ללא גבולות.

ישבתי על החזה שלו, כשברכי מונחות על שתי כתפיו וידי משוטטות על לחיו. הסיטואציה העלתה בי שוב את אותו יצר סדיזם שקשה לעמוד בו.
"פעם גרו להם זוג אוהבים בבית גדול ויפה" ידי שוטטו על פניו ודגדגו אותו קלות "יום אחד חזרה האישה לבית ותפסה את אהובה מתנשק עם חברתה. זו מיד יצאה החוצה כשחברה מנסה להתחנן לפניה שתחזור (רצתי באצבעותיי על לחיו השמאלית, ראיתי שהוא נהנה מהדגדוג) אך האישה לא חשבה פעמיים ו..." טאח! סטרתי בחוזקה.
עודד הסתכל בי בפה פעור, עלבון הסטירה עוד צורב בפניו. "מה? חזק מידי??"
-"ליאאאת..."
"ששש..." שמתי את אצבעותיי על פיו ולחצתי בחוזקה "עוד לא הרשתי לך לדבר. הבחור הסתכל על חברתו וביקש מחילה" ידי חזרו לדגדוג הנעים "אך היא לא סלחה ו..." טאאאחח! סטרתי שוב, חזק מקודם.
עודד עצם בחוזקה את עניו ולא הגיב.
"משחק את הקשוח הא? אין בעיה! אלא שהחבר שלה" המשכתי "לא הסכים לספוג עוד עלבונות והם התחילו לריב" טאח! טאאאח!! סטרתי לו פעמים רבות בכל הכוח, כשסטירה אחת מתיחה את ראשו לצד והשניה מחזירה אותו למקומו, מידי פעם מטבלת באגרופים.
"אבל בסוף הוא פייס אותה באמבט חם שמילא במיוחד בשבילה" רכנתי מעליו ולאחר שאגרתי מלוא הפה רוק, שחררתי את שפתי באטיות ונתתי לכוח המשיכה להוביל את המיצים אל פניו. אחר זה חפפתי את כל פרצופו בבעות כדי לא לקפח שום קלח לחיים.
פניו האדימו ומאפו נזל קלח דק של דם.
"אויייי" חייכתי. הוצאתי צמר גפן והספגתי אותו באלכוהול תוך שאני מצמידה אותו לאפו הפצוע. ראשו זז קלות, מגיב לצריבת האלכוהול בפצע הפתוח. לחצתי עליו יותר, מנסה למצות את הרגע. ואז, כשכבר התרגל תפסתי את אפו בחוזקה וסובבתי אותי כמברג.
"אאאאאאא!" זעק כשאני מצחקקת בסדיסטיות – סוף סוף קיבלתי את הצעקה המבורכת.
- "אני יהרוג אותך!" צרח.
"עודד..." אמרתי כמורה המחנכת את תלמידה "דיברנו על כך שתתנהג יפה..." התחלתי לשוטט לעבר רגליו כשאני ממשיכה להביט בו בהנאה.
- "לא, לא, בבקשה! אני אתנהג יפה, אני מבטיח!"
"מאוחר מידי..." מצאתי את בלוטות הכאב, תפסתי אחיזה טובה והתחלתי לכווץ את ידי.
"אחחח, אייייי!" התפתל לכאן ולשם, לא יודע מה לעשות בשביל להפחית ולו במעט את הכאב.
- "מה את רוצה...?!" צעק בתסכול.
"שיכאב לך..." לגלגתי כשאני מהדקת את האחיזה ומועכת שוב ושוב.
עודד נמתח לצדדים, עיניו נפתחו לרווחה כשהכאב היה כבד מנשוא. זעקותיו גברו עד שהחרישו ממש אוזניים.
"ששש... אתה עושה יותר מידי רעש!" איך אני יכולה להמשיך להתעלל בו מבלי שהשכנים יזמנו משטרה? חלצתי את נעלי ומגרבי המיוזעות עשיתי כדור.
עודד המשיך לילל למורות שהרפתי כבר ממנו.
"מה קרה?"
- "זה כואב..."
"אבל הפסקתי" הצטדקתי
- "זה כבר רגיש לכל תזוזה"
"טוב, נטפל בזה אחר כך. לפני שאני אסתום לך את הפה אני רוצה שתנשק לי את הרגליים"
עודד לא הגיב רק יבב בבכי כמו ילד קטן "או שאתה רוצה שאני אמשיך לעשות סלט ביציים..."
- "לא לא, אני יעשה מה שאת רוצה!"
"באמת?" תהיתי
- "כן!" צעק
"תגיד לי מי המלכה עבד!"
- את!"
"מי שולטת?"
- "את!"
מי מושפל?"
- "אני!"
"יפה..." קירבתי את רגליו אליו "עכשיו מתי שאני פוקדת 'נשק' - אתה מנשק. כשאני פוקדת 'לקק' - אתה מלקק. מובן?"
- "כן!"
"כן מה?!" הידקתי מעט את האחיזה
- "כן המלכה ליאת!" חזר כמשרת נאמן. שחררתי את ידי.
"בוא נעשה ניסוי. נשק!" פקדתי ועודד התמתח ונשק את בהוני ככלבלב שפוט, אשר לא נשאר לו ולו טיפה של ערך עצמי. צחקתי ברשעות.
"לקק!" ולפי רצוני לשונו השתרבבה אל בין אצבעותיי והחלה לנקות את זיעת היום שעבר. אלא שאני דחפתי את פרצופו עם הרגל "לפני שתנקה את כולה אני רוצה שתשאף את הסירחון שאתה עתיד לאכול – תריח עבד!" ואכן, הוא שאף אל קרבו את סירחון רגלי, אחת אחת, קצת בין הבוהן וקצת בין הזרת ואחר זה קצת מכל אחת כשהוא מנשק ומלקק לפי שירת רצוני כל אחת מהאצבעות בנפרד.
מסתבר שלנקות רגליים בעזרת לשון בלבד זו מלאכה המצריכה מאמץ לא קטן ולאחר זמן מה שעודד עשה ככל יכולתו לנקות את לכלוכי, ירדתי על פרקט הרצפה המזוהמת כשאני תרה אחר כל גרגיר אבק, הורסת את ניקיון לשונו המאומץ וחוזרת שנית על כל המלאכה.
"יפה. עכשיו תפתח את הפה"
עודד עשה כשציוותי. ירקתי בפעמים מספר על כדור הגרביים המיוזעות ודחפתי אותם עמוק אל תוך פיו. לאחר מכן הידקתי חצי גלגל סלוטפ ענק וחום, כזה חזק שמשמש לבניה עד שלא היה ביכולתו להוציא דבר מפיו.
"בוא נבדוק אם זה עובד..." שרבבתי, כמעט לעצמי תוך שאני נעמדת, תחילה עליו ואחר על המזרון ממש מול בין רגליו. הרמתי את רגלי הימנית כשאני מכוונת היטב ובוווום! הכתי בכל הכוח בנקודת הכאב שכבר התנפחה ודאי ונהייתה רגישה לכל מגע. עיניו נפתחו, אישוניו נתרחבו ויכולתי לראות שגופו פשוט מתוח כולו ומאולף מכאב.
בוווום! הטחתי בו ימנית נוספת ומכוונת היטב, לא נותנת למעונה שהות להתאושש.
"אממממממממ!!! אמממממממ!!" זה כל מה שיכולתי לשמוע.
"כנראה שזה עובד" הפטרתי בו ואז עשיתי עצמי נופלת וברכי נחתה ממש באזור הפגוע. עודד עשה מין מתיחה מוזרה ודומה שגבו התקמר והפך באחת לגשר מוזר.
"נראה לי שכבר לא יהיו לך ילדים" צחקקתי.
נשכבתי עליו, מביטה אל תוך השחור של העיניים, הישר אל תוך הנשמה המעונה ורבויית הכאב, כשואבת סיפוק נוסף מתוכו.
ראיתי שמושא ההנאה שלי זקוק נואשות לזמן התאוששות, לכן הוצאתי מהארגז את השעשוע הבא – 2 חוטי חשמל דקיקים המחוברים לשנאי מצד אחד ולתנינים צובטים מצד שני. קרעתי את החולצה ממנו ונתתי לכל תנין להתרווח על פיטמה משלו. פעולה זו לכשעצמה היתה כואבת אך זה לא סיפק את יצר הסדיסטיות הבלתי נדלה שלי.
"במה נשחק עכשיו?" שאלתי כאילו שיכל לענות "טוב, אז אני אבחר...! זה נקרא אמת או שקר. אני שואלת אותך שאלה עלי – אם אתה עונה נכון אנחנו משיכים הלאה, אם לא – אני לוחצת על הכפתור הזה" אמרתי כשאני מצביעה על כפתור קטן ואדום "ואז תפגוש ב80 V שיתנפצו בך כמו רכבות של כאב!"
- "אמממממממממממ!" זעק באימה.
"טוב, טוב אני מתחילה, אין צורך לזרז..." קרעתי בכוח ומהירות את הסלוטפ מפניו, וגיליתי שיירי עור ובשר אשר נשארו עליו.
"תראה עודד, הפכת את הסלוטפ החום לאדום! אתה קוסם...!"
עודד ירק את הגרביים הרטובות שלי החוצה והתנשף בכבדות.
- "ליאת, בבקשה, אני מתחנן..."
"איזה צבע אני הכי אוהבת?" עודד לא ענה.
"אתה רוצה שאני אתן לתנינים לזמר במקומך?
- "שנייה, אני חושב! אמממ... כחול, לא א... שחור"
זמזום עמום נשמע ומיד אחריו זעקות שלוו בפיתולים מרהיבים.
"אדום" עניתי במקומו "אדום כדם שיורד לך מהפה. אדום ככאב המייסר המתפתל כנחש. אדום – כהנאה שאני שואבת ממך..."
הזזתי את המחוג ל100V והמשכתי "מה אני הכי אוהבת?"
עודד התנשף מצד לצד, מזיע כולו מהתרגשות וכאב "לשלוט להשפיל ולהכאיב! את הכי אוהבת לגרום לאחרים סבל!"
"אוף.. זה היה קל... ולמה?"
- "אוי אלוהים, אני לא יודע למה!"
פרפורי כאב ועיוותים נוראיים התבלבלו להם יחד עת נשמע שוב הזמזום המוזר.
"כי זה גורם לי להיות חזקה, אפילו יותר ממך"
נתתי לנחקר שהות לקחת כמה נשימות ואז המשכתי לא לפני שהעברתי את המחוג לכמות המכסימלית – 120V "מה הדמות האהובה עלי ביותר, מעין גיבורת על-פרטית?"
עודד היה מנושל כל כוח כשהוא שרוע בחוסר אונים ותסכול מוחלט על המזרן הספוג זיעה ודם ורק הפחד מן החשמל הניעו להשיב "המחסלת משליחות קטלנית 3" לחש והביט על ידי בפחד ויראה – האם היא תלחץ על הכפתור או תחוס עלי. חיים ומוות באצבעותיי ממש.
חייכתי. "אתה מחמיא לי אך לא, זו לא התשובה הנכונה"
את קימורי הגב המרשימים שראו עיניו את הטחתי בו את מלוא עוצמת החשמל לא אשכח לעולם. אף זעקה לא שמעתי משום שריריו המכווצים. עודד שכב מעולף עת רכנתי לשחררו מהתנינים האדומים שהעלו כבר עשן זיעה מעודה.
"ערפד" לחשתי אל אוזניו "ערפד הוא גיבור העל שלי".

