שדה פרחים

אני מצטערת שיש בי חלק שחושב שמגיעה לך כל דקה של הסבל שאת חווה עכשיו, על כל רגע של גיהינום שאני הרגשתי בשנתיים האחרונות, והיו הרבה. ושקשה לי לגייס כלפייך חמלה כרגע כי רוקנתי את כל המשאבים שלי על לטפל בך ולנהל את הרגשות שלך. וגם לא סבלנות. ואני מותשת. ואני לא חושבת שעשיתי משהו כל כך רע, האמת. ותגידי תודה שזה לא היה הרבה יותר גרוע, ולא הרבה יותר מוקדם, ולא הרבה יותר פעמים. ושבכלל נשארתי. כואב לי לראות שכואב לך. אני כרגע מרוקנת לחלוטין ואין לי כל כך מה לתת לך יותר, לפחות עכשיו. כל הרעיון של לקחת ספייס היה כדי להתמשאב חזרה, אבל לקחת ספייס רק גורם לך למצוץ ממני עוד משאבים, וכל ניסיון לספר לך על מה שפוגע בי וקשה לי מסתיים בתוהו. לפחות בברלין תהיי עם חבר שלך ולי תהיה דירה עם חתול לעצמי. אולי אז סופסוף תניחי לי להיות. לא יודעת. עצוב לי שאלה הדברים שאני חושבת ועוברים לי בראש, עצוב לי כמה שכואב לך, עצוב לי המרחק והכעס והכאב שבינינו. וגם אני מרוקנת לחלוטין, באמת. ונמאס לי להצטרך להצדיק את מה שאני צריכה ורוצה, נמאס לי לשים אותך לפניי ולפני מה שאני צריכה. זה כאילו כל פעם שאני שמה שם גבול את מתמוטטת. אולי אני יכולה ללמוד לשים את הגבולות בצורה רכה יותר. אבל זה גם לא נראה לי ישנה יותר מדי.

השבוע האחרון טס בטיל, ואיכשהו אני בהודו קורסת תחת עומס. הוספנו עוד קורס בבוקר, אז עד 2 אני בלמידה, שבימים האחרונים התחילה להיות לי מוזרה בדינמיקה הקבוצתית שנהייתה עם תלמידות אחרות. המורה מעצבן אותי יותר מיום ליום. וביקשתי עוד עבודה והם הביאו לי יותר ממה שביקשתי אבל לא אמרתי כלום כי רציתי את הכסף, אבל זה גרם לי לעבוד אתמול ושלשום עד 10 בלילה והיה קשוח ברמות. היום אני מתחילה חפיפה על עבודה חדשה עם מישהי שהכרתי כאן בכפר, עבודה שתכניס לי יותר כסף אבל ייקח זמן עד שייתנו לי עוד לקוחות ואשתפשף מספיק. בינתיים אני קצת בלחץ מתקופת המעבר הזאת בין העבודות, לא רוצה שיהיה לי יותר מדי אז אבקש מעט שעות מהעבודה הנוכחית, אבל גם פוחדת שבסוף יהיו כמה שבועות שלא אעבוד כזה הרבה. אולי זה גם לא נורא כי אנחנו מתברר טסות לברלין שבוע הבא? לא יודעת איך זה קרה, לא ברור לי. איך פתאום זה הגיע. ואני לא יודעת אם אני מוכנה לעזוב את הודו, הייתי ממש מבואסת מזה כמה ימים שבוע שעבר, והבת זוג קלטה ואמרה אוקיי אפשר להישאר פה עוד אם זה מה שאת רוצה. כי החלק של אירופה הוא יותר מה שהיא רוצה, ואחכ נטוס לארהב למשפחה שלה וזה לגמרי בשבילה, אז היא אמרה אם את רוצה עוד הודו נישאר פה. אבל חלק מהסיבה שרציתי עוד הודו היה כדי לפגוש את הודית, ואחרי כמה ימים של אבל השלמתי עם זה שנעזוב ושלא אראה אותה, ומשהו בדחיפות לראות אותה ירד, וגם בעוצמת הרגשות כלפיה.

אם נרצה להספיק את כל מה שאנחנו רוצות באירופה, עכשיו זה הזמן הנכון לעזוב. ואנחנו יכולות ומתוכננות לחזור לפה שוב בחורף. חשבנו שוב תאילנד הודו, אבל אני גם חושבת שאולי עדיך להתחיל מהודו אם אני כל כך רוצה להיות כאן, ואחר כך דברים אחרים. יש בי אבל לעזוב. אני מרגישה שהיה לי כאן משהו בחיים קודמים או לא יודעת מה, התאהבתי בהודו לחלוטין, אני רוצה לבלות פה כמה שיותר. לא אכפת לי מהחרא של הפרות, מהצפיפות, מהעבודה שקשה למצוא פה דברים בחנויות באותו אופן שאפשר במערב או תאילנד שהייתה הכי זמינה ונגישה. אני מרגישה שאולי זה המעבר שיהיה לי הכי עצוב בטיול עד עכשיו. לעזוב את תאילנד היה קשה כי היא הייתה מהממת, אבל פה יש לי משהו עמוק יותר, חיבור עמוק יותר למקום הזה. 

