דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד

הלב שלי סגור, מהסס, זהיר, כמו בתוך הליך של פינוי בינוי מהיר, הכי לבד שהייתי אולי כל חיי, מנסה להבין לאן החיוניות שלי, בעוצמות שלה נעלמה, ביחס אלי, לאיך שאני בד"כ חייה, זה כאילו שנותרה ממנה אוושה שמשאירה אותי בחיים אבל לא חיה,

מרגישה שנגמרה בתוכי האמונה, לא באדם, אי אפשר להיות מטפלת בלי להאמין באדם, אבל אולי באהבה, אני אישה של לב פתוח, של אהבה, חמה, שוקקת, יונקת, מרטיטה, ואיכשהו נגמרה בתוכי האהבה, האמונה באהבה זוגית, עוטפת, חומלת, בוערת, שומרת, מרפא,

אני רואה זוגות וכבר לא מצליחה לראות באהבה שלהם טוב, הכל מרגיש לי פייק, לא נקי, לא טהור, אני הולכת לחתונות והדבר היחיד שאני שומעת זה תיקתוק השעון, מבעד לחיוכים מדהימים של חתן וכלה צעירים, אני בעצב שומעת רק את הזמן של האהבה שלהם מתקתק לו עד שנמוג,

אני לא מבינה מה קורה לי, אני אהבה בעצמי, כולי אהבה, והאהבה שבי זקוקה להנשמה, לאמונה, שזה שהבית שלנו השתנה, שהזוגיות התפרקה זה לא אומר שהיא לא קיימת בעולם, שלא תהיה לי שוב לעולם, אני חושבת שאני כל כך בשוק שזה קרה לנו, הזוג האוהב, החם שהיינו שהכל בתוכי מתפרק, אולי אפילו קורס, אם אני אהיה בשקט אני אשמע את הלב שלי מתפורר,

לא מצליחה להיפתח לחיזורים, לפניות, מצמצמת עד תום כל קשר עוד לפני שהוא בכלל מתחיל לנבוט, לא רוצה להתאכזב שוב, לכאוב, אז מעדיפה שלא לתת לזה צ'אנס מראש, קוטלת באסרטיביות רגישה בלי לדפוק חשבון...

מי שהתגרש ומבין למה אני מתכוונת אשמח לחיזוק או חיבוק מרחוק בפרטי או שלא, יש לזה צפי לתקופה הזו? היא מוכרת לכם? מתישהו היא חולפת? האהבה חוזרת? האמונה איתה?

אשמח להתבדות...

* תקווה *

להתחיל את היום הזה,

מרגישה מרוקנת מאוויר,

הלבד הזה לבד לי מידי,

ואין לי רצון להכניס או לתחזק יותר שום דבר ואף אחד שלא מדוייק לחיי,

צריכה כוחות להתרומם מהמיטה הזו

להכין קופסאות אוכל מקושטות בקסמים של חלומות, מתוקים, של חיבוקים קטנים חמים,

צריכה כוחות לעבור היום מהבוקר ועד הצהריים, שבעה אנשים, טיפולים ממושכים, אחד אחרי השני, עלי מניחים את החיים שלהם והכאבים שלהם, צריכה כוחות להדהד, לחייך, לתמוך, להאמין

צריכה כוחות לחזור לבית אח"כ, למשמרת שניה של ילדים אחרי קייטנות, לעצור את הדמעות, את הלבד הזה, שהוא לבד לי עד מאוד,

צריכה כוחות לסיים דוחות של מע"מ, הוצאות, הכנסות, מה שאני לא אוהבת להתעסק בו, כבר חודשים ממתין לי שאבוא,

צריכה כוחות לסדר את הבית, לנשום עמוק, להכין ארוחת ערב, מקלחות, להציב גבולות מסך, לומר הערב שזה בסדר שהם יראו קצת עוד,

צריכה כוחות להתקלח אחרי כל זה,

להיכנס שוב למיטה לבד

לא לחשוב על הלבד שלי,

לשקוע בחלומות.

