ללמוד כל יום ולא לדעת דבר

אהבה בלתי אפשרית, קשורה ללא גבולות, היא מתנגדת לכל הגיון, עזה כמו סערה.

הים, הוא העד שלנו, עד לעומק התשוקה שלנו. הבית, המפלט שלנו, מהסחות הדעת של עולם המציאות.

בחורף סוער ועננים אפלים ואפורים, אהבתנו נשארת בלתי מעורערת, בעודנו מתמודדים עם העימות במציאות בלתי אפשרית.

אהבה זו אינה יודעת גבולות, אין מרחק או זמן, היא בוערת בחוזקה ונצחית, אהבה שהיא רק שלנו.

הרוחות ימשיכו ליילל, הגלים יתנפצו וישאגו, כי אהבתנו האיתנה תחזיק מעמד, לנצח בכל מזג האוויר.

❤️

אף אחת לא מושלמת. 

למילים יש כח. כח עצום ומיוחד.
מילים יכולות להזיז הרים.
מילים יכולות להכאיב ויכולות לחמם את הלב.
מילים יכולות להיות מדהימות ויכולות להיות משעממות.

למילים יש משהו מיוחד.
למילים אין קוביות ואין שרירים.
למילים אין ציצי גדול ולא בטן שטוחה
למילים יש יכולת לפרוץ גבולות.
למילים יש רגש ויש אכזבה.
למילים יש משמעות ויש משמעות עצומה מעבר לכיתוב המילה.
למילים יש כח בלתי מוסבר.
למילים יש יכולת לפלח את הלב ויכולות לפוצץ אותו.

למילים יש עולם נפרד. שמעטים יכולים הבין.
למילים יש חיים נפרדים, חיים טובים ונעימים.

למילים יש דמיון וכח להפליג למרחקים.
לכל אחד יש מילים שהוא אומר לעצמו. מילים שרק הוא מבין אותן.

לאחרונה, המילים שלי מקבלות משמעות עצומה. משמעות טובה ונעימה.

משמעות שכל כך חשובה.
משמעות שהרבה זמן לא הרגשתי.
משמעות של התחלה.
המילים שלי פתאום פרסו כנפיים ועפו. עפו למקום קסום ומיוחד.

מילים שלי רוצות לפרוץ החוצה בלי מעצורים כמו נהר גועש וקוצף.
המילים שלי הם שלי ואני בוחר למי אני כותב אותם.

המילים שלי מציפים אותי בכל הרגשות העולם במין מרעבולת סוערת ומרעננת של רגשות חלקן ישנות שכבר שכחתי שקיימות וחלקן מילים שאני מכיר(מצויין) רק לא היה למי לכתוב.

המילים שלי הם אוצר יקר. שאני בוחר לחלוק איתך.

המילים שלי הן פשוט מילים טובות.

בתקופה האחרונה אני נושם מילים, אוכל מילים, ישן מילים, רץ מילים, חושב מילים, מדבר מילים, שותה מילים, כועס מילים, אוהב מילים, חולם מילים, עף מילים.

המילים נותנות לי כח להתקדם קדימה ולפרוץ כל גבול.
מילים איכותיות שפוגעות בול. בול פגיעה בלב.
מילים יכולות להניע את העולם.
המילים שלי סוערות וגועשות כמו הר געש.

אני *אוהב* את המילים שלך.

עכשיו, הדבר הראשון שיש לך לעשות, הוא לכתוב.
אל.
תנשמי עמוק. תחייכי. פשוט אל תכתבי מילים.
תני לשקט שבך לתפוס מקום בלב.

פשוט תתני ללב להתפוצץ.

תחייכי את החיוך המטופש והמקסים (מאוד) שלך ותפליגי במחשבות.

❤️🧨

זה קרה פתאום.

