סקיצות מחיים דיספונקציונליים

חייבת להודות שלא הייתי כנה עד הסוף... אינני יושבת במגדל השן כותבת פואמות ובוכה, משלשלת צמה מהחלון ומחכה.
כמו שהיה מתאים למקיאוולי עליו השלום להגיד, "אל תחכה לתשובה, אלא גרום לכך שתקבל את התשובה שאתה רוצה"
ובעצם כנראה שעשיתי זאת תמיד, בתחילה בלא מודע, אחרכך במודע ועם רגשות אשמה, ועכשיו כמעט גם ללא רגשות אשמה.
אינני יכולה להתכחש לדחף הזה. אינני בן אדם טוב כנראה. כבר השלמתי עם זה. היום השלמתי עם כך שאני אנוכית, אינטרסנטית, אינני שואפת יותר להיות רק טובה, אלא רק שלמה עם עצמי, ופוגעת כמה שפחות.
מזמן הייתי סוכנת כפולה בעצם, מאז שעשיתי מחקר איפה אני עומדת לבלות שנה או יותר מחיי, וראיתי את תמונתך לראשונה. כבר אז חיכיתי לראות איך תראה במציאות.
כמו סוכנת כפולה טובה, כנראה שכבר אז סימנתי את המטרה, ובדרכים עקלקלות והרבה סבלנות ותכסיסים אני מתקדמת ליעדי. אינני יושבת ומחכה. אני מתעמרת בך בחזרה בכול הזדמנות, אבל בקטנה, ובחן, או כך נדמה לי. מתישה את האויב.
באהבה כמו במלחמה אין חוקים.
אומרים שאישה יכולה לשגע גבר אם היא באמת רוצה. כנראה שאני באמת רוצה. הגוף שלי רוצה, משהו בי רוצה, הרגשות, הפרומונים, אלוהים יודע מה זה. המוח שלי המון זמן אמר לא. וכן. ולא. ולא כדאי. וכן ולא. ונדמה לך, וזה לא הזמן, ואין לך אומץ, ויש לך. ותברחי כול עוד את יכולה. וגם תחיי. תחיי באמת. אל תפחדי. תלכי עד הסוף, תסתכני, גם אם תעשי טעות פטאלית ותפלי על הפנים, תחיי עד הסוף, בתשוקה בתאווה. הכול עדיף על חיים של פשרה חרישית.
אז מישהו יבכה בסוף. אוקיי. הבנתי. אבל אני מקווה שזו לא תהיה אני.

Don’t want to jinx myself but for the last day and a half I have been feeling good. Real good. Don’t know where it’s going yet but I am real excited. And that’s all I want, hope, possibilities, new projects, something to look forward to. And I want that feeling of aliveness, that feeling that I am starting to have again, that someone can view me and see the best in me, the most that I can be: young, smart, sexy, funny and vibrant, …
Gosh I have missed that feeling.

Until you say yey or ney, nobody has a chance with me. Not even the one who is actually with me. I sadly came to realize it. You are both the symptom and the problem. Call it transference, call it a crush, call it an age old phenomenon of the young girl falling in love with the older professor and superior. Call it whatever you will, the gun was presented at the first act. After the first time you helped me so much, argued with me and rewrote me over emails through Saturday night, (guess you were not going out that evening ha? You spent it with me). Then I told you on Monday that I hoped I didn’t take too much of your weekend and you said I took very little of your weekend. We then talked, and at the end I wanted to touch your arm just below the shoulder to say thanks and to actually touch you, really touch you, feel the texture of your shirt, the warmth of you. And I put my hand out and almost reached it, but stopped just before touching it, my hand open. It was an awkward incomplete movement. You don’t go touching your male superior goddamit you stupid girl-I told myself. Was this the smoking gun? Cause you did the same to me a few weeks later, almost touched my tattoo on my shoulder but not really, with your long finger, stopped just a few millimeters short. Or was the smoking gun long before-you little teaser you. You started it all with your double meaning lingo. Professionally you created me in your image. Now take responsibility. The question will be asked one day, and I hope you will ask it or talk about it first. You are the superior, the professional. Lead the way, don’t just act out. And so the question will be asked. If we were both single at the same time would we have dated each other?
I know I need patience. The right moment will come for the question to be asked. I am not going to blow my chances by an emotional outburst, neediness, or just asking out of the blue, exposing me, pathologizing you. I just wait in patience, and it costs me so much. But I know this is the solution. One day it will come. At the right moment.