בטיפול הזוגי אנחנו מדברות על הנטייה שלי לרצות ולהתאים את עצמי לצד השני, ועל הדרך לשים את הצרכים והרצונות שלי בצד (מה שתמיד מוביל להתפוצצות שלי). ויש איזה מידה של זהירות עכשיו סביב הדברים האלה. בת הזוג אמרה שהיא פוחדת שאני לא מקשיבה לעצמי ועוזבת את הודו מוקדם יותר ממה שאני רוצה. הבעיה שאני כל כך בעומס עכשיו שאין לי חיבור לרצונות שלי. היה דיבור בהתחלה על זה שאולי היא תטוס לברלין לפניי לשבוע שבועיים, והמחשבה לטייל פה לבד הביאה לי כל כך הרבה נחת. אבל דברים השתנו ועכשיו זה לא על הפרק, ואפשר לעשות שזה יהיה על הפרק, אבל בתכלס גם נשמע מבאס לעשות את הדרך הארוכה הזאת לברלין לבד רק בשביל עוד טיפה זמן פה לבד. הזמן שלי כאן לבד לפני כן היה אוויר מתוק לנשימה, ועכשיו לא יודעת, אין לי חיבור לרצון, הוא כאילו התאדה. אני חושבת שאני צריכה להרגיע. לעשות לעצמי זמן לעצמי. לקחת פחות עבודה ולנהל את הזמן אחרת. אני גם לא רוצה שנעזוב את הודו כשאני עם הלשון בחוץ, בא לי לתת לעצמי איזה כמה ימים של נחת כאן לפני שנעזוב. אולי זה אומר שצריך לדחות את ברלין בכמה ימים, וגם את התוכנית של אחריי בכמה ימים.

אני לא יודעת למה אני מתעוררת כל כך מוקדם כל יום, אזור 6, אני ממש לא ישנה מספיק וממש מותשת, זה מוסיף לאוברוולם הכללי.

וגם באמת פשוט יש בי איזה אי שקט מהמעבר לאירופה, אחרי כמעט חצי שנה במזרח זה הולך להיות חד, במיוחד התוכניות שלנו לשבוע הוללות סקס סמים מסיבות בברלין. אני רוצה להיות רכה עם עצמי. אני חושבת שבימים הקרובים אני אגיד לבת הזוג שאני רוצה לכתוב לסמיקשה. להגיד לה ביי, שאני מצטערת שלא כתבתי לה עד עכשיו אבל הדברים בזוגיות שלי לא איפשרו את זה. לאחל לה דברים טובים ולקוות שנתראה בהמשך, כשאחזור להודו (אונסטלי זה כנראה לא יהיה עוד כ"כ מעט זמן, חצי שנה+-). אני עדיין לא יודעת איך לגשר בין הצורך שלי לטייל לבד לזה שאני מטיילת בזוג, וגם זה שלא הולך להיות הרבה מזה בחודשים הקרובים. אולי אני צריכה לקחת לעצמי חדר לבד לכמה ימים כאן. המחשבה על זה שלא יהיה לי איך לטייל לבד בחודשים הקרובים פתאום נחתה עלי ועשתה לי מחנק. איך להיות קשובה לעצמי בתוך עולם שדורש הרבה. שאלות.

אני מתחילה להיות יותר עצבנית ונרגנת מיום ליום שבו אין לי מספיק זמן לעצמי. למרות שהימים האחרונים גם פשוט היו עמוסים מאד בהרבה עבודה על המחשב. בעזרת השם שבוע הבא אתחיל עבודה חדשה מרחוק שתכניס לי יותר כסף, שידוך משמיים באדיבות בעלת בית הקפה החדש כאן בכפר. אני עייפה מאד עכשיו אחרי שסיימתי לערוך ולהגיש עשרה פרוטוקולים. אני ממש לא מרוויחה מספיק כסף בשביל החרא הזה. החלטתי להאריך את הקורס עבודה אנרגטית לשבועיים, היום סיימתי את היום החמישי. יש פחות תופעות מבאסות מיום ליום, למרות שברור לי שלפניי עוד דרך ארוכה מלאה בכל מיני שיטס. אין לי כוח להמשיך לכתוב האמת. עייפות רבה. שכחתי שהתעוררתי היום ספונטנית ב5 וחצי. יש מתח ביני לבין בת הזוג בגלל סתם שטויות, שלא הייתי צריכה לקרוא להם בפניה סתם שטויות, כי זה בטוח לא שיפר את המצב. לפעמים אני מרגישה כמו גבר מבטל, יעני אבא שלי. מחר בן 59, איך זה קרה. לא צריך לחשוב על זה עכשיו. יאללה לישון.

הלב שלי כבד מהמחשבה על לעזוב את הודו. הלוואי והייתי כותבת ספר בהודו במקום כל מה שאני עושה במקום. אני נזכרת בלפני חמש שנים כשאני והאקסית נפרדנו, והרגשתי שהמציאות התפצלה ל2, המציאות שבה אנחנו עדיין ביחד, והמציאות שבה אנחנו נפרדנו, שבה אני המשכתי לחיות ולהתקיים. וגם עכשיו זה קצת מרגיש ככה, שיש שתי אפשרויות של מציאות, ואנחנו נשארות ביחד, אני ובת הזוג שלי. וכואב לי בלב על המציאות שלא קיימת, זאת שאני מטיילת בה לבד בהודו ונשארת בה כמה שאני רוצה, עד שהויזה בועטת לי בתחת. שאני חווה חוויות רוחניות עמוקות, עושה את האנרג'י וורק הזה, אומרת להודית יאללה בואי למנאלי. מתחרטת על זה אולי. אולי לא. התחלתי קורס של עבודה עם אנרגיות, ואני מרגישה שאני רוצה לתת לזה את כל הפוקוס שלי, לא להתערבב עם דברים אחרים, האנרגיה של בת הזוג, גם לא באמת רוצה להיות עכשיו עם ההודית. ויש אפשרות שבת הזוג תיסע לפניי ליעד הבא, ברלין, ויש בי מקום שרוצה את זה, את הלהיות לבד. וגם יש בי מקום שבכלל לא רוצה לנסוע לאירופה. תנו לי להישאר בהודו. יש לי עוד כ"כ הרבה לגלות כאן. בעיקר על עצמי. אבל בת הזוג רוצה אירופה, והיא בכלל לא אוהבת את הודו, לא מתחברת פה, ואני רוצה להיות בזוגיות איתה, ואנחנו לא יודעות כמה נשרוד בנפרד, או איך זה בכלל יראה אם נבלה זמן בנפרד, וכמה זמן בכלל? והלוואי שלא היינו מונוגמיות עכשיו, אבל אולי זה כן טוב, אולי הרצון בהודית הוא ביטוי למה שקורה לי כשאני בזוגיות ארוכה ומחויבת, שאני מתחילה לרצות אחרות, וזה מרגיש נורא חזק ופטאלי. וכשאני שוקעת יותר מדי למקום הזה אני לא מרגישה יותר חשק לשום דבר, לא להודית, לא לבת זוג, לא להודו, לא לעצמי. הולכת על אוטומט, בחרתי בבת זוג אז אני איתה, אבל לא מרגישה כלום. וזה קורה לי לפרקים. והעצב הזה שאני מרגישה לקראת העזיבה של הודו, פאק, לא בא לי לעזוב עכשיו בכלל, בא לי לצאת לויזה ראן לנאפל עוד חודש ולחזור לכאן, ללכת ללדאק, לא יודעת, להיות פה עדיין. ומה זה אומר על הזוגיות? והעצב של המחשבה לעזוב את הודו, ולעזוב את הודו בלי שפגשתי שוב את סמיקשה, בלי שדיברתי איתה. ובלי שאני יכולה בכלל לספר לבת הזוג שלי על העצב הזה. אוף. אוף.

