ככה זה בא ממני

אמש חציי את הגשר
הפנטזיה הייתה למוחשי,
וידעתי בתוכי לראשונה אחר
והוא יותר גדול משלי הפרטי,
כן, היה לי קשה עד שנפתח לו השער
ועכשיו אני מעכל בתוכי את החוויה,
ואני שמח שהשלמתי בתוכי את הפער
לחיות בשלום ושלווה עם זו ההוויה...

יש בי התרגשות גדולה
מן המחר שלא אדע,
עם ערב אלך למפגש אצלה
שואל מה מחכה לי, האעמוד במטלה...

יש בי מחשבות לכאן ולכאן
כמותן לא חשתי זה מזמן,
עם ערב אאבד מעצמי כל שליטה
מובל כצאן והיא לי הרועה שמחליטה...

יש בי ריגושים ואיברי מעצמו הוא גועש
ובלבי הדופק לא תקין, הוא קצת מרשרש,
עם ערב אהיה עירום ועריה סוגד למולה
כלי משחק לרצונה, אכזריותה וחמלתה...

יש שאלות בתוכי להן אין תשובות
בזו אחר זו הן באות והולכות,
עם ערב אחוש בעמקי עולמי יראת מלכותה
ואולי באלה הרגעים אמצא איזו תשובה...

עם ערב אלך למפגש אצלה
עם ערב אאבד מעצמי כל שליטה
עם ערב אהיה עירום ועריה סוגד למולה
עם ערב אחוש בעמקי עולמי יראת מלכותה
ומה אחר כך?, כעת חיה לא אדע, לא אדע...

כל פעם ששולה מצלצלת אני נזכר בשתי הפעמים המשונות שלנו, משהו מלפני שלושים שנה, אולי קצת יותר.

היינו חברים טובים, כידידים.

הפעם הראשונה שלנו הייתה כשהיא באה אלי הביתה, סתם ביקור חברתי על כוס קפה, דיברנו וקשקשנו ובעיקר ריכלנו על חברים שלנו.

עד שגלשנו קצת אל מה שבינו לבינה ואז היא אמרה לי שאיננה מתחילה עם גברים בכלל ואני ברגע של לצון נישקתי אותה על השפתיים והיא חייכה והחזירה לי נשיקה ופתאום התחבקנו וגררתי אותה למיטה.

אחרי שהתפשטנו והתגפפנו וליטפנו בכל הגוף, בחושך מוחלט, היא הדליקה את האור והחזיקה לי בזין וטלטלה את אשכיי ואפילו ליטפה לרגע בתוך התחת ובזמן הזה אצבע שלי שרטטה קווים מתפתלים על הכוס שלה וככה הסתכלנו זה לזו בעיניים והיא אמרה שזה מספיק ולא צריך להמשיך הלאה והתלבשה והלכה לה לדרכה.

ואני שלא התלבשתי, מיהרתי להתפרק במקלחת.

בפעם השנייה כשבאה לבקר אחרי שעזבה לעיר הגדולה, היא על דעת עצמה לפתע התפשטה ובמו ידיה הפשיטה אותי ונשכבה עלי ערומה ואחרי חצי שעה של חיבוקים ולחשושים וליטופים כשכל הזמן הזה השדיים שלה נמעכות על החזה שלי והערווה הרטובה והחמה שלה מתחככת בזקפה שלי היא ביקשה שנפסיק וקמה ממני ונתנה לי להסתכל על הגוף שלה והמבט שלה היה נעוץ בזקפה שלי.

כל כך רציתי לזיין אותה אבל היא אמרה לי שלא והתלבשה והלכה לה ואני כמו בפעם הראשונה שוב מיהרתי להתפרק, הפעם במיטה וככה נרדמתי.

איזה גוף נפלא ומלבלב היא חשפה לעיני, מעשה יד אמן ממש.
בגלל שהיא שחרחורת דימיתי אמרתי לה שהיא יפה כמומלכת שבא והיא צחקה בביישנות.