I steal a few minutes to write of you, before a long barren weekend begins. I came back from a long vacation, and again like before I am cruising this little town. On one axis they all are: my house and yours only a mile apart. We shop at the same grocery store, we go to the same gym. (I met you there once). All on the same axis. And of course work and school, where I write my research and where you teach. I am not a stalker. I never come when you teach. I come in the afternoons. So I shop a lot for groceries and exercise a lot, and write. And I will not lie, I turn my head a little to look at your house when I drive by. Though this city is small, we don’t meet much by chance. I keep hoping you will pass by school now and ask what is it that I am doing in the computer lab like you did once. “I am writing in my secret blog” I will then tell you, or not. I might lie and say that my internet is not working so I stopped by after gym to check my mail.
P, as in pathetic, I know,
I need my dose of you, I came back and all I got is a quick “hi-how are you-fine-and you?-fine.” We were again hurrying each to our own direction, and that was that. That was all. I miss that feeling of being high on drugs that I feel after meeting with you, wired, like someone connected me to the socket and charged with energy. Like cocaine but better. I snorted one line of cocaine in my life. I was offered it at a party where you were. You were talking to my good master and I was anxious as hell, and went down, was offered a line and took it eagerly. The two of you talking so politely, that was too much for my shaky nerves. Life imitates bad art.
So this is all I get. How are you.
After three weeks, after we had a meeting before I left, that was oh so like a date, even more then the other one. A long odyssey into the night it was. It started when you said you are in a hurry and I asked if you were taking your girlfriend to dinner. Of course classily you did not respond to this. It was Friday night, people begun going out, the coffee shops were full, you offered me your coat and that we sit outside. I politely refused. Then after landing in a dark coffee shop where there was no room available we sat in the dimly lit quiet hallway in that old building for consultation and coffee. and unless I am totally delusional the transference was smoldering. After we finished talking and smoked together, you were not in a hurry anymore.
So this is it, Hi how are you. That is all I get till next week. Enough to make me crazy again. I would take you any day. I would take you a thousand and one nights (straight)
Hope you have been well.

התגעגעתי אליך, נורא,
ואני לא אגיד לך.
לפחות בפני עצמי
אין לי יותר בושה, אין יותר אשמה,
אהבה נכזבת, בראש שלי, אז מה?
אולי הגבר היחיד שרציתי ולא השגתי היית אתה.
כישפת אותי, קינאתי בטרוף, הייתי מטומטמת, הייתי תמימה.
אם לא יהיה גם כלום, לא אומר לך מאומה.
אני פחתולה מלוכלכת, מתחנפת בערמה,
תמיד יהיו אחרים שיחוסו עלי, שישליכו לי דבר מה.
באתי לאהוב את החתולה שבפנים,
כי חתולים אף פעם לא נופלים על הפנים
לחתולים יש תשע נשמות וכך גם לי,
אז כשאפול אפול על הרגליים שלי

אמרתי לה תמיד- עמלק,
רק חצי ערבי, אבל נראה ערבי שלם, קטן, רזה, לא הכי צעיר, לא הכי יפה.
תסתכלי עליו לא תגידי משהו מיוחד
ראיתי מלא כמוהו בארץ ועוד יותר יפים ממנו,
באמת שלא נסעתי 7000 מייל בשביל להדלק דווקא עליו
אבל את צריכה לראות אותו בפעולה אמרתי לה.
איך שהוא מזיין את המוח... לא מזיין, עושה אהבה עם המוח שלי, באיטיות בשרמנטיות
את רואה איך הוא משהה את המשחק על הקו הדק בין מקצועיות וארוטיקה
מסתכל עלייך בעיניים הגדולות הכהות שלו ולא מוריד אותן, ורוצה לדעת הכול עליך בעיניים.
כמה שתספרי לו, יהיה יותר סקרן. סיפורי השואה של סבתא שלך, טראומות הילדות שלך,
מה זה כול כך מעניין אותו? אני לא אחת המטופלות שלו. ובכול זאת...
את רואה אותו בונה מפה רגשית שלך רק מהעיניים שלו. והוא שואל את השאלות הנכונות. ואין לו אלוהים, הוא לא מפסיק להתגרות בך.
ואפילו לפני שהוא בא ללמד אותך דברים מקצועיים הוא יכול לשאול משהו כמו
"את רוצה לעשות את זה בדרך הקצרה או הארוכה?"
או להציע לך "לגלוש עם הכסא שלך" לכיוונו (כדי לראות יותר טוב את הנייר עליו הוא כותב)
ואת חושבת, למה הוא בוחר דווקא את הניסוחים האלה לעזזל
ואת רוצה רק לגמור.
והייתה לי תוכנית רדיקלית, אם אני כבר בביקור כאן
למצוא אחד שנראה בדיוק כמוהו - יש כאן מבחר כול כך גדול, זה לא יהיה קשה.
ופשוט כדי להוציא את זה מהמערכת שלי, לעשות לו את כול מה שדמיינתי לעשות לעמלק שלי.
עמלק לא שלי : (
(עמלק של חברה שלו הסוסה.)
אבל אני יודעת בליבי, שגם אין לי אומץ, וגם זה לא יהיה אותו הדבר.