* אחרי המעשים נמשכים הלבבות *

אֶת עַצְמִי

בַּבָּשָׂר הַחַי חוֹתֶכֶת, מַשְׁרָה, מַמְלִיחָה,

אֵין יוֹתֵר טָעֻיּוֹת גַּסּוֹת, בְּחִירוֹת קַלּוֹת,

מַזָּל שֶׁל מַתְחִילִים,

מַטְאֲטֵא חָדָשׁ עוֹמֵד גֵּאֶה, סְבִיבוֹ היְשָׁנִים.

מְדַיֶּקֶת אֶת עַצְמִי הֲבָרָה אַחַר הֲבָרָה,

מַטְעִימָה מִלִּים, בּוֹנָה מִשְׁפָּטִים, טְעָמִים טְעָמִים

מַכְנִיסָה לִי לַפֶּה, לָרֹאשׁ, ללֵב, מִבַּעַד לְחוֹרַי הָאֲנִינִים,

מְצַחְצַחַת, מַבְרִיקָה, מְמָרֶקֶת,

מַצִּיבָה גְּבוּלוֹת חֹפֶשׁ עֲדִינִים, 

לְבַד בַּמִּדְבָּר בְּתוֹךְ טִירָה מכושפת,

מדמיינת אֶת שֶׁחָלַף,

מַחֲלִיפָה אֶת הַדִּמְיוֹן,

לְרֶגַע נִדְמֶה כִּי מָצָאתִי,

עֵת יָרַד לְטִמְיוֹן.

* אליבא דידי *

אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי,
מִתּוֹךְ צִירֵי לַחַץ רַבִּים וּנְאָקוֹת כְּאֵבִים,
מִתּוֹךְ אַגְּלי זֵעָה זוֹלְגִים, דּוֹבְבִים,
מְיַלֶּדֶת אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי, מִקּוֹלוֹת מַיִם רַבִּים,
אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם,
מְיַלֶּדֶת אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי, אוֹסֶפֶת חֲלָקִים חֲלָקִים, הִנֵּה שְׁבָרִים וּתְרוּעָה וּתְקִיעָה עוֹד תְּקוּעָה לָהּ בִּפְנִים,

מְיַלֶּדֶת אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי מִכְּנֶסֶת חֲלוֹמוֹתַי, תִּקְווֹתַי, אֱמוּנוֹתַי שֶׁיַּעַמְדוּ עֲבוּרִי עֵת יַחַלְשׁוּ יָדַי, עֵת יְדוֹם כּוֹחִי,

הִנֵּה רְאִי לוֹחֶשֶׁת לְעַצְמִי, שֵׁם עֵץ שָׁתוּל, פֹּה בַּיִת, שָׁם יְלָדִים שׂוֹחֲקִים, שָׁם גֶּבֶר אוֹהֵב מְכַנֵּס אוֹתָךְ, מְחַיֵּךְ אוֹתָךְ, מְמַלֵּא אֶת פְּתָחַיִךְ תּוֹרָה, תְּשׁוּקָתֵךְ לְפָנָיו וְהוּא יִמְשֹׁל בָּךְ לְעוֹלָמִים,

מְיַלֶּדֶת אֶת עַצְמִי בְּעַצְמִי, שִׁבְרֵי חֲלוֹמוֹת, נְהָרוֹת שֶׁל תִּקְווֹת
לְחַיַּי,

לַחַיִּים.

"את עושה סדר בשגעון"

אומרת לי המדריכה שלי, זו שמזמן הפכתי לי למטפלת, רובד אחרי רובד של שגעון את מסדרת, מביאה לו שם בתוכך, מניחה על מדפים שונים, מאבקת, מאווררת...

ואני חושבת עלי ועליך, חצי שנה גרושים ועדיין חיים יחד באותו הבית, גרים בחדרים נפרדים, מגדלים את הילדים שלנו, מחלקים ימי שבוע ומטלות, כמו שותפים לבית, חושבת על כמה היא נוחה לי האשליה הזו, מראית העין, כמה הכל כאילו אותו הדבר כמו שהיה לפני שהאדמה שלי רעדה, לפני שנפלו עלי השמיים, חושבת את המחיר שלה, כמה היא כואבת לי האשליה הזו, כמה היא מכווצת אותי, מצמצמת, כמה אני צריכה את החופש שלי גם ממך, לגלות את עצמי לבד ממך, לראות במוחשי איך גדלתי ועדיין ואני רגע לפני שאני יוצאת מהבית, רגע לפני שהדלת נפתחת לי והדרך נפקחת לי וזה רגע מפחיד כ"כ ומרגש כ"כ וקורה בתוכי, גם אם לא במוחשי, כבר.

