אם אלה החיים-

את הימים 

שהייתי יושבת 

בריצפת המקלחת

המים החמים

זורמים 

יחד עם הדמעות

הראש מורכן מטה 

השיער על הפנים 

היו גם את הפעמים

שנכנסתי לשירותים

כדי לשבת על הריצפה

והדלת נעולה 

רק בשביל השקט 

הרגע לנשום 

-שקט-

הרבה זמן עבר

מאז שחוויתי

את אותן תחושות

של חוסר יכולת 

חוסר הצלחה 

אולי כישלון

של אותו דיכאון

שדפק על הדלת

שרצה להיכנס

אורח לא צפוי

תופס אותך פתאום

לוקח את החיוך 

ומבריק את העיניים

-שקט- 

הרבה זמן עבר  

אבל הוא חזר 

בגלל הודעה

של ״אני כאן״

של זיכרון ישן

שכבר כיביתי

למה בכלל עניתי?

אני מנסה

מרגישה שאני מצליחה.

אבל למה על כל שטות יש נפילה?

****לא נפגשתי עם אף אחד מאז הגמילה! אבל כל הודעה לוקחת אותי אחורה לאותו מקום חשוך של דיכאון ****