היה זה עוד יום שבת חורפי ובהיר. רוח נעימה נשבה על המרפסת של ההורים שלי וידעתי שזה פשוט יום מושלם לטיול. הייתי שמחה ונרגשת. עדן צריך להגיע בכל רגע. עדן הוא כמו האח הגדול שלי, האח שתמיד רציתי שיהיה לי. הוא מכיר אותי עוד לפני שנולדתי והוא הכי הכי בכל העולם.
עדן סיים לימודים והכל ויש לו רכב. לא גדול ויפה כמו של ההורים, מאלה הישנים שמשמיעים רעש של טרקטור ומדיפים ריח של פלסטיק ישן שדהה בשמש, אבל הוא לוקח אותי לכל מיני מקומות ותמיד שהוא בא כייף לי. שבוע שעבר הלכנו לאכול ביחד, ושבוע לפני בחצות יום שישי, הלכנו לראות סרט בסינימה סיטי, כמו שני מבוגרים.
עדן למורות שהוא ממש גדול כבר (אחרי שלושים), מדבר איתי באותו גובה. כאילו היה חבר שלי מהתיכון. הוא תמיד מקשיב, מסתכל ישר בתוך העיניים שלך קורא ומבין הכל. יש לו פתרונות לכל בעיה והוא חזק וגבוהה ויפה והוא הכי אוהב אותי בכל העולם. רק לפני שבוע, הוא עזר לי להתגבר על ארז, שהייתי מאוהבת בו "מעל הראש" ולהבין שאני ראויה ליותר.
אני יודעת שאין בעולם בן אדם אחד שאני יכולה לסמוך עליו ולהרגיש יותר בטוחה מעדן.
לפני שבוע ומשהו עדן הבטיח לי שהוא ילמד אותי לנהוג. תארו לעצמכם, אני נוהגת! אני בטוחה שאני הנערה הראשונה בבית ספר שתנהג ממש לבד ואפילו בכל הארץ. אני חושבת שזה מסוג הדברים שאסור לי להגיד להורים. אם זה לא היה עדן גם לא הייתי מאמינה לו שהוא באמת יעשה את זה, אבל עדן תמיד עומד בהבטחות. הוא לעולם לא משקר.
בדיוק שנגמר הפרק ה-22 של "חברים" שמעתי שלוש דפיקות חזקות ובטוחות בדלת. "עדן...!" ישר צעקתי. הדלת נפתחה ורצתי לחבק את האח המאמץ שלי. עדן חיבק אותי חיבוק אבהי.
"הלכנו?" שאל בחיוך. לבשתי מהר את מגפי הטיולים הכחולות שלי ורצתי החוצה. עדן הלך אחרי.
"לאן הולכים?" שאלתי בציפייה.
"ללמוד לנהוג" ענה כמקיים הבטחות.
"מגניב...!" התפעלתי בהתלהבות.
נכנסנו לרכב וישבתי לצידו. אני תמיד ישבתי קדימה, גם שהייתי ילדה קטנה, אם אף אחד לא ראה. אם אמא או אבא היו באים הוא שיחק את המבוגר אבל באמת באמת הוא לא כזה. זה מה שאני פשוט אוהבת אצלו! הוא מן אח בוגר שלי, אבל בפנים הוא עדיין ילד. ובגלל שהיה נעים וכל זה והיה לי מה זה מצב-רוח פתחתי חלונות והדלקתי את הרדיו. היו שירים שקטים וכפיים, כאלו של יום שבת. נתתי לרוח להיזרק לי על הפנים ונשכבתי אחורה בהנאה.
אתם מכירים את ההרגשה הזו שמשהו ממש טוב הולך לקרות לכם ואתם כבר חסרי סבלנות שזה יקרה? ככה הרגשתי!
ואז כאילו כל זה לא הספיק, שמעתי את אחד השירים שאני הכי אוהבת, Love is all around me"" של Wet wet wet""! התחלתי לשיר בקול ועדן הצטרף אלי. הוא שר מה זה גרוע, מזייף וכל זה אבל זה רק עושה אותו יותר מצחיק. ממש לא יכולתי לסיים משפטים וכל שורה של השיר לקראת הסוף התגלגלתי מצחוק.
אני לא יודעת כמה זמן נסענו אבל נראה לי שדי הרבה. עברנו את השער של הישוב שלנו, ונכנסנו ליער הסמוך. ידעתי שאסור שאף אחד יראה אותי נוהגת אבל הייתי כבר חסרת סבלנות ממזמן. כל הזמן הצקתי וזירזתי אותו "נו!" ו"תביא כבר!". היו מה זה מלא אנשים, משפחות וילדים וריח חזק של מנגל באויר, אבל עדן ידע מה הוא עושה. הוא המשיך עוד קצת עד שנעלמו כולם.
ואז הוא עצר. ממש באיזה מקום שומם כזה בלב היער, רחוק מכל מקום אחר.
"הגענו??" שאלתי בציפייה.
עדן לא ענה אבל הרים את הידית עצירה ופתח את הדלת. יצאתי אחריו ואמרתי "נו" כזה כדי שימהר.
"רק רגע" הוא אמר אבל לא הסתכל עלי. היה נראה כאילו הוא מחפש משהו אבל אותי כל זה לא עניין. רק רציתי לנהוג כבר.
"אוקיי" לבסוף אמר בחיוך זרחני.
"סוף סוף!" לא ידעתי את עצמי מאושר.
עדן נכנס לאוטו קודם וישב במושב הנהג.
"אתה רוצה שאני אשב עליך?" שאלתי בתמיהה.
"אחרת איך רצית לעשות את זה?" ענה. "את עדיין לא יודעת לנהוג. חוץ מזה אם יתפסו אותנו – אני יהיה בצרות. יכולים לשלול לי את הרישיון לכל החיים!".
"אז מה נעשה?" שאלתי.
"את תשבי עלי, ואם תבוא ניידת תשכבי מיד הצידה וזה יראה כאילו אני נוהג לבד והכל בסדר".
"אתה פשוט גאון!" אמרתי. כל כך הערצתי אותו.
ואז טיפסתי עליו ושוב הייתי ילדה קטנה. אני זוכרת איך אהבתי להרגיש אותו, את הכוח האדיר שלו, את כמה שהוא אוהב אותי, אפילו את ריח הסיגריות שתמיד יש לו על הבגדים. בהתחלה קצת החלקתי לו על הרגליים, דרכתי עליו במקום על הדוושות, אבל בסוף התחלנו לנסוע.
הלחיצה הראשונה היתה חזקה והרכב זינק קדימה, כמעט נתקל בעץ!
"יווו - אווו! ענבל!! את רוצה להרוג אותנו?!" זעק.
לחצתי חזק על הבלמים. הרכב חרק וקרטע ושנינו נתמלאנו בענן אבק סמיך.
השתעלנו כמו איזה שתי מטורפים ויצאנו החוצה. עדן נראה כאילו כרגע נפלה עליו משאית של חצץ! התפוצצנו מצחוק.
"אולי זה לא רעיון כל כך טוב" אמרתי.
"את צוחקת?" השיב "ככה זה תמיד בפעם הראשונה. לוקח קצת זמן עד שמתרגלים לדוושות. הרכב הוא כמו אישה, צריך להרגיש אותו, לדבר אליו ואז הוא החבר הכי טוב שלך".
הבטתי בו בהערצה "למה לא כל הבנים כמוך?"
עדן חייך. "את יודעת, בדיוק בשביל הזה לפני 15 שנה למדתי לנהוג בפעם הראשונה".
"ממש פה?"
- "כן".
"עכשיו אני מבינה למה עברת טסט ראשון. חכם גדול, באתה מוכן!"
- "נכון – וכך גם את. יל'ה תעלי!"
נסינו שוב. בהתחלה הוא החזיק קצת את ההגה אבל מיד נתן לי לנהוג ממש לבד! לא האמנתי שאני ממש נוהגת, שזה רק אני. הרגשתי שכבשתי את כל העולם. "אני נוהגת!" צעקתי "תראו או – תי!"
אבל דווקא בשיא הכייף האוטו האט ובסוף נעצר.
"נו, בוא נמשיך" דרשתי ונסיתי לתת לאוטו עוד קצת תנופה.
כלום לא קרה. היה שקט.
"נו כבר!" צעקתי, אבל עדן שתק.
הסתכלתי עליו וחייכתי "אתה רוצה מכות? תתחיל לנסוע!"
הבעתו של עדן השתנתה והוא פלט "לא", כמעט בלחישה.
משהו באיך שהוא אמר את זה הפחיד אותי. "די" אמרתי.
"אנחנו לא נוסעים לשום מקום" אמר בצורה החלטית וכבר לא בלחישה ופתאום התחיל להריח אותי.
זה ממש הפחיד אותי, ולא בדיוק ידעתי למה אבל צעקתי לו שיפסיק. ואז, הוא חיבק אותי בחוזקה בשתי ידיו בצורה לא נעימה והתחיל לנשק אותי. הרגשתי ממש מוזר ומגעיל ולא יכולתי לזוז. צרחתי לו "די כבר" ו"מה אותה עושה?" לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. עדן העביר את כל גופו הכביר עלי ופשוט נפלתי הצידה. הוא היה כל כך כבד וחזק שבקושי יכולתי לנשום. הרגשתי שעוד שניה הצלעות שלי נשברות פנימה. "אתה מכאיב לי!" בכיתי אבל הוא ניסה לקורע ממני את החולצה.
ברגע אחד הצלחתי להסתכל לו בעיניים והבנתי שזה פשוט לא עדן, לפחות לא אותו אחד שהכרתי. הבנתי שאין לי עם מי לדבר ושאני חייבת לנסות לברוח. דחפתי את הרגל שלי אחורה כמה שיכולתי ונתתי לו בעיטה עם המגפי טיולים שלי בכל הכוח!
הוא לא היה מוכן לזה והחזיק את הלחי ביד. לא חכיתי ופתחתי את הדלת מהצד שלי. הייתי בחוץ והתחלתי לרוץ, זו היתה ההרגשה הכי מפחידה שהיתה לי בחיים. יכולתי לשמוע אותו רץ אחרי וידעתי שהוא יותר מהיר ויתפוס אותי תוך כמה שניות. ידעתי גם שאנחנו ממש רחוקים מהמשפחות עם המנגלים ואף אחד לא יעזור לי פה. אפילו חשבתי לרגע שאני חייבת לקרוא איכשהו לעדן כי הוא בטח יציל אותי... איזה אבסורד. הוא פשוט תמיד הגן עלי כשהרגשתי איום. ובאמת פתאום הרגשתי את ידו מושכת אותי ולפני שהצלחתי להבין מה קורה נחתתי בחבטה עדירה על הקרקע. כל העולם רעד. ירד לי דם ונכנס לי חול לפה ולעיניים.
עדן הפך אותי מיד וקרע בכוח את חולצת הטיולים האפורה שלי ממני. די אהבתי את החולצה הזו.
לא הבנתי מה קרה לו פתאום, לאן נעלמה העדינות שלו, החיבה וההקשבה? איך הבן אדם שהכי הערצתי בעולם, מי שהייתי בורחת אליו ישר אם הייתי צריכה הגנה הפך פתאום למפלצת?
