לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב סינון

אני וזה​(נשלטת)חשבון מאומת

אני כותבת

המסע שלי, החיים שלי, הדרך שאני עוברת
לפני 9 חודשים. יום ראשון, 10 באוגוסט 2025 בשעה 16:25

היה סשן מדהים בשישי.

כשנפגשנו הייתי עם כאב ראש זוועתי, שניה אחרי שלקחתי כדור. הדבר הראשון שאמרתי זה "המוזיקה כואבת לי, אני לא יכולה להכנס ככה לרכב" והוא הנמיך ונפלטה לי המילה האסורה.

הוא הסב את תשומת לבי לזה אבל כשהתנצלתי והוא ראה שאני באמת מחוקה מהכאב ראש הוא לא כעס. אני ככ אוהבת את הרגישות שלו, את היכולת לזהות מתי אני צריכה חינוך ומתי צריך לוותר לי.

עד שאנחנו מגיעים לחדר הכדור כבר מתחיל להשפיע ואני מרגישה קצת יותר טוב, אני חיונית יותר. אנחנו נכנסים לחדר ומתחילים פשוט מלהתחבק. הוא מחזיק אותי ככ חזק, מלטף לי את הראש בכזה רוך, הכול מדוייק ונכון ומה שאני צריכה.

 

בשלב מסויים הוא מורה לי להוריד את השמלה. אני כהרגלי לא לובשת חזייה, ונשארת בחוטיני השחור שלי. הוא משחק בפטמות שלי, לא מכאיב, אבל אני נרטבת כלכך והרגליים שלי לא מצליחות להחזיק אותי, רועדות לחלוטין. 

אח''כ מגיע הכאב. הוא אמר לי מראש: "בלי קיין היום, היום זה רק הידיים שלי שיכאיבו לך". והאמת? שאני פוחדת מהידיים שלו לא פחות משאני פוחדת מהקיין. הוא צובט את הפטמות שלי, ואז מורה לי לשכב על המיטה. אני נשכבת והוא משחק לי בחזה, מכאיב לי ככ. היד שלו גולשת מטה ואני פותחת את הרגליים בשבילו כמו שהוא אוהב, במובן המילולי ובמובן המנטלי. הוא משחק לי בדגדגן, ואז דוחף אצבעות, ואז חוזר לדגדגן. הוא משחק בי, בתוכי, בעונג שלי, בכאב שלי. הוא לוחץ על הדגדגן יותר מדי, בכוונה. זה כואב לי כלכך. הוא אומר שאני כואבת בשבילו, שהכאב זה הוא. אני זוכרת שגמרתי גם באיזשהו שלב, והוא המשיך בשלו. אני מבקשת ממנו באיזשהו שלב לדחוף עוד אצבע, ואנחנו בפעם הראשונה מגיעים לשלוש אצבעות, וזה ככ כואב, וככ מענג, התחושה הזו של החור מתמלא ונמתח. בשלב מסויים האיזור ככ כואב והכול ככ רגיש שאני מתחננת שיפסיק. כשאני כבר על סף בכי הוא שואל "צבע?". "לא יודעת" אני עונה, והוא ממשיך. "צבע?" הוא שואל שוב, ואני לא מסוגלת להכיל יותר ופולטת "צהוב".

הוא מיד מפסיק ונשכב חזרה ואני משתבללת ומתחילה לבכות "סליחה אדוני, אני לא יכולתי יותר, זה ככ כאב". הוא מחייך, נותן לי לבכות רגע, ואז מסביר לי שלא היה לי סיכוי, שהוא רצה שאחווה את השחרור שבבכי, שהוא לקח אותי לשם בכוונה. הבכי שלי משנה צורה לבכי של הקלה, ואני חווה רגע של קתרזיס. 

 

ההמשך קצת מטושטש לי כי היה לי התקף מוצפות באמצע.

