שדה פרחים

לא יודעת אם אני צריכה להוציא את כל הדברים או פשוט ללכת לישון

ביאסת לי תצורה

אני שונאת שאני מלאה באגו ולא יכולה להגיד לך שנפגעתי ושאני כועסת ושאמרתי עזבי בואי נוותר על היום במקום להגיד יאללה

אבל אולי אני פשוט מוצפת מדי ועייפה מדי ולא היה לי מקום להכיל את המקום שאת נמצאת בו עכשיו, שהוא "לא 100 אחוז יכולה להתחבר"

למה את עושה כזה ביג דיל מלהיות ביחד? מה לא הגיוני בזה שהיה לי יום ארוך ואני עייפה ומתגעגעת אלייך ואנחנו בקושי, אז שארצה לבוא אלייך?

גם בכזאת נוןשלנטיות היא אומרת את הדברים כאילו זה לא פאקינג מאמץ בשבילי לבוא, לבקש מאחי שיקפיץ אותי אלייך ולקחת מחר בבוקר מונית לעבודה, אחרי שכל היום עבדתי ותיזזתי ונסעתי ממקום למקום

אבל רציתי לבוא ועל הזין שלי המונית מחר פשוט רציתי לראות אותה

אז אני אומרת לה שאני אצא עוד 10 דק ואם זה סבבה ואת מתחילה לשאול מתי אני אגיע ואם אני אצטרך לישון ישר, אז אני צריכה לשאול אותך אם את רוצה שאני אבוא? שוב אני צריכה לשאול אותך אם את רוצה בי. מה זה שווה שאת אומרת לי שאת אוהבת אותי ושאני הבנאדם הכי חשוב לך אם שוב ושוב אני מרגישה כמו משהו שמפריע לך בחיים. עכשיו אני קולות שגם בכלל לא הערכת את המיליון הצעות שלי היום לבוא לקחת אותך ולשים אותך ולדאוג שלא תהיי לבד הערב.

אז אמרתי לה עזבי בואי נוותר. היא אמרה שהיא לא מרגישה שהיא יכולה להיות באינטימיות, היא לא רוצה להתכרבל במיטה ואז ללכת לישון, היא רוצה לראות סדרה וטו הנג, אז אמרתי לה עזבי. אני עייפה. לה אין יכולה לבוא לקראתי ואני לא יכולה לבוא לקראתה. אז נשארנו כל אחת במיטתה, כלומר אני במיטה של אחותי בת החמש. אין לי כוח לשום דבר מזה. מניחה שזה טוב שנשארתי בבית, ועדיין. הכל פה מעצבן ופוגע.

למה אני לוקחת את זה למקום של לא אכפת לה ממני

ככה זה מרגיש, שלא אכפת לה ממני

אני לא זוכרת תגובות כאלה קיצוניות בעבר

אולי לא הייתה לי גישה באופן הזה? או שאני לא זוכרת 

אין לי כוח לזה

קטע שפחות כותבת פה לאחרונה

גם הגיוני, אני בזוגיות, יש לי למי להפנות את כל המחשבות האיזוטריות שלי

ואני כותבת פה בעיקר עליה

בכל אופן

באתי עכשיו לכתוב עליה

המצחיקה שלחה לי הודעה אחרי הפסיכולוגית על כמה זוגיות זה קשה ואז מחקה ואמרתי לה שראיתי, היא אמרה שהכוונה לשלוח לחבר. אופס.

דיברנו כדי שהיא תרגיע אותי שלא עשיתי משהו לא בסדר ושהיא באפיזודה המרוחקת שלה, שדברים ממש נורמלים גורמים לה לתגובה לא נורמלית. סבבה. מכירות.

ועדיין

נותרת עם השאלה מה עשיתי לא בסדר

למרות שמבינה שזה לא המצב

אבל עם זה אני נמצאת, מה עשיתי לא בסדר? 