צריכה ללכת לעבוד עכשיו, ביקשתי וקיבלתי הרבה יותר עבודה השבוע ואני בינתיים לא בהספק טוב לקראת הדדליין.

עצבות כזאת שלא שוברת או מציפה, אבל גם לא מנחמת, לא מלטפת או נעימה. לא עצם בגרון, לא בדיוק. מורגשת בעיניים. בלב גם. אין מה לעשות איתה. קצת דמעות. קצת הסחות דעת. אבל היא פשוט שם.

הרעש של הנחל. הכאב בגב התחתון שלי, לא זזתי הרבה מהמיטה היום, בקטע בסדר. התחלתי לכתוב להודית שלי מכתבים בפתקים שהיא לעולם לא תקרא, אבל בלב שלי אני מדמיינת שאולי כן. זה עוזר לרגעי הכתיבה אבל לא יודעת, אולי אני עצובה יותר אחרי. בת הזוג בדרך אלי, תגיע לכאן בבוקר. מקודם התרגשתי, גם מחר בטח אשמח, אבל עכשיו יש בי רק עצב ששום דבר לא מזיז אותו.

אלך לישון. לא ישנתי הרבה בימים האחרונים. רעש הנחל מתוק. הלוואי ויכולתי להתרכז בו יותר אבל הטלפון שואב אותי. אני מתגעגעת לאמא שלי. כל יום אני אומרת שאתקשר אליה, כבר כמעט שלושה שבועות. לא שמעתי את הקול שלה חודש. היא עושה לי לייקים על כל הסטוריז. זה עושה לי עכשיו דמעות. אני מרגישה את ההידרדרות לתהום של עצב שאין לו תחתית ואני לא רוצה ללכת לשם. אנסה להישאר עם העצב שהוא אבן בלתי ניתנת להזזה, אבל מוצקה, יציבה. לא מדרדרת ולא מתפוררת לריק.

שוב ירדתי לתוך מאורת הארנב האינטרנטית אתמול בלילה והלכתי לישון מאוחר. לא 3, אבל לכיוון 1, ואז קמתי מוקדם מדי, אבל התעקשתי לחזור לישון והצלחתי לגרד עוד שעתיים. הבטן כואבת מאד הבוקר.

אתמול דיברתי עם הצ'אט וגוגל רבות, ניסיתי להגות תוכניות היפותטיות ללימודים. תואר בפתוחה? פסיכולוגיה? רק לקחת קורסים שיתנו לי את הבסיס של טראומה, פסיכופתולוגיה, אתיקה וכו'? לעשות תואר אחר קל יותר מפסיכולוגיה, אבל עם שילוב של הקורסים האלה כדי שאוכל לעשות תואר שני בטיפול באמנות/דרמה/וואטאבר? לנסות לסיים תואר בשנתיים? הצ'אט לא המליץ ואני נוטה להסכים. מתחרטת שלא שילבתי תואר בפתוחה עם הלימודים חסרי התואר של 4 השנים שלי? אין מה להתחרט, סבלתי מספיק גם בלי עוד לימודים. ובכלל, אין מה להתחרט, הכל מדויק וכו.

חיפשתי מטפלים אלטרנטיביים כדי לראות מה ההכשרות שלהם. עבודת צללים, ריפוי ילד פנימי, Somatic Experiencing, תיאוריית פוליווגל ומערכת העצבים (שזה הרבה מטפלים מוסמכים דווקא עושים, אבל לא חייב). מצאתי קורס חינמי שנראה רציני על תיאוריית פוליווגל. מצאתי עוד דברים על SE. מתעניינת הרבה בגוף, בסומטיות, וגם בצללים, מה שחבוי מאיתנו וזקוק לאהבה שלנו. 

אני לא רוצה להיות מטפלת, אני רוצה להוביל תהליכים, בעיקר קבוצתיים, שקשורים ביצירה אבל כן גם בחיבור לעצמנו, חיבור לאחר, חיבור לכוחות גדולים מאיתנו. אני עוד לא יודעת לאן הדרך שלי תוביל אבל אני מתחילה לאסוף את חתיכות הפאזל. אני יודעת שגיל 28 הוא ה-זמן לדבר הזה, והוא קורה על טורבו. 

ועכשיו עם הריפוי האנרגטי שאני מתחילה ללמוד, ואולי אלמד איתו גם טארוט, להעמיק את התרגול שלי בזה, זה עושה לי מאד טוב. אתמול מאורת האנרב הובילה אותי ללכתוב תרגילים וקונספטים לריטריט כתיבה שאני הולכת לעשות לי ולבת הזוג. אנחנו נהיה שפני הניסיון שלי לסדנת כתיבה שאני רוצה להעביר, בתור התחלה בזום. אני חושבת שממש בקרוב אני ארצה לצאת עם זה לעולם. אני מבינה שצריך פשוט לעשות, אחרת הדברים לא קורים. אפילו שמפחיד, יא וולי. עלה לי פתאום רעיון לריטריט כתיבה בהשראת קלפי הטארוט. יהיה שם גם חיבור לגוף, מדיטציה, ותרגילי כתיבה משחקיים שיעוררו את הדמיון והיצירתיות. המטרה היא לשחק על הדף עם מילים ולא לקחת את עצמנו ברצינות מדי. אני אוהבת את המבנה שהטארוט יכול לתת לזה. אולי זה לא מה שיהיה הכי מדויק לי בסוף, אבל אני חושבת שזאת התחלה ממש טובה.