 

אני זוכרת אותו מלקק את הלחי שלי, ואותי מתרחקת ואומרת "אתה לא יכול פשוט ללקק אותי". זה כנראה הזמן לציין שרוק דוחה אותי ברמות אחרות. אז הוא משחק על זה, ואני מקללת אותו בראש שלי באותו רגע. "אני לא יכול?" הוא שואל בטון מאיים, ואני מבינה את הטעות שלי. "אתה יכול אדוני" אני משיבה בכניעה, ואולי הייתי צריכה לרגע את התזכורת הזו למקומי. הוא מלקק אותי שוב, אני מחזיקה ולא בורחת תוך כדי, אבל ברגע שהוא מפסיק אני פולטת נהמות תסכול וגועל ומנגבת את הרוק בכרית. ושוב, הוא מזכיר לי שאני לא יכולה לעשות את זה, והוא מנסה שוב. אני שוכבת שם, כל הגוף שלי מכווץ מגועל, נוהמת נהמות גועל ותסכול אבל לא עושה כלום. חסרת אונים למולו, לא פיזית, אלא מנטלית. הוא לא עוצר אותי פיזית מלנגב את זה, אבל אני יודעת מנטלית מה הוא מצפה ורוצה ודורש ממני, ומרגישה צורך פנימי להיענות.

 

באיזשהו שלב הוא שם את היד שלי על הזין שלו דרך הבוקסר. אני מצחקקת בהתרגשות, מתחילה לשחק בו עד כמה שאני יכולה דרך התחתון. זו הפעם הראשונה שאני נוגעת בזין שלו, כי היה לו חשוב לבנות קודם את הקשר ולתת לי תחושת בטחון. ואני מרגישה בטוחה ונהנית. הוא משחק לי בכוס תוך כדי ושנינו גונחים. הוא מוציא את הזין מהמכנס ואני מביאה לו ביד בהתרגשות שאין כמוה. אני רוצה למצוץ לו, אבל לא מעיזה לבקש. לא כי אני פוחדת מהתגובה שלו, אלא כי אני מתה מפחד להודות ברצון הזה בקול.

 

והכול היה טוב ויפה מושלם ונעים ואינטימי ואז כמובן התחיל לי התקף מוצפות. לשניה קפאתי, לא ידעתי איך לעצור את הסיטואציה, ואז פשוט הורדתי את היד שלו ממני והוא קלט שאני ממש לא בסדר. הוא שאל אם לחבק ואמרתי שאי אפשר לגעת בי כרגע, וירדתי למטה לעשן.

הרגשתי ככה רע שקטעתי ככה סיטואציה ככ טובה אבל לא הייתי מסוגלת. פחדתי מהתגובה שלו כשאחזור. אבל הוא היה הכי מתוק בעולם ופשוט חיבק אותי ככ הרבה וגרם לי להרגיש הכי בטוחה בעולם.

 

תודה אדוני. תודה על המסע. תודה על הכאב, תודה על הקתרזיס, תודה על העונג, על הסדיזם המנטלי. על הכול. תודה על מי שאתה. תודה ♥️

לפני 9 חודשים. יום ראשון, 10 באוגוסט 2025 בשעה 15:33

נשבעת

האסתמה שלא היתה לי בילדות והתפתחה לי בבגרות מתחרפנת

ישלי בעיות גסטרו מפה עד מחרתיים

דלקת בעור שישלי כבר איזה שנתיים ופתאום החליטה ממש להחמיר

וזה בלי כל המחלות הנפשית בראש שלי

כיף אצלי

לפני 9 חודשים. יום שבת, 9 באוגוסט 2025 בשעה 8:42

היה אתמול סשן

והיה מדהים עד שנכנסתי להתקף מוצפות (זה קורה לי כל הזמן לאחרונה זה לא היה קשור אליו בכלל)

והיום קמתי ככ מנותקת שאני אפילו לא מצליחה לכתוב על זה 

כאילו, אני יכולה לתאר מה היה סדר האירועים, אבל ישלי אפס חיבור רגשי לחוויה

ואני מתוסכלת מזה כי אני רוצה לכתוב כמה מדהים היה לי ולהודות לו כמו שצריך וזה פשוט לא עובד

לפני 9 חודשים. יום שבת, 2 באוגוסט 2025 בשעה 15:36

החלק האהוב עלי בסשן היום, היה השלב שבו הוא דחף לי אגודל לפה.

