Disrupt/ive/ion

הרוח נושאת עימה בשורה, היא אף עוקפת את שליחי הוולט הנמהרים עד מאוד:

הסתיו הארבעים מתקרב בצעדי ענק וזו חתיכת הצלחה: בסופו של יום אדם הוא כמו צב-ים, הוא בוקע מביצה ובדרך לחוף המבטחים, הוא מתמודד עם טורפים, איתני הטבע, מערכות יחסים, אבהות ובעיקר עם עצמו. כיצד לצלוח את הדרך בבטחה.

---

יש כבר מעט יותר שיער לבן בזקן: כעשרים שערות שאני כמובן נותן להן לגדול פרא, הן אולי עדות אילמת לכמה וכמה ימים בשמש וכהנה וכהנה ימים בצל. העיניים חכמות יותר גם כן, בכל פעם, כשאני שוטף פנים אני מנסה להבין האם הן יודעות יותר ממני והאם הן משתנות גם.

---

יש משהו נפלא בבגרות פנימית, היא מחלחלת לאיטה אל תוך משקעי האבן שהחיים נותנים וזה עוד יותר נפלא כשאתה לא שוכח גם להיות ילד כשאתה יכול ואף אחד לא רואה - זכיתי בבנות קטנות ואחת גדולה, אז אני יכול לחלוטין גם להיות דפקט וגם להרשות לעצמי את הרצינות.

---

הגשמה עצמית לעולם לא קצה, אם היא קצה, אתה כנראה מת.

---

אמי תמיד מספרת לי שהחורף בשנת 84 היה הקשה ביותר שהיא זוכרת וביום שנולדתי הרחובות ובית החולים היו מוצפים מגשם בלתי פוסק - שם כנראה האהבה הזו נצרבה בי.

---

נבט מספרת את אותו דבר על הכוס.

---

באמת זכיתי להיות אני.

אני אוהבת ומוכרחה מנטאלי היא פסקה בנחרצות.

צבע או מוזיקה עניתי? היא חשבה שאני צוחק איתה ונחרה בחוזקה - כך אני אוהב את הנשים שלי: בהמות.

הבנתי שהיא שונה, הייתי מוכרח לגרום לה לסגוד לי ולהיות עבורה כל מה שהיא צריכה - מנטאלי.

לא היה לה הרבה שכל וזה עזר לי, זה עזר לי רבות. דרכה למדתי את יסודות השליטה המרכזיים, היא הייתה יפה וענוגה וקראתי לה בשם החיבה ביבופ - היא תמיד הזכירה לי אותו, היא גם גידלה צבים אז זה היה מושלם למנטאליסט שכמוני.

בפעם הראשונה שנפגשנו, הגשתי לה ידיים קטנות שהורדתי מבובה.

היא שאלה בקול מאנפף: "ושבילמהזהטובזה?" 

זה ינכיח את פערי הגודל בין הזין שלי לידיים שלך בוודאי. "אתה גאון" אמרה כששאריות בורקס תרד בולטות משיניה - אהבה בורקסים ביבופ.

הסכמתי לה לאונן עם דילדו של 6 ס"מ, כדי שתעריך את צינור הכיבוי שלי. היא אהבה לעשות ציפורניים עם שופין כשהייתי בועל אותה, היה לה ריח ייחודי של המסגריות של פעם והיא תמיד חבשה כובע של בחירות.

הפערים לא הסתכמו רק במנטאלי והם גלשו לפרמטרים נוספים שהשפיטו אותה לאט: היא שקלה 140 בבוקר, אני שקלתי 70 וזה נתן לי יתרון עצום: כשהיא הייתה רוצה להרביץ לי נניח, הייתי מנטאליסט בליסטי והייתי רץ בטיל. היא הייתה מתעייפת והייתי יכול לעלות עליה בזמן שהיא מחרחרת ולדחוף לה דילדו קטן.

פעם אחת היא תפסה אותי לא מנטאלי: טעיתי בחור ובטעות חדרתי לטבור, זה הרגיש כל-כך נכון ועד שהיא שמה לב כבר גמרתי. אהבתי את שטפי הדם לאחר שהיא הייתה משתפשפת עליי ויום אחד נקעתי בגללה קרסול, זה היה שווה את זה - אהבתי בבהמה שלי הכל.

