מילים כדורבנות

את מקסימה. לא פחות מכך. ואיזו יפה את! אני לא מבינה את המין הגברי: איך יתכן שהם לא שמו לב שאת פה? ואם שמו לב- איך יתכן שלא העריכו??
עזרת לי כל כך בלהתגבר על המכה ההיא לאגו שלי, ורק כשדיברתי איתך ויצאו לי המילים מהפה, הבנתי ש"אוי! אני ממש מפגרת!" ובעצם הייתי צריכה להתמקד בגיא ולא באף אחד אחר... תודה לך. הייתי מגיעה למסקנה הזו מאוחר הרבה יותר אלמלא את.
בינינו, איזה כיף שהכרתי אותך. אין לי הרבה חברות, והמעט שיש לי- מקסימות אחת אחת. אבל מצד שני- למה אני לא גבר?????!!!!! ;-)

הוא בא בלי הזמנה מוקדמת ופשוט משתלט עלי מכף רגל ועד ראש. הוא משנה אותי לחלוטין מילדה טובה לחוצפנית קטנה ומרשעת. הוא מתיישב לי על הכתף ומשכנע אותי שזה ראוי למילים עוקצניות, וההוא ראוי להעלבות, וזה ראוי שארד עליו עד חורמה... וכו' וכו'...
זה האגו הקטן והעצבני שלי. מה קטן- גדול! ענקי! לפני כמה ימים פתחתי פה על מישהו ולא הבנתי למה, במקום סתם להתעלם ממנו. לפני כמה דקות פתחתי פה על מישהו שכתב לי שהמוח שלי דל. סתם, אמרתי לו שהוא בטח לא יודע לנהוג ושהוא נראה כמו אחד שהייתי מעיפה בנשיפה... האמת, מה אני אעשה, ככה הוא נראה. אבל אבא שלי אמר לי שלא חייבים להגיד את כל מה שחושבים... (איפה הייתי כשחילקו את האיפוק והטאקט?)
האגו שלי גם דפק לי כמה קטעים שיכלו להיות הזיון הטוב של חיי ("בלי יחסים קבועים אני לא נכנסת איתך למיטה!" האלמותי. למה זה טוב?!!), כמה מערכות יחסים (לא זוכרת דוגמאות אבל אני יודעת שזה שם...). מזל שבמקום העבודה אין לי את הקטעים האלה, אחרת הייתי בן אדם ממש מסכן...
הקיצר, הריני להתנצל בפני כל מי שנפגע מהאגו שלי (אתה שפנית אלי בשביל הסשן המשותף- חבל שביזבזתי עליך מילים. אתה שירדתי עליו- יש לך מזל שלא פתחתי עליך פה יותר גדול. וכל אלה שלא היו בני זוג שלי ובגלל זה לא הזדיינתי איתם.... לעזאזל, אני צריכה להתנצל בפני עצמי! סליחה סליחה סליחה!!!).

אתמול ישבתי עם אחת משתי השותפות שאני מסתדרת איתן. הייתה לנו שיחה ממש מגניבה עד איזה 2 לפנות בוקר... היום בצהריים ישבתי עם המכוערת, החברה ההיא של זובי. הפלא ופלא- זה היה נחמד.
המטומטמת ההיא, זובי, עדיין עושה לי פרצופים. עכשיו זה נהיה גרוע- בכל בוקר, כשהיא מתכוננת לצאת מהבית, היא מקימה מהומת עולם ואני מתעוררת. אתמול זה היה 7 וחצי בבוקר. היום זה היה רבע לשש. אני לא אעיר לה. יש לי סבלנות. רק מה, שלא תחשוב שיום אחד אני לא אצא עליה. כי אני אצא, וזה יהיה מכוער...