האינטרנט לא עבד בשעה האחרונה ולא יכולתי לעבוד, וכאבה לי הבטן מדי ללכת למקום אחר. עכשיו נראה שחזר החשמל אז מקווה שאוכל לעבוד פה ולא ללכת החוצה כי ממש אין לי כוח. באלי לשבת להתרכז כמה שעות ולסיים עם זה.

יש לי חברה בריטית מהויפסנה, ישבנו זו לצד זו באוטובוס מרישיקש לדראמסללה ואז התברר שהיא גם עושה את הויפסנה, זה היה מן חיבור קוסמי כזה. היא גם הכירה לי את המורה שאני הולכת ללמוד אצלו ריפוי אנרגטי. אז היינו חברות בדרמקוט אחרי הויפסנה, נפגשנו כמעט כל יום, ואז היא נסעה ליומיים לביר ואני נסעתי לושישט, ועכשיו היא גם בושישט. פגשתי אותה לפני כמה שעות. היא סיפרה לי שהיא פגשה את סמיקשה בביר ורציתי למצוץ כל טיפה של מידע שיכולתי ממנה. סמיקשה אמרה לה שהיא חושבת עלי בכל בוקר ומקווה שאני בסדר. היא שאלה איך אני, היא ראתה בסטורי שהייתי חולה (ודווקא חשבתי שאת הסטורי הזה היא לא ראתה, חיפשתי את השם שלה, רציתי שהיא תדע שאני חולה ומסכנה). הבריטית אמרה לה שאני בסדר. סמיקשה רצתה לתת לה משהו שתיתן לי אבל שתיהן אמרו שזה לא רעיון טוב. היא מתוקה, סמיקשה, ילדה מאד מתוקה. הבריטית אמרה שהיא הסתפרה ושהיא נראית חמוד, אמרתי שראיתי בסטורי (וגם עשיתי צילום מסך כי זאת הייתה תמונה פשוט מקסימה שלה). מה עוד היא סיפרה. אה. היא עושה עכשיו עוד סדנת כתיבה, ואחרי זה היא לא יודעת מה לעשות, והיא חשבה להגיע לכאן, כי היא אף פעם לא הייתה במנאלי. חשבתי שהיא תהיה בביר עד סוף מאי ואז לא ידעתי מה היא תעשה, אבל מתברר שהיא חושבת להגיע למנאלי. הבריטית אמרה לב שהיא לא חושבת שזה רעיון טוב, אני חושבת שסמיקשה הסכימה. היא באמת מאד מאד מכבדת ואחראית, סמיקשה. היא ילדה מאד טובה. אמרתי שהייתי שמחה מאד לראות אותה אבל שזה יהיה כנראה מאד רע לזוגיות שלי אם היא תבוא, ונצטרך ללכת מכאן. ואני לא רוצה ללכת כי אני רוצה לעשות קורס של 28 ימים עם הקוסם. הייתי שמחה מאד מאד מאד לראות אותה, אבל לא בנסיבות האלה. בנסיבות שהיו מאפשרות. הבריטית אמרה שסמיקשה הייתה רוצה לראות לאן החיבור בינינו היה מתפתח, אבל היא מבינה שזה לא אפשרי עכשיו. היא עדיין לא בטוחה אם היא בקטע של בנות, או שזה פשוט היה אני. שאלתי אם היא בסדר, היא אמרה שכן.

מוזר לי לחשוב שהן נפגשו ושאני לא יכולה לראות אותה או אפילו לדבר איתה. הלוואי שיכולתי לכתוב לה או להתקשר אליה, אבל אפילו לחשוב על זה זה רעיון גרוע. אני מתמקדת בזוגיות שלי ומדי פעם מפרסמת בסטורי ואז בודקת אם היא ראתה. היא תמיד ראתה. ואז אני נכנסת לפרופיל שלה דרך הצפייה שלה בסטורי שלי לבדוק אם היא העלתה. השתקתי את הסטוריז שלה, שלא יופיעו לי בפיד, אבל אני בכל זאת בודקת ידנית כמה פעמים ביום.

אני חושבת עליה כל פעם שאני עושה מדיטציה. אני שולחת לה אהבה ואנרגיות טובות, מקווה שהיא יודעת כמה אכפת לי ממנה. אני לא רוצה לדבר איתה עכשיו או לפגוש אותה עכשיו כי אני לא רוצה להיאלץ להיות קרה או סתם מנומסת כלפיה. אני לא יכולה להיות משהו מעבר כשבת הזוג שלי מטורגרת ככה מהכל. 

זה עצוב לי עכשיו. כשחשבתי לרגע על האופציה לכתוב לה או לדבר איתה בטלפון, פתאום זה הרגיש כל כך ממשי ואפשרי. אבל אני לא יכולה. אני אוהבת את בת הזוג שלי בטירוף ואני לא רוצה להכאיב לה יותר. אני מנסה לתת לדברים להיות כפי שהם, ולהאמין שמה שצריך לקרות יקרה, ואם נצטרך להיפגש שוב ניפגש. יש לי תקווה בלב שניפגש שוב לפני שאעזוב את הודו. הבריטית אמרה, את יודעת, החיים ארוכים, מי יודע מה יקרה. זה נכון, שתינו בנות 28, מי יודע מה יקרה.

