סקיצות מחיים דיספונקציונליים

כבר מזמן לא היה לי כול כך רע, וחסר אונים, כמו בסרט, חלום חיי הנורמטיבי מתנפץ לנגד עיני, אהבתי לבן זוגי שהייתה כול כך יציבה, ברורה, אהבת חיי- אמרתי אלפי פעמים- נעלמת לאט לאט ובמקומה מתגלים השקרים ששיקרתי לעצמי, הפגמים, הטיוחים שבמערכת היחסים הזאת, אוי והם רבים רבים. ואני לא יודעת אם אפשר יהיה להרכיב את זה מחדש. לעשות הפסקה כדי לחשוב אי אפשר בלי עורך דין אמרו לי. ולעזוב עכשיו יגרור ברדק אטומי במסלול המאוד נוקשה אליו הכנסתי את עצמי מרצוני. עוד חצי שנה עוד חצי שנה ככה אני אומרת לעצמי. עוד ק'צת וזה יגמר. משהו יגמר. עוד נראה מה.
איך אני יכולה להרכיב את יחסיי מחדש כשמולי פעמיים בשבוע הקטליזטור שגרם את כול זה, לא גרם, פשוט היה לידי, היה הוא עצמו, קצת סדיסטי, קצת נרציסיסטי, קצת סקסי, קצת אותנטי, קצת ביישן גם למרבה הפלא, קצת מחפש משהו בעצמו. זו אני שפשוט בלי אזהרה התחרפן לי המוח בגלל הטרנספרנס, הדיסטנס, הפנטזיה, הפנטזיה שמישהו באמת יראה אותי, באמת יכיל אותי. באמת יהיו לו העוצמות להסתכל על הצדדים האפלים.
בגלל זה את כול הזמן מדברת על העיניים שלו היא אמרה לי.
אני מנסה להתכחש לפנטזיה ולבדוק אותה בו זמנית, צוללת חופשי ללא מצנח.
בגלל זה זה דינמי, כי הנפש דינמית, רוצה ביחד את מה שמותר ומה שאסור, יום ששוני הוא יום אסוני.
פנטזיה? מציאות? סיבה? מסובב? ואולי הוא בכלל אהבת חיי? נו מה הסיכוי לזה מפגרת שכמוני?
אני חושבת שאו שאני לגמריי עזבתי את המציאות, או שאני רואה את הנולד פשוט. יודעת מה יקרה, ואינני יכולה לחכות. או גאונה או פסיכית. לא יכולה להחליט, ואולי קצת משניהם.
אני לא יכולה לקום בבקרים, לגרור את עצמי מהמיטה, אז אני מאחרת, בדרך טסה במהירות 80 מייל אני חושבת, סיבוב אחד לא נכון של ההגה וזהו. ואולי טוב לי מותי מחיי? אני בכלל לא הטיפוס לעשות שטויות, יותר הטיפוס לעצור את אלו שעושים שטויות כאלה אבל גם אני רק בן אדם. כבר שנה ושלושה חודשים מטורטרת ככה. ואני לא יודעת איך להתמודד עם התשוקה והמוסר כליות. מה יותר גרוע- לכתוב בלוג שלם על מושא פנטזיה בלתי מושג, להתגנב כשבן זוגי ישן, למחוק את ההיסטוריה, לספר לחברות את פרטי הפרטים של צרותיי כבר 100 ימים או פשוט פעם אחת לבגוד ודי?

These last weeks I have been just running loops in my brain about what to do, and knowing that there was nothing to do really but wait wait wait. The worst feeling is being able to do nothing. (Unless you want to make some stupid emotional decision that will mess up your life entirely). I came to fully appreciate recently, how, just like in chess, every move you make has ripple effects, so far reaching, that it is just scary and crippling. I do not dare to make almost any movement without my 3 advisors, the ones who shrink the shrink. (Thanks by the way) And then I made a move, took your great letter (that also cost me tears, flirting and back and forth rewriting) and sent it with my other stuff to many places to get away from you. And if all else fails I have also put in a request to stay, but when asked about what departments I wanted I did not choose yours. Will you ask me why? Will you believe me when I lie? God I hope to get away. Two years I carry this inside. Cannot do a thing about it. I cannot continue like this. I am only human. Weak I know, unfaithful and guilty-both in my mind, cannot let you continue to drive me kuku. Anyway it will turn out to be, it will remove one set of handcuffs of our hands. One boundary. At least as far as ethics go allowing us to mess with each other if we chose to.
Now I wait and see what place will take me. And what will our relationship look like when we both know that in 6 months I will set you free. How will our last meeting be?
Will I open my mouth finally? Will you say something to me?
I am planning my moves carefully. How to get you to not end it in your office, but in a nice quiet place over a glass of wine, a pint of beer, heck, even coffee will be enough for me. I want you to ask me out casually to celebrate the end properly. And from there… we’ll wait and see.