המבטים הצטלבו.
למחרת הוא הסתכל שוב.
החלפנו מבטים וזה היה מקסים.
הוא הסמיק.
אני מודה שלזה לא התכוננתי.
אף הכנה לא הייתה עוזרת.
הוא היה רץ ואני אחריו.
אני יודע שזה מוזר אבל הוא היה אחר.
כל יום שעבר הוא היה שם.
המתין בשקט ופשוט יצא.
כל בוקר הוא היה קם.
קם ודוחף.
הוא היה מדהים. כזה שרק בעננים.
בוקר אחד היה חשוך והוא היה שם.
זה הרגע שהוא פשוט אמר, אני רוצה.
אני לא קל.
אמרתי תוכיח.
הוא צחק.
אין לי מה להוכיח.
ואני בשלי. רק לא מצליח.
הבנתי שהוא מיוחד.
זה היה נחמד.
הוא רצה יותר ואני קצת פחות.
הוא שיגע אותי וזה היה מעצבן.
דייט ראשון.
הוא היה מדבר ואני מופנם.
הוא היה שותק ואני בודק.
הוא היה מדהים ואני מופעם.
המשכנו.
הוא היה מרים ואני מוריד.
פעם הינו לבד.
הוא אהב להיות למעלה ואני למטה.
תמיד הוא צחק ואני ידעתי.
אני הייתי מסוקרן והוא קורן.
החורף הגיע.
הייתי בטוח שזה נגמר.
הקור התחזק.
אבל הוא היה שם.
כמו חלק מהנוף.
שנרוץ?
היית רציני? הוא היה מופתע.
ואני בשלי. אתה תתחיל.
אני רוצה להיות בסוף.
והיינו רצים ומדברים.
דיבורים של מבוגרים.
הוא היה מתעייף ואני רוצה לעוף.
היה קשוח וקר והוא היה נשבר.
הייתי מנחם ומרגיע הרי זה הטבע.
הוא היה צועק ומתרגז אני מעל הטבע.
הייתי מגחך והוא היה מתעצבן ואני מרגיע.
מחר תגיע בשבע.
נתחיל מחדש.
הגשם היה אדיר והייתי למכביר...

את לא צריכה אישור מאף אחד שאת טובה. 

אלא רק מעצמך. 

פעם היה לי סוד.
סוד שהוא רק שלי.
הוא צחק הסתכל ואמר תמשיך להסתיר אני רואה הכל.
ואני כעסתי.רתחתי.

הסוד הזה הוא שלי ולא שלך. 

הוא היה אומר תוריד חולצה אל תתבייש תן להתלהב.
אני הייתי עונה אבל זה שלי.

הוא היה מתלהב ומוריד לי סתירה ואני הייתי עונה בחזרה.

הסוד שלי היא האהבה.❤️

בלי התחייבות, לא אפשרי להתחיל.
בלי עקביות אי אפשר לסיים.
תפול כמה פעמים זה יתסכל אותך.

פעם אחת תצליח זה ישאר איתך לנצח.

אפשר לומר לעיניים על מה להסתכל.

אי אפשר לומר ללב על מה להתבונן.