כשהתחלנו לדבר בסוף הקורס ויפסנה, שאלתי אותה מה תאריך הלידה שלה. היא אמרה לי משהו ביוני. למחרת ישבנו בבית קפה אחרי שבילינו את כל היום ביחד (מאוחר יותר היא אמרה לי, הרגשתי שאני נמצאת בדייט כל היום, אני יודעת שזה לא היה דייט, אבל ככה הרגשתי. ילדה מתוקה), היא אמרה לי, אני צריכה לשתף אותך במשהו. והלב שלי פעם, כי עדיין הכל היה מתחת לפני השטח, ואני ערגתי לה בלי לדעת שהיא עורגת לי, אבל עם חשד שיש בינינו מתח, ו oh boy כמה מתח התברר שהיה שם. והיא אמרה, שיקרתי לך, לא נולדתי ביוני. כשרושמים תינוקות בהודו כותבים לפעמים תאריך לא נכון, משהו שקשור ללימודים אחר כך, לתת לו אפשרויות. אז היא אמרה לי את התאריך שרשום לה בתז, אבל התאריך האמיתי שהיא חוגגת, ונולדה בו, הוא 25 במרץ. והיא הרגישה רע שהיא שיקרה לי. זה היה מאד מתוק מצידה. שמחתי שהיא סיפרה לי כי ככה גיליתי שיש בינינו לא הרבה ימים, ושתינו טלה. היא גדולה ממני בקצת קצת.

לא חשבתי על הזיכרונות האלה מאז הימים שאחרי. פתאום אני נזכרת במבטים שהיו בינינו ביום הזה, בדייט הארוך שלנו, ביום שבילינו את כולו יחד באופן בלתי צפוי וקסום, הייתי מוקסמת ממנה, הבטתי בה כשהיא לא הסתכלה והוקסמתי, וגם כשהיא הסתכלה, היו בינינו מבטים כאלה, והיא הסתכלה עלי במבט כזה וחייכה, היא צ'ארמרית אמיתית הסמיקשה הזאת, וואחד שם יש לה אבל היא כזאת צ'ארמרית מקסימה ומתוקה, והדיבור המתגלגל במבטא ההודי שלה, באלי שרק תדבר לי כל היום באוזן, והיא יכולה כי הבחורה הזאת כשהיא מתחילה לדבר היא לא מפסיקה, ואפילו לא אכפת לי רק שתדבר לי באוזן כל היום המתוקה הזאת. והמבטים האלה שהיו בינינו ביום הזה, לפני שהכל עלה לפני השטח, הם הלכו והתארכו, והמשמעות הלכה ונהייתה סמיכה יותר, עד שכבר לא היה אפשר להחזיק את זה יותר בפנים. וכמה זמן אחרי שהיא סיפרה לי על השקר ועל תאריך הלידה, אני לא זוכרת איך הגענו לזה, אבל פתאום זה היה ברור. זה לא נאמר במילים, אבל זה היה ברור. אולי אמרתי משהו כמו, את יודעת, זה לא היית רק את בויפסנה, גם אני הרגשתי drawn אלייך (היא הסתכלה עלי נוןסטופ בויפסנה, זה לא משהו שאמורים לעשות, ואחרי שנגמר היא התנצלה, וצחקתי עליה שהיא לא הפסיקה להסתכל עלי). היא אמרה, אני לא יודעת מה להגיד, וזה גרם לי לחשוב שאולי מה שאמרתי התפרש אצלה בראש בצורה שלא התכוונתי לומר, שאולי היא חשבה שאמרתי שנמשכתי אליה, שזה היה נכון, אבל זה לא מה שתכננתי להגיד. רק שהיה שם משהו שמשך אותי אליה וגרם לי לשים לב אליה. אז הסברתי את עצמי, ואז היו בינינו קצת גמגומים, אני לא זוכרת מה אמרנו. אבל פתאום שתקנו הרבה זמן ולא הסתכלנו זו על זו. ואני נהייתי מאד עצובה פתאום, ורציתי לבכות. והיא אמרה, "את אוהבת את בת הזוג שלך מאד, נכון?", ואמרתי כן. ושם היה ברור שלא דמיינתי שיש בינינו משהו. המבטים בינינו נהיו כל כך קשים להכלה אחר כך.

דיברתי עכשיו עם בת הזוג בטלפון, נזכרנו בהתחלה שלנו. היינו חברות חודש ופלרטטנו פה ושם, ואז לילה אחד פתאום עשינו סקסטינג שהיה מטורף ולמחרת (יותר נכון, אחרי שעה) פרץ השביעי באוקטובר. היא הייתה תקועה בחו"ל שבועיים, ובזמן הזה התכתבנו כל הזמן ועשינו שמונה שעות וידיאו ביום והמון המון סקסטינג ווידיאו סקס. והיא אמרה עכשיו, זה היה מאד לא טיפוסי בשבילי, עשיתי טיפה דברים כאלה בעבר אבל אף פעם לא הרגשתי סופר בנוח. ומה שהיה שם בינינו באמת היה סקס מרחוק ברמה אחרת. הייתה שם אינטימיות נורא גדולה ומשיכה אדירה ופשוט חיבור כל כך חזק. ואמרתי לה עכשיו כשהיא אמרה שזה לא היה טיפוסי לה, לא היה שום מקום למוח לחשוב מחשבות, זה היה רק של הגוף. היינו חייבות לעשות את זה, התשוקה והיצר והחיבור היו כל כך חזקים. והיא הסכימה איתי והנהנה באיזו הבנה חדשה של הסיטואציה, ואמרה שפשוט לא יכולנו לעצור את עצמנו, היינו חייבות לממש את זה, לתת לזה להיות מה שזה רצה להיות.