Me: I didn’t understand a word of the message you left me, but you sounded disgruntled at the beginning of it....
He: I said that again you passed next to me in the hall, and I tried to say hallo to you and you didn’t give me the time of day.
Me: that’s not true! I acknowledged you with a look, (he bursts into laughter), and you acknowledged me back with a look… (He continues laughing). Boy! You are so sensitive!
He: (amused) yes, very sensitive…
Me: or is it just about me?
He: (laughs again) yes, just about you…
Me: (with a sweet sigh) oh….. I’m flattered…
He: (changes the subject real quick)

אולי זה בגלל סבתא זכרונה לברכה ואהבתה לסרטים המצריים של יום שישי
עם הגברברים היפים-מכוערים האלו. כוכבי הקולנוע הערביים.
כמו מהסרט הערבי נראית כשראיתי אותך לראשונה. משהו דיגדג בקצה ההכרה, משהו שראיתי פעם איתה, משהו מתוך תמונה ישנה דהוייה. אני וסבתא ביום שישי על הספה הירוקה. הערצתי אותה, עשיתי הכול איתה, צפיתי בסרטים לא לגילי איתה, שתינו לא הבנו עברית לא כל שכן ערבית, אבל גברים הם נאים בכול שפה.
זה מה שחשבתי כשראיתי אותך
רטרו כזה, סבנטיז, עם החולצות המשובצות והמכנסיי בז', משהו כדי שתהיה מסך ריק, כדי שבטיפול לא כול כך ישימו לב אליך.
והעיניים הגדולות השקועות הכהות שלך, כמו מלפני 40 שנה שלפו אותך.
ככה אני גם אומדת את גילך
"הוא לא כזה מכוער כמו שאת מתארת" היא אמרה לי כשהראתי לה את התמונה שצילמתי בסלולרי "דווקא די חמוד"
תודה נשמה.
אתה יושב על הכורסה שלך עליה אתה מתרווח שעות ארוכות
ומביט במטופלים בעינייך הגדולות, שליו מאוזן ואמפתי.
אם הייתי צריכה לשכב על הספה הזו ככה מולך חמישים דקות הייתי משתגעת מזמן
(לא שאינני משוגעת גם ככה)
אני מתפללת למרות שאיני מאמינה בכלום (אפילו לא במה שאני חושבת)
מתפללת שיום אחד אקום ודי. אפסיק לחשוב עליך, לחלום עליך, תצא מתוך חיי.
מישהו יבכה בסוף ואולי אם זה יגמר בבכי זה עוד יהיה טוב. עדיף מהתמוטטות עצבים, הלוואי שרק בבכי זה יגמר.
מה לעזזל אתה חושב עלי אני מתה לדעת.
לא מחניף לך?! אני צעירה ממך בעשור שלם הייתי אומרת
פעמיים נפלט לך בטעות שאני חתיכה, ושהשיער שלי יפה.
איך אני מחכה שתכשל בלשונך. את שאר המחמאות שלך לשכל ולכשרון שלי אני מכירה...
זה לא חדש. אני רואה איך אתה בודק אותי כשאתה הולך מאחוריי. תפסתי אותך מביט לי על התחת. בטח שאני רואה. את העיניים שלך גם על החזה אני מרגישה.
מבחינתי תסתכל, בבקשה,
ואינך מעז לומר יותר. זה לא מקצועי. גם אני אינני מעיזה.
אם הייתי מעיזה היית מעיז גם אתה אולי. ויש לי הרבה מה לומר.
את מה שאתה שונא במראך אני אוהבת. במיוחד את הזיפים.
אמרת- "נראה שיש לי שפם בתמונה". (התגלחת בבוקר, אני צילמתי בערב)
במקום לומר שלדעתי זיפים זה מדליק שאלתי אם למחוק ולצלם תמונה אחרת. אמרת שלא. חיטטת לי בתמונות בסלולרי. ניסיתי ולא יכולתי לחטוף אותו ממך.
"תמונה יפה" אמרת על תמונה איומה שלי. וצילמת אותי בחזרה ממולך,
בלי הכנה יושבת על קצה הספה מתוחה.
כן, סבתא, זכרונה לברכה, כול כך מוקדם ממני הלכה, היא הייתה אוהבת אותך.


ואף שכאילו כלום לא השתנה
מעונה לעונה הלב יותר נכנע

מיקה קרני

הלו! מתפרקת פה! יש למישהו משניים וחצי קוראיי עצה מה לעשות?

