מונולוג

כוסית אחר כוסית , חבוט וכבר לא צעיר...נמנע מלהשחית מילים

פשוט בוהה ואפוף היהורים , אומד זוויות החיים ומעיף מבט חרד

מתבונן ברכות עינייך ומלטף את משי עורך , מרגיש מעט לחץ ושותק

בעצב כממאן להיפרד ...



נושק ליום ביומו כמאמין בדרכו שלו כמו השקט המחכה להישמע ,וכמו

טיפה של עונג בענן של אשמה ,בנוף של מחשבות לעולם אין סוף ...

אלה תמיד של התחלה חדשה...תמיד השמש תצבע את היום מחדש

וליל כוכבים יעניק השראה מחודשת לתיקווה יוקדת ומוארת...


חלומות תמיד ימתיקו גלולות מרות , ואת הגוון שכאילו מאיר... ימחק הגשם

של המחר...ואז תמיד העיניים נפקחות והשפתיים חתומות... לחושך שהאמת

טופחת...והלב שוב נסער, ובחיוך אינסופי של מרירות ...שוב שוכנת הצהרה

שלעולם לא אמשכן את הלב  למטרה מקודשת...עד כמובן לסיטואציה ששוב

מן הסתם עוד פעם נוצרת...


עד אז שותקות המילים.. בתוך בליל של מחשבות שרצות ללא הרף...תוהה

מן הסתם מתי יהיה הסוף, הסוף של הכאב לאורך כול הדרך...


גם אנשים חזקים סוגרים מעגלים ,נשברים ומתפוררים לעיתים ונישאבים לא

אחת לזיכרונות ולחרטות , זה טיבעי שיש כאב בעיקר עם זה יוצא מהלב , ולפתע

החיים לא נצבעים ומעת לעת משתנים להן החיים...כן גם לי מותר מן הסתם להזיל

דימעה אחת ולפעמים שתיים , זה טוב ונועד לשחרר מועקות ולהשכיח ימים ללא

מילים, ושנים שנעלמו מהחיים...את החסכים שהיו ואת האשליות שבעיקר נופצו...


שבוע טוב, ושהכול יעבור ממול...}{

מול שמיים ארוגים מרוקעי עננים

הגלים מתנפצים על דפנות סלעים דוממים

ברקע קולות עילוסים וליחשושי סודות

ממצולות של אוהבים..


מבט רופס

שפתייך חתומות ובליבך סערה

ידייך אסופות

ובנפשך מתחוללת איוושה



חיוך אחד

כמעט אינסופי בעינייך

שותקות בך המילים


רוצה להגיב

אבל בי שותקות שוב המילים

אולי אשוב

כשאמצא אותן



אז רק אוכל להגות אותן.......

נאמנה את ככלב

לאורך השנים

כמו

גורל שמנוהל בקשיחות ועדנה

לטוב ולרע

בנתינה ללא תמורה....



בא לך להעיז ולחרוג מגבולות

שציירתי סביבך

בא לך לפרוק את האיפוק

ומעט להשתגע....



להחליף חברים או סתם

להוסיף אחרים

בעיקר להפסיק לפחד ולהתחיל

להעיז...




כשהיית אגוז קשה לפיצוח

היו לי השיניים לפצח

וכשהגורל חשף שיניים וצחק

מטח האגוזים מעולם לא

פסק...



בליבך לעולם שוכן הסיפוק

אבל כול גל כאב גורם לך פיקפוק

והשאלה בעצם היא....



האם נתינה ללא תמורה

תהיה לנצח ברורה וללא

הוקרה.....???


שאלה פשוטה של

גורל....!

אחד הדברים המעיקים עליי ביותר , זה לא כאשר לא מבינים אותי ...אלה כאשר לא מבין בעיקר את עצמי...

וכאשר אין יותר מילים לתאר רגשות או תחושות שנוגעות בי , בעיקר כשהבעירה בעצמותיי שורפת ושוחקת

והתובנה כי אפשר לשתף עולם ומלואו בתחושותיי ושכולם ינסו או יהנהנו שהבינו...אך בתוך תוכי יודע אנוכי

שאף אחת ביקום הזה לא יבין ...כי מה שעמוק בנשמה גם אני לעיתים לא יכול להבין....