עכשיו ממש בכיתי מכאב, הפתעה, פחד ואימה. הייתי פשוט בהלם. לא הבנתי מה קורה. צרחתי שיעזוב אותי אבל הייתי מקוטעת. לא הצלחתי ממש לדבר. הוא התחיל שוב עם הליקוקים המגעילים שלו. ירד לו מלא ריר, כאילו הוא איזה זאב שטורף כבש. נסיתי להתנגד, בחיי נסיתי. הרבצתי בכל הכוח ישר בפנים והתפרעתי ממש. אבל הוא, בכוח האדיר שלו הצמיד את ידי לקרקע והמשיך בשלו. לא היה לי סיכוי.
ואז... די קשה לי לדבר על זה... הוא נישק אותי בפה, כמו שארז עשה. צמרמורת עברה לי בכל הגוף. הצמדתי את השפתיים חזק אפילו שכאב לי מהדם והכל ולא פתחתי. הוא החזיק ביד אחת את שתי הידיים שלי וביד השניה לחץ לי על הפה. אני לא יודעת מה הוא עשה אבל הפה שלי נפתח כמו איזה קופסת שימורים. מיד אחרי זה הוא הכניס את כל הלשון המשורבבת שלו ונתן לי לא רק נשיקה של חברים אלא ממש חנק אותי עד הגרון. הרגשתי שהוא ממש בולע אותי, שאני מתגמדת, נשאבת ולא נשאר ממני כלום.
כשהוא גמר ירקתי לצדדים כל מה שיכולתי. הרגשתי מלוכלכת מבפנים, רציתי להקיא.
עדן השתהה מעט מעלי. היה לו מן חיוך מרושע של סיפוק סדיסטי, אפשר היה ממש לראות שהוא נהנה מכל המצב, ממש מבסוט מעצמו! פתאום כל כך שנאתי אותו שרציתי שימות. נמתחתי עם הצוואר כמה שיכולתי, נשכתי אותו בכל הכוח בלחי ונתלתי עליו. הרגשתי שאני ממש חודרת לבשר. הוא צעק וניסה להשתחרר אבל לא הצליח. פתאום הרגשתי כאילו שתי אבנים פוגעות לי בראש בזה אחר זה. זה הרגיש כמו שתי מכות על תוף בס ענקי, רק שאני התוף. לא ידעתי מה קרה בדיוק, ונראה לי שאבדתי תחושת זמן ומקום. כל הגוף שלי נשמט אחורה ונשארתי כך המומה, רפויה ומדממת על הקרקע בלי לזוז. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אחר כך. את עדן ראיתי רק במטושטש מפשיט אותי על רקע צמרות עצי האורן.
כשסוף סוף חזרתי קצת לעצמי הרגשתי כאב בכל הגוף וקור. התחננתי בבכי שיפסיק. הרגשתי שאני בסיוט שאי אפשר לצאת ממנו. אבל הוא רק עשה לי מן "ששש..." כזה כאילו הוא משכיב אותי לישון.
אחרי זה הוא רכן עלי שוב וליקק לי את כל החזה.
מה שקרה אחר כך היה נורא עוד יותר. עדן הוריד לעצמו את המכנסיים ועמד מולי. כל הזיין שלו עמד כמו איזה צינור זקור אל על והיה אדום שעיר וענקי. הוא הרים לי את הראש והצמיד אותי אליו. סירחון נוראי וגועל אחזו בי כשהמקל שלו התחכך לי בפנים ופשוט חכיתי שזה ייגמר. התפללתי לאיזה ניידת שתחליט לסייר בשביל השכוח הזה דווקא עכשיו.
עדן פתח לי את הפה בכוח והכניס את הצינור שלו לפה. פחדתי נורא אז לא התנגדתי, הצינור הענקי החליק עד קצה הלשון שלי. עצמתי עיניים בכל הכוח והתפללתי לאלוהים שיהפוך אותי לציפור, שאפרוש כנפיים ואעוף מפה. אלוהים לא בא, אבל במקומו קיבלתי, בהפתעה גמורה, את סטירת הלחי הכי חזקה שקיבלתי בחיים. אף פעם לא קיבלתי סטירה לפני כן ולא האמנתי מה סטירה יכולה לעשות. אני פשוט עפתי בקרקע ולרגע באמת הייתי ציפור. נחתתי בחבטה. בהתחלה לא הרגשתי כלום, לפתע כאב חד פילח לי את כל הפנים. לא זזתי, אבל בסוף הכאב הכניע אותי והתפתלתי.
הייתי מבולבלת. לא הבנתי מה עשיתי שהרגיז אותו, אפילו לא התנגדתי! לא ידעתי מה לעשות כדי שאצא מפה בחיים.
עדן תפס לי בשערות ומשך אותם אחורה, ואז אמר לי בקול פוקד וקשה שלא ידעתי שיש לו "את תעשי מה שאני רוצה עכשיו! ברור?" לא היה לי כוח וממש פחדתי שהוא יהרוג אותי. הייתי מוכנה לעשות כל מה שהוא רוצה - הכל, בשביל שזה יגמר. כל מי שראיתי את עצמי קודם, עקרונות, כבוד, ערך עצמי התנפץ בין רגע והיה כלא היה אל מול ההשפלה, החוסר אונים והשיתוף פעולה שלי עם המפלצת הזאת. זה שנשברתי, שלא התנגדתי ובמיוחד שהפכתי לשפחה שפוטה גרם לי לכעוס על עצמי לא פחות מעליו.
פתחתי את הפה ועצמתי עיניים. עדן תפס לי בראש בשתי הידיים ומשך אותי חזק אל המקל המסריח שלו. האיבר הענקי החליק בקלות על הלשון, המשיך והתנגש בגרון. נחנקתי. ואז הוא משך לי את השערות עם הראש אחורה בכאב. נשמתי קצת לפני שזה קרה שוב. כך זה נמשך שוב ושוב הרבה זמן. היה נדמה לי שעם כל פעם זה מתנפח ואני נחנקת יותר. כל הפה שלי היה מלא בדם, הרוק של עדן והשערות המסריחות של המקל הענקי שלו. היה לי טעם נוראי.
פתאום הוא הפסיק, כמעט בכיתי מאושר שזה נגמר. אבל הוא זרק אותי שוב לקרקע. שוב הוא רכן מעלי ושוב היה לי קשה לנשום. הרגשתי היטב את האבנים הקטנות באדמה נלחצות לי חזק לגב ופוצעות אותו. לרגע ממש הפסקתי לנשום, אלא שאז הוא עלה קצת למעלה והרגשתי שהוא חודר אלי. מעולם לא חדרו אלי קודם וכל כך רציתי לעשות את זה עם מישהו שאני אוהבת. הרגשתי שהוא לוקח ממני משהו שלעולם לא אוכל לקבל חזרה. זו היתה הנאה מהולה בגועל, כאב וחוסר אונים. פתאום הרגשתי כאילו כידון מפלח לי את כל הגוף עד לבטן. הכאב היה כל כך חזק עד שלא יכולתי לצעוק בכלל, רק לקחתי אויר בשאיפה חזקה ופתחתי עיניים. ואז הוא חזר אחורה ונשפתי החוצה. מיד אחרי זה שוב הרגשתי כאב מפלח ושוב הקלה. כשהוא חדר בפנים הרגשתי שסכין נתקעת בי וכשהוא יצא הרגשתי שכל הקרביים שלי נמתחים החוצה. זה היה כאילו מישהו מנסר אותך שוב ושוב או תוקע לך אלף סכינים באותו מקום. זה התחיל לאט אבל קצב הניסור הלך ונעשה מהיר. הייתי חייבת להחזיק משהו אבל לא היה לי מה. הציפורניים שלי חדרו עמוק לקרקע ונשברו בכאב על האבנים. מרוב כאב נשכתי את העשב תחתי. מידי פעם הוא המשיך לנשק אותי בפה.
אט אט התחלתי לאבד תחושה וזה היה דבר מבורך ביותר, יצאתי מגופי החוצה כאילו אני והגוף היו שתי ישויות נפרדות. הבטתי במחזה הנורא מהצד, כאחת שלא לוקחת חלק.
בזוית העין ראיתי פרפר. כל הכאב, ההלם וההשפלה נמוגו לפתע ומכל הדברים בעולם יכולתי להרגיש רק קנאה. קנאה בפרפר היפיפה הזה שמתי שבא לו הוא יכול לפרוש כנפיים ולהעלם. זה כל מה שרציתי, להעלם.
לפתע, פתאום זה נגמר. הייתי כולי מרוחה מבפנים ומבחוץ בזרע המסריח שלו. בבת אחת הרגשתי קרה, ריקה מתוכן, חלשה. לא קיימת. עדן ואני המשכנו לשכב בלי לזוז או לדבר. מאותו רגע העיניים שלי היו עצומות. אני כבר לא בכיתי ולא זזתי. רק נשמתי נשימות מהירות ושטחיות. הייתי שרויה במן הלם.
אחרי זמן מה עדן סובב אותי שוב אליו. היית סחבה. כבר לא רציתי או קוויתי לכלום, נתתי לו לעשות מה שהוא רוצה. לרגע הרגשתי מן כאב עמום בחזה. תפסתי במשהו שהיה לי הכי קרוב ופלטתי אנחה אבל יותר מזה לא היה לי כוח לעשות.
נזרקתי שוב לקרקע. הרגשתי שמצמידים את הידיים שלי לגוף ושמתישבים עלי. הבטן המחוררת שלי נמעכה לקרקע ויכולתי לחוש את כובד ידיו על גרוני אבל לי זה כבר לא הזיז.
אחר כך היתה דקה של שקט. רק הנשימות המהירות שלי, של עדן וציוץ הציפורים נשמע סביב. אני לא יודעת למה אבל פקחתי עיניים בפעם האחרונה. עיני נפגשו שוב בעדן וחדרו לתוכם. צללתי עמוק אל תוך עולם של עצב, כאב ואובדן. ראיתי שמעדן הישן לא נשאר כבר כלום ומה שנמצא שם עכשיו, מה שמדבר ממנו ומזיז לו את הידיים הוא בור שחור של שנאה וכאב לעצמו ולכל העולם. פתאום הבנתי שמה שהכי אהבתי אצלו, מה שחשבתי שבפנים בפנים הוא עדיין... בכלל לא קיים. עדן הילד נרצח ממזמן. או אז הבנתי שהכל נגמר.
ואז זה בא, ידיו התהדקו במהירות על גרוני ומיד הפסקתי לנשום. מכל הכאב שעברתי זה היה הכי מהיר. די מהר שקעתי שוב בערפול ואחרי זה כבר לא הרגשתי דבר. כשיצאה נשמתי מגופי יכולתי עוד לראות את עדן לוחץ לי על הגרון. היתה זו הרגשה דומה לזה שיצאתי מתוך עצמי קודם, רק שנוסף לזה שקט מופתי ושיחרור. הייתי כמו בלון הליום שנעזב, מרחף אט אט מעלה כמו חלום. עדן וגופי התרחקו ממני והייתי כבר בצמרות עצי האורן. אחרי זה היער הלך והצטמק במהירות תחתי, ונעלם באור מסנוור.