אפילו היום הגוף שלה נפלא ומלבלב והיא יפה כמו אז כשהיינו צעירים והגופות העירומים שלנו נשקו לכל אורכם לדקות של חסד.

אני שהייתי אז רזה כל כך השמנתי ושערי האפיר והתחתנתי ויש לי זקן ואישה ושלושה ילדים.

שולה נשארה בדיוק כמו לפני שלושים שנה, אולי קצת יותר. רק כשהיא משנה תספורת היא משתנה.
כמו אז גם היום היא רווקה והיא לא נכנסת עם גברים למיטה, גם לא עם נשים.

גם כיום ברגעים של עונג עצמי אני מדמיין אותי ואותה יחד, אלא שבניגוד לפעמיים ההן הפעם אני בא אל תוכה ואז אני גומר בקול.

אני עדיין כל כך רוצה לזיין אותה.
כמה חבל, איזה בזבוז...

כשהמסוק הראשון שטס כל כך נמוך העיר אותנו ברעש מחריש אוזניים, היה אמצע הלילה והחשיכה שלטה בכל.
אחרי שהסתלק והשקט חזר, נרדמנו.

כשהמסוק השני העיר אותנו ברעש חזק משל קודמו כבר החל השחר עולה והילת השמש הייתה מסלקת לאיטה את החושך הנסוג לקראת בואו של יום חדש.
אחרי שהסתלק והשקט חזר, שכבנו...

תודה לכם אלה השומרים עלינו מלמעלה

הייתי רוצה לשבור את הקיבעון שבתוכה, לגרום לה לצאת מתוך המסגרת המרובעת שינקה מהוריה ולהעיז לנסות גם מעבר לשגרה שלנו.

אני רוצה להעניק לה את האומץ להסיר עוד מעט את שכבות המגן שעטפה עצמה בהן.
מעט מאד פעמים הצלחתי להוריד את רף ביישנותה.

זמן רב מאד מאז שהכרנו ונכנסנו למיטה, הסכימה להתעלס באור מלא, שנוכל לראות היטב עצמנו ברגעי האמת שלנו, שאראה את גופה מתפתל כשאצבעותיי מרפרפות בו, שאוכל להביט אל תוך רגליה הפשוקות, לראות את המקום כשאצבעותיי משחקות בו ובתוכו.
שהיא תראה אותי בהתרגשותי והתייחמותי.

היא כמעט התפלצה כשביקשתי, בדחילו ורחימו, שתעשה לי ביד, שתרגיש ותראה, שנחווה יחד ולו פעם אחת את הסיטואציה הזו.
לשמחתי, לאחר שגמרתי לא רצה מיד לשטוף את ידה אלא שיחקה על עורי עם נוזל הזרע, כשהיא מביטה באיברי המתכווץ ולחשה לי נרגשת מעט, "איך שהוא נעשה קטן"...
ומאז, בקושי על אצבעות יד אחת ניתן לספור את הפעמים ששוב עשתה לי ביד.
היא לא אוהבת לעשות ביד, או שלא עושים בכלל או שעושים כמו שצריך.
וכמו שצריך פירושו רק חדירת הזין לכוס.

כשהסכימה לי לרדת לה, לתת לי את הזכות לענג אותה כפי שלא הרגישה לפני כן, הרגשתי בעננים. והיא, ייאמר, התמכרה חיש קל לעונג הזה.
לרדת לי, או אפילו רק ללקק ולנשק לי מבלי שתביא את איברי אל תוך פיה, זה כבר משהו אחר והיא לא מסוגלת לכך, זה לא מסתדר לה.

ימים רבים שכב בקופסתו מיותם הויברטור, מתנת יום הולדת.
עד לפעם ההיא היחידה, בשעת התעלסות כאשר הייתה מיוחמת מאד, לחשה לי קצת בבהלה את המילה "טוב" וכך הרשתה לי לקחת את המלך שקניתי לה ולתת לה להרגיש אותו מסתובב בתוכה והלשונית הממזרית רוטטת על דגדגנה.
אלא שתוך זמן קצר ביקשה שהזין שלי יחליף את הויברטור ומאז הוא לא שב ונגע בה.
או שאולי כן נגע בה והיא מסתירה זאת ממני באדיקות?