תודה שנתת לי להתבונן בלב הענק והטוב שלך. ❤️

כולם כבר על הסיפון.
אני תמיד מגיע אחרון.
מסדר את המדים. הכובע. והדרגות.
בודק את הנעלים.
אני מדוגם.
פוסע לעבר האונייה.
גב זקוף, כתפיים ישרות.
ראש מורם.
עולה במעלה המדרגות לתוך האונייה.
האונייה גדולה ורחבה.
עובר בין כל המלחים.
אחד אחד.
לא מפספס אף אחד.
שואל כל אחד, מה שלומו ואיך בבית.
חלקם עונים מאילוץ ואחרים עונים מהלב.
מקפיד להסתכל להם בעיניים.
אני יודע שזה השער ללב שלהם.
ממשיך בבדיקות אחרונות לפני היציאה להפלגה.
נכנס לסיפון כולם נעמדים ומברכים אותי לשלום "שלום אדוני רב החובל".
ואני עונה בקול בס חלש "הכל מוכן?"
לא חשבתי שתהיה תשובה אחרת.
צופר חזק ויוצאים להפלגה.
הכל שקט ונעים.
הים רגוע ושקט.
השמש מלטפת את הפנים.
כולם שמחים.
ואני יודע מה צופן המחר.
רגוע ושלו.
יושב בנחת על כיסא רב החובל.
צופה לעבר האופק.
רואה את האין סוף בים האהבה.
עובר יום ועוד יום והכל שגרתי.
כולם מרוצים, נינוחים ולא מצפים לכלום.
ואז ברגע, שיניתי הכל.
מפעיל את האזעקה והצופר.
כורז - אמת אמת אמת. כולם לעמדות.
כולם רצים, בלחץ אימים.
וברקע הצופר, מחריש את האוזניים.
ואני רגוע ונינוח. יודע את הסוף בהתחלה.
יודע מה הם אומרים ומה הם חושבים.
כל המלחים מכירים את הנוהל, נוהל החירום.
אין מקום למחשבה או לשיקול דעת.
עובדים על פי נהלים.
ואני יודע להפתיע.
עולה בקשר, פותח את הכריזה.
"אף אחד לא מבצע לפי הנהלים".
אני משנה את הנהלים.
אף אחד לא מבצע ללא פקודתי.
וכולם המומים ומופתעים.
רב החובל השתגע.
הוא לא שפוי, האם נורמלי?
הם מלחששים.
ואני מסובב את הגאים ימינה.
והקרחון ענקי מול ירכתיי האונייה.
כולם המומים וצועקים.
הלחץ גדול והרעש אדיר.
אני בסיפון האונייה שלו ורגוע ומאוד בנוח.
המלחים צועקים "מה לעשות רב החובל?!?!"
אנחנו ממתינים לפקודתך.
אני כורז (פעם שניה) "ממתינים".
הים מתחיל להיות סוער וגועש.
האונייה מתנדנדת מצד לצד.
אנשים מתחילים לאבד את סבלנותם וכולם בעצבים.
הגשם חזק והרוח נושבת בחוזקה.
אני, בסיפון הממוזג.
לא חש, לא שומע. אבל מרגיש את המלחים זועקים לעזרה.
כורז (פעם נוספת) "שאף אחד לא יזוז ממקומו".
הקור חודר לעצמות.
אני בסיפון יושב ומחייך.
יודע את האמת.
ברגע אחד, זה התחיל והגיח.
מסובב עוד את ההגאים ימינה.
הקרחון הענקי כל כך גדול וגבוה וכולו לבן.
אין ספק שאנחנו לא שורדים.
אחד אחד הם נוטשים את האונייה.
בדיוק לפי התוכנית.
אני הייתי פועל בדיוק אותו דבר.
הם צועקים, אנחנו טובעים.
פשוט קופצים למים הקרים בל הסערה.
ורק מלח אחד, יחיד ומיוחד מגיע לירכתיי האונייה נעמד מולי.
הוא עם הגב לקרון הפנים שלו לעברי.
במאית השנייה נעמד דום ומצדיע.
העיניים שלו חותכות את הגשם והרוחות ופוגשות את העיניים שלי.
אני מחזיר לו מבט, עמוק וחד.
אני מחייך. ונושם לרווחה.
זהו זה תכף מגיע, התנגשות.
המלח, לבוש בלבן עומד ולא זז.
עומד איתן ובטוח.
וברגע אחד אני מושך את כל ההגה ימינה.
ובשנייה הכל נגמר.
המלח לא מבין מה בדיוק קרה.
ואני מצדיע לו בחזרה.
וברגע שהורדתי את היד הוא שתחרר את ההצדעה.
סימנתי לו בעיניים והוא בלסיפון.
הוא כולו רטוב וספוג מים.
מיד כיסיתי אותו בשמיכה חמה.
ושאלתי אותו מה קרה?
הוא אמר "אני לא יודע".
והוסיף "אני פשוט עשיתי מה שציוות".
שאלתי אותו: "למה לא קפצת עם האחרים?"
הוא ענה אפיסת כוחותיו "הם (כנראה) פעלו מתוך הראש ואני מהלב."
המשכתי ושאלתי: "מה הלב שלך אמר?"
הוא ענה בקול חריש ובראש מורם: "שאני עליך סומך."
חייכתי חיוך רחב ונשמתי עמוק.
אמרתי לו בחזרה "תודה רבה לך מלח יקר."
בשנייה הוא נזכר באחרים, ושאל: "מה יהיה איתם?"
עניתי לו בגאווה "אל דאגה, הם בסדר גמור."
דאגתי לזרוק להם סירות הצלה עם הרבה מזון ושתיה.
הם בחרו בעצמם ואני לא שופט אותם כלל, אני דן אותם לכף זכות כמובן.
אני הייתי עושה את אותו הדבר בדיוק.
אבל אתה מלח יקר, פעלת אחרת. אתה מיוחד וייחודי.
ומה איתנו? הוא שאל.
לנו דאגתי למסע מיוחד.
הוא הסתכל בסקרנות, על מה אתה מדבר רב החובל...?
אנחנו יוצאים למסע מופלא בים של האהבה.
המלח העייף והחיוור מבולבל ולא הבין.
אמרתי לו תודה.
והמשכתי בשלי והוא לא וויתר.

🌵