Into the woods

יש את הגברים האלה, כאלה שרוצים שאהיה כאן, אבל בלי המורכבות שלי. הם מבקשים שאתסר את הגבולות ישר מההתחלה, או שאוותר על תיאום הציפיות. לא רוצים לשמוע את הקול שלי מגדיר את הכללים. פשוט שאסכים, שאניח את עצמי בידיים שלהם מבלי לשאול.

ויש כאלה שמסרבים גם לעצם הדיון על אמצעי מניעה – כאלה שמחפשים את הקרבה אבל מתעלמים מכללים פשוטים של ביטחון.

אבל מה שמפחיד באמת אלו הסיפורים שהם לוחשים לי, אלו החוויות שהם מציגים בגאווה, כאילו אני אמורה להסתנוור מהשליטה הפראית שלהם, ולא לתהות על הכוונות מאחורי כל סיפור.

איך אפשר לדעת מי באמת בטוח כאן? איך אפשר להרגיש בנוח עם מישהו שמסרב לשמוע את הגבולות שלי? זה דורש אומץ להקשיב לאינטואיציה ולשאול, לדעת לעמוד על שלי גם כשנדרש אומץ אמיתי כדי להבהיר מה מתאים ומה לא.

כשאני מוצאת מישהו שמבין את זה, שמכבד את הגבולות ומוכן לשיח פתוח, אני יודעת שזה האדם שאני יכולה להתמסר אליו באמת.

ואתן, נשים, איפה מצאתן מקום בטוח לשאול ולבדוק בלי לחשוש שאומרים לכן שאתן "שולטות מלמטה"?

אני רוצה לראות אתכן, אתכן באמת – את הבשר ואת הנשמה. יש בכן את הרדידות הזו, כזו שמסתירה בתוכה עומק שלא תמיד מובן מיד. שטחיות שמבעבעת מתחת לפני השטח, מלאה בתשוקה, סוערת כמו ים שלא נח לרגע.

נשים מהממות שאתן, העיניים שלכן מספרות סיפור. אני רוצה להעמיק בהן, לראות אתכן דרך המבט הזה, לחשוף את מה שמסתתר מאחוריהן.

וגברים... קוביות, הגוף שלכם מספר סיפור אחר, חזק, מלא בכוח, ואני רוצה לראות אותו, להרגיש אותו.

הוא בא אלי בחשכה. לא ידעתי מתי בדיוק, רק הרגשתי את הנוכחות שלו ממלאת את החדר, כמו צל שמתערבב עם הצללים שלי. הוא הביא איתו אור, אבל זה לא היה אור שמאיר את החדר, אלא אור פנימי, כזה שממיס בעדינות ומחמם מבפנים.

הוא עמד קרוב, כל כך קרוב, שהחום שלו עטף אותי, אבל הוא לא נגע. הנוכחות שלו, אותה תחושה נוגעת-לא-נוגעת, הכניסה בי רטט בלתי נשלט. הנשימות שלי התעמקו, הלב שלי פעם בקצב שהוא הכתיב – לא מהר מדי, לא לאט מדי, אלא בדיוק בקצב שהיה נכון לרגע הזה.

ההוראות הגיעו, ברורות ומדויקות, אבל הן לא היו צריכות להישמע בקול. המילים שלו היו מיותרות, כאילו דיבר ישר אל תוך הנשמה שלי. הגוף שלי הבין את מה שהוא רצה לפני שהמוח שלי הספיק לתפוס. כל נגיעה דמיונית שלו הותירה בי חותם – לא פיזי, אלא רגשי, עמוק יותר מכל מגע ממשי.

החושך התעבה סביבנו, אבל בתוכי נדלק ניצוץ של אש קטנה, כזו שלא מפסיקה לבעור, כזו שמחפשת את הכיבוי המושלם – הכניעה המוחלטת.