רק פעם אחת בשעת חסד במימי ז'אקוזי בצימר בצפון צפתה בי מאונן. לפני כן ואחרי כן אינה מוצאת לנכון או שאינה מוצאת בתוכה את היכולת או האומץ, לשלב את הנפלא הזה יחד איתי.

ו...זהו!!
התנוחה מיסיונרית בהחלט מספקת, למה צריך לחפש תנוחות אחרות?
רק לעתים רחוקות מאד הסכימה לדוגי, או להתהפך להיות עלי.

איני מצליח לפרוץ עוד מן הגבולות המקובעים בתוכה ושאותם אינה מעוניינת כלל לשנות.
כשניסיתי להעביר לה בלי מילים עד כמה יכול להיות נעים כשמלטפים גם בחריץ התחת ונוגעים ממש בפתח היא סילקה אותי ממנה בכעס רב מבהירה שאל לי לחשוב על המקום ההוא באינטימיות שלנו.
גם התחת שלי הוא מחוץ לתחום למגע אצבעותיה כאילו הוא מוקצה.
אני קצת "מבלף" אותה, כשאני מזיז את עצמי לפתע מבלי שתהיה מוכנה בשעת ליטופים ואצבעותיה אותן כיוונה למקום אחר מפקששות את כיוונן ונוגעות בי שם, ממש בפי הטבעת והמגע הרגעי הזה משלח בי זרמים והיא ממהרת ומסלקת את ידה למקום אחר.

סרטים כחולים בכלל לא מעניינים אותה, תוכניות בישול מושכות אותה יותר.

אז מה נשאר לי לעשות כשאני עומד מול החומה הבצורה שעוטפת אותה ונכשל פעם אחר פעם בניסיונותי עוד דרכים להבקיע בה?
אולי רק שאעקוף את החומה ואמצע במרחקים, בכוחות עצמי, את האחר והנוסף, כי בסופו של דבר, אם אין אני לי, מי לי?.......

לפני ימים מספר כשהוזמנתי להרמת כוסית לרגל הולדת נכד חדש של חברי דוד, נזדמן לי לשוחח עם אחות המרפאה שלנו על זקנה ומוות ולשמוע ממנה כיצד היו קשישים מופלגים אומרים לה כי הם כבר עייפים מן החיים.
לא סובלים בחיים, אבל עייפים מהם, כך אמרו לה.

וזה החזיר אותי באחת אל שאלה המנקרת בתוכי, עד מתי מותר לה לרפואה המודרנית להחזיק אדם בחיים שאינם חיים כלל.

חמי נפטר בפתאומיות. בן 72 היה במותו.
שלוש שעות אחר שהתמוטט בביתו הוא נפטר בחדר טיפול נמרץ בבית החולים, ממש עד רגעיו האחרונים היה בהכרה מחאה, לא סבל מכאבים כלל.

ואני ידעתי בתוכי כי מזל הוא שכך היה ולא אחרת, שלא הייתה לו גסיסה ארוכה וכואבת המוציאה את כל המשפחה מדעתה.

שלושה חודשים אחריו נפטרה אמי, בת 89 ואני, שמכל בני משפחתי הייתי זה הנפגש איתה מדי יום בבית האבות של מקום מגורי, חשתי למן אותו רגע שחרור נפשי גדול מן המועקה והסבל המתמשך לראות אדם קרוב הגוסס במשך שנים, קפוא על כסא גלגלים, גופו מתעוות וכאבים פיזיים הם חלק משגרת יומו, כך הוא הולך וקמל לנגד עיני ואי אפשר להושיע.

חמש שנים עברו מאז.
דעתי הולכת ומתחזקת, לצערי, שהרפואה המודרנית שהיא לברכה הופכת גם לקללה נוראה.