ואז אני חושבת על זה ששבעה חודשים לא קיבלתי משכורת, לא הכנסתי שקל, שבעה חודשים שאני עובדת עד טרוף באינסוף טיפולים, נוגעת באין סוף אנשים, מדביקה חלקים חלקים, מרוויחה על הנייר כמו הפוטנציאל שלי ולא עושה את הדבר הפשוט של למלא את התוכנה במלל, של להגיש קבלות ולקבל משכורת כמו כל היתר, חיה על חשבונך, על המשכורת שלך, מה שאף פעם בכל החיים שלנו, מעולם, לא קרה... וזה כזה טרוף שאין לי מושג להסביר לעצמי איך הוא בכלל אפשרי, ואיך אתה נותן לזה יד, ואיך שאני נותנת לזה יד, מניחה בתוך עצמי את הסכום הזה שנחסך עבורנו בצד, חולמת על טיול משפחתי בו, כאילו שהכל אותו דבר, נותנת לך לפרנס אותי באותו חשבון משותף, כאילו נשארת עבורי אותו הדבר... ומתבוננת על הדחף של השבוע האחרון לצמצם את הפער, על הרצון לבנות לעצמי את היכולת הכלכלית לחלום ולעוף, לבנות ולצוף, להיפרד ממך שוב, קודם כל במיינד ואז בלב ואז בגוף.

ואז אני חושבת עליך, על הגבר שפירק לי את החיים, שפירקתי לי איתו את החיים, חושבת על התשוקה המטורפת שהייתה לי איתך, על אינסוף סיפורים ושירים שכתבתי פה בדמותך, חושבת על האישה המוכה שהייתי כששוב ושוב חזרתי למרות עוד ועוד ועוד ועוד חוויות של פגיעה, חושבת על התחינה של אישתך בזמנו שאני אשחרר אותך ולא יכולתי לחיות אז בלי דמותך וזה נגמר בתוכי, פשוט נגמר, מלבד עוד טיפונת של מחשבה חולפת, אין ביננו קשר בכלל, את הגבול האדום זוהר עברת למכבר, ואני לא שם כבר, איבדת אותי, את הדבר שהיה לך אז הכי יקר,

פג הכישוף,  הטרוף, השגעון,

בונה את עצמי אט אט, לבדי, בעצמי, במאודי,

בסדר הטרוף שלי...

* ערומה כביום היוולדי*

עם האנשים שאני אוהבת

והנשים שאני אוהבת

והביחד הזה שאני זקוקה לו ואוהבת

עם המוזיקה שאני אוהבת

והסדנאות שאני אוהבת,

עם הבריכה שאני אוהבת

והתשוקה שאני אוהבת

ויש אותך

שמבקש ממני להתכנס עוד יותר בתוך עצמי,

שזכרון המפגש האחרון שלנו עוד זורם בראשי,

שאתה הגבר היחיד שהצליח לשנות בקלות וללא מאמץ את התפיסה שלי את עצמי,

שקטן ממני ב 10 שנים ועדיין יותר בוגר מכולי יחד,

מכולי,

שמאיר לי את הנקודות החסרות שלי בלי שהן יאפילו על הטוב שלי,

שאני יכולה לכעוס עליו שהוא בלתי נסבל  ולהשלים איתו כי הוא ה דבר באותה הנשימה שלי,

שמכיר אותי כבר חודשים ויש ביננו אש וברקים ועדיין לא שכב איתי כי יש לי מידי פעם אחרים וזה למרות שאנחנו בכלל לא מוגדרים ורוב הזמן בכלל בקשר של ידידים

וזה שאני לא רגילה לזה

מגבר מוציא אותי מדעתי. .

יש פסטיבל בשבת שממש בא לי ללכת אליו,

ויש אותך שאיכשהו, באופן שאני לא מבינה

ומשלט רחוק

מנווט אותי.