אני מרגישה את נשיותי פועמת בכל פעם שהוא עושה משהו – כל מחווה קטנה, כל תנועה עדינה שלו. זה כאילו שהוא יודע בדיוק איך להפעיל כל נים בגופי, איך לגעת בי מבלי לגעת באמת. הוא שולט במרחב, ואני נמשכת אליו, כמעט בלי יכולת לשלוט בזה.

אני רוצה להתמסר יותר. יש בי כמיהה עמוקה לתת את עצמי אליו לחלוטין, להיכנע לכל מה שהוא מבקש. אבל זה לא בא בקלות. אני לא יכולה פשוט להיכנע בלי שהוא ירוויח את זה. אני רוצה שהוא ירכוש את האמון שלי, שיראה לי שהוא ראוי למקום הזה, למקום העמוק ביותר שאני מוכנה לתת.

זה תהליך, מסע איטי שבו כל צעד שלו – כל מילה, כל מבט – מקרב אותי עוד קצת אליו. אני מחכה לרגע שבו הוא יוכיח לי שהוא יכול לקחת אותי לשם, למקום שבו אני יכולה להתמסר מבלי לחשוש.

לאחרונה מצאתי את עצמי חושבת הרבה על נושא מציאת בן זוג לדרך, במיוחד בעולם השליטה. איך בעצם מוצאים את האדם הנכון, מישהו שיכול להיות גם דומיננטי כמו שאני מחפשת, אבל גם שותף אמיתי לחיים?

העניין הוא שזה לא משהו שמחכה לך מעבר לפינה. רוב הזמן זה מרגיש כמו מסע, ולא תמיד ברור מה הכיוון. איך עושים את זה בכלל? איפה מתחילים לחפש? חלק יגידו – ברשתות חברתיות או בקבוצות ייעודיות, אולי באירועים בדס"מיים או מפגשים ייעודיים. אבל אני מאמינה שצריך יותר מזה. החיבור האמיתי, זה שמעבר למשחקים, דורש כימיה, הבנה הדדית ואמון.

איך יודעים שזה הבן אדם הנכון? הרי יש כל כך הרבה דינמיקות שונות בעולם הזה, לא כל דומיננטי מתאים לכל נשלטת, ולא כל מערכת יכולה להוביל לשותפות אמיתית. לפעמים אני חושבת שהמפגש הנכון יכול להיות ממש מקרי, במקום הכי פחות צפוי. ואולי זה בדיוק העניין – שצריך להישאר פתוחים, להמשיך לחפש, ולתת לדברים לקרות בצורה הכי טבעית.

אבל יש גם חלק שמחפש משהו יותר יזום, להיכנס לפלטפורמות, לפגוש אנשים שמבינים את העולם הזה, שיודעים בדיוק על מה מדובר. זה יכול להיות בקבוצות פייסבוק ייעודיות, במפגשים קטנים שמאפשרים שיחות אמיתיות ומפגשים בלי לחץ, או אפילו באירועים כמו munches שבהם אפשר פשוט להכיר אנשים ולראות אם יש חיבור.

אני לא יודעת אם יש דרך אחת ברורה למצוא את בן הזוג הזה, אבל אני יודעת שזה מסע שמצריך סבלנות, אמון ופתיחות. אז אני כאן, ממשיכה לחפש את השותף לדרך, את הגבר הדומיננטי שיעניק לי לא רק שליטה, אלא גם קשר עמוק ומשמעותי.

אני עומדת ביער, שואפת אוויר קריר ומרגישה איך השקט עוטף אותי, בדיוק כמו שהוא עשה באותם ימים ראשונים בוונקובר. השולט שלי תמיד היה הראשון להבחין איך העצים והמקום הזה גורמים לי להרגיש חיה, כאילו הטבע עצמו לוחש לי, מלטף אותי ברכות בזמן שהוא מושך אותי בכבל הדמיוני שהוא קשר סביבי. הייתי נמסה אליו, אל תוך ההובלה שלו, דרך היער העמוק והשקט.