האם תפקידה של הרפואה המודרנית הוא להחזיק אנשים בחיים שאינם חיים כלל על כל הסבל והכאב המתלווים לכך או שתפקידה הוא להעניק ולהחזיק בני אדם בחיים כל עוד אלה חיים עם טעם ואיכות מסוימת ומרגע שאין אפשרות לחיות את אותם חיים תם למעשה תפקידה?

שמעתי ויכוחים של רופאים ופילוסופים ורבנים, כל אחד מטעם עצמו מוצא צידוק כזה או אחר, לכאן או לכאן.
אבל תשובה חד משמעית, עד כמה ומתי טוב ומותר לה לרפואה המודרנית להאריך חיי אדם ומתי מגיע הרגע בו יש לומר, מוטב לתת זריקה אחת והאיש יירדם לעולמו, לא מצאתי.

רק בני משפחה של החולים היו בדעה נחרצת שיש שלב שבו לא רק שאין טעם להחזיק את האדם בחיים אלא שיהיה זה אף מוסרי לגאול אותו מייסוריו.
אותו ואת בני משפחתו.

כאשר הייתה אמי באחת מאשפוזיה הרבים בבית החולים, אני שמוניתי מכוח הנסיבות על ידי בית המשפט לאפוטרופוס עליה, אמרתי לשני האחים שלי כי לו היה הדבר תלוי רק בי, הייתי חותם וסוגר עניין כי יש להכיר בעובדה שאין טעם להמשיך בחייה.

הם הביטו בי במבט מתפלץ והלכו לדבר בשקט בצד.
היה ברור לי כי הם אינם מבינים מדוע אני אומר את שאני אומר, הרי הם היו רואים אותה רק לעתים רחוקות, בעיקר כאשר הזעקתי אותם אל בית החולים עם כל אשפוז.

הם לא חיו יחד איתי את הסבל המתמשך שהיא שידרה במשך שנים, הם כמעט ולא הביטו בעיניה לנסות להבין מה היא רוצה, כי לדבר כבר לא הייתה יכולה.

לאחרונה, לשמחתי, הולך ומתגמש החוק בסוגיה זו וכבר יש מקרים בהם ניתן שלא להאריך סבל וחיי אדם באישור בית המשפט, אלא שלשם כך צריכה המשפחה למצוא את עורך הדין המתאים ובנוסף לכל צרותיה גם להיגרר אל בית המשפט.

בשיחה הזו, עם האחות, סיפר לי בעלה כי שמע על ארצות בהן מותרת המתת החסד שיש בהן תיירות מיוחדת, באים תיירים מארצות שונות כדי ששם, היכן שהחוק מתיר זאת, הם יזכו לחסד האחרון אשר יגאל אותם מחייהם שאינם חפצים ויכולים להמשיך בהם עוד.

ואני מקווה שיבוא היום וגם במדינת ישראל תתבצע חקיקה אמיצה וברורה בתחום זה, שתינתן לאדם או לבני משפחתו זכות ההחלטה הסופית.
כך שבסופו של דבר הרפואה המודרנית תהיה לברכה ולא לקללה.

יש הפתעות שאני לא אוהב, כמו הבקשה של נועה שארגנה את המפגש שאקח איתי את סיגלית לביתה.

לנועה אי אפשר לסרב, מבט אחד של עיניה הרושפות הבהיר לי שחבל על המילים, לא חשוב שהטרמפ הזה מאריך לי את הנסיעה כמעט בשעתיים, את סיגלית אני מסיע הביתה.

"תפסיק לעקם את האף", אמרה לי נועה, "אתה יכול לראות בבקשה שלי פקודה של הדומית שלך, אפילו שאין לך דומית"..

"לו היית דומית שלי, לפחות הייתי נהנה ממך, רק מלחשוב שאני נוגע בך אני מתרגש", השבתי לה.

"יאללה, חתיכת ווניל, תיקח אותה וזהו", חתמה את השיחה.

סיגלית, הגיעה בטרמפ של זוג שנשאר בצפון, סומכת על המזל שמישהו יסדר לה כבר טרמפ דרומה.
רצה הגורל אני נבחרתי להיות הקורבן.

