Disrupt/ive/ion

ויש את הפעם הראשונה שזה קרה, זה מול מראה, כדי שתוכל להסתכל ולראות האם קיים משהו שונה, האם זו אותה בבואה. הפעם הראשונה בה פחדת מעצמך - שונה מכל פחד אחר, ממה שאתה מעולל, ממה שאתה מסוגל לעולל.

---

זה מלווה, זה כמו פסקול חיים, זה לא עוזב ורק מתי-מעט מוגנים מהרצון להתעלל, לרמוס ולהקטין. את הפעמים שברח שתן במכנסיים ואת הפרצוף אובד העצות הנלווה; איך הגעתי למצב כזה?

---

לוקח זמן עד שאתה משלים עם מה שטמון בך, עם הרצון לכבות כפיות רותחות על שדיים בכיתה ב, עם הרצון להשחית נפש גם כשהיא כבר לא שלך. לגרום לאנשים לפקפק במציאות, לאט, ביסודיות וסבלנות. אם קיים דבר אחד שאני מצטיין בו, זו יסודיות. לא הכרתי עוד אחד כמוני.

---

אתה כבר לא רואה את העולם במונחים של קורבנות, אתה מצדיק את המעשים. את רמיסת הזכויות האלימה, את המסגור המצומצם - את הפעם הראשונה שהפחדת את אמא, שהבנת שאתה שונה ומסוגל לרוע, אבל גם נפשות חולות זקוקות לדרור ולמחשבה חופשית, לתשומת לב לפרטים שאחרים כלל לא יכולים להבין:

לעווית הקטנה ביותר, לגמגום הבלתי נשלט ולניתוחים הסיזיפיים איך להשפיט, בכל תחום מתחומי החיים. איך לגשת לנפש, איך לרסק ולגרום לתלות מוחלטת, לטירוף, לחשש.

---

ואתה מתבגר, אתה מבין שיש גם צד שני למתרס, הצד שצריך את מה שיש אצלך. זה תמיד מפליא מחדש, אני רגיש לדברים, לתהליכים, לניואנסים ברמות מפחידות. אתה לא תמיד בוחר להתאכזר, זה יוצא והרגיעה היחידה הגיחה יחד עם האבהות, התמתנות איטית, מעט חמלה - הדבר הראשון שחיפשתי באישה מצוי ביכולת לחמול, זה בסיס רחב ביותר. גם אצלי הוא קיים, כלפי חלשים, נדכאים וכאלו הזקוקים לעזרה ולא מסוגלים להגן על עצמם.

---

זה בסדר לייסר, להעביר עינויים ולרצות להשחית נפש וגוף, פעם עוד הייתי מהרהר בזה כצורך, ביסודיות. אולי אני פגום מהיסוד ואולי אני רגיש כבר רק בקצוות.

 "You can't handle the truth"  

ישנן גמירות שמקורן בדגדגן וישנן שמקורן בנרתיק. הן יכולות להיות סוערות או עדינות ולפרוץ בגלים סוחפים ממגוון סיבות וגירויים, אך הן מוגבלות בעוצמתן.

לגמירות החזקות באמת, קיים מקור אחד ויחיד - הזעם. שלי.

עיניים פקוחות הולמות בתקרה והנפש, מעפעפת. מנח פרקדני רגוע וידיים מושטות, מונחות למראשות המיטה - ימים צוננים בעירום מלא: עלמתי הסגרירית מוטלת רפויה, זבת טיפות ארגמן ועיטורי תשוקה בלתי מרוסנת. נתונה לחסדי ומופקרת לגורלי, בעד עינינו מצעי בוקר לבנים הצהיבו והאדימו עד ליל היום: שטפי הדם כנגד אזורים חיוורים בגופה, סיפרו את כל אשר אירע בימי דומיה מדוקדקים.