אבל עכשיו, כל זה נשאר מאחור. פרידה. לא מהיער, לא רק מהמקום הפיזי, אלא מהאדם ששלט בי, שלימד אותי מהי כניעה אמיתית. הוא היה חזק, חד, ידע לקרוא אותי כאילו אני ספר פתוח. כשהוא הוליך אותי, הוא לא עשה זאת רק בידיים. הוא ידע בדיוק איך לשחק בי במילים, במבט אחד, בלחישה אחת שהייתי מגיבה אליה בעוצמה שאפילו אני לא הבנתי לגמרי.

בכל בוקר, הרגע בו הוא חגר לי את הקולר היה נקודת אור. זה היה הסימן, הסמל שאנחנו נכנסים לעולם שלנו, עולם של אמון מוחלט והתמסרות. לפעמים הייתי עוצמת עיניים ומרגישה איך השליטה שלו חודרת לכל נים בגופי, איך אני משחררת, נכנעת לו ומוצאת את הכוח הפנימי במקום הזה של ויתור.

ואז, הכול נגמר. הוא היה זה שאמר ראשון, בקור רוח, שהגיע הזמן להיפרד. לא היינו ביחד יותר משנתיים, אבל זה הרגיש כאילו סגרתי פרק חיים שלם. כשראיתי את המטוס ממריא חזרה לישראל, השקט של היער התחלף בדממה חונקת. המחשבות שלי רדפו אחת אחרי השנייה, והכאב על הפרידה התחבר לכאב הגדול יותר – לחזור לישראל שנה אחרי אסון אוקטובר, אחרי הטלטלה של המדינה.

החיים בישראל היו זרים לי פתאום. העולם בו חייתי לצד השולט שלי הפך לזיכרון רחוק, כמו חלום שלא הצלחתי להיאחז בו. הכבלים שהוא קשר סביבי, במובן הנפשי, התחילו להתפורר לאט לאט, ואני נותרתי עירומה, לבד, בלי יד שתוביל, בלי קול שינחה אותי.

אך גם בתוך כל הכאב הזה, היו רגעים של שמחה. אני זוכרת איך כל מבט, כל נגיעה, גרמו לי להרגיש נאהבת. היינו מטיילים ביער, היד שלו אוחזת בקולר שלי, ואני מרגישה חופשייה יותר מאי פעם, דווקא בתוך הכניעה. אלו היו רגעים של שלווה מוחלטת, שהתרחשו בתוך המסגרת המדויקת שהוא יצר לי.

ועכשיו, כאן בישראל, אני עומדת בין הצללים של אותם זיכרונות ושואלת את עצמי – מה עכשיו? הגוף שלי זוכר את הכבלים, את הכאב המתוק של השליטה. אני יודעת שאני רוצה את זה שוב, אני זקוקה לזה. אני צריכה למצוא מישהו שיידע להחזיק בי, להוביל אותי שוב אל המקום ההוא, שבו אני משחררת כל פחד וכל ספק.

אולי הוא יהיה אחר. אולי השליטה שלו תיראה שונה, תרגיש אחרת. אבל יש בי את הידיעה שאני מחפשת, את התשוקה להתחיל מחדש, לבנות מערכת חדשה של אמון, של כניעה, של כוח בתוך החולשה. אני יודעת שעוד אמצא את השולט שייקח אותי למסע חדש, אולי שונה, אבל עמוק לא פחות.

אוהבת פומביות כבר אמרתי? 

בריטיש קולומביה אהובתי ❤️❤️

את החזה פחות 

אבל הטוסיק הוא סקסי 

הוא נכנס מעולה בכל תחתון שיש לי 

וביד שמספיק גדולה גם לחפון לי את החזה או לתת לי ספנק כזה, שבדיוק בעוצמה שרציתי.