מקדיש עבורך...


נושקת לרוחות מאדן החלון

זקופה בתאווה ומחייכת בתשוקה

נוגעת בפרחי גופה וגאה בעירומה

עורה חלק כעטיפה של ממתק

והחיוך עוטף כנף מלאך...



בלחישה עם לשון את פשוט ממיסה

המילים מקודשות מהשפתיים הלוחשות

עכשיו שקט השעה היא של נגיעות

צביטות כואבות ואצבעות שאינן מרפות

הראש שקוע בין השדיים הנפלאות

ועכשיו אני יודע שלווה ש/ל לטיפה

קדושה....


שבת שלום ושהכול יעבור ממול...:-))))

על דיונות של חול...ועטרת כוכבים ולבונה חיוורת

שוכב על הגב ומחפש כוכב אחד...



הממגנט כול רגש ומשחרר את הסודות כמוסים

הנשמה צמאה, ומגששת דרכה אל בארות החופש

שם התום יונק את הבדידות מהנפש....



מיוסר חובק אני מוסר שהוזרק אל העורקים....

האור דולק בתאי החושך וריח הריגוש נידף בעליל

אזוק בכמיהה מפזרת להט , מלוקט בגרגירי שפיות

הממתיקים הזייה מציאותית ועורגת...



נועם של ספייס בריתמוס קצת שונה

הזאב שוחר לטרף... שוקף דמותך ,יחפה מטיילת מול נוף

הקברים רדופה בצילו של הרוח ,זועקת את הכאב בשיפולי

דפנות שרידי השפיות...



באפלה חסרת פחד ,שרה את ממעמקי תהומות הנפש

ממגנטת את החושך אל האור ,המלאכים תמיד מרגיעים

בלילה חשוך מפחדים...צועדת ונספגת לתוך קינה נוזלית

כשהסכין מגלפת עוד שכבת עור נסתרת...



עוד כפתור נפרם ועוד רסיס נאסף , כשהעיניים אדומות

והזעקה רק לוחשת ,קרעים של אישה לוחמת כבובה על

חוט של תייל ...לא מוותרת ...!



בוהה את בציור ,בינות לגדרות התייל...כשהאמונה העיוורת

נושאת בקירבה את ניצן הוורד....


כשאני שוקף שוב ושוב את דמותך הגאה והכואבת....

אם ישאלו היכן אני

תגדילי לענות בגאווה

שידעת אותי

ששלפתי עבורך נצח מבעד לזמן



לקחתיך כפותה הרחק אל תחושה טרופה

כמו הים הכחול

שלא ידעת את תחילתו ועד להיכן סופו

הנחתיך רופסת געגוע


ושוב אני הולך

תאמרי לכולם שכול עוד הינך שותקת

הלחש

נותר רק לחש

ארבע לפנות בוקר , נמל יפו....

אורות הניאון מרצדות מעל לבתי קפה הומים , צלילי נשמה ועוד בניחוחות בשרים על גחלים לוחשות

הלום שיכר מביט בתוגה בעיניה של ידידה שתוייה והדואבת אהבה אבודה...


השתיקה שווה לעיתים אלף מילים ,וידעתי גם ידעתי שגיבובי מילים כרגע הן עקרות שבוודאי ייפלו על

אוזניים ערלות ,אספתי את הגוף הנרעד אל חיקי החמים וחיבקתי חזק ...כשצחנת שיכורים מעודנת

נודפת מפיה ...


כשהיא רגועה ומנומנמת קימעה בחיק החמים...לקחתי מהשולחן מפית נייר ועליה כתבתי את המילים

שמצאתי לנכון לכתוב עבורה בשעה כה מאוחרת...


נשמה ....


יקירה בעינייך צפון כאב מושחז ,וליבך שורד שוב ושוב זיכרון דואב...

מחשבותייך נודדות ודוחקות היגיון קודר וקר ,ומה לעשות נשמה... ששברים

נאספים בעיתות זמן מדודים ובעיקר עלומים...