.

פרק 2: סיפורו של עדן

את ענבל אני מכיר מאז שנולדה. היום היא כבר בת 16 וכמה חודשים. זה כבר כמה שנים שאני חושק בה, אני חושב שמאז שמלאו לה 14. התשוקה הלכה וגברה בי עם השנים עד שממש קשה לי לעצור אותה. כל פעם שאני רואה אותה אני צריך לחזור הביתה ולפרוק את זעם תשוקתי בכרית האומללה כשאני מדמיין את קולה המתוק והתמים, את גופה הקטן והחזה הזקור, את הבטן השטוחה והעור השזוף ומלא הברק, את השיער הארוך בעל צבע הדבש, והריח... הו איזה ריח גוף מתקתק המענה אותך בשיכרות מסחררת.
ענבל, כמו גם כל המשפחה שלה נותנים בי אמון מלא. אין הם יכולים לשאר במחשבותים מה אני חושב עליה. יש משהו מעניין לשחק את תפקיד הערפד בעולם הזה, במיוחד שכולם חושבים שאתה כזה חמוד...
זה היה יום שבת חורפי בהיר ונעים אי שם באמצע נובמבר. לקחתי את ענבל סביב השעה 9 בבוקר כשם שלקחתי אותה עשרות פעמים קודם.
"לאן הולכים?" שאלה הנערה.
"ללמוד לנהוג" עניתי כלא משים. הבטחתי לה לפני כמה פגישות שאתן לה לאחוז בהגה כשהיא יושבת עלי. רק המחשבה על זה גורמת לי לזקפת אדירים.
"מגניב...!" התלהבה.
ענבל לבשה חולצת T אפורה מאבק טיולים והתרוצצויות, שרוול אדום שהתנופף ברוח עם סימן יפני משונה ומגפי טיולים סגלגלות. כשעלתה לרכב שיערה הארוך התנופף ברוח ועיניה הירוקות בהקו כשהם מחזירות מעט מקרני השמש. המראה הזה שיווה לה אפקט נימפי וסחרר את מחשבותי.
נסענו ליער הסמוך לישוב שלי, מרחק 10 דקות נסיעה, כשענבל יושבת מקדימה לצידי, פתחנו את החלונות ושמנו גלגלצ בווליום גבוהה. הרדיו ניגן שירים ישראלים יפים של יום שבת. כשהגיע "Love is all around me"" שרנו שנינו בקול חזק. ענבל הצטחקה, לגמרי לא מודעת מה אני הולך לעולל לה. האמת היא, שזה היה מתוכנן, אבל לא האמנתי שאני באמת יעשה משהו בסוף. חשבתי שממש לפני אני יעצור, הייתי בטוח.
כשירדנו מהכביש הראשי לשבילי היער המשכתי לנסוע עוד רבע שעה כדי ממש להתרחק לשבילים צידיים ולהתחמק מנחילי המטיילים שגודשים את המקום כל שבת. ענבל לא היתה מבסוטה מזה.
"מתי כבר תיתן לי לנהוג? נו תביא כבר!!" ככל שצעירים יותר הזמן עובר לאט יותר. רבע שעה לנערה בגילה יכולה להראות כמו נצח, במיוחד כשהיא מחכה למשהו. אבל הפעם הרבע שעה הזו היתה הרבה זמן גם בשבילי, כי גם אני חיכיתי... אבל רציתי שזה יהיה מושלם, שלא יהיה אף אחד מלבדי ומלבדה בכל העולם.
השעה היתה קרובה לעשר כשסוף סוף עצרתי בצד.
"הגענו?" שאלה ענבל בקול מצפה.
הרמתי את ההמברקס ופתחתי את הדלת. "נו!" רטנה כשהיא יוצאת אחרי.
"רק רגע" פלטתי והסתכלתי סביב. מלבד השביל הצר הכל היה מלא בירוק של עצים ושיחים מכל עבר. אפילו קולות ההמולה שכחו ואי אפשר לשמוע כלום. לא הדים של רכבים מרחוק ולא צל של ריח מנגל מתנגן באויר, רק ציוצים של ציפורים וקולות פסטורליים. פשוט מושלם. הרגשתי בטוח, שהכל תלוי בי, שאני שולט במצב.
אי איזו דריכות החלה מותחת את שרירי, האנדרנלין החל לזרום בדם והכין אותי לשלב הבא.
"אוקי" אמרתי כשאני מחייך.
- "סוף סוף!"
התיישבתי בעמדת הנהג. ענבל הסתכלה עלי בפרצוף תמוהה.
"אתה רוצה שאני אשב עליך?" שאלה.
הסכלתי משתומם. לרגע הזה לא ציפה הפורץ. הצורה שהיא שאלה את זה הבהירה לי שזה לא נראה טוב.
"אחרת איך רצית לעשות את זה?" הדרך הטובה ביותר להתחמק כשאתה לא בסדר זה להסביר לצד השני שהוא לא בסדר... "את עדיין לא יודעת לנהוג. חוץ מזה אם יתפסו אותנו אני אהיה בצרות. יכולים לשלול ליאת הרשיון לכל החיים!" תירצתי.
- "אז מה נעשה?"
"את תשבי עלי ואם תבוא ניידת תשכבי מיד הצידה וזה יראה כאילו אני נוהג לבד והכל בסדר". מעניין אם היא תקנה את זה. ענבל הסתכללה עלי משתוממת. דקה של שקט. "אתה פשוט גאון" פתאום פלטה בהערצה בולטת. נשפתי החוצה ברגיעה וחזרתי לנשום.
ענבל טיפסה עלי. מה נעים, מה רך היה גופה הצעיר על גופי שהתפוצץ כבר מתשוקה, דומה ששנים חיכיתי לרגע הזה. ריח מתוק מצוף החל ממלא את חלל הרכב עד שחשבתי שאם אסגור את החלונות אשתכר ממנו.
בהתחלה כמעט ונתקענו בעץ. העצירה לא היתה טובה יותר – ענבל מלאה אותי באבק שהיתמר מעלה בגלל העצירה הפתאומית. אבל לי זה לא היה אכפת. זה היה כמו לשאוף פעם אחרונה פרח, שניה לפני שאתה קוטף אותו. שנינו התפוצצנו מצחוק ובפעם האחרונה שוב היינו יחד.
נסינו שוב. תחילה אחזתי בהגה ושחררתי מעט גז. האוטו החל בנסיעה איטית. מיד אחר כך העברתי את ידי על כתפיה. כמה שברירי היה גופה עד שיכולתי לחוש את פעימות ליבה מבעד לעצמות. תחת הכסות הדקיקה של גופה התחברתי למה שהכי אהבתי, למה שתמיד חסר לי. למה, שרציתי לכבוש באותו יום, להפוך לשלי.
"אני נוהגת, אני נוהגת!" שאגה "תיראו, אני נוהגת!!"
זקפתי היתה מלאה, והתשוקה החלה משתלטת על ידי. לא חשבתי ולא הרגשתי דבר מגופי פנימה ועד עקצוצים משונים בקצות האצבעות.
אט אט הרפתי מדבשת הגז עד שהאוטו נעצר לגמרי.
"נו, בוא נמשיך" דרשה ענבל בתחינה ילדותית כשהיא מזיזה את גופה קדימה ואחורה כאילו שיש בכוחה לתת תנופה לרכב. אך התנועה הזו גזרה את דינה, את דין חייה ועתידה, את דיני שלי.
"נו כבר!" רטנה, אך אני שתקתי.
ענבל הסתכלה אלי ואמרה בחיוך "אתה רוצה מכות? תתחיל לנסוע!"
"לא" אמרתי בלחש.
"די!" השיבה.
"אנחנו לא נוסעים לשום מקום" אמרתי כשאני מצמיד את אפי לראשה ולוקח שאיפה עמוקה.
"תפסיק!" אמרה בנימה חסרת נוחות. אך אני לפתתי אותה בחוזקה והתחלתי לנשק את צוארה. ענבל ניסתה להשתחרר מאחיזתי וצעקה "נו די כבר" ו"מה אתה עושה?" אך אני העברתי את משקלי כדי להשכיבה הצידה כשגופה תחתי.
כובד משקלי היה כבד על גופה הצנום. "אתה מכאיב לי!" יללה כשניסיתי להוריד את החולצה ממנה. בשלב הזה נצתלבו עיננו. יכולתי לראות עכשיו שהיא סוף סוף קלטה. הבעתה השתנת והפחד אחז בה. היא הפסיקה לבקש, הפסיקה לדבר ורק יללה וצעקה. בגמישות שלא תאמן ענבל הצליחה לדחוף את רגלה לאחור ולתת לי בעיטה הגונה בפנים שהפתיעה אותי מאוד. ענבל לא היתה נערה טיפשה והיא ניצלה את הרגע הקט של ההלם שלי לפתוח את הדלת מהצד שלה ולברוח החוצה.
לא מיהרתי לצאת. ידעתי שאין לה שום סיכוי. אך המרדף הקצר שארך קצת פחות מ-30 שיניות רק שלהב את האנדרנלין שלי. תפסתי אותה בחולצה מאחורה והפלתי אותה בחוזקה מטה. נדמה שבשלב הזה איבדתי כל רגש.
"ת-עזו-ב או-תי!" צרחה כך שבקושי הבנתי מה היא אמרה. כשהפכתי אותה ראיתי שנוזל לה דם מהאף ושפתה העליונה נפתחה קלות. עיניה היו מלאות דמעות וחול שדבק ללחיים. קרעתי בקלות את החולצה ממנה והתחלתי ללקק את גופה מלמעלה ועד לשרוול האדום. ענבל החלה להרביץ לפניי כך שהצמדתי את ידיה לקרקע והמשכתי בזממי. כל העט ליוו צרחות ויללות בכייניות כמו "די!", "תפסיק כבר!" וה"ת-עזו-ב או-תי!" שהיה הפופולרי ביותר. אז התחלתי לנשק אותה בפה אבל לא הצלחתי לחדור. העברתי את שתי ידיה ליד אחת ואחזתי אותם בחוזקה. ביד השניה לחצתי על הלסת שלה כך שהיא היתה חייבת לפתוח אותה ואז הכנסתי את לשוני עמוק אל תוך פיה וגרונה כשאני שואב לתוכי כל פרט שרציתי לכבוש. כשחדלתי ענבל השתעלה וירקה בגועל לצדדים. השתהתי רגע קט, כלא מאמין. נדהם מהתעוזה שלי, מזה שבסוף עשיתי את זה ומאוצר החלציים ששוכב תחתי, כולו שלי, כנוע ופרוש מולי. איך שהוא היא הצליחה להתקפל ולנשוך את פני. זו היתה נשיכה כואבת מאוד של יצור שנלחם על חיו. ענבל נעלה את לסתותיה כך שלא הצלחתי לנער אותה ממני. נתתי לה שתי מכות בכל הכוח על פניה והיא הרפתה.
זה דיכא פחות או יותר את יצר ההתגוננות שלה וענבל שכבה מפותלת ומדממת על הקרקע. התחלתי לפרום את השרוול האדום ולמשוך אותו מטה. מיד לאחר מכן קרעתי את התחתונים הורודות וסוף סוף ענבל שכבה ערומה כביום היוולדה.
ענבל ששבעה כבר מהילחמות התחנה בבכי "בבקשה, תפסיק, בבקשה..."
שמתי את ידי על פיה ולחשתי "שששש..." הנערה המשיכה למרר בבכי. התחלתי ללטף ולנשק את אוצר החלציים, נוטף דבש ועונג שחיכה לי כל כך הרבה שנים ובשיא בשלותו כטפתיו. לאחר זמן מה הפשלתי את מכנסי, אחזתי בחוזקה בצווארה והצמדתי את פיה לאיבר מיני. ענבל סגרה בחוזקה את הפה והיה עלי לחזור ולהכריח אותה לפתוח אותו, אך לא הצלחתי ממש להחדיר את איברי לפה בצורה הזו. הבנתי שבשביל הדבר הזה היא חייבת לשתף פעולה. החטפתי לה סטירה הגונה וענבל הוטחה על הקרקע. כמה שניות היא לא זזה ואז התפתלה בכאב ובבכי. היה זה בכי המום, מיואש, חסר אונים.
תפסתי בשערותיה הארוכות והיפות ויריתי לעברה "את תעשי מה שאני רוצה עכשיו! ברור?" היא הנהנה בכניעה ומאותו רגע שיתפה פעולה. אחזתי בראשה בשתי ידי וכשקצה איבר מיני היה בתוך פיה האדום משכתיו חזק אלי עד שממש יכולתי להרגיש את הגרון. זו היתה משיכה מהירה וכוחנית. כאילו ניסיתי להכניס עצמי אליה כמה שיותר עמוק, לפגוע להכאיב ולהרוס כל חלקה טובה ולהרביע את עצמי אל תוך ההריסות. תפסתי בשערותיה ומשכתי אותם אחורה. חזור והלוך הלוך וחזור. פיה היה מלא רוק ודם ומשום זה, משום הכוחנות האגרסיבית שלי ומשום הבכי היא נחנקה לפרקים, השתעלה וירקה. אך אני הייתי בשליטה מלאה. הרגשתי שאני לוקח ממנה כל מה שהיה חסר לי. שאני שולט. שאני מנצח.
לא רציתי עדיין להגיע למשגל מלא. חשבתי שאפשר לנצל אותה בעוד כמה צורות. התחתי אותה בקרקע בשנית והתחלתי לחדור אליה. הבכי המייבב הפך באחת לזעקות כאב שרק האדירו את ההנאה הסדיסטית שלי. דווקא עם כל צעקה הייתי פחות עדין וחדרתי יותר מהר, עמוק וחזק. שירת ייסוריה נתמזגה היטב בקצב הריקוד שביצעתי על במת באושיה כבאופרה מרהיבה. דמה שככל שכאב לה יותר נהנתי עוד יותר. נצמדתי לגופה והמשכתי לנשק את פניה כשהם מוצמדים לאדמה.
כבסינפוניה קלאסית אהובה, התחיל הריקוד המושחת בקצב איטי שהלך והתפתח עם הזמן. אט אט נוספו קלים לתזמורת בדמות בכי וזעקות כאב אשר הלכו והתגברו בסינכרון מושלם לקצב מקל המנצחים שלי.
לאחר לא יותר מכמה דקות האופרה הנוראה שעלה ניצחתי כבר השתוללה בקצב מסחרר. כשהגעתי לאקורד הסיום דמה שכל כלי המקלה זעקו בסיכרוניה מתואמת ולרגע הכל שכח.
ההופעה המרהיבה שהצגתי התמזגה בהמולת היער סביב כאילו לא קרה דבר. הבכי המילל, זעקות השבר והציפורים שהמשיכו לשיר נעלמו לי מהזיכרון לכמה שניות.
שכבתי מעולף מהנאה לצד גופה הצעיר, השבור והמרוקן מכל תוכן. הרגשתי שהרסתי כל מה שהיה לה והחדרתי את עצמי לתוך הריק שיצרתי. זה היה יותר מסתם סיפוק מיני. היה בזה סיפוק פסיכולוגי, נקמה וסדיזם.
ענבל שכבה מותשת ושבורה. כבר לא היה לה כוח לבכות או לדבר. היא שכבה חסרת תנועה ואונים על האדמה, מלוכלכת כולה מבחוץ ובפנים בחול, עלים, דם, רוק ונוזל הזרע שלי כשהיא משמיעה המיות ייבובים מגוהקים מידי פעם בפעם.
חשבתי מה אני עושה עכשיו. ידעתי שכבר אין דרך חזרה. אם הייתי יכול הייתי גורם לה לשכוח הכל ומחזיר אותה שלמה כביכול הביתה. אבל אני לא קוסם והייתי הרבה אחרי הקו האדום שממנו אין עוד חזרה. כאילו אמרתי לעצמי שאם כבר אז כבר... הרי בכל מיקרה זה לא ישנה דבר.
גופה היה קר למגע וחיוור כשנגעתי בה. לרגע חיכיתי ואז צבטתי בכוח את פיטמותיה הבשלות. רציתי סתם לראות, מתוך סקרנות, אם במצב שלה החצי מעורפל והמותש לגמרי היא בכלל תגיב לכאב אם יהיה חזק מנשוא. ענבל התפתלה וזעקה חלושות, החזיקה את כפות ידי אך לא ממש ניסתה לדחות אותם ממנה, כאילו ידעה שאין ביכולתה לעשות דבר. הבנתי שמלבד קליפת הגוף הפצוע לא נשאר פנימה דבר. נותר לי רק לסיים את אשר התחלתי...