חלמתי בהקיץ על שדות שיבולים הניבטים מחלונו המאובק של רכב מקרטע ואיחדנו מחשבות ישנות שאולי עוד יקרו. הכל שוקט סביב והרוגע נחלתנו. כגל כביר החוזר אל לב-ים לאחר שהותיר צדפונים לשזוף בחול לח ומהודק עד הליטוף החורך העתיד לבוא: דואט בקונטרסט אלמותי סיפר במקטעים על ימים כגון זה ויכולנו לרגע לשכב על-גב שדות כותנה המתרככת בשמש נעילת היום בארץ מארצות נכר ולמות מאושר. 

וחיינו.

זיעתי גופך שוטפת - חלק מגופך הופכת: כמעט בלתי אפשרי עבורי לא להזיע כשאני דופק, אני בתוך זה עד איבוד נשימה סדורה, המצב הזה אמנם יוצר מקצב קצה חדש ומעבר לפורקן והפיכתה לחתיכת בשר שופעת ושופעת לחות, אני מוצא עצמי מצפה בכליון עיניים דווקא לרגעים המגיעים לאחר הטירוף.

---

טבורה מלא זיעה, כולה בוהקת לאור החלון הפתוח, שיערה סתור ועורה אדום בדרך כלל, תלוי כמה צורך השלתי. אני שכוב, מזיע ומסדיר נשימה והיא מלקקת את מצחי ועיניי, בצורה ואופן כה אמיתיים עד שמעבר לאיברים, גם אני נמס. אני נמצא כל-כולי ברגעים, בדקות הללו - זו לא מיניות, זו התמסרות. זו אמת.

---

מצבים כה חשופים, מעלים באוב הרגע את הפחדים והחרדות, את הכשלונות וריסוקי העבר ואת החשש האולי הגיוני מהעתיד לבוא. אלו השיחות הקרובות ביותר, אין בהן בדל יומרה או התנשאות, הכל שם:

"אתה חושב מה יקרה אם תגמר האהבה? אני לא יודעת להפסיק לאהוב, גם לא אוכל אחרי כל מה שעברנו ומה שאתה עבורי. אבל לך אין לב, אז אני לא יודעת מצידך. אני לא מעבד דברים כמוך, מעולם לא מצאתי טעם מלחשוש מדברים שאני לא מאמין שיקרו - יקרו, אתמודד. אני בוכה מרוב אהבה, כל פעם שאתה יוצא, אני בחרדות שנרגעות כשאתה כאן. אני לא נורמלית.

בוודאי שלא, אחרת מה הטעם?"

אולי כוכב נפל, בקשי. בקשי.

הַרְהֲרִי בִּי כְּגַעְגּוּעַ מְמֻמָּשׁ

וזורק אותה בעצבים על השכן השמן שהחליט להרעיש מלמטה.

אני כרגע במחסום כתיבה, אז תאכלו זין בזמן שאני משמר כישורים מושחזים ומשחיז כישורים משומרים, נניח. כשהכרנו, היא באופן מסויים הייתה בעד חוויות, אמרתי לה בנחרצות - אינטימיות עמוקה היא החוויה המתמשכת העוצמתית ביותר. גם לה יצא לחוות אינטימיות, כשזה קורה כל השאר בטל מעיקרו.

לא מצאתי את עצמי מעולם מתעניין במשהו שפוטנציאלית אינו שלם ואינו עומד לרשותי מתי שרק אחפוץ: נשים נשואות, אורגיות, חילופים וכיו"ב. מה גם שאני רכושני ביותר - זה שאני נותן לה לנהוג ברכב שלי, זה כאילו פרויד זיין את ניטשה. אז גם היא פסע מלחיות בתוך שידת עץ באופן קבוע וטוב לנו כך, לי לפחות. למרות שהיא מאוד אוהבת נשים, להביט, להתעמק ומעבר, אבל זה דל בעיניי - היא מסתכלת הרבה יותר ממני. עד שתחת אחד מצליח לתפוס לי את העין והיא אומרת לי "קלוט" אני בטח מתעצבן מאיזה ניואנס.