הסיטואציה היתה שהוא משחק לי בכוס, מרחיב את החור הכואב שלי עם אצבעות ומשחק בדגדגן שלי, מפעיל קצת יותר מדי לחץ ומשתמש קצת בציפורניים בכוונה, כדי שיכאב.

וזה כאב. כמה שזה כאב.

והתבכיינתי שכואב לי. בין הגניחות ואנחות העונג ברחו לי מהפה גם יללות: "אאוץ", "זה כואב לי", "בבקשה אדוני זה כואב". 

אבל אדוני החליט שהוא מכאיב לי. עוד קודם הוא הזכיר לי שהכאב זה הוא, וכשכואב לי אני מרגישה אותו. ואני? אני אוהבת להרגיש אותו, אבל לפעמים זה ככ כואב שנפלטות לי יללות תחינה.

אז הוא דוחף לי את האגודל לפה. "שששש" הוא אומר, "תמצצי". ואני? אני מוצצת כמו תינוקת. ומצד אחד, זה ככ משפיל, מה שכמובן רק מחרמן אותי עוד יותר. ומצד שני, אני מתרכזת בלמצוץ את האגודל שבפי והכאב יותר נסבל, ואני בשקט, פולטת מדי פעם גניחות קטנות לתוך היד שלו.

וזה היה פשוט מושלם. מקטין, משפיל, ועם זאת מחזק ומאפשר לי להתמסר אליו כל-כך.

תודה אדוני. תודה שאתה יודע תמיד מה הדבר הנכון לעשות. תודה שאתה יודע להטריף אותי, ותודה שאתה מכאיב לי. תודה שאתה מעניק לי את הזכות להרגיש אותך ♥️

לפני 9 חודשים. יום רביעי, 30 ביולי 2025 בשעה 9:37

אני ככ מוצפת

ואני חרמנית וזה מציף אותי עוד יותר

וזה מתסכל אותי כי אוביוסלי לגמור זה מציף מדי בשבילי עכשיו אז אין שוםדבר שאני יכולה לעשות כדי להרגיע את ההצפה הזו

אני רטובה, אני מתוסכלת, באלי לבכות

לפני 9 חודשים. יום רביעי, 30 ביולי 2025 בשעה 6:42

הבנתי לאחרונה שהבדסמ שלי הרבה יותר בראש מאשר בגוף.

הסף כאב שלי מאוד משתנה בהתאם למצב המנטלי שלי, אבל זה נראלי נורמלי.

הקטע הוא שכשאני מרגישה בטוחה ובקשר משמעותי אני מסוגלת לרצות לחצות גבולות שחשבתי שהם קו אדום, וזה משנה את כללי המשחק בשבילי.

 

עם השולטת הקודמת שלי אחד מהאלמנטים היה הסטראפ, או בעצם, הרעיון של זין. בפעם הראשונה שראיתי אותה לובשת אותו הקאתי מחרדה עוד לפני שהיא נגעה בי. והיא, המדהימותה ובייחודיות שלה הרגיעה אותי, כי כמובן התחלתי לבכות שאני הורסת הכול, ואמרה שלא קרה כלום, וניקינו את זה, וכשנרגעתי, המשכנו לסשן מדהים, שבו מצצתי לה את הסטראפ, בקצב שלי, בדרך שלי.

ולאט לאט, בצעדי תינוק, הגענו למצב שזה אחד הדברים האהובים עלי, ולאחר מכן ניסיתי גם למצוץ זין אמיתי וזה היה מדהים.

 

אלמנט אחר שעבדנו עליו הוא שתן. שתן היה טריגר שלי ברמה שהייתי מתאפקת שלא ללכת לשירותים כי הריח היה עושה לי להקיא מפלאשבקים. ואיתה, הצלחתי להפוך את זה מטריגר מטורף שלי לקינק ברמה שבפעם הראשונה שהיא השתינה עלי העיניים שלי התגלגלו אחורה מעונג.