עד אותו יום ארור שאחר לקח אותה ממני: באמת שהיה בו הכל ולא הייתי אפילו תחרות, הוא באמת היה ההגדרה של מנטאלי: הוא תמיד היה מחופש לזורו, כולל המסכה והכובע. הייתה לו כרס וצמיחת שיער עבה בפנים - כמו אלה שמתגלחים גם מתחת לעיניים ובמצח והוא היה מעשן סיגריות נלסון. 

שניהם ברחו לי על טוסטוס פדלים שהיה על שמו ברשיון - אמנם הם נסעו לאט כי הצמיג השתפשף בגלל המשקל, אבל מנטאליסט אמיתי, לא רודף אחרי איש. עברתי היום ליד חנות דגים ומוסך ונזכרתי בך אלילה שלי, מקווה שמישהו אחר נהנה מהנחירות שלך וקורא לך ביבופ.

קצת מוזיקה מנטאלית לנשמה, כמו מה שאת היית עבורי:

הסתכם במצפון.

למזלנו, הוא נקבר תחת הררי רקבון.

"It's a hot night. The mind races. You think about your knife: the only friend who hasn't betrayed you, the only friend who won't be dead by sunup. Sleep tight mates, in your quilted chambray night shirts".

Seinfeld - The Fatigues

זה היה רגע כזה שהקים מהמיטה, לישיבה שפופה ומתכנסת כזאת; שעון על מרפקיי התחלתי לנשום ולנשוף. דקות הרהורים קיומיים שכאלה.

"מה זה מאמי, אתה צריך משהו, רוצה מים?"

לא, עניתי. את לא תביני מה אני עובר, עניתי ברוך מבלי להסתכל לכיוונה כיוון שהמבט היה נעוץ בקיר החיוור.

"נסה להסביר, אשתדל להבין".

עזבי, זה באמת לא יעזור, אינך יכולה לסייע בין כה וכה.

"נו בבקשה, בשביל מה אני כאן"?

פלטתי תוך כדי אנחה: את לעולם לא תביני כמה קשה זה להיות מוצלח. נגזר עליי להתמודד.

כשאתה ילד, כמה מרחב קרטון יכול להכיל: הוא יכול להיות מבצר, הוא יכול להיות כלא והוא יכול פשוט להוות שעות משחק כשעוברים לבית חדש. בסופו של יום, הוא נזרק לזבל בגמר שימוש, כדי שלא יתפוס עוד מקום. במידה ושפר גורלו, הוא גם נגזר או טוב יותר, מגיע לבית חדש נוסף.

---

אתה בונה לעצמך ממלכות ויש לך נתינים, לפעמים אתה רוצה להציל נסיכה או לכלוא אותה בצינוק קטן עם שלשלאות ענק כדי שתוכל להתעלל בה, עדיין. ממלכה. אתה שומר על הממלכה בחירוף-נפש מדרקונים הרוצים לפלוש, כל עציץ בסביבה הוא ג'ונגל - עולם ומלואו כששיפוד או אלקטרודה הם כלי הנשק החדים והמפחידים ביותר. מפית היא גלימה והכל מצוי בשפע - אין לך כלום ויש לך הכל בדמיון.

---

כשעברנו לשכונה חדשה, הייתה גבעה וחשבתי שהיא הנקודה הקיצונית ביותר הקיימת - סוף העולם. עיניים ילדיות לא משקרות ועד שקיבלתי את הגלובוס הראשון שלי, הגבעה היוותה הקרטון החדש; גלגולה של ממלכה. על-גבי הגלובוס הכל אפשרי, הייתי יושב איתו על ברכיי שעות כדי למצוא מקומות חדשים שאף אחד אחר לא מכיר - ארץ המלכה מוד ואי הפסחא, מקומות נידחים המופיעים כנקודות קטנות על גביי עיגול כחול ברובו. אין גבול, אין ספור שקיעות ואין ספור זריחות, אתה עדיין ילד.