האינטימיות היא לא חוכמה, עובדים ועובדים קשה, אך לאחרונה, אני מפתח אינטימיות עם התחת: כשהיא הייתה מתחילה לברבר, הייתי שולח אותה לפינה או שם יד על-פיה כדי להרגיש את קולה המעומעם כנגד כף-ידי, לעתים הייתי יושב על פניה כדי להרגיש את אותו קול במקום אחר.

אם כן הייתי לוקח מישהי נוספת, זה היה רק כדי שתדברנה אחת עם השנייה ואני אוכל לשבת בשקט ולחשוב.

אבל, מכיוון שאני איכשהו יצירתי וראיתי סרט על בנות-יענה, אז פשוט התחלתי לדבר אל התחת ולעשות לו כל מיני דברים, נרות, מכות, חנוכיות וכיו"ב, אנו לבדנו וראשה ממשיך למלמל, קבור בספה או שמיכות או סתם שוכב, אבל ממשיך למלמל. אז כל פעם שהיא מגזימה במלל, אני מסדר יפה ובעזרת עבודה קשה, הופ, יש לי אינטימיות איתו ואנחנו כן פתוחים לחוויות חדשות. אני והפלחים, החור פתוח לדברים אחרים.

סיבה ותוצאה - מעל התחת, ישנו קעקוע ומרוב שאני איתו, אז כשאני מזיין, זה עבר משנתיים של דוגי לזה שאני מעליה - אני לא מכיר שמות של תנוחות, אני לא מתעסק בלוגיסטיקה. פרט לבנות, שזו רוצה פרגית, זו עוף ואתה מסביר שזה עקרונית קרוב ועדיין, מקפיץ, מחזיר, לוקח, עוזר לנגב, מקלח, שומע קיטורים: אולי אני כן מתעסק אז בלוגיסטיקה, אבל לא בסקס, בוודאות. כן מתעסק בסקס, לא בלוגיסטיקה בסקס.

אז כשאני מעליה, החלטתי שגם שם יהיה קעקוע, לא ייתכן שרק בתחת יהיה והכוס ישאר במצב קנאתי שכזה. אז במקום לאונן מול המראה כשאני מביט לעצמי בעיניים, כשאני מכוון כדי להכניס, אראה משהו שיצרתי שם, מעל השערות. לא חסרה לי אינטימיות, מסתבר. גם לא מהסוג העצמי.

אין לי פנטזיות, נראה לי שבמידה והיו, הן היו כה חולניות שהנייר לא היה סובל גם אותן. אמת היא עניין מפחיד, לא פשוט להכלה ולפענוח ומעבר לקלישאות של הכרות עצמית, אדם מוכרח להכיר את עברו וליתן בדיוק את המשקל הראוי לאירועים מכוננים אשר עיצבו חלק מנופיו ההבנתיים:

אנחנו סתם יושבים יחד באוטו בערב, רגע לפני סגירת היום על קפה ומשוחחים - על החיים ותמיד על אהבה, זוגיות, יחסים ועניינים שבינו ובינה וכמו בכל פעם, על זכרון: עוד פסע נסגור שנתיים ואמרתי לה שלדעתי היא מתחילה להיות מוכנה ואני מאמין שהשקעתי תתחיל להניב פירות בקרוב: בשנה הראשונה, הדרמות נסקו ולא תמיד העתיד היה ברור, בוודאי לא פשוט להכלה וכל פעם שהיינו נוגעים בקצה, היא הייתה הולכת לכמה ימים כדי להתקרב בשנית, אני מצאתיו כדפוס רצדיביסטי במהותו, אך האמת חזקה מהכל ומלכתחילה, זה מה שמשך אותי אליה באופן מטאורי. היי את והיא הייתה ועודנה; מעולם לא חיפשתי כנועה, עלה נידף שכל רוח מנדנדת. מה הייחוד ומה האמת בפרטים הללו.