האמת, למדתי אסטרטגיה נחמדה ומועילה: פשוט להיות דני-דין: רואה ואיני נראית. כזו אני. אם אני בבית, זה מאוחר בלילה או בצהריים, כשהיא לא שם. ואם היא שם, אני לא מתקרבת אליה. לא מחליפה איתה מילה אחת שאינה נחוצה. כלום. האמת, ר. (השותפה הנחמדה) אמרה לי שאין לי מה לעשות יותר מידי, פשוט להישאר עם האסטרטגיה הזו. האמת, היא מועילה. אין חיכוכים, אין ריבים, אין מירמור... טוב, לפחות לא הרבה מזה ולא במקרה שלי.

ובכן, לאחר שכתבתי שתי פינות באותו יום, הגעתי למסקנה חשובה: אם אמשיך לכתןב, הפינה כבר לא תהייה מפולפלת ואכזרית, והיא תהפוך להיות שגרתית ומשעממת.
אי לכך ובהתאם לזאת, נמחקה הפינה השנייה ובמקומה חובר תקנון הפינה, הלא הוא- 1 וחצי.
בכל יום אני נתקלת לפחות בשלושה עד חמישה נקניקים עילגים וחסרי הבנה, ואם אכבד כל אחד מהם בפינה- אוי לי ואבוי. לכן רק הנקניקים הגדולים ביותר יופיעו בה. ומי שלא התנקנק מספיק- אפילו לא יזכה להופיע. משמע- חסר משמעות לחלוטין. מילא להופיע בפינת הנקניק כנקניק התורן, אבל אפילו לא להופיע בה? זו כבר בושה!

אני אוהבת לשחק גם עם בנים וגם עם בנות. 😄
סתם, כדי שלא תבואו אלי ביציאות מצחיקות של "אם היית בקטע של בנים" וכאלה.

החלטתי להקדיש פינה מיוחדת בבלוג שלי לאפסים חדלי אישים, שכל מה שמעניין אותם הוא לזיין לנו, המין הנשי, את המוח- עד יגיעו מים עד נפש. "גבר" שכזה נקרא בפי כל "נקניק", ועל שום כינוי זה- שמה של הפינה שלנו. קבלו אותה!!!! קולולולולולולולולולולו!!!!!!
והיום במדורנו מככב בחור חביב בשם-בדוי ליאור, שאינו מבין את משמעות הביטוי "לא רוצה להיות איתך בקשר". ליאור הוא בחור נחמד וחביב מהזן הנשלט, שמה בסך הכל רצה...? מלכה רעה ומרשעת שתתעלל בו, כמובן, תהיה בת זוגו וכולי וכולי...
ב-קי-צר...
יקירנו הביא את עצמו למצב האומלל בכך שאמר לכותבת המדור: "קחי את האוטובוס מי-ם ל(לא משנה לאן, אבל זה מרחק שעתיים נסיעה), ובשתיים תקחי את האוטובוס הביתה". כאילו, תסלח לי??
בסוף השבוע הזה יצא לנו להתכתב באתר, והבהרתי לו שאני לא רוצה דבר וחצי דבר איתו.
לפני כמה דקות צילצל הטלפון שלי, ועל הצג הופיע מספר חסום. לתומי חשבתי שמתקשרים אלי מהעבודה, אך התבדיתי: היה זה ליאור. אוי לבושתו, הוא לא הבין מה זה לא, ועוד ניסה עוד לברר למה ומדוע אינני חפצה בו יותר. ושוב הסברתי לו. והוא מחה. ואז הוא עירב את עניין הדימוי הפיזי שלי כלפי עצמי (ולפי מר ליאור זה: "לא רזה=לא שווה"), וטען שצדקתי בכך שאמרתי שהוא מחפש רזות. ואני, עסיסית שכמוני, ממש התעצבנתי הפעם. מה קשורה הגיזרה שלי לטימטום שלו? ושוב הוא זיבל על עניין המרחק, בלה בלה בלה בלתי אפשרי, בלה בלה בלה הייתה לו חברה באשקלון, בלה בלה לא הלך, בלה בלה בלה ידה ידה ידה.
כנראה שהדבר יישאר נשגב מבינתי, ועוד שנים רבות באקדמיה לא תעזורנה לי להבין את צפונות ההדיוטיזם שלו.
ולסיכום, כל נקניק ביג'י יומו, אינשאללה תאונן עד סוף ימיך לתוך גמבה יען תישברנה שתי ידיך ולא תתאחינה כראוי.

