הרהורים, עמדות, פובליציסטיקה ושאר ירקות

היינו יחד כשנה וחצי, לסירוגין, כשהכרנו היא הייתה בת 18, אני בן 32, שנתיים קודם הושלכתי ממערכת יחסים שנמשכה כ-4 שנים, היא הסתיימה כבאבחת סכין ויצאתי מתוכה מדמם, נכה אמוציונלית, שנתיים שהנכות שלטה בכיפה, עשרות אינטראקציות, מהן שנמנות בדקות ומהן שנמנות בימים, אך באף אחת מכן לא התקרבתי, אינסטינקטיבית הייתי בורח, כשהייתי נוגע הייתי נמלט כחץ מקשת, מנגנוני הגנה שהנפש מפתחת...
ואז הכרתי אותה, אט אט היא גרמה לפצעים להגליד התקרבתי והתקרבתי, עקב בצד אגודל, למדתי לבטוח מחדש, להישען, לתת ולקבל.
היחסים ידעו עליות ומורדות במהלך השנה וחצי שחלפה, הרגשות שינו את טיבם ולפני כשלושה שבועות זה הסתיים.
היא כעסה, היא הטיחה בי דברים, היא בעטה בכל, אבל הדבר שחרה לי מכל זה שהיא האשימה את עצמה, היא לא הפסיקה לשאול, "מה לא עשיתי בסדר?" וככל שאמרתי לה שהפרובלמטיות אינה בה וככל שביססתי את זה והראתי לה שהתנהגותה נפלאה ואפילו אופטימלית, כך חזרה השאלה והדהדה.
געגוע הוא רגש נפלא, הוא משמש כקטליזטור לשקיעה בנוסטלגיה ואני כעת שוקע, צף וחוזר חלילה.
שתהיה לך המון המון הצלחה !