וחשבתי לעצמי. אולי היא תבין. כשאספר לה מה היה שם בינינו, ביני לבין סמיקשה. אולי זה יכאב שהיה לי את זה עם מישהי אחרת, אבל אולי היא תבין. כי זה מה שהיה שם. משהו טהור. לב שנפתח ללב. גוף שהיה חייב גוף. התמגנטות חזקה כל כך. ועדיין, לא התנשקנו, ולא שכבנו, ולא נגענו מעבר ללהחזיק ידיים וקצת להתכרבל, כמה נשיקות על הלחי. החזקתי את עצמי כל כך חזק כנגד הכוח האדיר שמשך אותנו זו לזו. שתינו החזקנו חזק. ואולי היא תבין, אולי זה יכאב נורא, אבל אולי היא תבין. שזה פשוט היה משהו שהיה כל כך קשה לעצור, שהיה כל כך חזק וכל כך יפה, באמת פשוט כל כך יפה. מתנה יקרה. זה עושה לי לבכות קצת. הלוואי שיכולתי לדבר איתה עכשיו. הלוואי שיכולתי לספר לבת הזוג שלי את זה, אבל אני לא יודעת מתי היא תהיה במקום שמסוגל לשמוע את זה בלי להתפרק בכאב אדיר. הלוואי שהיא תוכל להבין.

העליתי כבר את כל התמונות שיכולתי להעלות היום. אין לי יותר כלום. וזאת התקשורת היחידה שיש לי איתה, זה שהיא רואה את הסטורי שלי. אני מעלה תמונות של נוף, בעלי חיים, מפלים. זה בעיקר. רציתי להעלות תמונה שלי אבל אין לי שום דבר. אין מה להתעסק בזה, עדיף לשחרר. אולי אעצום עיניים ואדמיין את סמיקשה מביטה בי. חבל שאין לי תמונה של המבט הזה, הספציפי, שהיה שמור רק לי.

בטעות הלכתי לישון ב3 כי ביליתי יותר מדי זמן האינטרנט בקריאה על ספרים של magick and hermeticism, ואז בשיחה נעימה בכלוב, וגם אינסטגרם היה שם כמובן. המיטה נוחה לי להחריד וגם השמיכה אבל בכל זאת קמתי ב8 וישנתי מעט מדי שעות, ואז הייתי מאד ערה וקצת בחרדה וחשבתי על ריפוי ועל קריסטלים ועל דברים שאני רוצה ללמוד שקשורים לריפוי, ודיברתי עם הצ'אט על קונדליני ועל אתיקה בטיפולים אלטרנטיביים וקיבלתי המלצה לעוד איזה 8 ספרים שהורדתי. Spiritual bypassing, ועוד ספרים שקשורים להתעוררות קונדליני, התעוררות רוחנית והקשיים שם, ובכללי מדריכים לאנשים שחווים חוויות רוחניות והקשים הנלווים לכך. ועכשיו אני מרגישה די מרוקנת ועייפה. הייתה לי שיחה קצת קשה עם בת הזוג, שאמרה שנשמע שאני עכשיו במקום מדהים והכל טוב לי, והיא במשבר ומתפרקת לגמרי, ועברו רק שבועיים מאז כל מה שקרה. שמה לי מראה לא קלה לחוסר רגישות שהייתה לי שם. אין ספק שההתמודדות עם בת הזוג מקרקעת אותי חזרה לאדמה. חשבתי ואמרתי לה שהיא צודקת, ואני מצטערת, ואני צריכה לשים לב לאיך אני אומרת דברים מסוימים. ואז חשבתי עוד על זה שאני רוצה להיות אדם בטוח, עבורי, ועבורה. רוצה להיות התקשרות בטוחה עבורה. ואני מרגישה שאני בתהליך של זה. אני שמה לב לתגובות שלי לסיטואציות חיצוניות, לסיטואציות בקשר, והן הרבה יותר סבלניות, שקולות, חומלות. שופטות לכף זכות. אותה, ואת עצמי. 

אני אדם שמאד מתמסר, וגם מאד מטיל ספק. ואני חושבת שזה טוב שיש לי אותה פה שאומרת, הלו חכי רגע לאן את עפה כל כך גבוה. פה נראה לי נכנס הסיפור של מעקף רוחני, שאני מנסה to put myself in check ולשים לב שאני לא נופלת לשם. קל לעלות גבוה עם החוויות הרוחניות ולהשאיר מאחור את הרגשות הכואבים יותר, או אמיתות כואבות כמו העובדה שעשיתי משהו שפגע מאד בבת הזוג שלי. זה חשוב לי להישאר מחוברת, כדי להצליח לעלות גבוה. היא פוחדת שאני אשתגע, או אלך רחוק מדי בדרך רוחנית שתנתק אותי ממנה. אני מבינה אותה, ואני גם במודעות לדברים האלה, לאיך דברים מסוימים שאמרתי עשויים להישמע מהצד. אני גם חושבת שהיא נתנה לי איזה כאפה קטנה ועדינה היום עם מה שהיא אמרה, והיא באמת צודקת. אני לא יכולה לעלות גבוה ולהשאיר אותה מאחור. יש גם השלכות לדברים שעשיתי מתוך התדר הגבוה, נתתי לעצמי ללכת אחרי התחושות והלב הפתוח והמלא אהבה, וחציתי גבולות של הקשר שלנו. נכון, היה שם משהו שהרגיש מאד נכון וטהור, אבל בו זמנית הוא לא לקח בחשבון בן אדם שחשוב לי ואת הרגשות שלה. האמת, אולי עכשיו זה עושה לי קצת סדר בתחושות הסותרות שהרגשתי עד כה ביחס לזה, שלא הבנתי איך אני גם שמחה על זה שזה קרה כי זה נתן לי המון, וגם עצובה ומתחרטת שפגעתי בה. אני מרגישה בתוך עצמי שאני לא רוצה לנטוש מאחור את הקרקע, או את הקשרים שחשובים לי, למען ההתפתחות האישית שלי. זה לא מרגיש לי נכון. וגם אני יודעת שאני תמיד מתרסקת חזרה למטה כשאני לא נשארת מקורקעת. אני מקווה ללמוד את הדברים האלה בתקופת החיים הנוכחית, איך לעשות שמיים וארץ ביחד.