הצמדתי את ידיה לגופה וישבתי עלהם כך שלא תוכל לזוז. כשאני מחזיק גרונה בשתי ידי הסתכלתי עוד רגע אחד במה שהיה רק לפני חצי שעה דמות תמימה, מלאת ביטחון, מצטחקת בשיר ובחן. עצב אדיר, אובדן ואשמה אחזו בי. שתי דמעות נזלו על לחיי. מחיתי אותם וענבל פקחה שוב בפעם האחרונה את עיניה והביטה בי, ישר לתוך עיני, כחודרת לנבוכי נשמתי. היא הבינה שגורלו נחרץ.
ואז זה בא. בלא הרבה כוח הדקתי את גרונה עד שידי ממש נגעו זו בזו. כאילו כל גרונה לא היה אלא פיסת נייר דקה שמפרידה בין שתי ידי. גופה נע ונד לקצב ידי הלוחצות בפיתולים מרהיבים כבריקוד בטן מעוות. אחרי לא יותר מעשרים שניות פניה הכחילו. תחילה בשפתיים, אחרי זה קצה האף, הלחיים האדומות, העפעפיים ולבסוף העיניים ושאר הפנים. פיה נפער לרווחה והלשון השתרבבה החוצה, נפוחה, כחולה כולה בצבע עז, כמעט סגול. היא כבר לא נשמה ויכולתי להרגיש שדפיקות הלב נדמו, אך נשארתי כך אוחז בגרונה עוד לפחות 2 דקות. לבסוף כבר כאבו לי הידיים ואחיזתי נרפתה.
הרגשה מוזרה זו לשכב ליד מי שכרגע הרגת. לרגע אתה חושב שחלמת חלום, שזה לא אתה. שעוד מעט תתעורר ותכתוב ביומן איזה חלום מוחשי חלמת ומה זה אומר. שמחר תפגוש את ענבל שכל כך אהבת ותלכו ללקק גלידה, או לראות סרט בסינימה סיטי, או לצפות ב"חברים".
ואז אתה מסתכל שוב הצידה ומבין שזה אמיתי. שתוך חצי שעה בלבד, בהחלטה של רגע הפסקת חיים שלמים, צעירים ותוססים והרסת את שלך.
השארתי אותה מוטלת סתם כך, וכבדרך אגב חזרתי לאסקורט הישנה שלי. סידרתי קצת את הריפודים והדלקתי סיגריה. כשהגעתי הביתה היה זה כאילו חזרתי עכשיו מאיזה טיול בוקר פסטורלי והשעה עוד לא היתה אחת-עשרה...