 

עבדנו גם על אנאלי. כשהכרנו, לא יכולתי להרגיש מישהו עלי, בעיקר לא כשאני על הבטן, בלי להכנס לפלאשבק. אז התחלנו מזה שאני על הגב והיא היתה מזיינת אותי והייתי מסתכלת לה בעיניים ונדלקת מהמבט הטורף שלה ובמקביל מרגישה כל-כך פאקינג בטוחה. בשלב מסויים יכולנו לעשות את זה גם כשאני על הבטן, והיום זה בכלל לא אישיו בשבילי.

 

עם אדוני אני עובדת על חדירה וגינלית. אני סובלת מוגיניסמוס, מה שהופך כל חדירה (כולל טמפון) לכואבת בצורה בלתי נסבלת. ועדיין, הגענו כבר למצב שיש בתוכי שתי אצבעות שלו, וזה לא שזה לא כואב, אבל זה ככ מענג והשילוב של הכאב רק הופך את התהליך ליותר מענג עבורי.

 

והקטע הוא, שבכל הדברים הללו, בכל ההתמודדויות המאוד מורכבות הללו, אני ביקשתי. אני רציתי. אני יזמתי את זה ברמה הכי בסיסית. הם החליטו מתי וכמה ואיך, אבל זה בא קודם כל ממני. ואני בהלם מעצמי כל פעם מחדש כי אלו גבולות שמעולם לא העזתי לדמיין שאפרוץ. בטח שלא אעשה את זה מרצון נלהב ואבקש אותם.

ומה שמשותף לשני הקשרים הללו הוא תחושת הבטחון שלי, והשליטה המנטלית. הלהיות חלק מהחיים שלי באופן מלא. זה ההתמכרות בדברים הקטנים שגורמת לי לרצות לתת יותר משחשבתי שיש לי לתת. זה הללכת לאכול מאפה בשבילו, כי הוא יודע שזה יעשה לי טוב. זה לשתות מים. זה לשמור על עצמי, בשבילו או בשבילה. זה הליידע איפה אני נמצאת ומה אני עושה בכל רגע ביום.

 

להיות של כל אחד מהם זו עבודה יומיומית שוטפת. אני לא מתמסרת אליהם בסשנים, אני מתמסרת אליהם בכל רגע ורגע בחיי. וכשאני בכזאת רמת התמסרות, וזה עושה לי ככ טוב, ואני רואה שהם דואגים לי שומרים עליו כל-כך, אני רוצה לתת יותר, ואני מעניקה להם את הזכות לפרוץ את הגבולות שלי בצורה שלא חשבתי שתקרה אי פעם.

 

וזו השליטה המנטלית.

וזו השליטה האמיתית.

לפני 9 חודשים. יום שני, 28 ביולי 2025 בשעה 14:23

גם אם זה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות בשבילו כרגע

לפני 9 חודשים. יום שישי, 18 ביולי 2025 בשעה 10:33

הבנתי סופסוף למה אני מרגישה ככ נורא היום

אמרתי באשפוז שאני חוששת שאם ישחררו אותי כרגע זה ייגמר בנסיון אובדני

והם לא מאפשרים לי לצאת מהמחלקה עכשיו אפילו להתאוורר רגע בחוץ וקודם היה מותר לי

והקטע הוא שזה לא מרגיש שאכפת להם שאני אתאבד באופן כללי, זה מרגיש שאכפת להם שזה לא יהיה תחת המשמרת שלהם

כאילו אם בשלישי אני אשתחרר ואלך להתאבד זה יהיה בסדר מבחינתם אבל אם אני אתאבד כשאני פה זה בעיה

הכול כסתח אחד ענק

לפני 10 חודשים. יום ראשון, 13 ביולי 2025 בשעה 16:07

אני חושבת שהחוויה של נשים שעברו אונס אחד ושלי מאוד שונה, ואני חושבת שזה בדיוק ההבדל בין פוסט טראומה לבין פוסט טראומה מורכבת.