בכל אופן. עכשיו אני ממש עייפה ובטטה, לא יצאתי מהמיטה עד 12 וחצי. הזמנתי אוכל לחדר ואני יושבת במרפסת, לא מצליחה להזיז מבט מהטלפון. כבר כמעט 2 עכשיו. ההתרגשות והתשוקה לא חיים בי עכשיו, ואין רצון לקרוא אף אחד מה20 ספרים שהורדתי בימים האחרונים. וגם לא כל כך לפגוש בני אדם. אמרתי שאלך לשוק היום עם חברה מדרמקוט, שאני קצת מנפנפת בשבוע האחרון כי היא התחילה לעצבן אותי קצת. אמרתי לבת הזוג שאבדוק אם יש שם בגדים ארוכים בשבילה לקור. וואו אין לי כוח לזוז. מה עושים. שוקלת להזמין עוד אוכל ולעשות שנצ לול לא יודעת אם עוד אוכל זו טעות מרה כעת.

אמרנו שנכתוב מיילים אחת לשנייה כשהיא תהיה ברישיקש. איך לעזאזל היא נסעה לרישיקש באחת התקופות הקשות שלנו? איך היא רוסיה שלא יכולה לסבול קור? נשגב מבינתי. אבל הרוסיה החמודה שלי תיסע אלי לקור עוד כמה ימים כי היא אוהבת אותי.

כתבתי לה אחד אחרי לילה שהיה לה קשה והיא לא הצליחה להרגיש את האהבה שלי. היא התעוררה אליו בבוקר וזה ריגש אותה. היא כתבה לי אחד משלה וביקשה בסוף שאכתוב לה זימה על שתינו. היא רומזת ומבקשת כבר כמה זמן שאכתוב עליה זימה. זימה לא מרגישה כמו המילה הנכונה. איך טינה אומרת, erotic friend fiction. 

לקח לי שלושה ימים לענות לה למייל, אבל עכשיו כתבתי במשך שעה ושלחתי לה. היא תקום לזה בבוקר, לא יודעת אם תקרא לפני או אחרי פרנאימה, אבל בטוח זה ישבש לה את אחת המדיטציות אם לא את כולן. אני מתרגשת שהיא תקרא. יצא לי מאד יפה, אפילו באנגלית, אפילו שכנראה יש פה ושם טעויות בקטנה. ניסיתי לא להקרינג' את עצמי עם קלישאות אבל נתתי לי דרור לרוץ. השארתי לה טעם של עוד עם המשך יבוא, זה היה טאץ' נחמד בעיניי. החלק האהוב עלי היה הנ.ב שהוספתי, שניסה לתאר את מה שאינו ניתן לתיאור, ויצא אחת הפסקאות הכי יפות שכתבתי מזה זמן. שמחתי שקצת היה לי רגע של לכתוב בחופשיות וביצירתיות אחרי הרבה זמן שלא. אני חושבת אולי לייצר לעצמי איזו סדנת כתיבה, ריטריט כתיבה משל עצמי. אני יכולה לכתוב לעצמי תרגילים והנחיות, אני פשוט צריכה להחליט שזה מה שאני עושה ולעמוד בזה. משום מה לקבל את ההחלטה שזה מה שאני עושה, היא מה שקשה. הצעד הראשון לפעמים קשה מכולם, אפילו שאני טלה ברמות. אבל נראה לי שזה יהיה טוב, וזה גם נראה לי מקום טוב לעשות את זה בו, ושישט. וואלה, אני מקווה שנהיה פה חודש, כל כך טוב לי פה, אפילו שעברו רק יומיים.

יש לי כבר מחשבות על הזימה שאכתוב על סמיקשה, הן מתבשלות לי במדיטציות. אני רק רוצה לכתוב אותן בלי אשמה. הלוואי שאוכל לשלוח לה יום אחד. אחרי שאמרנו להתראות והיא נסעה לביר היא התחילה סדנת כתיבה של כמה ימים (איכשהו הכרתי המון כותבות וכותבים לאחרונה, רמז מהיקום לקום מהתחת ולהתחיל להניע שוב את המילים). לחשתי לה בלילה שבילינו יחד שתכתוב עלי, שלא תפסיק לחשוב עלי ותכתוב עלי, שתכתוב עלי את מה שלא יכולנו לעשות בלילה הזה. אני תוהה מה היה קורה אם היינו עושות את מה שרצינו באמת לעשות. אם זה היה יוצא לי מהמערכת או רק משאיר טעם של עוד ועוד. ומה אם זה היה מותר, ולא אסור ומחרמן כמו שזה היה. מה אז. מי יודע. אם זה נועד זה נועד ועוד ניפגש והיא עוד תקרא את מה שאכתוב עליה. האם היא כתבה עלי? אני חושדת שהתשובה היחידה היא כן. 