נפשך זרועה באלפי נימים שזועקים ודוקרים בזרימה אינסופית ,בעיקר בשעות

הערביים המאוחרות...בהן הנשמה מגולפת בתער היגון והכאב...


כולי תיקווה שאוזנייך כרויות ועינייך פקוחות מבעד לענני הכעס והזעף ,ולו רק למען

הרגעים בהן תבחיני באלומת האור שבקצה המנהרה...


ליל מנוחה חומד...



לפני שעות אחדות קיבלתי פון...הקול מעבר לקוו היה רווי עייפות ורפוי קימעה...

"תודה ,על הלילה הקסום...ובעיקר על המכתב ...חבל על הזמן ...המשיכה ללחוש

ולגמגם חליפות..." העיקר שהבנת את המשמעות..." אמרתי כשאני חומד לצון...

" בטח ,שהבנתי...במיוחד לאחר שהוצאתי את המכתב מתוך החזייה שלי..." ציחקקה

"אז אולי זה אות להתחלה אחרת..." פרצתי בצחוק מתגלגל....

"אולי ...." ענתה ספק בצחוק או ברצינות....


---------------------------------------------------------------------------

נ.ב.

תודה לכול ידידי הרבים , מי בפרטי ומי בפון על התמיכה בי ובני משפחתי בשבועיים האחרונים

עקב האישפוז הקשה שחוותה אימי הקשישה , תודה לאל המצב קצת יציב והכול בסדר , תודה

מקרב לב !

ללהבונת שמח עבורך בימים אלה ...וד"ש לגברבר שראיתי לצידך ביום שישי...


שבת שלום ושהכול יעבור ממול...

ימים לא פשוטים חולפים על המשפחה , האמא שלי מאושפזת שוב והפעם העסק לא פשוט

האמא שליוותה אותי מיום היוולדי ועד עצם היום הזה , האישה שעבדה שלוש עבודות ביום

כדי לפרנס את ילדיה, על חורבות הבית שהשאיר אבי על רקע חובות ההימורים...האישה

שבעקשנות ראויה לציון ,החליטה ,הובילה, וקבעה את דרכי ילדיה לכיוונים של טוב ומחוייבות

האישה , האמא , שלמרות עבודות היום הקשות ...ושנים מאוחר יותר לעת זקנה חלתה במחלות

קשות , תמיד הובילה למצויינות ודאגה להראות המיטבה תמיד ובכול מצב !!!


זה לא חלילה הספד , לא ולא בשום אופן לא ..!!!!


היא תצא שוב מהמצב הנוראי הזה ובגדול...וכמו תמיד תסתכל בגאווה על הילדים שלה שלעולם

לא ינטשו אותה בעת צרה , אבל תמיד תחייך את החיוך הממזרי, ותפטיר לנו בנונשלנטיות....

" ייאאללהה...תנוי לי מנוחה מהנוכחות שלכם...ייאאללה...לעבודה..."


למרות שעל פניו המצב קשה הפעם...אני אופטימי ! כי היא נטעה בי בעצם מאבק הקיומי שלה

בשנים האחרונות עקב מחלת הסרטן , שתמיד אופטימיות מקרינה חזון לכול תרחיש בחיים שלנו

אני מקדיש לך אמא את השיר שממצה את אשר כולנו בני המשפחה חשים בימים אלה....}{

הריחות שעלו מקטורת הבשמים... והנרות שדלקו בקסם אפל מסביב לשולחן הסלון הענק היוו נופך

נפלא וקסם חושני לתפאורה המושלמת לערב אירוטי אפל ומגרה...



קושר ברוך את המטפחת השחורה סביב העיניים השקדיות , ומוביל אותה בצעדים מדודים אל שולחן

הסלון הענק...משכיב אותה אפרקדן ומושך את זרועותיה המעוצבות מעל לראשה כשאני כופת את פירקי

ידיה בחבל ציבעוני ועבות , מפסק את רגליה לרווחה וקושר אותן לרגלי השולחן המעוצבים בסיגנון עתיק

כפותה ,ושכובה על גבה ...סומא בעיניה ציפתה היא בחיל ורעדה לבאות , כשגופה מפרכס קלות

מתשוקה בילתי נשלטת...