 

נשים שחוו פגיעה מינית יחידה נוטות להזהר ולפחד יותר, או לשחזר מהמקום של לקבל סוף אחר לחוויה.

אצלי הדברים נראים אחרת. אני לא יודעת להזהר ולפחד, כלום לא מפחיד אצלי. אני מרגישה שהכול סכנה, ואני לא מזהה מתי באמת צריך להזהר. ואי אפשר לחיות כאילו הכול מסוכן, אז אני מניחה שכלום לא מסוכן. בנוסף, אני לא מכירה משהו אחר. אני לא יודעת ממה אני אמורה להזהר. החוויות המעוותות הללו נראות נורמטיביות בעולמי. אני לא משחזרת מניסיון לתקן, אני משחזרת כי אני לא יודעת שיש מה לתקן, אני לא רואה שזה שבור בכלל.

 

נשים שחוו אונס אחד נוטות להרגיש רע יותר ולהיות מטורגרות סביב ימים שמזכירים להן את האונס שלהן.

וגם אני, מטורגרת סביב ימים שמזכירים את האונס שלי. הבעיה היא, שכשאת נאנסת כל-כך הרבה פעמים, כל יום מזכיר את האונס שלך. אז אני כל הזמן מטורגרת ומרגישה רע, כי אני כל הזמן חווה משבר והצפה ותזכורות.

 

לנשים שחוו אונס אחד יש לפני ואחרי. יש את ההיכרות הזו והאובדן הזה של מי הייתי לפני והקליפה של זה שאני היום.

לי אין את החוויה שלי. יש מחשבות על מה אם, אבל אלה פנטזיות. אני לא יודעת איך החיים שלי היו נראים בלי הפגיעות. אני גדלתי והתעצבתי על פיהן. אני למדתי לנרמל לעצמי אותן. הן כל מה שאני מכירה. לגבי הקליפה הזו, שהן מרגישות שהן הפכו אליה - אני אפילו לא יודעת אם היה יכול להיות אי פעם משהו בתוך הקליפה שלי.

 

העניין הוא, שבזמן שהן מבינות את החריגות של המתקפה הזו עליהן, את המשבר שהיא יוצרת, את הפגיעה שלהן, אני לא מבינה אפילו מה עברתי. מה שבשבילכן הוא אונס, בשבילי הוא יום רגיל.

לפני 10 חודשים. יום שלישי, 8 ביולי 2025 בשעה 3:26

הגינה שלי מלאה בעשבים שוטים. 

אני שותלת, זורעת, חורשת. אני עובדת על הגינה הזו 24/7. ועדיין, הגינה הזו מתמלאת בעשבים שוטים שלא בחרתי.

אני עוקרת את סיוטי הבלהות מזכרוני, תולשת את הפלאשבקים משגרת יומי. אני הופכת את הקרקע, פוצעת ומאחה מחדש. 

אני עייפה. העבודה בגינה מתישה ולא נגמרת. אני לא מצליחה לנוח בשנתי, עומלת בעירותי. העשבים מתרבים מהר משאני מספיקה לעקור אותם. צמחיה אמורה לתת אוויר אבל העשבים הללו חונקים אותי, מדמים את היד שהתלפפה סביב צווארי ותפסה כל-כך בחוזקה. יש כל כך הרבה עשבים שוטים שאני כבר לא רואה מה אני מנסה לגדל. 

אני אבודה, בים של צמחים. הם מטפסים עלי, ניזונים מדמי. אני נקברת, אני נופלת, יש יותר מדי מהם ומעט מדי ממני. אני טובעת, בגינה שאני בראתי.

 

בדיעבד אני מבינה, שאנשים חיצוניים הרשו לעצמם להכנס לגינתי ולזרוע את העשבים השוטים והצמחים המטפסים שמאכלים אותי. ככל שאני ניסיתי לעקור ולתלוש הם זרעו כפליים, לא היה לי סיכוי.

זו לא אשמתי.

זו לא אשמתי.

זו לא אשמתי.