מאז שהאדון שלה עזב אותה לאנחות וירד מן הארץ לא מצאה סיגלית אדון אחר שיפרוס עליה חסות.

במפגש הייתה קולנית במיוחד, תוצאת שתייה מרובה, מלהגת את התסכול שלה על היותה בודדה.

"איזה אוטו קטן יש לך", ציינה בפני כשנכנסנו לרכב, "אפילו להתמזמז קצת במושב האחורי אי אפשר, שלא לדבר על זיון", אמרה וגיהקה.
אין ספק, היין עלה לראש.

"כמה קטן, ככה אנחנו יותר קרובים", עניתי את התשובה הראשונה שעלתה במוחי כדי להציל את כבודו של הרכב שלי.

"כן, נוח לשלוח ידיים", צחקה והבל אדי אלכוהול הכה באפי.
ללא עכבות הניחה ידה על ברכי ואחר כך ליטפה במעלה רגלי אל מפשעתי.

"כן, באוטו קטן ממש נוח לשלוח ידיים", ציינה ביבושת כשהיא מטלטלת מעט את זקפתי הגדלה והולכת, "יאללה, סע".

ברכתי הגומל כיוון שכמעט ומיד אחר כך נרדמה. למזל הוא שישנה את רוב הדרך, רק כשנכנסו אל עיר מגוריה הערתי אותה כדי שתנחה אותי בדרך להגיע אל ביתה.

קצת אחרי שתיים לפנות בוקר חניתי בחזית ביתה.

"בוא, איתי, אתה חייב קפה חזק", אמרה.
לא הציעה, לא שאלה, בנחרצות קבעה דעתה.

"שתוק רקסי, כלב טיפש כמו בעליו", רטנה אל הכלב שרץ למולנו בנביחות, "תכף אני מכסחת אותך", שלחה אליו בעיטה באוויר והכלב נמלט מהמקום.

"אל תתרגש מהבלגאן, כולם כבר יודעים שאני שונאת לסדר", אמרה לי כשנכנסו לדירתה.

"איך שאת רוצה", צינתי בפיהוק.
בקושי החנקתי את ההפתעה בתוכי למראה התערוכה שהתגלתה על עגלה ליד הטלביזיה.
ויברטורים, פלאגים כאלה ואחרים, משחות, שוט ארוך ושוט קצר ושאר אביזרים נחו בערבוביה לעין כל.

"הדום שלי שירד השאיר לי את הציוד שלו במתנה", הסבירה לי והלכה להכין קפה.

"אז את מכירה אותו היטב", אמרתי לה כשאני מתיישב על הספה ליד השולחן.

"מכירה היטב, בכל הגוף שלי , בכל החורים", שמעתי אותה צוחקת צחוק מתגלגל ועד מהרה באה עם מגש ובו שתי ספלי קפה שחור ועוגיות.

"הקפה ממש רותח", הזהירה אותי.

"אז שיתקרר קצת", אמרתי וניגשתי אל עגלת ציוד הדום. לא כל יום יש לי את העונג לראות ציוד שכזה במלוא תפארתו.

אחזתי בפלאג ארוך ודק בוחן אותו היטב ואחר כך הרמתי פלאג ענק ושאלתי עצמי איך אפשר להכניס לתחת דבר שכזה.

הצלפתי עם שוט הזנבות בידי החשופה, מנסה לאמוד את חוזק ההצלפה. כשהפעלתי את הוויברטור הענק שרטט בידי ציינתי לעצמי בפליאה שאם הוא כאן הרי שלסיגלית נכנס לתוך הכוס משהו שהוא גדול מזין של חמור.

הצמתי את אטבי המתכת לפטמותי וציינתי לעצמי שהם לא מכאיבים כמו שחשבתי וכשהלבשתי את כפפת הלטקס נזכרתי באצבע שלפני זמן רב שיחקה בפי טבעתי.

הצצתי לאחור, סיגלית ישבה מרוכזת ומביטה בי.

