מילים כדורבנות

היי.
כן, אני מדברת אליך. אתה שאמרת לי שאתה רוצה לקחת פסק זמן כדי שנתגעגע אחד לשני. אז לי יש מה לומר לך על זה: אתה חכמולוג קטן, פחדן, שפן ואימפוטנט. היה עדיף לו היית מעיף אותי לאלף אלפי עזאזלים ולא מעביר אותי את הגהינום הזה שכרוך בלשבת ולחכות לך שתתגעגע אלי...
אני אפילו לא יודעת איפה אתה עכשיו! ברחתי מירושלים לבית של ההורים כדי שלא אתפתה, חלילה וחס, לעלות מחר על האוטובוס הראשון לבית שלך ולשבת ולחכות מולו כמו איזו כלבה עצובה שהלכה לאיבוד. אולי אתה בכלל באילת? ואז בטוח שאתה לא חושב עלי כי אתה עם החברים.
מה כבר אמרתי לך שכל כך העליב? אילו היית אומר לי בפעם הראשונה- זה לא היה קורה שוב. אבל לא, אתה תחכה שאבין לבד... אולי לא סיפרתי לך את זה כשהתחלנו לצאת, אבל אני לא יודעת לקרוא מחשבות. וכן, לפעמים, כשלא ממש מכירים אחד את השני, עלולים לומר דברים ללא כוונה רעה והצד השני עלול לתפוס אותם כדברים איומים. זה כמו שאמרת לי: "אבל לא היה בא לי..." אז פשוט הדחקתי ולא נעלבתי יותר מידי. אולי תגיד לי כדי שאדע?
אתמול כתבתי לך מכתב והתזתי עליו מהבושם בריח וניל שלי. מתי אשבר ואשלח אותו?
נראה לי שהפסק זמן הטיפשי הזה ימשיך וימשיך עד שכבר לא נהיה יותר.
אולי במקום לברוח נדבר על זה ודי?
נמאס לי לברוח ואני לא מתביישת להודות שאם אאבד אותך, אני אהיה נורא עצובה...

אני אישה. יש לי מוח, לב וברוך השם- זוג רגליים ארוכות.
אני אוהבת לצאת ולהיראות, לדבר ולהקשיב, להציג דיעה ולתת "פייט" לדברים שלהם אינני מסכימה.
אני דומיננטית. אחרי השבוע שהיה, הבא שיסטור לי, ימצא את עצמו דבוק לקיר כשכמה שוטרי מג"ב עומדים מולו בנשקים שלופים. כי לי אף אחד לא ירביץ.
אני רוצה לאהוב, אבל לא בכל מחיר. לא אוותר על מי שאני.

יש שאלות?

אתמול אכלתי שתי אכזבות משני אנשים שונים. האחד חשף במה הוא באמת מתעניין כשזה נוגע אלי. ואני לתומי חשבתי שבאמת עניין אותו מה שהיה לי לומר על החיים, על עצמי ובכלל על מה שבא לי. אותו עניין איזה טעם יש לאיבר המין שלי. וזה עוד אחרי שהסברתי לו שאני לא פנויה לזיונים מזדמנים כי אני... תפוסה.
השני היה בן זוגי. אתמול גיליתי את האמת המרה: הוא ילד מפוחד. ואני חשבתי שעברתי כבר את השלב של למשוך אלי ילדים חסרי ביטחון שאין להם מושג מה עושים כשקשה. היה לי כל כך לא נעים כשהוא אמר לי: "אני מרגיש שאני מאכזב אותך וזה מלחיץ אותי נורא". הכוונה לסקס. לא יודעת מה איתכם, לי נורא מוזר שאנחנו חודש ביחד ובקושי יש לנו חיי מין. הוא רגיל לבנות שמחכות חודשיים עד שהן "נותנות". סליחה- לא אני. היה לי נלא נעים לשמוע את זה. הוא אמר "לא, אין לי בעיה, זה דווקא נחמד". מה נחמד...? "את שרמוטה חרמנית, אבל זה דווקא נחמד". ככה זה היה נשמע. הוא שאל אותי מה עושים, הצעתי שתי תשובות, הוא לא ידע לבחור ובסוף בכלל לא הבנתי מה הוא רצה מהחיים שלי. האחת הייתה- שניפגש פחות. השנייה הייתה- שהוא יקח פסק זמן ויחשוב עם עצמו מה לעשות. ומה הוא אמר? "אני רוצה כמה ימים לחשוב על האופציות". הלכתי להתעלף.
מסקנה- הרצוי אינו מצוי, המצוי מתוסבך ואף אחד אחר לא באמת מתעניין במה שיש לך להגיד אלא אם כן זה "זיין אותי".
הצעות אינטיליגנטיות לפתרונות נורמליים לבעיה- אשמח מאוד לקבל לתיבה.