* הכרה *

אתה כותב לי..

נחרד לגלות שאני לא עושה איתה כלום

מלבד לנשום אותה לתוכי

ולנשוף, ולהתמלא ממנה ולהתרוקן

ולכאוב אותה כבר חצי שנה ויותר,

להתענג מהגוף שלי ומהיונק שלי, ומהגניחות שלי והרטיבות שלי ומהחום שלי ומהרכות שלי בלי להוציא את עצמי מהדעת...

פה קשר שלא יכול להתקיים

ושם גבר שלא יכול להישאר

ובין לבין מלא הצעות ורצונות,

ולרוב, לרוב הגדול

אני עם עצמי

ותו לא וזה הכל...

בחיים לא חשבתי שחצי שנה לתוך הגרושין

אני אהיה יותר מיושבת, יותר מפוקסת, יותר מקורקעת משהייתי כל החיים...

וזה פלא שברירי שאני מחזיקה ברעד, שאני מתפללת עליו, על היכולת לדייק את הבחירה שלי, לחיות בתוך החוסר שלי

בלי לאבד תקווה,

בלי לאבד את הדרך, בלי לאבד את עצמי בעצמי...

בדרך ללא מוצא

(בערך...)

* תשוקה *

אִתְּךָ אוֹ בָּךְ?
שׁוֹאֶלֶת אֶת עַצְמִי וְגַם עוֹנָה,

לִפְעָמִים בָּא לִי לְשַׂחֵק אוֹתִי שֶׁלְּךָ,

בָּא לִי לְהַרְגִּישׁ אוֹתִי יְשֵׁנָה לַיְלָה לַיְלָה בֵּין קַעֲקוּעֵי נְשִׁימָתְךָ,

בָּא לִי לִנְשֹׁם אֶת הֶבֶל הַפֶּה הַמְּעֻשָּׁן שֶׁלְּךָ חוֹרֵךְ לִי אֶת הַנְּשָׁמָה,

בָּא לִי לְהַרְגִּישׁ אֶת כַּפּוֹת הַיָּדַיִם שֶׁלְּךָ מְעַרְסְלוֹת אוֹתִי כְּמוֹ יַלְדָּה קְטַנָּה,

לִפְעָמִים בָּא לִי לְהַרְגִּישׁ שֶׁלְּךָ בַּפַּשְׁטוּת, בְּרַכּוּת, בְּטִבְעִיּוּת,

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי זְקוּקָה,
כְּמוֹ שֶׁאַתָּה זָקוּק,

כְּמוֹ מָה שֶׁכָּרֶגַע, כְּמוֹ מָה שֶׁתָּמִיד,

מַרְגִּישׁ אַחַר כָּךְ כָּל כָּךְ שְׁטוּת,

כְּמוֹ כַּד שֶׁנִּשְׁבַּר, כְּמוֹ חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ,

כְּמוֹ מֶקַח טָעוּת.

של מטפלת שאין בה כבר כוח לאסוף שברים של אנשים ומשפחות, של ילדים וזוגות, של רסיסים של תקוות וחלומות,

איך לרפא כנף שבורה של אישה שהשקט עושה לה כל כך טוב ולמרות שהוא עוטף אותה והיא מתנתקת מכולם ושומרת עליו בקנאות, המציאות הקשה חודרת דרכו אל הלב שלה, מטלטלת אותה ואותו, משתקת אותה, ממלאת אותה ברגש זר של קפאון, של פחד קר להפסיק הכל, להישמט, לשמוט את המהות, לשמוט אותה, אותם, אותו

איך לרפא כנף שבורה של אמא שאין לה סבלנות לילדים שלה, שהיא עיפה, עיפה כל כך מהמציאות הזו, הלא נגמרת, המורכבת, כזו שאיכשהו מצאה את עצמה כבר חודשים בעין הסערה, וגם בחיים הקטנים שלה היא עיפה מלסחוב, מהכל, מהגבר שלה לשעבר שנמצא בצו 8 שלא נגמר, ואין אותו ואין אותה, כי גם היא מלאה בסיפורים, בחרדות, בבכי, בהתפרצויות, מלאה בחיים של המטופלים שלה, במאמץ להחיות את נפשם העיפה, שלוקח מהחיות שלה, מהכוח להתפנות לילדים שלה, שרוצים אמא שמחה, כזו שרצה אליהם, בלי דמעות בעיניים, בלי רגשות אשמה, בלי אשמה על העולם הזה, בלי אשמה שהיא לא מספיק, בלי אשמה שהיא לא מספיקה...