היי לכ-ו-ל-ם,
אחרי הפסקה ארוכה (לימודים, אתם יודעים...) חזרתי בכוחות מחודשים. הרבה לעדכן אין לי. אני עדיין רווק (פנויות שימו לב) נואש לקשר כולשהו עם הבריות.
אני הולך לעדכן אתכם בבליינד-דייט שסידר לי אתמול חברי הטוב משכבר הימים, הלא הוא ש'. זה היה יותר "בליינד" מ"דייט" אבל אתם יודעים, ש' סיפר לי ניסים ונפלאות על "הבחורה המהממת", "מותק של בן-אדם" ועוד שלל המלצות מבטיחות ככה שלא נשארה לי הרבה בררה אלא ללכת ולבדוק מה כל כך מדהים ושווה בבן אדם הזה שאפילו בשיחה הראשונה היא הספיקה לעצבן אותי וכל חושי האינטואיטיביים זועקים לי "ברח, ומהר!" ששווה להתאמץ בשבילה...
אז ככה, קבענו להפגש בחנות "נרות שינקין" בקניון רמת אביב – מעוז הצפונבוניות. כל כך קיוויתי שהיא לא תהיה כמו הדייט האחרון שקבע לי י' (חבר אחר שנואש כבר מנסיונותיו לעזור לי למצוא מישהי) עם... איך שלא קראו לה מבאר-שבע: יצור מגודל, אבובי משהו, קצר רגליים, גדל דידיים – פרת בשן אמיתית! אך לא, מעוז הצפונבוניות של איכזב וכך, באיחור סטנדרטי של 5 דקות הופיע ה"שרון" הזאת – ברגליים ארכות וגוף צנום אך מתופח, שיער מקורזל במעטה של... מה זה? נצנצים! ואיפור ברבי הגיחה בלבוש ורוד מסנוור מפלנטת הצפונבונים הצפונית הכי צפונית שתוכלי לדמיין! אני נשבע שהיא היתה כל כך מוחצנת שחשבתי שהיא יצאה מאיזה מערכון של הגשגשים!!
"היי מותק" אמר היצור במעטה ורוד זוהר כשהוא לועס מסטיק בקצב מהיר
"שרון...?" קיוויתי שטעיתי
"אתה יותר חמוד משחשבתי" לעסה "בוא" פקד הפנתר הורוד ולפני שהיה לי שהות לשקול את צעדי לפת היצור בחוזקה את ידי ואמר "הולכים לקנות שוקולד ב200 שקל, נכון שאני מה-זה מהממת?"
"מהמה...מה?! תקשיבי אמממ... שרון, שוקולד אני אוהב רק שאני לא יודע אם יש לי 200 שקל"
היצור הורוד שלח בי מבט זועף והמשיך בדרכו הזוהרת "אתה יודע, שחר סיפר לי עליך המון, אני רק מקווה שתעמוד בציפיות מותק כי אין לי זמן למשחקים. תגיד, אתה חושב שזה חשוף מידי?" אמרה והבליטה את החזה הפלסטיקי שלה החוצה. "אמרו לי שאתה מרוויח מזה מלא כסף, מה היתה המשכורת הכי גבוהה שלך?"
"אאא... 15,000"
"מה?? זה פחות ממה שאבא שלי נותן לי לחודש. אני מקווה שהתכוונת לנטו. אתה לפחות לומד משהו?"
"אמרתי לך כבר שלא. אגב, אם כבר ללמוד ישר אז ללמוד דווקא יפנית?" (כן, היא מאלה שלומדות יפנית).
"איזה טיפשון, כי זה מה-זה מגניב כזה וזה גם "אין" אוו!! הינה החנות". צווח הברווז ומחא כפיים "יש שם מה-זה שוקולדים מגניבים והמוכר מה-זה שווה"
בשלב הזה קיללתי את ש' נמרצות כשאני נזכר בכל התיאורים שלו "אתם מה זה תתאימו...!" מילמלתי בלעג.
"אמרת משהו?"
"מה? לא, כלום" אבל היא כבר התמרחה על הדוחן השוקולדים בתנוחות סקס כשהיא מלקקת את השפתיים הורדרדות והמשעממות שלה מול המוכר.
"טוב נו" חשבתי "אולי עוד יצא לי מזה לפחות סטוצ', לזיין ולזרוק ושלכוח שהייתי איתה בכלל".
"איח-וין-דו! תיראה מה הבאתי לנו – יש לנו שוקולד סמוק עם פיצוחי קינמון וקקאו אוסבקי בנגיעות תמר. אתה יודע שוקולד תמיד גורם לי לדבר על סקס"
"באמת?" תהיתי בנימוס.
"כן, האקס שלי – ירון, נכון שם חמוד? ירד לי כשהיה לי פטריה בנרתיק והוא אמר לי שזה כמו ללקק טונה מריצפה".
"נראה לי שזה קצת יותר מידי פרטים" אמרתי בעוד שוקי צועק לי מלמטה שאין סיכוי שהוא נכנס ליצור הזה ומשתף פעולה.
"יו... תיראה איזה חתיך, תגיד יש לך מישהו לסדר לי?"
"עכשיו אני מבין למה בחרת דווקא בקניון הזה" אמרתי כמנסה ביאושי למצוא אובייקט לשיחה.
"כאילו דה?" פלטה והסתכלה עלי במבט הכי מטומטם שתוכלי לדמיין.
בשלב הזה היבנתי שאין לה אפילו מנת מישכל מינימלית שתצדיק זיון, פשוט אין שם כלום. היצור עם שכל של תרנגול הודו! אני פשוט צריך לתרץ משהו ולהימלט מהעולם הברביות הורדרד שלה חזרה למציאות.
הבטתי בשעון ואמרתי "אוי, נראה לי שאני צריך לחזור לעבודה"
"לאן ת'נוסע?"
"לכיוון נתב"ג" עניתי בחשש.
"יפי! תוכל להוריד אותי ברכבת. מגניב!" (חששותי התגשמו...)
וקח הייתי צריך לסבול עוד רבע שעה עם הטווס המגונדר הזה לא לפני שהיא הספיקה להעיר לי בלעג "זה האוטו שלך?"
"כן, למה?"
"ש' דיבר כל כך על האוטו שלך ואיך שאתה משקיע בו שחשבתי שיש לך מינימום פורשה... יונדאי... פיייי"
אז זהו, היה לנו עוד קצת דין ודברים אבל זה בגדול תקציר הפגישה, מקווה שאתם מרוצים עכשיו ושניסיתי והכל ואני יכול לחזור לחיי הרווקות המאושרת שליJ.
כחול עמוק 7

אהההמ אהההמ, אז ככה... לפני שנים רבות, בארץ רחוקה ושמה ישראל, בבסיס במרכז הארץ חיי לו חייל מדוכא באחת מהיחידות המובחרות של צה"ל, הלו הוא כחול עמוק 7.
במרחק מה משם, בחולות המידבר הנטושים, בסוף העולם שמאלה, בעיר הגרועה ביותר שהוקמה אי פעם (אם אתם כל כך רוצים לדעת - באר שבע) התגוררה חיילת נחמדה אך מכוערת להפליא בעלת התואר המפוקפק של גשר-השיניים הארוך ביקום ושם עגלגל (גלית - יצור מגודל, קצר רגליים, גדל-דדיים וחסר דעה כמעט לחלוטין – פרת בשן אמיתית!).
רצה הגורל והחייל והפרה נפגשו והתיידדו. החייל אהב מאוד את הפר, אך בתור ידידים גריידא ותו-לא אולם הפר החליט להתאהב בחייל המסכן ולא עזר ליבו הטוב ורצונו האמיתי להסביר לה שזה לא ילך, היא אהבה אותו.
באחד מהערבים העגומים למדי של אותה תקופה אומללה, יצאה הפרה מהמרעה הדלוח שלה בדרום אל הירוק של המרכז והחליטה לעשות מעשה. היא, בצורתה העגלגלה, המסריחה והדוחה למראה, כנגד כל הסיכויים תגרום למר כחול עמוק 7 מהסיירת להתאהב בה ולא בשום אחרת (כשכל אופציה שונה בערך שתדמיינו תהיה טובה מזו...). וכך, בקצת לפני חצות, ללא כל התראה מוקדמת דפקה הפרה על מפתן ביתי, בעוד אני חושב מי זה יכול להיות בשעה הזו, פתחתי את הדלת וגיליתי לדאבוני את הפר הזה מחוץ לדלת שלי עם החיוך הברזלי שלה, עונדת את הגשר בגאווה כמו איזה פאקינג מדליה, מחזיקה בתיק.
"גלית! כמה נחמד לראות אותך, בשעה... כזו..." (חייכתי במבוכה).
"אל תדאג, יש לי בתיק הפתעה, נשק סודי שהפעם לא תוכל להתעלם ממנו" אמרה.
לא הגבתי.
אנחנו יוצאים לטיול!" פקד הפר ולפני שהספקתי להגיב יד שעירה ואיימתנית תפסה בכוח באזני וגררה אותי לאחד מהפארקים של מודיעין. ומה אעשה? אשלח אותה חזרה לדרום בידיים רקות בשעה כזו, אחרי כל המאמץ? אז יצאנו לטיול, דיברנו על הא ועל דה, עם שתיקות הולכות וגדלות וכשלא נותר מה להגיד, ועמדתי מולה והיא לא דיברה ואני לא דיברתי, והמבוכה געתה וחשבתי שתבין את הרמז ותניח לי לישון – או אז, היא הוציאה את ה"הפתעה" שלה ה"נשק הסודי" ושלפה מהתיק מפה, 2 כוסות, יין "פנטזיה" ונר אדום בצורת לב ובניחוח זול.
ליבי הרחום (מידי אם תשאלו אותי) בתקופה הזו נכמר אל הבדיחה שעמדה מולי וכל כך התאמצה להיות רצינית, וכך הלכתי איתה יד ביד למגדל המים של רעות ושם, שם שמיים, התנשקנו.
דבר אחד היצור הזה לא גילה לי. לגלית היתה בעיה (חוץ מזה שהיא נולדה). היא היתה מעלה-גרה, ככל פר. ובמילים עדינות יותר – היתה לה צרבת: מפעם לפעם היו עולים לה מיצי עיקול בצורה לא רצונית בליווי "איייי" דק ונעצרים בגרונה, או-אז היתה לוקחת "סילאן ג'ל" ושלל ממתקים בכדי להפחית את הצריבה בגרון.
וכך, באמצע הנשיקה, כשהתחלתי להשתכנע שאולי עוד יצא משהו מהפר שמולי, פלטה העגלה "אייייי" ארוך ודק, ותוך שניות מספר התמלא חלל הפה בריח והד של טעם שאין שני לו בעולם כולו.
לקיא יש רק ריח אחד, טעם אחד ואין לך סיכוי לשכנע את עצמך שזה משהו אחר, גם כשאתה מאוד מאוד רוצה... כמו בדוגמה הזו.
"אוווופס" פלט הפר בהבל קיא "מצטערת" ואז לקינוח, שחרר היצור גרפסון ירוק וקטן אך בניחוח שלא יאמן. נשארתי המום לשניה ואז ברחתי משם, משאיר את הפר שיזהם לבדו את הסביבה ופתחתי בחיפושים דחופים ונרחבים אחר אורביט כולשהו, ושיהיה הישן והמקומט ביותר, שהצהיב מחום ומשמש בתא הכפפות באוטו של אבא, רק שיהיה...
נשבע לכם שאם הייתם מגיעים אלי אז עם אורביט הייתם סוחטים ממני הכל! בחיי!!
מאז כל פעם שאני יוצא לחברים לאיזה בר, מסעדה או שסתם יושבים לאכול פיצה מול סרט בבית של מישהו, ממש לפני הביס הראשון, מישהו פולט "איי" וכולם מתפוצצים מצחוק. ותמיד יש מישהו שלא מכיר שעובר ליד ופשוט לא מבין על מה כל המהומה.
כחול עמוק 7.