היא יצאה ממש כועסת מהפגישה, אבל היא אמרה שהיא לא כועסת עלי. היא אמרה שהיא לא מבינה את עצמה וקשה לה עכשיו עם עצמה ואולי נדבר כשהיא תהיה יותר בטוב. אני יודעת שכנראה אחרי ה"אני מרגישה משוגעת" יגיע איזה וייב מרוחק וקר שלה, כנראה. אוקיי.

כאילו אני מחכה שננהל על זה שיחה רצינית והיא תסביר לי מה היא מרגישה. בגדול היא דיברה על זה שהיא צריכה ללמוד איך לא לקחת את הסטרס שלי קשה, כי אני מדברת איתה הרבה על כמה קשה לי וזה קשה לה. זה כבר פעם אחת גרם לי להיות במקום של לצנזר את עצמי, ואמרתי לה את זה, והיא אמרה לא אל תצנזרי את עצמך, אני רוצה שיהיה לך מקום להגיד את כל מה שאת מרגישה. אוקיי. אבל זה גורם לך למועקה, אז מה עושים?

בכללי אני קצת מרגישה הרבה. אני נכנסת לפינות של התחשבנות. אני כותבת לה יותר, מדברת יותר על מה שאני מרגישה, בוכה יותר, מבקשת יותר את מה שאני רוצה וצריכה. היא מקטינה את עצמה, זה מי שהיא. ואני הרבה. וזה גורם לי להרגיש כמו הרבה. וזה לא כל כך נעים לי. גם במצבים שאני מרגישה פגיעה או שאני עייפה או לא יודעת, לפעמים אני קצת עוקצנית או משהו, ואז היא רגישה ונעלבת, וזה גורם לי להרגיש כאילו אני איזו פוגענית וכאילו אני לא יציבה ואיזו מפלצת כועסת שלא יודעת לשלוט בעצמה. אולי אני משליכה. פעם שעברה היא אמרה שהיא לא יודעת איך להיות עכשיו כי היא לא יודעת מתי זה ייצא ממני. כאילו שיוצא ממני איזה רעל. זה היה קשה ממש לשמוע את זה.

הנה גם עכשיו אני נכנסת לאיזו מגננה. בכללי זה משהו שאני ממש שמה לב אליו איתה, כמה אני נכנסת למגננות. ואני מרגישה שזה נהיה איזה דבר שהיא שמה לב וpointing out כל פעם שאני מתגוננת. לא בקטע לא יפה, פשוט בקטע שמנכיח את זה. וזה מעייף וקצת מעצבן.

עכשיו בכללי מרגישה איזו חרדה בחזה וצורך להתגונן ולתקוף חזרה. אני לא רק מתגוננת אני גם תוקפת. הנה זה מרגיש שזה איזה נרטיב שנהיה לנו וזה לא נעים לי. קיצר. לא יודעת. אני עייפה ואין לי כוח להלחם בשום דבר.

שלהיות איתי בזוגיות אומר להסכים להרגיש את הכל. להרגיש את כל מה שעולה. להרגיש את הכאב שקבור בפנים עמוק, וגם להרגיש את היופי האינסופי. יש לי תחושה כזאת שאי אפשר לבוא איתי במגע עמוק ואינטימי בלי שזה יפגיש אותך עם העומקים של עצמך. אם כל השנים האלה חשבתי שזו הכמיהה שלי, אם חשבתי שזה מה שאני מנסה לעשות, באמנות ובחיים שלי, שאני צריכה לחתור לשם, להבין איך לעשות את זה, יש לי תחושה שאני עושה את זה לבד. זה נעשה דרכי. כי אני כל כך אני וכל כך עם עצמי ועם מה שאני מרגישה, וכל כך נותנת לדברים מקום, ולומדת עוד ועוד איך לתת מקום, איך להביא עוד את עצמי, ועוד את עצמי, איך להרחיב, להתרחב, לעשות לי מקום. אני חושבת שלהיות עדה לזה מחייב אותך להיות גם בזה. וזה פאקינג מטלטל, במיוחד אם לא רגילות לזה. במיוחד אם הדברים קבורים כל כך עמוק. אני חושבת שלהיות איתי מחייב להסכים להיות עם כל מה שיש. זה אומר גם להסכים להרגיש הרבה מאד כאב.

