקט שקיים בתוכי לא נרתעתי, את מחיר הרתיעה הגוף שלי מכיר היטב. זיכרונות מהשוט המצליף על בשרי כתובים על גופי.

" טוב לך אסט? " הוא שאל, בידיעה מוחלטת שרק תשובה אחת יכולה לצאת מפי, " כן אדוני, תודה", השבתי. " שנמשיך? " אמר וחייך,  הנהנתי נמרצות, משוועת להפוגה קלה מחוסר האונים שבו אני שרויה.

"קומי, הולכים", הרמתי את עצמי מהכיסא , מרגישה את העור שלי בוער , את ההקלה שבאה בעקבות ההתנתקות משקיות האבנים החדות. 

אדוני אסף בזריזות את השקיות לכיסו, הניח ידו על מרפקי, והוביל אותי החוצה לאוויר הצח.

" היית טובה אסט, אבל זה עוד לא נגמר", לחש אדוני על אוזני, " בואי נחזור למרתף, שם תקבלי את צרכייך".

צמרמורת נעימה הזדחלה במעלה גבי במחשבה על העתיד לבוא.

הנסיעה חזרה עברה בשתיקה, אני במחשבותיי, ואדוני בשלו. 

נכנסנו למרתף.אדוני כיסה את עיניי,הפשיט את כסותי והוביל אותי אל הקיר שלשלאות פלדה מסיביות השתלשלו מהתקרה, מחכות לרתק אותי למקומי. ריח הפלדה מילא את אפי בעוד אדוני מתקין אותי היטב ומוודא שמרחב התמרון שלי לא יהיה קיים.

" היית טובה אסט, שש הצלפות בכל פעם, שש סדרות, שלושים ושש סך הכל, תספרי איתי אסט ".

בכל הצלפה הרגשתי איך העור שלי נסדק, איך הגוף שלי מתפתל מכאב ולא יודע מנוח. צעקתי, צעקתי בלי קול, בכיתי את כל כאביי, וידעתי, שאני בידיים טובות.

אדוני חיבק אותי חיבוק אוהב ונשק לשפתיי, בעודו משחרר את יצירת האומנות שלו מכבלייה. הוא החזיק אותי ומשך אותי אליו. " הכי טובה אסט, הכי טובה " לחש לאוזניי, בעודנו מתקדמים לספה.

אני למרגלותיו, שם עטף אותי בכל אהבתו.