"מעניין", אמרתי לה והתיישבתי ללגום מן הקפה.
האמת, לא מצאתי מילה אחרת לרגע הזה.

"כל הכבוד סיגלית",החמאתי לה, "הכנת קפה מצוין, חזק ומעורר".

"באמת?, ככה אתה מרגיש?", חייכה.

"כן, תודה", אמרתי לה ולגמתי את שארית הקפה.

"מה תודה?, תתפשט!!!!", אמרה לי בכל מצווה.

בהיתי בה, היא כבר לא הייתה שיכורה כלל ונראתה רצינית מאד, עיניה הצטמצמו לשני קווים צרים.

"אני אחכה עוד הרבה זמן?", נזפה בי, "תתפשט".

"אני לא מאמין, אני לא מאמין", לחשתי לה בפליאה.
לחשתי והתפשטתי!
אין לי הסבר לכך, לפתע נמשכתי אל המשחק כבמטה של קסם. הנשלט התעורר מתוך הווניליות שלי.

"אף מילה, תעמוד כמו פסל", אמרה וניגשה אלי.

כפות ידיה עברו על עורי, לפעמים מדגדגות, לפעמים צובטות, לפעמים מורטות את שער גופי.
"לא משהו", ציינה ביבושת כשחפנה בכף יד אחת את אשכיי ובשניה את איברי המתוח.

"תתכופף", אמרה ונטלה את השוט שקודם שיחקתי בו.
היא הצליפה בישבני, הצלפות נעימות לא מכאיבות, אבל מרגשות, אפילו כשהצליפה ממש בפי הטבעת וקצוות השוט פגעו באשכיי, היה נעים לי הדבר.

שמעתי אותה מלבישה את הכפפה וראיתי אותה נוטלת את שפופרת המשחה.
עד מהרה חדרה אצבעה רטובת המשחה אל פי טבעתי, נכנסת ויוצאת, מפשפשת בתוכי תוכי.
"תודה, זה נעים", לא התאפקתי מלגלות לה את האמת שהרגשתי ברגע הזה.

"אני יודעת", אמרה, "וזה בגלל שדיברת בלי רשות", ציינה ביבושת ודחפה פלאג לא קטן במקום אצבעה מזהירה אותי שאבוי לי אם הוא יוצא משם.

אחר כך היא נעמדה מולי והתפשטה ואני שאלתי עצמי למה לעזאזל היא מסתירה את הגוף המושלם שלה מתחת לבגדים שלא הולמים אותו.

"עכשיו תעשה לי נעים בכוס ובתחת ורק עם הלשון", אמרה ונשכבה בפישוק על הספה וסימנה לי לכרוע ברך למולה.

חייכתי בתוכי, אני אוהב לרדת לנשים, ויותר מכך לנשים שערוותן לא מגולחת כפי שהתגלתה לי סיגלית.

טמנתי ראשי בין רגליה וליקקתי, ליקקתי את שפתי ערוותה, את דגדגנה, את פי טבעתה. היא פשקה ככל יכולתה את עצמה מאפשרת לי לדחוף את לשוני עמוק ככל האפשר אל תוכה הרטוב הריחני והחם.
מדי פעם הרמת מבטי אליה, עיניה היו עצומות וידיה שחקו בשדיה

היא הייתה חמה מאד, חמה ומיוחמת, תוך זמן קצר גמרה שלוש פעמים, עם כל גמירה נובעת את מיציה, בעלי ריח חזק ונעים וטעם משובח.
אחר כך הדפה אותי ממנה והתיישבה.

יש הפתעות שאני אוהב. היא העניקה לי את הפתעת חיי כשאחזה באיברי הקשה ומשכה אותי כך אליה.

סיגלית שזה עתה גמרה שלוש פעמים מלשוני פערה את פיה ועטפה את איברי בין שפתיה.

ואיך שהיא מצצה לי, הטריפה את דעתי בדגדוגי לשונה לאורכו של הזין, באצבעותיה המערסלות בעדינות את אשכיי ובכף ידה שבישבני המשחקת הפלא שבתוכי, מכניסה ומוציאה אותו לקצב המציצה.