אין ספק שחלק מהלימוד שלי הוא גם להסכים להרגיש הרבה מאד שמחה ויופי וטוב. אין ספק שזה משהו שאני עוד בחיתולים שלו, לפחות לעומת להרגיש את הכאב. אני כבר כל כך טוב בלהרגיש את הכאב והעצב, להיות איתם, לעבור דרכם. להיות איתם ביחד עם פרטנרית או אנשים אחרים זה עדיין קשה נורא ויש דברים שאני עוד לא מצליחה שם. אבל להסכים לראות את הטוב, את התקווה, וואו זה קשה לי.

קצת שברתי את הבתזוג שלי. היא לא רגילה לבכות ככה והיא בטח שלא רגילה לבכות ככה ליד מישהי. היא בכתה והחזיקה והפסיקה ובכתה והחזיקה. בשקט בכתה. ואז ברגע אחד אני שחררתי ובכיתי בכזה קול וקינחתי את האף בכזה קול והיא אמרה לי אני כל כך מקנאה בך שאת מצליחה לקנח את האף ככה. היא מושכת אותו ומושכת פנימה. ואני כל הזמן יש לי תחושה כזאת שטוב להוציא, וטוב שהיא מרגישה את הכאב הזה, אבל היא לא כמוני. חוץ מזה שאסור לדחוק באנשים להרגיש מעבר ליכולת שלהם. אני משתדלת שלא לדחוק בעצמי להרגיש מעבר ליכולת שלי, וחשוב שאני לא אעשה את זה לה. אני לא באמת יודעת מה טוב לה. אני יכולה להיות שם ולייצר לה מרחב שיאפשר לה להרגיש, אבל אני לא יכולה לגרום לה להרגיש. מי אני, אין לי מושג מה יהיה לה טוב. כן יש לי תחושה כזאת שלהרגיש ולהביע רגשות זה טוב וחשוב ומועיל, אבל מה אני יודעת מה נכון לה לתהליכים שלה.

ואולי זה שוב העניין הזה ששוב ושוב עולה, הניסיון שלי לגרום לדברים לקרות, כל הזמן התחושה שאני צריכה לגרום לדברים לקרות. אם אני לא אגרום להם לקרות הם לא יקרו והעולם יקרוס. אולי לסמוך עליה שהיא תרגיש את מה שהיא צריכה להרגיש והיא תצליח לעבור את זה. פשוט להיות פה.

וגם בשבילי, לסמוך עלי שאני ארגיש את מה שאני צריכה להרגיש ושאני אהיה פה, וגם שהיא תהיה פה.

אני כל כך עייפה. שוב ישנתי חמש שעות לפני העבודה ועכשיו אני לא מצליחה לעבוד על הגשות למחר. לא בא לי להכין, מה כבר יקרה אה. אין לי כוח, אין לי כוח. כמה קל לי להרגיש רע בשביל עצמי ולרחם עלי. אני חושבת שהרבה מהזמן אני מאד בתודעת קרבן. מעניין מה הפסיכולוגית שלי תחשוב על זה.

הנורא מכל קרה והאקסית שלי מגיעה עם הבתזוג שלה לסופש של קבוצת חברות שלי

בזמן שאני מגיעה עם הבתזוג החדשה שלי, שהיא גם האקסית של האקסית שלי

זה באמת נשמע לי כמו סיוט

כתבתי לאקסית שלי שאני מגיעה וגם שאני והזוגה ביחד ושאני יודעת שעשוי להיות מורכב, ורציתי להנכיח כי לי זה גם מורכב, ולפתוח מקום לדבר אם יש רצון כזה. היא כתבה שמבחינתה אין מורכבות והכל בסדר, ושהיא משערת שלא ניצור יותר מדי אינטראקציות במהלך הסופש ואם כן היא מאמינה שיהיה נעים ומכבד, ואיחלה לנו וגם להן ליהנות בסופש. אני באמת חשבתי שזה שאני אומרת לה שאנחנו ביחד בזוגיות (אני והאקסית שלה) יגרום לה לא לרצות לבוא.