עכשיו באתי לשנות את הפרופיל שלי כאן, הרגשתי שאני בשלה, ופתאום משהו עצר בי. אני לא יודעת בדיוק מה זה. כבר הרבה זמן אני רוצה לעדכן אותו, הרבה דברים שם לא רלוונטיים, השתנו, אבל אני לא מצליחה. בין אם עובדות קונקרטיות, כמו זה שאני בת 28 ולא 25, או שאני בזוגיות ולא מחפשת להכיר אף אחת. ובין אם איך שאולי הייתי מציגה את עצמי לעולם, או את ההשקפות שלי על בדסמ. אולי אני לא משנה כי היה משהו תמים וטהור בתחילת דרכי אי שם לפני.. 3 וחצי שנים? איך זה קרה לעזאזל? כאילו רק אתמול הצטרפתי לכלוב וליטרלי סיפרתי על זה לכל מי שהיה מוכן לשמוע. עברתי הרבה עם הבדסמ מאז שהצטרפתי לפה, גם ניתוק גדול, גם התקרבות מחודשת של התקופה האחרונה, זוגיות שהיא לא בדסמית אבל יש בה כן הרבה גם אם לא מדובר, וגם עכשיו שאנחנו מדברות על זה יותר. בשבוע הזה של אחרי הבגידה שכבנו המון, והיה שם המון קינק וגם דינמיקה, לא יודעת אם שליטה זאת המילה, טוטאליות והתמסרות, בעלות. והיא אמרה לי שהיא רוצה לנסות לתת לי את הדברים שאני רוצה בבדסמ, לענות לי על הצרכים, היא רוצה שננסה. והיא נגעה בי באהבה ואכפתיות ודאגה לי ועשתה לי דברים מאד יפים שהיו משמעותיים לי. וגם אני עשיתי לה. הרבה עוד לא מדובר בינינו שם, אני חושבת שבין היתר כי יש בזה משהו מאד ראשוני, פריימלי, התחושה הזאת של הבעלות והנבעלות (זאת מילה? היא קצת מגעילה אונסטלי). התחושה הזאת של באמת מתחתית הלב והגוף שלי אני אעשה בשבילה הכל, שאיכשהו אני חושבת שהיא מרגישה אפילו עמוק יותר ממני. אני יודעת את זה, אני מרגישה את זה, וזה יקר לי מאד. שוב דיברנו על שאני אעשה את הקעקוע של השם שלה בשפה שלי. דיברנו על זה כשרק התחיל הכל בינינו, בערך שבוע לתוך האינטנסיביות של הקשר שלנו, שגם היה השבוע הראשון של המלחמה ב2023. לא יאמן כמה זמן עבר. זה היה ברור אז שמדובר במשהו עמוק ולא בסתם משחק, אבל אובייסלי לא היינו בשלות לזה אז. ועכשיו זה עלה בגלל הבגידה, להראות מחויבות במובן מסוים, אבל זה גם לא מרגיש נכון בשבילי לעשות מהמקום הזה. לא צריך להיות שם פחד. אני רוצה שנעשה את זה מהמקום העמוק הזה, שברור לשתינו מה הוא אומר.

האמת שזה מעניין עכשיו לחשוב על זה, שיותר נוח לי לחשוב על עצמי עושה את הקעקוע של השם שלה, מאשר עליה עושה את הקעקוע של השם שלי. כל הטלטלה הזאת של הבגידה והפוסט בגידה (זהו, אנחנו כבר קוראות לזה בגידה, גם המטפלת הזוגית השתמשה במילה בגידה, פתאום יש לזה תוקף אמיתי במציאות והאמת שגם משהו משחרר בפשוט להגיד את זה ככה. אני עדיין אומרת סוג של בגידה לאנשים מסוימים אבל בסדר), קיצר כל הטלטלה של הפוסט בגידה גרמה לי לבחון מחדש את המחויבות אחת לשנייה ולהבין הבנות. ובעצם מה זה אומר שהלב של בנאדם נמצא לך בידיים, וכמה זה לא דבר שאפשר להקל בו ראש. בגלל זה שהיא תקעקע את השם שלי בבפנים של השפה שלה, זה כאילו, פאק, זה אמיתי. זה להתעמת (להתאמת?) עם המציאות של המחויבות שלה אלי, של ההתמסרות שלה אלי. אי אפשר להקל בזה ראש. מעניין למה יותר קל לי לעשות את זה בעצמי, אולי אני מקלה ראש במחויבות של עצמי? אני לא יודעת.

קראתי את הפוסט של נבט על ההריון, וחשבתי על בת הזוג שלי שכל הזמן אני באה לכתוב את השם שלה ואני מקווה שלא עשיתי את זה באחד הפוסטעם ואם כן אני מקווה שאחד מ2 קוראיי הנאמנים יביאו את זה לתשומת לבי, חשבתי על בת הזוג שלי באחת הפעמים ששכבנו, על המצב שהיא הייתה ב, ואיך היא הייתה מגיבה אם הייתי אומרת לה שאנחנו הולכות לעשות ילד ביחד, כמובן שאין את עניין ההזרעה שכואב מאד מאד לשתינו בגוף, שאין איבר כזה אינטימי שאפשר לחדור איתו ולהשפיך איתו אחת בתוך השנייה, אז אין את העניין הטכני הזה, אבל איך היא הייתה מגיבה אם הייתי אומרת לה, כעובדה, שזה מה שקורה. והיא כל כך אוהבת אותי, וכל כך מסורה אלי, שיכול להיות שהיא הייתה מקבלת את זה. וזה מעניין וגורם לי לחשוב על כל עניין המחויבות הזאת ומה זה אומר, ומה המחויבות שלי אומרת. כי ברור לי שאני נכנסת לטריטוריה חדשה של מחויבות שאף פעם לא הייתי בה. זאת לחלוטין טריטוריה חדשה. לבגוד ולהישאר? זה עוד לא עשיתי. לבגוד ולהסתיר ואז להתבשל ולהתפוצץ, לבגוד ומיד להיפרד, ללכת רחוק מאד להיות לבד ואז להגיד ביי, כל זה כן. לבגוד, להבין שאני לא רוצה ללכת לשום מקום, גם כשיש בי את המקום שצריך ורוצה לבד וחופש ומרגיש נחנק לפעמים, אבל שעדיין הרצון הגבוה שלי זה הביחד שלנו, והבית שלנו, זה חדש. אנחנו במקום חדש. וזה.. מרגש אותי? וגם מלחיץ. וגם מרגש.

אני עורכת: האמת שזה סופר מעניין וגם מאד מרגש. מרגיש לי שיש לנו עוד המון לעבור דרכו ולגלות על עצמנו ואחת על השנייה. ומרגיש לי שהבדסמ הוא חלק גדול מזה, איכשהו. אבל לא בהכרח בדסמ. קשה לי להסביר. זה קשור בדבר העמוק הזה, בהבנה העמוקה הזאת שבינינו שרף אחד אחר לא יכול להבין אם הוא לא בתוך זה, ואי אפשר להסביר במילים. ואני בטוחה שעוד הרבה אנשים חוו את זה, לא הטרו סאחיים כנראה אבל אולי גם, לא יודעת, למה השיפוט הזה עכשיו, אבל בכל אופן. זה עדיין דבר כזה שקשה להסביר במילים ועדיין מוחשי מאד.