אמא שלי שנאה את כל החברות שאי פעם היו לי, וזה כולל את הראשונה בכיתה ג'. רק אחת זכתה להכרה ממנה. היתה זו ס' (מצטער שוב על פרגוד הסודיות, צנעת הפרט... אתם מבינים). מכל מקום, אני וס' היינו ידידים טובים 6 שנים לפני שהחלטנו להיות חברים. לא ניתן לומר שזו היתה ידידות אפלטונית גרידא, היו לנו כמה מצבים שובבים למדי אבל ממש להגדיר אותנו כחברים פחדתי. לא רציתי להרוס ידידות מופלאה שכזו. מכל החברות (הקינקיות יותר והקינקיות פחות) שהיו לי ס' זכתה בביתי לכבוד מלכים (החברות הזו נמשכה 18 יום בדיוק, אבל נעזוב את זה). היה זה בימי השירות האומללים שלי. באותה תקופה ס' בדיוק התחילה את שירותה. רצה הגורל והשבת שאני יצאתי לא חפפה לשלה (ולמי מכם שהיתה לו חברה בצבא בבסיס סגור יודע על מה אני מדבר) וכך קרה שלא התראינו שבועיים שלמים. שמוליק הקטן שלי לא עמד בזה יותר, ובערב קיצי אחד, בשעת לילה מאוחרת, כשאפילו היתושים בביתי הקט התייאשו והלכו לישון נכנסתי לחדר מחשב שלנו על קצות האצבעות, סגרתי את הדלת, נכנסתי לאתרים מענינים ו... נתתי לטבע לעשות את שלו. עכשיו, החדר שלנו היה מסודר כך שמול הכסא היה את מצג המחשב וממש מאחורי את דלת הכניסה. חס ושלום שהיא תדפוק או תיכנס כמו כל בן אדם נורמאלי. היא חייבת לפרוץ לחדר כמו איזה פאקינג יחידת ימ"מ! תחשבו שאני נהנה לי מול המחשב וממש בשיא המשגל והפנטזיה, ששוקי כולו אדום וסמוק מתענוג, שניות לפני שהוא מתפרץ בנתזי תודה לבנים נפתחת הדלת במהירות מפתיעה ולחדר פורץ הדבר הכי לא מושך בעולם, האנטי-תזה לכל תורת מין - אמא שלך! היד שלי זינקה החוצה בשבריר שניה ושוקי ברח אחורה בבושה כשצילה וגילה עושות כל שיכולתם לגונן על הנווד המסכן. ורק בשביל לוודות הריגה בעודי מתפלל שקרא נס והפורץ לא ראה כלום היא בחוסר הטקט המשווע שלה פלטה "אוי סליחה" דק ומרגיז וסגרה את הדלת.
שבוע שלם! שבוע שלם לא יכולתי לתפעל אותו. כל פעם שנסיתי לשכנע את שוקי שזה בסדר, היא לא תחזור והוא יכול לצאת מהחור השחור הזה ולעמוד זקוף ואיתן כפעם, נזכרתי באמא שלי והוא ברח חזרה לאחור... תארו לכם!
רציתי למות, להדחיק, לשכוח בכלל שזה קרה לי. הלכתי כמו שאני, בלי אפילו לכבות את המחשב ופשוט צנחתי למיטה ונרדמתי. בבוקר באמת לא זכרתי כלום ובעודי מדדה למטבח להתעורר עם הקפה קלטתי את אימי יושבת בכורסת העור האדומה שלנו וכוססת ציפורניים כשהיא לוטשת בי מבט מודאג.
"אמא..." תהיתי "מה עובר עליך?"
- "אני לא מבינה" השתוממה "יש לך חברה"
ואז ניתח בי הזיכרון הנורא מאמש, כמי שחווה איזה אונס מודחק בשנית! כל שנותר לה זה להתקשר לס' ולהגיד לה שהיא לא מספקת את הבן שלה! בחיי, אימהות!! כמה חסרות טקט אתן יכולות להיות?!

היי חבר'ה.
צמד המילים "חדר כושר" נשמע תמים למדי שלא מבטיח הרבה "אקשן". כך גם אני חשבתי. דומה שמאחורי פרגוד המילים הסתומות מסתתר צד אפל ועוד הרבה יותר. חדר כושר? – לא מה שחשבתם! חכו שתשמעו את זה... כחול עמוק 7 מציג: הצד האפל של חדרי הכושר.

מי שמכיר אותי יודע שאני פריק של חדר כושר. מאז שהשתחררתי מהצבא אני מסתובב בין חדרי כושר שונים ומשונים, אך בשנתיים הארונות החלטתי לשים את מעבי ב"הולמס פלייס". הם טובים , אין ספק ולפינוק שלהם אין גבולות אך... כך גם לכסף שהם סוחטים מקהל המתענגים שלהם... כן, אין ארוחות חינם ומכון שאני, עבדכם הנאמן, לא שרי אריסון וגם לא משתייך לאחד מקרובי משפחתה החלטתי שהתענוג הזה יקר מידי עבורי בזמנים טרופים אלו. ממש עכשיו מסתיים המנוי בהולמס-פלייס שלי ככה שאתם יכולים לתאר לעצמכם שאני כבר איזה שבועיים עובר מחדר כושר לחדר כושר בשכונה שלי בחיפוש אחר מחליף הולם. מה שנראה כמשימה פשוטה התגלה כבעיה לא קטנה. נווה שרת זו שכונה של "דרום" באזור של "צפון". הכותרת המזמינה: "קאנטרי קלאב נווה שרת – לאנשים עם טעם" כלל לא רמזה על תוכן המקום... במהרה הזדרזתי להירשם לשבוע ניסיון שהתחיל שבשבוע שעבר (והסתיים עוד באותו היום) וכבר ביום ראשון בבוקר ארזתי בהתלהבות מגבת, בגד ים וכל אשר דרוש לאימון נעוט ב"קלאב ספורט יוקרתי באזור שקט", כפי שמבטיחה הפרסומת.
הבניין, אם אפשר לקרות לו כך, לא נראה מזמין במיוחד מבחוץ והגינה או יותר נכון גוש העשבים והסרפדים הפראי שהזכיר יותר ג'ונגל העלו לי מעט חששות בהתחלה אבל הרי אי אפשר לשפוט מקום רק בגלל החזות החיצונית שלו, לכן עשיתי את הטעות שהצטערתי אלה לא מעט אחר-כך ונכנסתי פנימה. בכניסה הכה בי ריח של מפעל ליצור מסטיקים שלא אוורר אף פעם! חיכתה לי מה שהם קרו "פקידת קבלה" - יצור מוזר עם משקפי-רוח במסגרת בצבע ורוד זוהר ושומה ענקית לועס משהו שנראה כמו חבילת מסטיקים שלמה, מדבר בפלאפון שיחת פרחות רדודה אשר הביט בי בחוסר ענין.
"מותק" בלס היצור לעברי.
הבל מסטיק ורוק לא יאומן הכה בפני. התתי את ראשי לצד וקיוויתי שהיא לא מתכוונת אלי אך היצור הישיר את מבט הפרחה לעברי מעל משקפיו.
"את... מתכונת אלי?" שאלתי בקול חושש.
"לא, אני מתכוונת לקיר שמאחורך!" שיננה הפרחה בליווי כמה נתזי רוק. "אתה זה שדיבר איתי בטלפון על שבוע ניסיון לפני שעה לא?"
"כן... איך ידעת?" הופתעתי.
פרחת הקבלה חייכה חיוך ערמומי ונשכבה לאחור "אתה לא נראה מקומי" לעסה. "תחתום כאן וכאן שאתה בריא והכל ואתה יכול להכנס" אמרה וחזרה לשיחות הפרחות הרועשות שלה כשהיא בולסת בפרעות.
חתמתי במבט נגעל ונמלטתי לחדר כושר לפני שהבחילה תגבור עלי.
היה זה מסדרון ארוך וצר שמצידיו התקלפו להם לאיתם שרידי צבע תכלת של בית חולים ובסופו קרטעה דלת עץ מוזרה ואלה כתובות שתי מילים "חדר כושר". הדפתי את הדלת קלות ועם הנשימה הראשונה השתעלתי מסירחון זיעה וגומי שממש שרף לי בגרון! היו שם אולי איזה 5 מכשירים בלויים וישנים עם מדבקות מקומטות של האישה הזו ששותה קוקה-קולה משנות ה-60 שבטח כבר נפטרה בסיבה טובה ואיזה ארס בגופית רשת אדומה ומשקפי שמש מרים בידיו הדקיקות משקולות כאילו אין מחר ורק הגורמט המוזהב "חיי" מטלטל לו אי שם בין צלעותיו השחומות.
בכל מושבי המכשירים היו אליפסות של זיעה, שיערות מקורזלות שנדבקו לגומי ומה לא...! אני נשבע שאפשר היה למצוא שם שיערות מהחזה של זוהר ארגוב שהיה בן 14!! משם הדרך הביתה היתה קצרה ונשבעתי שאני אמשיך לשלם סכומי עתק להולמס-פלייס ולא אתקרב יותר לפרסומות זוהרות של "קאנטרים יוקרתיים" וחדרי כושר זולים.
זה הכל אצלי, מקווה שאצלכם הדברים רגועים יותר, מבטיח להמשיך לכתוב כשיהיה לי מה לעדכן (ותמיד יש!).

עבדכם הנאמן, כחול עמוק 7.