We met for consultation
Of course it felt like another date
and you taught me better
and consoled me as we sat in the dimly lit hallway
For the not so professional decisions I made,
You were once so much like me you said.
You then told me how you messed up
And you looked into my eyes, you sat so close,
And my heart was so full. I craved for you.
I thought your narcissism is paper thin.
Because you also brought me to where I was.
To where I would only come to you and confess my mistakes.
Because with my work you were always so protective and gentle
Even when you were honest and said my interpretations were bunk
You said it kindly, and with a smile and spark in your eyes you said,
“I know you can dig deeper, so go do it. The answer is in your head.”
And when we met I saw that you did not wish to tease me anymore.
You could allow yourself to relax and be less guarded then before
And you asked about my good master, you listened carefully,
You were very invested in finding out if he was good to me.
I couldn’t tell you my life was in ruins
My pride stopped me.
I could just give you a few clues and see.
So what will it be?
I cannot give you up. It will devastate me.
I will just wait for you and hope one day you will be free.

I released you.
Until I saw you again
And I understand
that I cannot release the fantasy
I just can’t.
I have waited all last year
For the pretty one to leave,
The one you asked out in the end
And of course she refused.
Cause she could get a prettier and younger boy
And I was jealous, but I knew
When she leaves I will have you.
Because I will stay.
I was next in line
to become your favorite.
And I am pretty but not as her,
But then again, you are not handsome either…
Would I have become your favorite?
Will I ever know?
Would you mess with another masters’ women?
I hoped you would.
Cause my master was good
But our castle began cracking
My heart began cracking
And I wanted a new master
and hoped that maybe…
because in very sophisticated ways
you always asked about my home life, about me.
but then you found another so soon.
And again I am not the favorite
I didn’t have a chance.
Now my castle is breaking down,
My good master is too busy, too sad to deal with me.
We communicate behind thick walls of pain and tears.
I am more alone then ever. I suffer silently.
I cannot say what will happen tomorrow.
Where I will be.
So I wait for you again
Cause I can’t seem to be able to release you,
You are one very fragile constant you see.
I once thought the future was so bright,
My eyes were closed but now I can see,
That I have nothing to hang on to but me
My pain, my broken dreams my agony,
My dreams of you, my delusions, my fantasy.

אמרתי לה: "יש בי משהו שאוהב כאב, מזוכיסטי. גיליתי זאת רק לאחרונה.
אולי זה מה שאנחנו מחפשות".
"אני לא חושבת, היא אמרה, יש משהו עמוק יותר, אבל ספרי לי על הכאב"
"כאילו רק מישהו חזק, שיקח אותי ויעשה בי כרצונו,
את יודעת לא ממש כרצונו, כול מה שהוא יודע שאני מרשה לו לעשות לי,
שיעשה את זה, שיוציא את זה ממני"
"יוציא את זה ממך?"
חמישים דקות עברו להן, ולא היה לי זמן להבין את מה שיוציא ממני.
בבית חשבתי- שיוציא ממני את החיה. החיה שהייתה פעם חיית בר,
שכלואה בפנים, וכשיוציא אותה החוצה בכאב והשפלה, לא כי הוא רע,
רק כי הוא חזק, ואוהב אותי, ואני לא יכולתי לבד
ובטחתי בו בסודותיי האפלים, הכואבים המבישים
ובחרתי רק בו לבקש את עזרתו,
שיעזור לי לטפל בזה, להוציא את זה דרך יסוריי,
אז אולי יגמרו הכאב וההשפלה אחת ולתמיד.

I got my sign, and I am brave enough to try,
to fix my life or to start over if needed
as everything is collapsing around me.
And I let you go. I release you.
You were just a symptom
You are not the problem.
I wish you will find what you are looking for,
And if it’s her, so be it.
I understand and I accept.
And if the timing will never be right
for us to try, so be it.