כשגנחתי שוב הדפה אותי ממנה, "עכשיו תאונן ושלא תעיז לגמור בלי רשות", ציותה עלי.

חייכתי בתוכי, מן המפורסמות הוא שאני אוהב לאונן לעיני זו שאיתי.

והייתי כל כך חם.
חם ומיוחם.
חפנתי את אשכי וליטפתי את איברי לכל אורכו בתנועות רכות ואיטיות, מעכתי את הכיפה וסיגלית ציינה שנקב הזין ברגע הזה מזכיר לה לוע של דג.
לעתים הייתי עוזב הכל ומרקיד את אשכיי המתנועעים מתחת לזקפתי.

היא אוננה יחד איתי, עיניה נעוצות במפשעתי בזמן שליטפתי עצמי בקצב הולך וגדל, מרגיש את הפעפוע הזורם בי, חש כי אשכיי עומדים כל רגע לשלוח את מטענם היקר החוצה.

"אני מבקש, מוכרח, הרשי לי לגמור", לחשתי לה.

"תפסיק לנגוע בעצמך, תוציא את הפלא, תוריד את האטבים ותתלבש", ציוותה בקול קשה.

"אבל"...

"בלי אבל, מנוול", צעקה, "תתלבש".

"אבל בכל זאת, למה?", שאלתי אחרי שגמרתי להתלבש.

"כי בא לי להרגיש מה שהרגיש הדום שלי כשלא הסכים לי לגמור", לטפה את ראשי וחייכה.

אחר רגע של שתיקה היא אחזה בידי, "תודה על הטרמפ ותודה על מה שעשינו, תבטיח לי שלא תעצור בדרך, סע הביתה ותתקשר כשתגיע, אני רוצה להיות בטוחה שהגעת בשלום", נשקה לי.

כל הדרך קיללתי אותה, איזו פאדיחה עשתה לי, והיא בכלל לא דומית ועכשיו כואב לי בביצים בגללה.

דמדומי השחר החלו מפציעים כשיצאתי מן הרכב ליד ביתי.

"אני כעת בחנייה ליד הבית", צלצלתי אל סיגלית, "הגעתי בשלום".

"תעמוד באמצע הרחוב ותאונן, אני רוצה לשמוע אותך גומר", אמרה לי....

המערכת התקלקלה דווקא בזמן הדפסת החשבוניות.

עכשיו אני תקוע, אי אפשר להוציא חשבוניות, אי אפשר להכין את תוכנית תזרים המזומנים לשנה הבאה, אי אפשר להדפיס את החומר לפגישת ההנהלה מחר, איני יכול להגיש את דו"חות הביצוע שהיום אני ממש חייב להגישם.

איזה חרבון, הכל התחרבש לי ואני מתוסכל ועצבני ברמות מטורפות.

אפילו כניסה לאתרים כחולים לא מצליחה להרגיע אותי עכשיו ואני משתדל שלא ליצור דיבור עם אף אחד כדי שלא להתפרץ עליו בגלל איזו שטות.

אני מרגיש בתוכי שאם הייתי דום, לבטח עכשיו הייתי מזעיק את השפחה שלי, למרות שאני סובל כרגע מאי שפיות זמנית ולא חשוב מה היא עושה, מודיע לה להתכונן כי אני כבר מגיע.

מגיע למפגש קצר ותכליתי ושבו אוציא עליה את האגרסיביות שבי ואולי אחר כך אירגע.

אוף, איזה עצבים, אני תכף יוצא מדעתי.

כמה מזל שאיני דום!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

נסו לתפוס אותי עוד שעה, שעתיים, לבטח עד אז כבר אתקרר קצת...

איני איש אומניות אלא שלפעמים אני נגרר בעל כורחי אחרי בני משפחתי האומנים (חמותי וגיסתי וזוגתי) לאיזו תצוגה כזו או אחרת.

וכך מצאתי עצמי פעם נוספת באיזו גלריה שאפילו איני זוכר את שמה וכתובתה.