איך לרפא כנף שבורה של מטפלת? שעושה את כל מה שהיא יכולה, דרך לילות רדופי שינה, דרך תיאורים של מלחמה, של חרדות, של מצוקה, של אנשים שכל מה שהם עשו רע,

זה בחרו לגור בעיר הלא נכונה.

מחזיקות לי את הירכיים ומפרידות אותן בחוזק עולה, באינסטיקט אני מפעילה כוח לסגור, זה פתוח לי מידי, לא תיכננתי להיות בפוזיציה הזו כ"כ מהר איתך ואני סוגרת אותן, כמו שאני רגילה, כמו שאני בדרך כלל עושה, המבט שאתה נועץ בי מאיים עלי, חודר ואני מוצאת את עצמי נכנעת, נפתחת לקראתך,

רגעים שמרגישים כמו נצח עוברים עלי, בזמן שאתה רק מריח אותי, הפנים שלך כ"כ קרובות, אני מרגישה את הבל הפה שלך על תומתי, הידיים שלך עוברות על פני הרטיבות שלי, האצבעות ממוללות את פני הבשר החלק, המשתוקק, אני עוצרת את הנשימה בזמן שאתה מחדיר אותן בתוכי, ממלמל משהו שאני לא שומעת ברור, מזיז את החוטיני ששמתי כשלא חשבתי שתראה אותו בכלל וצולל עם השפתיים והלשון לתוכי, נוהם, אוכל אותי כמו שלא אכלו אותי מעולם, כמו גבר שלא אכל באמת מעולם...

בלי שליטה הגוף שלי נפתח ונסגר, כמו גל, אני עולה ויורדת נושמת, מתנשפת, גונחת, מחזיקה לך את הראש בתוך הכוס שלי, משפשפת עליך אותו, מרטיבה את כולך, לא נותנת לך לנשום ואתה צולל, צולל ללקק ולחפון כל פיסה בתוכי, צולל לחדור, לנהום, לנשום, לנגוס אותי, צולל לטעום, מחדיר אצבע ועוד אצבע ועוד אצבע ועוד לשון, מפסיק כשאני משתוללת תחתייך, נותן לי למצוץ את שלושת האצבעות שלך שהיו בתוכי, שזיינו אותי ואני מתמוגגת על המליחות שלי, על הכוס הרך, החלק, הנוטף שכולו שלך עכשיו הרבה יותר משהו שלי,

אתה מחזיר את האצבעות ודוחף אותן בתוכי ככ חזק, שאני מנסה להרחיק אותך עם כפות הידיים שלי, באינסטקט של חיה אתה מכניס את הזרת שלי לפה שלך ונושך לי אותה בזמן שהאצבעות שלך מזיינות אותי זה כואב לי ואני נפתחת עוד יותר, בלי שליטה, זה מענג אותי כל כך, אין לי מושג במה למקד את תשומת הלב שלי, בכאב החד, הנסגר, המפתיע כל כך, או בעונג המטורף הנמהר שמעיר אותי, תוך כמה רגעים של בלבול כזה של הראש וגניחות מטורפות אני מתפוצצת לתוך הפה שלך, בכמות מיצים ורטיבות שאני לא חושבת שאי פעם הגרתי, בתחושת בהלה שקטעת לי את האצבע הקטנה, בצחוק מתגלגל לתוך הפה שלך, מלקקת אותי מעליך, טועמת אותי בדיוק כמוך, רגע לפני שחנקת אותי עם הזין שלך, שהרדמת אותי עם הזין שלך, שהרגעת אותי במשך שעה עם הזין שלך, שעינגתי אותך במשך שעה,

לוקח עוד ועוד ממני אבל בעיקר ממלא אותי, בכולי, בך, בכולך

בכל מה שנתת.

* הכרת הטוב *