תגובות, שאלות, טענות, מענות, ת"ש, מין, כלכלה וקצינים חתיכים בצה"ל ובמג"ב- אתם יודעים לאן לשלוח.

שביקשו ממני תעודת זהות בכניסה למועדון. מי שכבר ראה אותי יודע, שאני לא נראית עד כדי כך צעירה... 😄 אבל החברה שלי, ש"זקנה" ממני בשנה, נראית בת 16. אז יצא שרצינו לבקר את גיא (שם בדוי), שדיג'ה שם (ואני בפרט רציתי להוציא לו את העיניים יען הייתי סקסית עולם אתמול, בלי להשתחצן..... השמלה השחורה והמגפיים עשו את זה), ובמקום לראות אותו מרייר את נשמתו על עמדת הדיג'יי, נאלצנו ללכת ולחפש פאב אחר. איזה בעסה.
אבל מה, כל כך צחקנו על זה... אחד מהטובים...

הנה משהו שאף אחד מכם לא ידע עלי: פעם שרתי. בסביבות ה-6 שנים, משהו כזה. והיום, עם כל ה"כוכב נולד" וההיסטריה, נהיה לי חשק לקחת מקרופון לידיים ולשיר.
אבל מה, יש בעיה: עקב מחלת הנשיקה, בעיות נשימה ועישון בעבר- הקול שלי נהיה נמוך. מאווווד נמוך. בכל פעם שאני שומעת שיר כלשהו של המכשפות, אני חושבת, שאילו הייתי צריכה לשיר- זה היה משהו שלהן. תארו לכם את הסיטואציה הבאה: אני, בשמלת סאטן שחורה ועקבים גבוהים, עולה על הבמה בכפר הנוער של "קוקה קולה" ושרה בקול נמוך:

"שוב בתקופה של גאות בחיי
מים רבים שוטפים את חושי
אני נמשכת
והופכת

לחיית החושך, למפלצת רטובה
לשדון לילה, לפייה הטובה
מתוקה והורסת את האור מכבה
וזורמת האלה, עד העונג הבא.

ובשעת סערה, בתקוף אותי מזגי הרע
את חלוני אז אפתח, עליו אצא בדהרה אל השמיים
וכשאגיע אצחק,
על פס של אור צהוב ודק
אני ניצחתי במשחק, אני נמצאת עכשיו עמוק בתוך המים...

עד העונג הבא..."


ותודה לערן שהקדיש לי את השיר הזה במכתבו האחרון.

כוססססאמק, בא לי לבכות! אני לא יודעת למה, אבל פשוט בא לי להיזרק על המיטה, לחבק את הדובי ולבכות עד שהעיניים שלי יצאו מהמקום מרוב דמעות. אני כל כך עצובה, ואין לי מושג למה! וכל מה שאני רוצה זה לדפוק את הראש בקיר ולבכות ים של דמעות. ים עם גלים. מין בכי כזה ששובר את הלב לכל מי ששומע...
יש לי מין גוש כבר שיושב לי על הלב, ונראה לי שלא אוציא אותו גם אם אבכה מאתיים שנה פלוס חמש דקות בשביל הפרוטוקול.
ומה לעזאזל הבעיה שלי? מהרגשות לאידיוט ההוא כבר נפטרתי, כנראה שמעולם הם לא היו קיימים ממילא. היהום מישהו אמר לי שהוא אוהב אותי (אבל אני לא מאמינה לו), ודיברתי עם כמה חברות שלי. ובכל זאת, בשם אלוהים, בא לי לבכות!

היום עשיתי שניים מתוך שלושה דברים שאני חייבת.
היום אדרוך על גופה אחת לפחות ואנפץ את המשוואה של "ליברלית=קלה להשגה".
היום אצא עם חברה ואעשה חיים.


וכל זאת מתוך קהות חושים, כי מה נשאר ממני בכלל? רק קליפה שאין בה תועלת מי יודע מה... לפחות בשביל מה שבפנים.