---

החיים ממשיכים ובין לבין טסתי הרבה וכל טיסה תרמה מעט להבנה ששוב אני מחפש קרטון - אבולוציה הפוכה. קיימת ריקנות בטיסות חזרה ארצה שאף פעם באמת לא הצלחתי להסביר לעצמי, אולי זו החזרה לחיים האמיתיים מחיים בהם היית עובר אורח ואולי המקומות הם באמת ובתמים לא מהווים ממלכות. יש כבר פחות זריחות וכשאתה תופס שקיעה טובה אתה מתמלא. קרטונים הם סתם קרטונים עוברי אורח בחייך החדשים, לעתים הם זרוקים ליד הפח ועתים קורעים מהם חלקים ומשליכים. הגלובוס מאופסן, הברכיים שחוקות מעט והסקרנות מנותבת לדברים של גדולים.

---

לא מזמן כשעברנו דירה ונותרו קרטונים ריקים, בנותיי אפילו לא הסתכלו לכיוונם, אוציא את הגלובוס, גם אני רוצה שוב את אותו הדמיון.

בעיקר בעבורן.

משפטים שתמיד עובדים:

בין אם אתה דאדי בן 26 עם 15 שנות ניסיון או אימפוטנט שגרושתו או יותר מובחר - אישתו בעטה אותו מהבית ומחפש פורקן. סיכמתי עבורך בכמה משפטים איך להגיע ללב כל אישה בכלל ונשלטת בפרט; זכור, הדבר החשוב היחידי - נמצא בין הרגליים.

כדי להטריף כל תא ותא במוח הנשי, פעל לפי ההוראות הבאות באדיקות:

את לא מתמסרת.

וואו, עלית במשקל.

שלחתי לך הודעה בטעות יא מגעילה, מי בכלל ירצה אותך.

זה צלוליט או כתם לידה?

עד כאן זה מספיק כדי להכניע, האתגר מתחיל אם היא עמידה לזה:

גולת הכותרת, כאילו הוואו של הוואו ואם היא לא ידעה לגמור או לרצות אותך, אז עכשיו היא תשפריץ כמו הסחנה בשבת - את כנראה לא רוצה להיות נשלטת. גם אני גמרתי קצת במכנסיים כשכתבתי את המשפט הזה.

---

ולך, בין אם את נערה בתואר, גורה, סוסה או חמורה - בחרי בגברים הבאים:

זה שבמקום שיהיה קשה, מספר לך כמה קשה לו ואת מוכרחה להנהן בזמן שאת רק רוצה להתמלא מזין.

זה שבוכה אחרי סקס - מעיד על רגישות או אסטרוגן גבוה.

אם הוא שוס וכותב לך - אני "יזיין" אותך.

אם הוא הגיע לגיל 60 וחובש בנדנה ויש באמתחתו פאוץ', זוזי הצידה, פעם ראשונה שאוכל להמשך לגבר.

*אני מעביר גם הדרכת כלות.

מה אני אוהב? את סם אליוט מקריא שיר של ליידי גאגא.

אנחנו מזדיינים כ15 פעמים בשבוע, זה הממוצע ולא בכדי - אם היו יותר שעות ביום, מבחינתי היינו כבר ב40 ומבחינתה 2 סוגר לה את הפינה בטוב.

אני מאוד עקבי ודואג לרצף. מר אנג לי סיכם זאת בצורה הטובה ביותר "אוכל שתיה גבר אישה".

ישנן פעמים, כמו מטר-מטאורים, פעם בשנה כזה אבל מרגיש כמו פעם ב1000 שנים שהכל מסתדר באופן מוחלט. איני מרבה לכתוב על מין, זו כמעט תמיד כתיבה שנתפשת עבורי כיותר זולה ודלוחה, אבל כדי לאצור זכרונות מטאוריים ממטר וממטרים, אחרוג ממנהגי, כך הלכה למעשה נוצרים מנהגים חדשים.

קשה לרגש אותי, אני גומר מעט פעמים יחסית ובמרווחים - גם היא עקבית, היא תמיד מנסה ותמיד מצליחה בכך - לגרום לי עונג.