אז מה קורה איתכם אנשים? מה חדש?? כהרגלי יש לי סיפור מטובל ומגעיל (כמו שאני אוהב!). מכל מקום , אני הולך לספר לכם על ידידה שיש לי, ומפעט צינעת הפרט וגם מפעט זה שסיפור הזה עתיד להתפרסם, אני לא אנקוב בשמה אלה רק באות הראשונה שלה, הרי היא ש'.
ש' רוצה להיות חברה שלי כבר מכיתה יוד (ואל תשאלו אותי למה). אני די מחבב אותה וגם נורא אוהב את השיחות שלנו שאיכשהו תמיד מצליחות לגלוש לנושאים מיניים. גם די מחמיא לי, אני חייב להודות, להיות במחיצת מי שחושבת שאני ברד פיט הפרטי שלה (ובנינו, כמה כאלו כבר אוכל למצוא).
עכשיו, ש' הזו היא האנטי-תזה לכל תורת מין. כמה מגעילה, שמנה ומסריחה שתוכלו לדמיין, תכפילו, תשלשו ותרבעו ועדיין לא תגיעו למה שהיא. אם פלנטת ביטלג'וס קיימת הרי שהיא יצירת המופת שלה.
בחיי! תארו לעצמכם יצור בגובה מטר שישים וברוחב זהה, בעל עור ברווז גס ורדרד ושמנוני עם כל מיני נקבוביות, חצקונים יבלות וכו', ובריח... שאם הייתם מארגנים פגישה איתה ועם צוות המשא ומתן של הפלשתינאים היו אלו נסוגים מכל דרישותיהם וכל בעיות העמים באיזור היו נגמרות ברגע ובלבד שתתנו להם ללכת! באמת!! הרחתם פעם שתן? כי זה הריח גוף הטבעי שלה אחרי שהיא מתקלחת, והיא לא מרבה לעשות אפילו את זה!!
את הנקבובית המוזרה שמתחת לאפה שלאדם רגיל היתה נקראת "פה" מעטרות שיניים צהבהבות ומלאות פלק, שאת השן הקדמית-ימנית שלה מבקעת נביעה תמידית של מוגלה ירוקה שהופכת את הרוק צמיגי באחת ובעל תכונות דומות מאוד לנזלת אחרי שזה מתייבש. אני מניח שהבנתם את הענין.
יופי, אז אני וש' הלכנו לפוקצ'ה בירושלים ובהשפעה של הטיול האחרון שלי הזמנתי מנה תאילנדית וכוס יין לבן. מי שמכיר אותי יודע שכוס אחת מספיקה בשביל להכניס אותי לראש טוב. אלא מה, שהמנה היתה תאילנדית מקורית כך מסתבר, ואת מרכזה איתר תיקן זהוב חרוך למחצה. בגלל הפדיחה העניק לי המלצר מנה חדשה וכוס יין נוספת על חשבון הבית. לזה כבר גופי הרגיש לא התכונן וביציאה מהמסעדה הייתי כבר שיכור למחצה. ש' קלטה את הנעשה והחליטה שיפה השעה לנסות את מזלה. בנסיעה אלה הביתה הייתי צריך להתמודד לא רק עם זיגזגים טבעיים שנבעו מחוסר כשירותי לנהוג אלא גם אם "החטאות" של ש' מלהעביר את ההילוכים בידית הלא נכונה...
כשהגענו הביתה ש' סיפרה לי על משחק חשיבה מעניין שקנתה לא מזמן בחנות סקס. "סולמות וחבלים כחולים", כך הוא נקרא. את המגלצות התמימות החליפו תמונות מעוטרות ב"תנוחות", קינקיות לחלוטין, כשבתחתית כל אחת מהן היתה משבצת "משימה". את המשימות הפשוטות שהיו במשחק ילדים היפה שזכרתי החליפו משימות מין בעל דמיון מפותח. אני לא יודע למה, אולי בגלל שהייתי שיכור עד כדי כך הסכמתי לשחק, לא לפני ש-ש' השביעה אותי שמרגע שאני משחק אני מתחייב לבצע כל משימה...
את המשימה הראשונה ש' הרימה היא נקראה "חקר המערות" – "עליך" ואני מצטט "...לחקור בלשונך את אחד ממערותיו של המשתתף מימינך" ש' הקריאה גאה את המשימה בעודי מסתכל אנה ואנה למצוא אי איזה משתתף נוסף שיסבול את הלשון הדביקה של הזיקית הזו. בסוף חטפתי את הדובי מהמיטה שלה ושילחתי אותו מולי בייבוב "בבקשה, קחי אותו, רק לא אותי!" אך לא עזר כלום וש' הכניסה את הלשון המשורבבת שלה דרך האוזן האומללה שלי ישר למוח ונראה לי שגם יצאה מהצד השני. עכשיו, אתם זוכרים מה סיפרתי על הרוק שלה? יופי, כי עד עכשיו אני מקלף משם חנונות!!
המשימה הבאה יצאה לי: "בנג'י – עליך לצלול למשולש הקדוש של המשתתפת שמולך" אלה שמולי עמדה נקבובית זיעה מלככת בעל יצר מין מפלצתי שכבר הסירה את תכריכה באושיה בציחקוקים גאים!
או אז הבנתי גם, שהיא לא התגלחה מעולם (שלפי הזיפים חוץ מאולי הלשון!) היה שם זקן שיכולתי למתוח עד הברכיים! ולא רק זקן אלא לבן כמו לאיזה זקן בן 80! בחיי, טלבצ"י שיבה לבנים!
ש' רצתה לשחק "איש השוקולד" ואחרי שהיא חיסלה צנצנת "השחר" שלמה נרתמתי לאחת המלאכות המזויעות שאדם ביצע מעולם. טעמתם פעם שוקולד שעיר בטעם טונה?! עכשיו אתם מבינים על מה אני מדבר?? לקח לי לא פחות מ20 דקות להגיע ל"שורשי הבעיה" תוך שאני יורק Hair balls כמו איזה פאקינג חתול! וכשהגעתי לשורשים הרגשתי משהו שדמה למרקם של פתיתי נזלת שהתייבשה. לאחר ברור קצר התברר שאלו חתיכות דם מהמחזור שעבר! את כל זה ליוו ציחקוקים הכי מרגיזים ששמעתם (ואלו ממכם שמכירים את ש' יודעים על מה אני מדבר!).
כן, זו היתה החוויה הכי מזוויעה שהכרחתי את עצמי בטיפשות של שיכרות לעשות. לצערי הייתי שיכור מספיק לעשות את זה אבל לא שיכור מספיק בשביל לשכוח. כשיצאתי מהחדר הרגשתי דיגדוג מוזר בגרון. לא עזרו הישעולים ובליעות הרוק הדיגדוג המרגיז נשאר. כשנסיתי לברר את מקור הבעיה גילית שאחד הטלבצ"ים עשה עצמו חוט דנטלי, נתקע והציק לגרון. עדיין עוברת בי צמרמורת כשאני נזכר בזה...
זהו ידידי, מקווה שהסיפורים שלי, אף שהם לא לבעלי לב חלש שמים את כל בעיותכם בפרופורציה אל מול הזוועות של ש'.
ו... מי שלא מאמין מוזמן להגיד לי ואני כבר אארגן לו פגישה אינטימית עם ש', שיבכן את האמת בעצמו...

כחול עמוק 7

היי לכולם. אתם חייבים לשמוע על איזה קטע שהיה לי במהלך חיפושי הדירה שלי שנעשו כבר ממש נואשים. לפני כמה ימים שמעתי מידידת נפש שלי שהיא וחבר שלה עוזבים את הדירה שעד עכשיו הם היו בה ושהשותף השלישי מחפש 2 שותפים במקומם. הלכתי לראות את הדירה בת"א וישר כשנכנסתי הייתי בהלם. הייתם צריכים לראות את זה! זה דירת החלומות של כל רווק!! 2 מפלסים, בבורלי-שנקין, במתחם משופץ ומתופח, דירה מרווחת, נקייה ומאובזרת בהכל (ואני מתכוון להכל – טלויזיה ענקית, כבלים, די וי די, מחשב חדיש, ארונות עץ, מדיח, צלחות, כוסות, ספסלי עץ ססגוניים בראש צעיר, בר יינות... הכל!!), חדר לכל אחד, מרפסת ענקית שמשקיפה לים מוכנה ומבקשת למסיבות (על הקיר מותקנים כבר מנורות מתאימות לכך), קיר זכוכית אטים רעש בסלון, והדובדבן שבקצפת – ג'קוז'י ענקי במרפסת עם הנוף לים (כן אני יודע, משנקין לא רואים את הים אבל זה בכיוון),. אני כבר יכול לדמיין אותי צולל לשם עם 3 כוסיות עולם באחת מהמסיבות-רווקים שנארגן, כמו בסרטים...
ירון, השותף שלמעשה משכיר את הדירה משלם עבורה 1,000$ בחודש. אבל הוא לא טמבל. הוא לקח את הקומה העליונה ועשה ממנה סטודיו וחדר שינה (הוא זמר או משהו כזה), ואת החדרים למטה, 3 במספר הוא משכיר ב400$ לאדם, כך, שלמעשה, הוא מרוויח 200$ רק מהשכירות של כל הקומפלקסט. נכון, הוא עיצב והביא את כל הריהוט (הוא גם אומן או משהו), אבל זה עדיין משהו להשכיר דירה כזו באחד האזורים היקרים בת"א ועוד להצליח להרוויח מזה כסף!
התחלתי לדבר איתו על הדירה והכל והוא נשמע בן אדם די חביב. צעיר כזה בן 28 עם ראש של נער בן 16 ותאבון למסיבות שלא יודע גבול...!
פתאום הוא הסתכל עלי ואמר לי "אתה ניראה טוב"
"תודה" השבתי.
"תגיד," המשיך "אתה בקטע?"
אני בתמימותי חשבתי שהוא מדבר על הקטע של המוסיקה והכל, אמרתי לכם שהוא זמר: "אמממ... לא יודע, אף פעם לא נסיתי, אבל לא אכפת לי לנסות..."
ללירון הזה נדלקו פתאום העיניים והפה שלו נטף ריר כמו איזה ערפד! "רוצה לנסות?" שאל בהתלהבות.
"כן, בסדר" השבתי אך הוא הביט בי משתומם "מה, עכשיו??" שאלתי וזה הינהן בהתלהבות.
"שמע", אמרתי "אני לא יודע כמה זמן יש לי".
"חצי שעה תספיק" השיב.
"טוב" אמרתי בתמימות מטופשת של ילד בן 7 והוא סימן לי לעלות לקומה שלו. הידידה שלי הייתה בטוחה שאני יודע על הנטיות שלו והיא שמעה את השיחה והכל ועשתה לי מן שלום כזה עם היד שאמר משהו כמו 'לא ידעתי שאתה בקטע אבל סבבה'...
כשהירון הזה סגר את הדלת והוריד את החולצה עדיין לא קלטתי ובתמימות של כבר ילד בן 3 שאלתי אם חם לו!! אבל כשהוא הוריד ת'מכנסיים המזורגגות שלו וראיתי באיזה מצב עומד התורן שלו הבנתי סוף סוף. ברחתי למטה כשאני מתנשף מול ידידתי המדוברת וגימגמתי "הוא... הוא הומ... הומו!!"
עכשיו אני רוצה להבהיר, אין לי ולא היתה לי שום בעיה עם הומויים. שני חברים מאוד טובים שלי הם זוג בפני עצמם. אני אפילו לא פוסל ת'קטע בעצמי, אבל לא ככה, ולא בצורה כזו!
"קלטת בסוף הא?" היא פשוט התפוצצה מצחוק. "רק לך כזה דבר יכול לקרות. רק לך!"
כשהירון הזה סוף סוף ירד למטה, והפעם לא במובן הגיי של המילה, הוא היה די נבוך. אני אמרתי לו שאני מצטער ושבאמת אין לי בעיה איתו, פשוט לא הבנתי אותו נכון. אמרתי לו אפילו שאני עדיין לא פוסל את הדירה ואני באמת לא.
זהו אנשים, כולי תיקווה שהיו לכם ניסיונות מוצלחים יותר במציאת הדירה הראשונה שלכם, אבל, ככלות הכל אם זה לא היה קורה לא הייתי יכול לכתוב את זה...


שלכם ובישבילכם,
כחול עמוק7.