כן חיפשתי כל חיי, חיות פצועות. פצועות על אמת ומודעות לפציעתן, להרס עצמי ולא עוטפות את זה בנייר פרגמנט על ורדים ב30 ש"ח. אחת שבאה ואומרת: אני בת זונה חולה ומטורפת ואני אמרר לך את החיים, אבחן אותך ואבדוק אותך כל שבריר שנייה כדי שאווכח שאתה מסוגל עליי - זו רוח הדברים.

אני אני, היא היא: רוב החיים הם גישוש, אתה יכול לזיין מישהי אלף פעמים ואף פעם לא להביט לתוך נשמתה ואתה נשאר חלול ומת מבפנים, זה זיון, זה ריקני ואין דבר עצוב כריקנות. גם אצלנו היו הרבה מאוד גישושים: לא התרשמתי מהמכות, מהכאב, מההרס העצמי שהיא הציגה, מהגדרות סאדו-מזוכיסטיות שחוקות ומיניות תפלה של מקומונים.

היו שני אירועים מגדירי אמת, הם כמובן תוצאה של גישושים למכביר, אך שם שנינו הבנו את תהומות הנפש, היא לא פעלה מתוך צורך משחקי - החיים דפקו אותה בדרכה, כך שאין אמון עד שמגיעים לאמת מוחלטת ואני, הגעתי לאמת מדפיקות וצלקות אחרות.

לפני פחות משנה לאחר ויכוח, היא ביקשה ללכת והמלצתי לה לשבת ולסתום, היא התנגדה ועמדה מולי במבטים רושפים, קולי עלה ואמרתי לה שוב, את לא הולכת, שבי. בפעם השלישית כבר לא דיברתי, פעם ראשונה שהיא קיבלה אגרופים ביד סגורה וכוונה מלאה ולא חסתי על שום איבר - לאחר כמה דקות כשהיא מעורפלת ורכה, זיינתי את הענן ואת הגשם שהכוס יצר. לחשתי באוזנה שהיא רכוש והיא גמרה על זה בשנאה, בשנאה אך בהשלמה.

האירוע המכונן השני, מספר חודשים לאחר הראשון היווה חותמת של אמת, על מסוגלות וגבולות ההתנגדות: באמצע רחוב הומה יחסית בשעת ערב, היא הבינה שאני כועס, דאגתי גם להבהיר זאת ולקח לה זמן להגיב - הזהרתי שוב, היא חשבה שהרגשתה הרעה גוברת על דרישתי וסירבה לצעוד אחריי - הסטירה גרמה לה בדיעבד זעזוע מוח, מעולם לא הגעתי לעוצמת סטירה כזו שגרמה לה להתחיל לרוץ.

היא עזבה, אפשרתי לה, הבנתי שנגענו בקצה בפעם המי יודע כמה ואם זה נדפק, זה לא שלנו: אני לא הייתי משנה כלום וכנ"ל גם היא. לאחר מספר ימים, היא שבה וכל שהייתי צריך לעשות, הסתכם בלהסתובב ולהפשיל מכנסיי ולתת לה את המקום המתמסר לאכול לי את התחת כמו שמעולם היא לא אכלה.

בלי זיוני שכל, בלי למה הלכתי, בלי למה באתי. שנינו ידענו שזו הפעם האחרונה שהיא תבדוק אותי, אני ידעתי מה שידעתי מהשיחות הראשונות: אני חולה ומרוסק על הצורה שלה ועל הקונטרה שהחיה הרעה הזאת נותנת לי.