כבר כשהאורחים הגיעו לבקר ולראות את הדירה, הסימנים הקטנים והאינטימיים היו באוויר, אפילו לפני, לאורך כל היום התקשורת הייתה שונה, הצורך הורגש וסוף סוף הרגליים על הראש עושות את שלהן, היא באמת הרגישה מעוכה ואהבה את זה: הליטוף האגבי בביצים כשהאורחים עסוקים בעניינם, המגע המוחץ שלי שבדר"כ גורם לה להאנח, הפעם כמו בזמן האחרון אנחותיה נבלעות ומתועלות לכוס. צורך אנרגיה רבה והאכלות תכופות, אך שווה כל רגע. בין לבין ליטופים קטנים והרבה מאוד חום. אמיתי.

היא מסתכלת עליי מדבר ואני מחמיא לה ומרים על כל מה שהיא עושה והיא תמיד מתקתקת מכאן ומשם כדי שהכל יהיה נעים ומוגש ברמה. סושי, גלידה איכותית ועוגות תוצרת בית, נעים. על האווירה ניצחו בקול תרועה: 

King crimson, Gary moore, B.B King

ת.נ.צ.ב.ה והגיטרות בגן עדן.

זה אף פעם לא האוכל - זה עם מי שאתה אוכל אותו, אני אומר ובצדק, כה למדתי. החצאית, החולצה הלבנה והפטמות המזדקרות שאני כה אוהב לענות, גורמים לי לנחת, לידיעה שברגע שהם ילכו, היא תזויין באופן פראי. היא הסיקה אותו דבר. הם הלכו, ליוויתי אותם וכשעליתי והדלת נטרקה, החולצה הושלה כבר על-ידה, מה שגרם לשדיים להתנדנד ולהפנט את אישוניי, החצאית הורמה והיא כבר ירדה על הברכיים והפשילה את מכנסיי הקצרים.

הגרון, הריר, הדמעות על הרצפה ואותה הטלה כנגד הספה כשהיא ביקשה שאשב לה על הפנים. אוהו, איך ישבתי: זווית הישיבה והשיפוע הקטן פגשו את לשונה להפליא, היא מאוננת לי ואני יושב ומוחץ, אומר לה שחבל שהייתי בשירותים לפני כי הייתי מחרבן לה בפה מרוב שזה טוב. מושך אותה מהשיער הרטוב והתחת מורם, בעזרת שתי אצבעות בשני החורים ואחיזה קשה אני מקבע אותה וחודר בלי לאבד טיפת זרע.

האגרופים עפו מתשוקה: לצלעות, לראש ולתחת בעודה מוברגת לתוך הספה ומנסה להאחז בכרית כמו מצוף בלב ים, הכריות עפו. רק אני והיא, שוב תחת, שוב נשיקות, שוב אגרופים.

נגררנו למיטה, היא עומדת בהכל ואני שם כמו שאף פעם לא הייתי, מתרכז בהלימה, בנשיכות, מתרכז לנצח את המוות סביב, מתרכז בעיניה ודופק מזיע, נוטף, טובע. פערתי את פיה, הלוע גלוי ואני מנקה את עצמי מטיפות, מרוק, מכל מה שלא מקובע ותוחב, רואה את אישוניה נמוגים ואת הניצוץ בוער. עצרנו, התקרבנו והיא בכתה כמו שאף פעם לא היה בעבר, לא מכאב ולא מייסורים; אלא חשמל.

היא גמרה בזעקות כשהיא קבורה בתחת, ימים כאלה של תשוקה ממחשכי נפש. נרגענו לכמה רגעים, המים יבשו ושוב עליתי עליה, בעדינות מטמטמת הפעם. רק להרגיש איך ניתן שוב לזרוע כשהאדמה פוריה ומריחה מגשם. לא גמרתי, לא רציתי לבזבז על אירוע רוחני - זרע גשמי. גמרתי בנשמה.

זה אף פעם לא האוכל - זו מי שאוכלת לך את התחת.

תמונות מחיי הנישואים.