התיישבתי על הכורסא ממול ורק הבטתי בתשוקה ...נותן לגברת את הספייס הדרוש כדי שהיא תגיע

לשיא הרעד והרגש , ואכן הדריכות שהקרינה כמו הרעד היבלתי נשלט...גרמו לי להבין שהגיע הזמן

להתחיל בסשן שתיכננתי עוד מתחילת הערב...הלכתי לכיוון המקרר ושלפתי את שקיות הקרח שהכנתי

קודם לכן...אחזתי בידיי כמה מהן וניגשתי היישר אליה בצעדים שקטים וחרישים...והזלפתי טיפות על

חלקי גופה השונים ...וכול טיפה סחטה ממנה , התפתלויות , גניחות ואנחות ...כשנישמותיה הופכות

תכופות יותר ויותר עקב העינוי הסיני שחוותה זה עתה דקות ארוכות...




פיטמותיה הזקורות עד לכאב...ספגו את הטיפות הקרות כקרח ,וגוון עורה הפך במהרה חידודין ,חידודין

המשכתי בזמן מדוד להזליף לאורך ולרוחב גופה טיפות מים...כשכול טיפה הופכת את הבאה לאחריה

לכבדה יותר , ובעיקר נוגעת בפן המנטלי שלה...ואט ,אט היא מאנקות ואנחות היא עוברת לצווחות

וזעקות שבר ולבסוף לתחנונים שאפסיק...מיותר לציין שחסמתי את פיה , ולו רק שהשכנים לא ידפקו

בדלת מחמת זעקותיה...והמשכתי בשלי , עד שכול גופה היה רטוב מהטיפות ומהזיעה ששטפה את

כול גופה עקב החוויה שחוותה זה עתה...




הנחתי לה מספר דקות ...בשעה שהדלקתי בנחת את נרות החלב הציבעונים בעלי הריח הנפלא...

וניגשתי שוב אליה ,כשחיוך זדוני בזויות הפה...




מיותר לציין שלא זנחתי כול חלק שספג גופה מהקרח...וכיסיתי את גופה כליל בחלב הרותח שטיפטף

מהנרות הגדולים , בעודה תחת השפעת הכאב הצורב של החלב...שלפתי מהמגירה אטבים ציבעוניים

ובנחת הצמדתי לגופה הדואב כמה מהם כשאני מקפיד על האזורים הרגישים כגון : איזור המפשעה

וכלה בשיפתי הנרתיק הפעור...לאורך זרועותיה עד לשקערוריות בתי שחיה המגולחים למשעי...לאורך

צלעותיה הבולטות...עד לפיטמות האלוהיות ולשדיים האגסיות ...ולתוך הלשון כששיחררתי את המחסום

מפיה החושני ...הוספתי שלושה אטבים כדי שהפה ישאר פעור בלי יכולת לסגור אותו...כך שתוך

שניות ספורים כול החזה שלה התמלא ברוק שנזל מהפה הפעור...




התחושות היו שהיא עומדת לגמור ...תחבתי את אצבעות כף ידי אל הנרתיק הלח והעומד להתפוצץ

מנוזלים , החדרתי שלוש מהאצבעות לנרתיק פנימה...ואת השתיים הנותרות אל פי הטבעת , וזה

הספיק להתפוצצות שבאה שניות ספורות לאחר מכן...




כשאני תוחב את האצבעות השטופות בנוזליה אל פיה הפעור, היא כהבעת תודה ניקתה בלשונה

במרץ... תוך כדי שגופה מפרכס לזכר החוויה שעברה זה עתה...




תשושה זחלה היא אל הכורסא בה ישבתי ,לאחר שהתרתי אותה מכבליה ושיחררתי אותה מסיבלותיה

הרכינה ראש וביקשה רק דבר אחד...." אפשר אדון שלי למצוץ ...בבקשה ..." בקול מתחנחן שלא

יכולתי לעמוד בפניו...והנחתי לה לעשות בי את שכול כך רצתה...