רק עוד אחת קטנה שמחכה זה מכבר
(להעלאת המורל)

-אני לא מרגיש טוב, אלרגיה ואסתמה, אז אהיה היום קצת יותר מטושטש מכרגיל
- כן גם אני כואב לי הראש כי דפקתי אותו בטעות בתקרה. אתה חושב שזה יכול להיות מסוכן?
- לא את תהיי בסדר. אתה קובע בפסקנות
- אתה חושב? אני לא מרגישה כול כך טוב...
- יש לך סחרחורות?
- כן, קצת, וגם כאב ראש כזה עמום. (ממששת)
-(חושבת- עם כול הידע שלך בתחום אין איזה בדיקה שאתה יכול לעשות לי?)
-תראי לי את העיניים שלך...
- (מורידה משקפיים, נועץ מבט קרוב מאוד בעיניי, נועצת מבט מקרוב חזרה בעיניו הגדולות)
-לא, את תהיי בסדר, קובע בפסקנות
(שמה יד על החזה- הזרת על הציצים) פשיו... איזה מזל!

How you gon' win when you ain't right within?

Lauren Hill

Looks like it all went wrong
What am I to do? What am I to do?

The Magic Numbers
Forever Lost

כן כן נאלצתי לצלצל בעצמי אליך, מכתב המלצה בכול זאת.
קיויתי שאראה אותך בעבודה אבל רק עברתי על ידך היית עסוק בשיחה
לא הבחנת בי והלכתי הלאה
אחרכך בחריקת שיניים התקשרתי לשאול מה קורה, לבקש המלצה
חצוף שכמוך. אני מחרימה אותך.
נכון שהתקשרת חזרה.
נכון שדבר ראשון בלי שלום, בלי מה נשמע, בלי הקדמה אמרת בטרוניה
"התעלמת ממני בבוטות היום!"
- "היית עסוק בשיחה". אמרתי אחרי שזיהיתי שזה אתה.
(לא התעלמתי מכול כך הרבה אנשים היום)
- זה בסדר אני לא כועס
- כמו שאני לא כועסת שלא ענית לי על האימייל.
- יפה החזרת לי... אמרת
אחרכך אמרת שאתה עסוק משוגע, מנסה להספיק הכול לפני חופשה קצרה
צריך להעיד בבית משפט כשתחזור בחזרה. (שמחת זקנתי )
אוקיי- לא נכון, הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם
לראות אותך עד מומחה,
בחליפה ועניבה אני מודה, אתה נראה פתאום עוד יותר רציני ועוד יותר נחשק.
תתן לי המלצה מדהימה אמרת, אני יודעת אילו דברים טובים אתה חושב עלי אמרת
יופי לי. בכמה עלתה לי המלצה זו אתה יודע?
וכן אתה רוצה להמשיך לעבוד יחד בקרוב כשתהיה קצת פחות משוגע.
(איכשהו אני לא רואה את זה בכול זאת. אני כבר סקפטית בעידן שאחרי המפלה.)
את עצמי אני יותר לא משלה.
הלוואי היה לי זמן למלא עצמי במשהו אחר.
המרוץ אחר הגלימה הגיע לשלב הסופי. המרוץ לקו הסיום, עכשיו חייבים לתת מאמץ אחרון
ואני, ללא כוח תשושה
כמו חיות ניסויי מעבדה
שמסובבים אותן על הגלגל ללא שינה.
בסוף מרוב לחץ הן מורטות לעצמן ת'פרווה.
לא אתה גורם את הלחץ הזה, יש מספיק גם בלעדיך.

בימים אלה כשהכול נדמה כמתפורר סביבי, אני חושבת, ומה הלאה?
שנים לא רציתי לדון בנושא אפילו, גערתי בכול אחד שניסה להתערב,
בקושי התאוששתי בעצמי מילדות מחורבנת,
בקושי ביגרתי את עצמי, לימדתי את עצמי, שיקמתי את עצמי,
ועכשיו כשאני בזוגיות כולם פתאום נראים כרואים בי רק רחם.
ואני, שנים ראיתי בו מין אפנדציט ברחם שלי,
נספח בגופי שלא ביקשתי את קיומו
משהו שעלי עוד להחליט אם להשתמש בו או לא
והיום אני יודעת, כנראה שאשתמש בו יום אחד
אבל אני רוצה להיות בהריון מהגבר הנכון
בזמן הנכון, מתוך רצוני החופשי
אני רוצה להיות גאה בבטן שלי, ללטף אותה
להיות גאה שיהיה לי ילד מהאיש הזה
להיות מאושרת, שלמה, עם האיש הזה
האבא של ילדי.
לא מתוך פשרה.
מתוך גאווה.
אבל מיהו האיש הזה?