אלוהים ישמור. אין לי שום יכולת להכיל את זה. מעבר לעובדה שאני גם ככה ביום קשה, ומתפוצץ לי הראש, וגם עצבן אותי שהבתזוג שלי הפריעה לי באמצע זמן שיצרתי בו כדי להגיד לי שהן באות, ואחרי זה לא יכולתי יותר לעשות כלום. זה באמת נשמע לי כמו סיוט. והתגובה של האקסית שלי מעצבנת, מה זה אין שום מורכבות מבחינתך? לא ניצור אינטראקציות אבל אין מורכבות? באיזה עולם לראות את שתי האקסיות שלך, שאגב את יצאת בחוויה של להיות מאד פגועה משתיהן, ביחד, לא מייצר אצלך מורכבות? וואטדהפאק.

הבתזוג שלי מארגנת את המפגש הזה אז היא לא יכולה לא לבוא. אני באמת לא רוצה להגיע, זה באמת נשמע לי גדול עלי. אולי אני אעבד וארגיש אחרת בימים הקרובים. האמת שזאת הזדמנות לא רעה לבדוק את זה בגלל שזה רק יומיים ולא שלושה כמו שאנחנו לרוב עושות סופשים ביחד, אבל ג'יזס. באמת לא יודעת איך אני אהיה שם נינוחה עם הבתזוג שלי בידיעה שהאקסית באזור. עאלק חשבנו שנזדיין בלילה. אם האקסית שלי עכשיו תהפוך להיות חלק מהקבוצה שלנו אין לי מושג מה אני אעשה. ואני גם באמת כל כך לא מחבבת את הבתזוג שלה, שעשתה לי קטע מסריח לפני שנה וחצי. בכללי האנרגיה שלה ככ אגרסיבית לי ולא ישירה, במסווה של ניסיון להיות ישירה. מה זה אומר שאני רואה הרבה דמיון בינינו? אנאערף.

בחודשים האחרונים היחס שלי לאקסית השתנה. אם במשך שנתיים הסתובבתי עם גוש של רגשות אשמה, משהו שם נפתח והתרכך. אפילו עלה כעס כלפיה. יש בי מקום שקשה לו עם העבודה שלקח לי כ"כ הרבה זמן להתגבר עליה, לעומתה, מצד שני כאילו מה זה פאקינג משנה ומי יודע מה נכון ולא נכון לתהליכים של בנאדם.

אני לא רוצה להיכנס למקומות של משחקי כוחות. אני לא רוצה להיכנס למקומות של להוכיח מישהי. לא רוצה להיכנס למקומות של למי מגיע מה, מי יותר נפגעה, למי יותר נשבר הלב, מי יותר מאושרת עכשיו, מי יותר התאוששה, וואטאבר. לא יודעת איך אני אצליח להכיל את כל הסיטואציה הזאת. באמת לא יודעת. חשבתי שאני יכולה להתחמק מהמשחקי אקסיות האלו שהקבוצה שלנו התחילה להיכנס אליהם.

אני פשוט שונאת את הצחוק של השותפה שלי. זה דבר נורא? לא נראה לי. הקול שלה כל כך פאקינג חזק זה בלתי נסבל, אני שומעת אותו בכל עת מהחדר שלי. אני גם על קוצים בכללי אבל גם הקול שלה פשוט מחרפן אותי. לא יודעת אם אני אוכל לגור איתה שוב אחרי השנה הזאת.

אני פשוט מותשת

מתפוצץ לי הראש

היו לי אנרגיות לעשות דברים ללימודים אבל כל הסיפור איתה הוציא לי את כל האנרגיות מהגוף ומתפוצץ לי הראש

השותפות שלי מארגנות דברים לקמפינג מחוץ לחדר שלי ואני לא מצליחה להתרכז

אני לא חושבת שזה אמור להיות כל כך קשה אבל אני לא יודעת, אולי זה קשיים של התחלה, אולי זה קשיים של לא הייתי הרבה זמן בזוגיות והשנתיים האחרונות היו מהקשות בחיי