אמנם אנחנו לא נשואים, היא עדיין לא הציעה ואני כמובן משחק אותה קשה להשגה כמו בכל משק בית ישראלי שמכבד את עצמו, כולל הפניית הצדודית ימינה בהתנשאות כמו אנגלי מאנגליה. אני ממתין לנדוניה כהלכתה, סירים ומצעים שיכנסו לארון ואולי כיסוי מיטה מרוקאי של פעם. כמו השמיכה הכבדה, הייתי קם מזיע ובאותה תנוחה בדיוק כמו שנרדמתי, ילדים נחנקו כך אבל היו מכינים גם חמין, אז חמין כנראה לקח, הוא שרד, ישנם אנשים שעד היום נשבעים שמריחים אותו, יש להם כאבי פנטום: "מה זה, ריח של חמין?" לא יא בן זונה, אתה ליד חבל כביסה של עובדי שווארמיה, זה הריח.

אבל לא בכך עסקינן - בתור גבר מצליח, אני מפרגן לעצמי בזוג כפכפים נוסף. החיים לימדו אותי לעמוד על המשמר, אישה עושה בעיות, תמיד שתהיה אחת בסטנד-ביי, רכב - אותו כנ"ל והרשימה ממשיכה עוד ועוד, בנוגע לאישה רק יצויין שזה נכון רק במידה והיא לא מטורפת, כלא זה מקום קשוח. בנוגע לרכב, שיהיו לו ארבעה גלגלים ולא חייב מגנזיום.

כפכף נקרע? אל תמתין, יש לך אחד נוסף. פשוט וקל. יש לי סה"כ חמישה סדרי משנה: נעלי עבודה, נעלי ספורט, נעליים ליום-יום ונעליים מהודרות. אני לא אוהב להתפזר בעניינים הללו, ישנם פרמטרים כי מוטב וישארו מוגדרים. מספר הזוגות לא מדוייק מדי, קיימות גם נעלי הרים ונעליים לאירועים בשני צבעים, נעליים לשלג שמעולם לא שומשו, אבל זה צנוע ובכל מקרה הכמות הקובעת מצויה דלעיל, הגענו להבהיר נקודות, כמו במכוני לייזר שרלטנים כאלה ממה שאומרות, אני אוהב את השיער בחזה ובשאר הגוף, אבל, נשים מדברות.

הגברת ביקשה ארון נעליים, צריך והפועל ישר מביא. מה שהפועל לא יודע, כשהוא נכנס בערב, לאחר עבודה ולימודים, עיסוקים מכאן ועד בכלל ומחפש, איך לא, כפכפים.

אז הוא מביט, הפועל, מביט ורואה שעדיין כל נעליו מונחות לאחר כבוד תחת המיטה והפועל מחליט לשאול: "אין ארון נעליים"? זה יפה שהן מקבלות ארון ושנים לי הייתה מגירה, לפועל, סליחה.

הגברת עונה: "לא היה מקום".

מה עושה פועל? נכון מאוד, פותח כדי להביט בהררי נעליים, בשלל גוונים, גבהים, טקסטורות ולצידן, זוג כפכפים ספייר, שחלילה לא יחסר מדגם מייצג.

הולך הפועל לספה, 3.4 מטר על 1.5, ספה לפינוק, למציצות, לזיונים, לרביצה אחרי יום פעולה, נעול בכפכפים וחושב לעצמו, מעניין מתי אמצץ.

אכן, נמצצתי. הגברת מבקשת מדף נוסף אחרי 40 שהותקנו השבוע: "המדף הזה יהיה לספרים". פעם ראשונה בחיי שנתקלתי במילה מדף כמטרגרת והבכי על הספרים פרץ, מה זה פרץ. פיוטי פרץ.

שוב אני לא יודע איך להגיב, לצחוק על הצרות או לבכות יחד איתה על זה, על המילה ספרים. ניסיתי, לא הלך. הזין עומד, בדרך כלל כשהיא בוכה הוא עוזר לה כשהוא נכנס לאט לפה והוואה, וואה נמהל בגחחח, קטנים כאלו וזה מחרמן אותי.