ספיחים מאמש...והיה עוד..אבל כתבתי את העיקר ...:-))

כאדם וגברתמיד התמזל מזלי וזכיתי לאהבת נשים , והאמת שלא תמיד הבנתי...ולא תמיד ידעתי

עד כמה...משחר ילדותי עד בגרותי , ינקתי והפנמתי את תחושות הרגש , מהאמא שנטעה בי שורשים

דומיננטים...דרך האישה של חיי ואמא של ילדיי , שטרם מותה שידרגה אותי כאדם וגבר בפרט

למחוזות שלעולם לא אגיע שוב...וכלה בבת שלי שדומה שהופכת לאט אבל בטוח לדומית לתפארת

שירשה לא מעט תכונות מאימה המיתולוגית...


כנער צעיר הייתי נותן הכול תמורת חופן אהבה ,חשבתי אז שזו הדרך היחידה שאנשים יכבדו וירצו

בי...לא סמכתי על כלום , ולא פשוט היה בגיל ההתבגרות שהכול נוהל אז לפי ההורמונים ופרץ של

רגשות...שבעיקרן מבלבלות בקשר לזהות העצמית של דאז...


היום בדיעבד בגילי המופלג...יכול להסתכל בעיניים אחרות ,שום אמפתיה לאותו נער שהייתי שרצה

להיות אהוב וכול כך שייך...מה שבאמת כואב או מצחיק בטירוף הוא שניסיתי להישתייך למקום שכבר

הישתייכתי...דומה שרציתי לחוות את הזהות המינית יותר מלהישתייך למשהו חיצוני...


ויכול מאוד להיות שכבר אז התרחש המהפך במסע אל הבגרות שלי ,מסע שהפך להרס עצמי שגבל

במזוכיזם עצמי אכזרי...מסע של בחירות קשות ומכאיבות שמראש היה קשה לשרוד אותן כנער צעיר

ומתבגר...ונידמה ששוב ושוב בדקתי את קצה גבול היכולת שלי , שנקרע שוב ושוב ...וקרע אותי לגזרים

יחד איתו...


ובמסלול הקרוי בחירה...המלווה אותי מיום שזכרוני פועל ועד עצם היום הזה , וכמובן שהגבולות

התמתנו והמזוכיזם ממני והלאה...ועל החורבות שפקדו אותי אז , צצו להן הדומיננטיות והביטחון

והאסרטיביות המלווה אותי מאז ועד היום...


הוספתי במהלך השנים זויות ראיה חדשות על החיים והמציאות , לא בודק יותר את כושר ההישרדות

אלא טווה בדרכי השקטה והבוגרת את העצמאות שלי ומקפיד כמובן על העקרונות המנחים אותי

באשר אבחר ....


הסיכוי היום שאמכור נשמתי בעבור חופן אהבה קלוש ביותר...בכלל בגלל תחושות שייכות כאלה

ואחרות ,ורק עצם הידיעה הזו מלטפת ומשחררת את נישמתי מעול של רגש כזה או אחר...


מודע כיום יותר מכול תקופה אחרת בחיי ,שהנשמה והגוף שלי מחוברים יחדיו ...במהות ובזהות

ללא עוררין ,והרגש היחיד שאותו אני מכבד זה שהנפש שלי בריאה בגוף בריא ותו לא...ובעיניי הכי

חשוב וכשר להשאר כזה ללא פשרות ...!


תמיד אחבק את הילדות ואת כול הדרך שעברתי אל הבגרות , ועתה כול שנותר עבורי כאדם בוגר

ומיושב , זה לערוך מידי פעם שיחות נפש עם הבגרות שלי...כדי לא לשכוח ולהיתרפק על הילדות

שלי...


ודומה שברגע שיצוץ שוב ירח מלא ומעט אור יעמעם באופק....אוכל תמיד ,אבל הפעם בנחת

לשוחח משוחרר ועצמאי עם הבגרות שלי....



שבת שלום...ושהכול יעבור ממול....:-)))