אני מרגישה עייפה ואפתית

עכשיו (השבוע) זה מרגיש שהיא עושה כל מיני דברים כדי לא להיות חלק מזוג, ואולי היא לא יודעת מה זה אומר להיות חלק מזוג, ואולי מה שהיא רוצה מזוגיות זה לא כמו מה שאני רוצה מזוגיות, שזה בסדר

אבל אני לא חושבת שהיא יודעת מה היא רוצה מזוגיות. אני לא יודעת אם אני באמת יודעת. אני יודעת שהשבוע אני מרגישה די חרא עם איך שהיא הייתה איתי, תוך כדי שהייתי חולה גמורה ונתפס לי הגב עד כדי חוסר תפקוד. ומה אפשר כבר לומר למישהי שמרגישה כל כך אשמה שהיא מאכזבת אותי ומרגישה כמו בנאדם גרוע ונורא. זה לא משנה לי, זה לא העניין, אני לא מחפשת להוכיח אותה. משנה לי מה אנחנו רוצות מהמערכת יחסים הזאת ומה עושה לנו טוב ומה לא עושה לנו טוב ומה אנחנו רוצות לעשות עם זה.

אני לא מצליחה להרגיש שום התרגשות מזה שהיא באה מחר. שום התרגשות מזה שהיא מבלה איתי סופ"ש ראשון בדירה שלי, או מזה שאני סופ"ש ראשון בדירה מזה שלושה חודשים בערך. אבל בסדר, אני מותשת, אני גמורה, ומתפוצץ לי הראש. לכי לישון כבר.

אני חושבת שאדבר איתה לגבי העבודה ביחד, אם היא חושבת שעדיף שנפסיק עם זה. אולי זה יעליב אותה.

אמרתי לה שאני רוצה שהיא תהיה איתי בזה, והיא אמרה שהיא איתי בזה, שאם היא לא הייתה היא הייתה כבר בורחת מזמן. הרגשתי משוגעת בימים האחרונים עם איך שהרגשתי חרדה, עד שהבנתי שאני לא משוגעת וזה לא סבבה שאני ארגיש ככה. אני תוהה אם עדיף לגמור את זה ולחסוך את כאב הלב שיבוא בהמשך, או שזאת ישורת כזאת מחורבנת שצריך לעבור ואז נבין אחת את השנייה יותר טוב ויהיה בסדר.

אני בחיים בחיים לא אומר לה את זה, או לפחות אני מקווה שאני בחיים בחיים לא אומר לה את זה, כי הדרך היחידה שאני אגיד לה את זה הוא ברגע ממש אכזרי, אבל מי יודע, אולי היא פשוט לא יודעת איך להיות ביחד עם מישהי. אולי ההורים שלה דפקו אותה עד כדי כך שבני אדם פשוט לא ירגישו לה בטוחים אף פעם עד לרמה שהיא יכולה לחלוק חיים עם מישהי. אני כותבת את זה ואני יודעת שא. זה ערימת שטויות, וב. ברור שזה תהיות שיש לי על עצמי. ואולי זה פשוט לא מתאים, אני והיא. אני שונאת את זה שהמוח שלי הולך לשם כל פעם שקשה, כל פעם כזאת מרחיקה אותי קצת ממנה והדרך חזרה נהיית ארוכה יותר ויותר.

הגיוני שאני רוצה להרגיש שהבתזוג שלי מתעדפת אותי בתוך החיים שלה, לא?

נראה לי שהגיוני

טוב אין לי כוח

אין לי כוח

וואו אני פשוט עצבנית בקטע דפוק

אני פאקינג שונאת את זה

תכננתי לעבוד על דברים ללימודים עכשיו ועכשיו היא הכניסה אותי ללופ של בכי ועצבים מטורפים ואני לא רוצה לעשות שום דבר

אולי אני צריכה לצאת להליכה או לזוז או לראות פרק או משהו

רציתי להגיד לה שאני צריכה שנדבר בקרוב אבל אולי עדיף לא כשאני כל כך כועסת כי אני מרגישה שאני יכולה להוריד לה את הראש עכשיו