אין לי כבר כוח לטלטלות הרגשיות האלו
כבר לרגע חשבתי, אולי ישתנה המזל שלי
והנה גם כשזה באינטרס שלך אתה לא מחזיר אימייל. כן כבר 11 יום החלק של הפרוייקט שלנו תקוע אצלך. לפני ארבעה ימים שלחתי מייל לשאול איך הולך ואם אתה צריך עזרה- ואין קול ואין עונה. חופש עכשיו ארבעה ימים דרך אגב. אין לך תרוצים, בטח שלא לזה שאינך עונה לאימייל מה נשמע שלי. בית הלל גורס שאתה עסוק וזה לא בראש סדר העדיפויות שלך. בית שמאי גורס שזו דרכך הדפוקה להתנער מכול העניין אחרי שהתלהבת כול כך. בכול מקרה זה לא טוב. לא מנומס, מגעיל אפילו הייתי אומרת. אבל מה חדש?
ואני? נמאס לי. כול פעם נמאס לי מחדש אבל הפעם נמאס לי באמת. או אולי הבנתי את הרמז אם היה כזה. באמת אני מרימה ידיים. מה גרם לי לחשוב אחרי שפעמים רבות התחמקת מלענות לי שאם אציע לך להתקרב עוד יותר תפסיק להתחמק ממני? מה באמת?
אבל הייתי חייבת לדעת שניסיתי הכול. ובאמת עכשיו אני יודעת- ניסיתי הכול. אז אני מרימה ידיים, נופלת על הרגליים, אורזת את גאוותי הפגועה ומהר יותר מנאד ברוח אעלם מתוך חייך. כנראה שאכן זה יהיה הסוף עוד מספר חודשים כמו שדימיתי על הספה במשרדך: שלום, תודה, מכונית, כדור הרגעה. אני מודה. נחלתי מפלה.

שנה וחצי ג'יננת אותי, חירפנת אותי, או אני את עצמי, רק רציתי לברוח ממך, חשבתי ודמיינתי איך נפגש בפעם האחרונה, אני אשב על ספת העור במשרדך, אודה לך על כול מה שעשית למעני ואז בשליטה עצמית מלאה, אקום ובנעימות אומר לך שלום, ואחרכך אולי אפילו כבר ברכב, יתפרצו הדמעות, אתפרק לחתיכות, אולי אפילו אקח כדור קטן לבן, שירגיע אותי קצת, שאכין מבעוד מועד כדי שעד הערב לא יראו עליי. ואז אולי אחרי האבל, יהיה לחיי איזשהו סיכוי לחזור לקדמותם.
אבל הסוכנת הכפולה... באה והתערבה, היא אספה הרבה מודעין על גחמות אדונה, חיברה נקודה לנקודה, והציעה לך להמשיך לעבוד ביחד על פרוייקט משותף. לא יכולת לסרב, לא רצית הסוכנת באה בדיוק בזמן, אפילו לא היססת, הסכמת מיד. בהתלהבות. אפילו אמרת שאתה מוחנף שבאתי אליך עם הרעיון. יתכן שטמון גם כסף טוב בפרוייקט הזה, אתה חשבת עליו בקוים לא מוגדרים אולי מזמן אבל היה קשה לך לבד. מסתבר שאתה ביישן. אבל היא באה וחיברה את הנקודות. אומרים גם עכבר לעתים יכול לעזור לפיל.
נשמות באמת טובות אמרו לי למה לך את זה? את באמת בטוחה שאת רוצה אותו עוד בחיים שלך לזמן בלתי מוגדר את הסבל הזה? איזה סבל אני שואלת. סבל היה קודם. לפחות אינני נוהגת עוד לכול מקום שומעת את"בלק" של פרל ג'אם ואת "שער הרחמים" בלופ.

I know you’ll have a beautiful life
I know you’ll be a star in somebody else’s sky
Why? why? why?

בתוך ליבי יש צעקה והיא גדולה, הראו לי את שער הרחמים.

לא אינני סובלת, אדרבה אני מלאה באנרגיות חיוביות וחדשות, אנחנו נפגש עוד הרבה, לא אאבד אותך, זה הדבר הנכון אני מרגישה בעצמות.
ואת, נשמה שכמוך שאומרת- אולי כשתראי אותו באמת, תכירי אותו באמת, תראי שהוא לא הירח בשמיים.
אולי.
בינתיים אני חושבת כמו שאמה אמרה לעצמה:
Wish it she must, for his sake—be the consequence nothing to herself, but his remaining single all his life. Could she be secure of that, indeed, of his never marrying at all, she believed she should be perfectly satisfied.
EMMA Jane Austen