פעם, כשלא היה מה לראות בטלוויזיה, היו מציגים סרטים הודיים; זה היה טראש נפלא, מולחן באופן גס ונסבל, בגדול. כיום, כשאני צורך ידע מיוטיוב ומבין כי לפחות 80% מאותו ידע מקורו בהודו ורובו באיכות נמוכה בואך מגוחכת, אני נזכר בטרנספורמציה של הדרמה ואני מבין שלא משנה כמה גרוע אתה, תתמיד: 

יש כוח רב בהתמדה, בוודאות גם אומץ ומעבר לכל, אתה מוכרח להיות מוגזם. זה מעבר לגבולות הקיטש.

בפעמים הראשונות שפגשתי כוס, חשבתי שאם נוגעים בפופיק אז תהיה גמירה ונכנסתי מצוייד בחליפת מכונאים ומסיכת ריתוך, לא יודע מה יכול להיות שם. איבר מכוסה כזה, חתיכות בשר ואתה יודע שאמורים להכנס לשם דברים, אולי אתה לא יודע בדיוק היכן החור, אבל, התמדה. אז כן, הייתי נכנס מוכן לפעולה, כמו טום קרוז בדרך לאחד המטוסים באחד הסרטים המוגזמים המודרניים. גם אני הייתי מלווה בפסקול כזה קיטשי. מוריד את הכפפות ומתחיל לגעת, בארשת רצינית לעילא ולעילא. התמדתי במשך שנים: נכנסתי לבוש חרמונית בחורף וסרבל קצבים בקיץ, אולי הבשר יכול לפצוע והמשכתי לגעת, חדור מטרה, חבול ומוכה שטפי דם - כנראה שנגעתי לא במקום וחטפתי. הגעתי מהפופיק לכוס בסופו של דבר.

אפילוג:

כיום, אני רק עובר ליד כוס והוא נשכב על הרצפה וצורח חזק, אולי זה בגלל המגפיים שדורכים על רגל יחפה, אבל מהצד זה נראה טיל.

וולגריות משובחת קשה מאוד למצוא, מתפרצת מבפנים, כנה ואמיתית הזועקת הנני ומאיימת בנוכחותה - היא נמצאת לפרקים, שופעת כנות ואותנטיות כשהיא אינה מעושה: לדחוף את הזין ולהשתין בפה, להרגיש את הגרגור ואת הלוע נסגר ומוחץ. להיות מרוח קיא ולהכיל בכובד-יד את הראש הנדחף כדי לגמוע ולפלוט עד עת רגיעה. לרדת וללקק את דמעות החנק הענוגות, בחטף, בתאווה - לגרור בטירוף תוך תלישת שיער ולא לחדול, לא לחדול.

אך ברמיזה כהלכה, המצויה בצדו השני של המנעד; נדחסים חיים שלמים לכדי רגע אחד מכונן: במשפט אחד ניתן לגלות עומקו של אדם, מפסקה אחת אפשרי לדלות מידע-רב הנוגע לאיכות החבויה בכתובים - דרך שסע אחד, ניתן לדמיין מה שוכן תחת הבגדים - תחת העור, בנשמה, ממבט אחד בעיניים:

הזיק הזה שלא ניתן לכנותו בשם אחר - ההמתנה על הברכיים לצד האסלה וההתבוננות השקטה והאיטית בזרם ההולך ודועך; זרזיפים שוככים לאיטם ושתי טיפות נותרות פוגשות בלשון ועיניים מלוות ליטוף גבות וראש בעדינות, כאומר היית טובה עד בלי-די.

---

אור דמדומים אחרון הלעיט רצפת החדר - מרצפה בכסות שנייה בדמות רשתות החלון. רוח שרק בחרכים ומתוכך מתפרצת הבנה: בסופו של יום, במה דברים אמורים הרהרת בדקדוק רב - צרבת, שרפת, חיללת, צילקת, קעקעת, הכאבת, שברת, ביזית ושני דברים נותרים כקיצונים המדגישים אהבה סוערת ומהותם של דברים: הדרך בה אתם מדברים בעיניים והדרך בה אתם מתנשקים, זו התורה.