אני משתעמם בגלריות האלו אבל הייחוס מחייב אותי להגיע אליהן, ולו רק כדי להדמות ל"בן תרבות" בעיני בני (יותר נכון, בנות) משפחתי -:)))))))))

בדרך כלל אני עובר מהר מאד על המוצגים ואחר כך ממתין בחוץ, או בקפיטריה אם יש.
לעולם איני מבין את אלה העומדים שעה ארוכה מול ציור או תמונה או מוצג, מביטים על היצירה מימין, משמאל, מלמעלה, מלמטה ואם אפשר גם מאחור.

אלא שבגלריה הזן עצרתי מריצתי אל הסוף, עמדתי בוחן כמה יצירות של עירום, נשי וגברי.

לפתע מצאתי עצמי מהרהר ושואל מה עובר עליו, על דוגמן העירום כאשר הוא ניצב בלבוש חווה מול הציירת המעלה את דמותו וצלמו על בד הציור.

האם הוא משתעמם?, האם כואב לו הגוף בגלל עמידתו הקפואה זמן רב?, האם עצם העובדה שהוא עירום למולה מעלה בו הרהורי זימה כלפיה?, ואם "פתאום יעמוד לו", האם הוא יהיה נבוך מן הסיטואציה הזו?, האם בשבילו זו "רק עבודה", או יש ערך מוסף לרגעים האלה?

האם הדוגמן אוהב את ההיחשפות הזו שלו אל מול עיניים חוקרות?, ממש כמו שאני מרגיש כשאני חושף עצמי לעיניים אחרות אך זרות לי?

והיא, הציירת?, האם היא רואה בגבר העירום שלפניה רק "אובייקט אומנותי" או שגם בה מתעוררים רגשות כאלה ואחרים כלפי האיש החשוף שלפניה", ואם "פתאום יעמוד לו", כיצד היא תקבל את העובדה הזו?, האם תראה בכך דבר טבעי גרידא או שאולי?..

ובכלל, איזה יחסים, אם בכלל, נוצרים ונבנים בין ציירת לדוגמן העירום שלה?

ובכלל, יש כמה "נתוני הסף" הנדרשים מגבר כדי להיות דוגמן עירום.
לא אדע, האם היה דוגמן מושלם ויפה תואר ששימש כמודל למיכאלאנג'לו ליצירת הפסל דוד או שאולי בעיני רוחו בלבד הוא יצר את דמות הגבר המושלם הזה?

דבר אחד אני יודע, לי אין "נתונים מרשימים מספיק " כדי להיות דוגמן.
אני סתם אדם רגיל, אין לי גוף גבוה ומוצק וחלק ללא שער, אין לי תחת מעוצב ולבטח שאין לי פין גברי מרשים המשתלשל לו על זוג אשכים מרשימים לא פחות.

ןמזל שכך הוא, תארו לכם שעוד הייתי מתבקש להיות דוגמן עירום לאומנית המשפחתית שלנו?

בעצם, בהרהור שני, אני חושב שעד שלא מתנסים, לעולם אי אפשר לדעת …

לשכן שלי יש עץ גויאבות בשלות שהחלו להפיץ את ריחן.

נפלא.
כל פעם שאני יוצא או בא מכה ניחוח הגויאבות באפי ואני מתמוגג.

הריח הזה הוא לי כמו בושם טבעי שהוזלף על גופה של אשת חלומות מלבלבת ונדמה כי רק מריח גופה אני מסתחרר וחושק אותה, לטעום אותה, לאכול ממנה, להביא אותה אל קרבי.

כמו הגויאבה שאני קוטף מן העץ, חלקה, עסיסית וטעימה כל כך.

והנה יוצאת לה זוגתי מביתנו לעיסוקה והיא מעקמת אפה, "אוף, ריח הגויאבות הזה הוא נורא", היא רוטנת וממהרת להתרחק מן המקום.

ואני מביט בה מתרחקת ושואל עצמי איך אפשר שלא להתמוגג מריח הגויאבה?...