אולי אנחנו פשוט לא צריכות להיות יחד, אני לא יודעת

אני כל הזמן מתעצבנת עליה בזמן האחרון

היא כל הזמן מרגישה לי רחוקה או שלא דחוף לה לראות אותי ואני מתעצבנת מזה ומדברים שהיא אומרת ואז אני מתרחקת ואז היא אוכלת סרטים על זה שהתרחקתי למרות שבכלל היא זאת שהייתה רחוקה בהתחלה 

או משהו

מן מעגל בלתי נסבל

אני לא יכולה עם החרא הזה

וכן אני כועסת עלייך אבל בגלל סיבות שגורמות לי להרגיש משוגעת

כי חשבת לבוא בשבת ולא בשישי למרות שהצעתי לך לבוא לבלות איתי את הסופש, בגלל שאנחנו גם בראשון עושות חזרה אז את צריכה לישון אצלי גם בשבת

כי את לא רוצה להיות איתי יומיים? זה יותר מדי בשבילך?

ובכלל בא לי לבטל את החזרות, לא בא לי שתעבוד איתי, זה יותר מדי, אם זה מעצבן אותך שאנחנו נפגשות מסיבות לוגיסטיות אז לא צריך, ובכלל, בואי נעשה כמו שאת רוצה, להיפגש ספונטנית, כלומר את לא תשאירי לי זמן בלוז שלך ואני לא אשאיר לך זמן בלוז שלי וניפגש פעם בשבוע כמו הלונג דיסטנס שאנחנו. 

היא אמרה שהיא מרגישה שאני כועסת עליה, אמרתי שאני מרגישה כל מיני דברים. מה אני אגיד, אני כועסת עלייך אבל מסיבות שגורמות לי להרגיש משוגעת וגם אין לי כוח או זמן לדבר על זה עכשיו, ונמאס לי לנהל את הקשר שלנו בטלפון ולדבר על הדברים האלה בטלפון?

וואי אני ממש עצבנית. אני כל הזמן חוזרת לשיחה של אתמול ולמה שהיא כתבה לי שעצבן אותי. לבדוק כל פעם מה זה היה ואם אני משוגעת שהתעצבנתי ככה. 

אני מרגישה כמו מטרד בלוז שלה חלק מהזמן. כאילו זה לא ברור שהיא רוצה לפגוש אותי. כאילו לפגוש את החברים שלה משמעותי לה באותו אופן. לא יודעת.

טוב התחלתי לבכות במקום לכעוס. למה היא לא רוצה להיפגש איתי? למה שבכלל תגיד את הדבר הזה על הסופש? פתאום קולטת שאין לה בכלל מושג אם אפשר להגיע אלי בשבת במהלך היום, אז היא חשבה לבוא בערב? מה נסגר? ובכלל שהצעתי לה לבוא איתי בשישי לעזור לי לקנות דברים והיא אמרה שכן, ואז היא אומרת שהיא תבוא בשבת בכלל בלי להתייחס לזה, אני לא מבינה את ההתנהגות שלה. זאת התנהגות כל כך מעצבנת. והיא אמרה שהיו לה ריבים על זה עם כל הבנות זוג שהיו לה. וואלה יופי. הנה שוב כעס.

והיום פעמיים כתבתי לה דברים של קרבה והיא פשוט התעלמה מהם. אז היא לא היחידה שמנסה להושיט יד ומקבלת כתף קרה. אין לי כוח לזה. זה מרגיש שאני פשוט עוד אחד מהדברים בלוז שלה. היא לא עוד אחד מהדברים בלוז שלי, היא מקבלת עדיפות, אני מתחשבת בקיום שלה כשאני קובעת דברים, כשאני חושבת על השבוע שלי. זה לא מרגיש כאילו אני שיקול אצלה.

אין לי כוח בכלל לקרוא את מה שכתבתי פה, אני פשוט עושה פרסם. לא יודעת אפילו למה אני מפרסמת פה, לא בא לי שאף אחד יקרא את זה ובטח שלא יגיב. אבל בשבילי זה כנראה חשוב.