לו לא איכפת, הוא זין. אבל הבכי היה בכי זלעפות, שחלילה הספרים לא ירטבו צריך להעלות אותם למעלה לניחשתם נכון. מדף. הספרים שלי נשארו בארגז, אף אחד לא בכה עליהם וגם ככה יש לי ספייר.

מילותייך נגעת בי בעומק חלל לב.

אני מקווה שמכתבי פוגש אותך במצב רוח טובה.

שמי רובסון מנדלה, אני חסיד באפריקה ובן נשיא נלסון. אבאנשיא השאיר סכום כסף גדולה ומצבור צעצועי-מין רוטטות.

לפני הלך בעולם הבא, אמר לי בןרובסון - תצטרך אתה למצוא נשלטת שיודעת גם ספונג'ה כדי לגלות איפה כסף ודילדו קבורים. ספונג'ה זה קסם.

אני פונה אלייך יקרה, אני בצורך לסכום של 6,000,000 שילינגים או 1200₪(אינפלציה וזה) כדי לחתום נוטריון ולקבל מפתח רוטט לגלות צעצועים וכסף.

שלחי אליי מספרי חשבון ותמונות עירום בספונג'ה לאימייל: robson@oketzniger

ונדבבר במהרות.

כשאני מחטט בנבכי הזכרון, אני נזכר באותה הפעם בה הבנתי שאני מוכרח להיות שולט.

זה היה מוצ"ש, שרר תור ארוך לחנות הכל בשקל - כשפעם זה עוד היה באמת בשקל, פרט למה שעלה חמישים ושישים, זה כמו לומר אני מתגורר כשעה וחצי הליכה מהים, אתה לא בדיוק משקר, בעצם כן. אין אמת בפרסום כבר שנים והכל נהיה זול יותר. אה, אבל זה לא קשור לפוסט, טוב.

אז עמדתי בתור, עמדה שם סיגל שם-גנרי, היא הייתה פרחה ואני תמיד אהבתי פרחות, הקוקו הגבוה והלעיסה הקולנית של אותו המסטיק. מאז שאני זוכר את עצמי עמד לי מפרחות.

אבל, אני הייתי נחבא אל הכלים, לא התבלטתי, אך תמיד האמנתי שיום יבוא ואתגלה - זה היה היום, בדיוק. סיגל, קיבלה התקף חרדה קטן כיוון שנגמרו המסטיקים שעושים בועות ורעש, החלה צווחת בהיסטריה וכל העיניים הופנו אליה.

בעל החנות, שוקי פתע צעק "יש שולטים בקהל"? 

הרמתי את היד חיש-מהר ולמרות שלא היה לי מושג מה זה שולט, רציתי את סיגל ורצתי מהר לכיוונה - מבלי לחשוב, העפתי לה שתי סטירות ואמרתי לה "זה בסדר, אני שולט".

היא המשיכה לצווח בהיסטריה, לא יודע מניין עלה לי הרעיון וחטפתי רצועה וקולר וישר זרקתי על צווארה, מתחת לקוקו הגבוה שכה אהבתי. היא נרגעה קצת ואמרתי לה, "יופי כלבה".

אביה עבר בסביבה ודפק לי מכות, הוא לקח אותה הביתה למרות שכבר סימנתי אותה כרכוש. באותו לילה, רכשתי בשוק השחור תעודת שולט ונסעתי תחת מעטה סודיות לחלץ את סיגל מהכת שכללה את אביה ואימה.

אמרתי לה שבתמורה, היא תשא את שמי בסוגריים כל ימי-חייה והיא פוצצה לי בלון לאות הבנה. נכנסנו שותפים בחנות הכל בשקל, אבל פשטנו רגל כי חילקתי קולרים וסיגל כל היום לעסה מסטיקים ולא שילמה עליהם.

זה לימד אותי אבל, לימד אותי על שליטה: תמיד, תמיד יש לי קולר בתיק למקרה ומישהי תכנס להיסטריה והדבר השני והחשוב - אם אתה קונה מסטיק בשקל וחצי ומוכר בשקל, אתה לא יכול להרוויח.