מה בסה"כ ביקשתי אתמול? פסטה ברוטב עגבניות... עם סלט ירוק וטרי. לפסטה הייתי צריכה לחכות עד לפני חצי שעה. מאתמול בצהריים.
ולא, זה לא היה שווה. כשאומרים "רוטב עגבניות" מתכוונים לרוטב עגבניות, ולא לשתי קוביות של עגבניה עייפה, שלוש של בצל מסכן ושני טון של תבלינים. בא לי לבכות...
ועוד אחרי זה, כששואלים אותי מה היה לא בסדר, אני עונה ואחרי זה עוד צועקים עלי שאין לי טאקט. כאילו, סליחה שאני נושמת!
עשיתי נכון כשהחלטתי לעזוב את הבית, אבל לא עשיתי נכון כשלא התנתקתי לחלוטין. איזו מפגרת אני... למה אני עושה כאלה דברים לעצמי? למה?
אולי אם לא אחזור הביתה יותר, אף אחד לא ייעלב ממני ואני לא אתעצבן מאף אחד.
נו שוין, אני רק בן אדם, ובני אדם טועים. אין מה לעשות. בפעם הבאה שארצה פסטה עם רוטב עגבניות, אני אחשוב על משהו מגעיל באמת כדי שילך לי התיאבון. אולי גם ככה אפטר מהצורה המגעילה שלי...

בן זוגי היקר לא נוסע לעזה. וזה עוד לפני שהוא קרא את מה שכתבתי פה...
אני לא מאמינה שהוא ויתר על זה כל כך מהר, ועוד בשבילי. כנראה שהוא למד שעם האינטואיציות שלי לא מתווכחים (פוסט קודם, אהההממממ...?)

ומחר ניפגש. איזה כיף. בעצם, זה כבר היום!

נראה לי שעשיתי פאשלה, אבל כבר לא יכולתי לשמור את זה לעצמי.
פתחתי ניתוח אישיות על מישהו שאני לא מכירה, אבל היו לי אינטואיציות מטורפות לגביו...
אני מאוד מקווה שהוא לא יפתח עלי פה. לא בא לי להיכנס איתו לויכוחים וכאלה (כי הוא איש נחמד בסה"כ) ובטח שלא לנתק איתו קשר (כי הוא מעניין לי את האינטיליגנציה, שזה קורה פעם ב...) ואני מאוד מקווה שלא טעיתי.
מצד שני, מה אם לא טעיתי? מה, אני אשאיר אותו איך שהוא? הלא אתם מכירים אותי... לא יכולה שלא לנסות לעזור (רק שהדרך לגהינום רצופה בכוונות טובות ונראה לי שזה מה שמצפה לי).

אוף, למה אני לא יכולה לשמור את זה לעצמי???

אתמול לא באת אלי, וידעתי שלא תגיע. הרי תחושות הבטן שלי לא מאכזבות, ולמדתי כבר לחיות איתן. מאוחר יותר הודעת לי שבמוצ"ש אתה כנראה יורד לעזה. כל הלילה לא ישנתי בגלל זה. עכשיו מתחילים לדלל כוחות ואתה יוצא לך לחפ"ק אלוף ועוד לעזה?? למה לך?
לפני כמה ימים אמרתי לך שכדאי לך להישאר בצבא. האזרחות לא מחכה לאף אחד, ואתה יכול (בתור קצין מוכשר ומוערך) לבנות אחלה קריירה צבאית שבעולם אפילו אם אתה לא קרבי. על מה לעזאזל דיברתי? מצד שני, האם טוב יהיה יותר אם תשתחרר ותלך ליחידה לאבטחת אוכלי-חינם ותסכן את עצמך למען כרסו של אוכל-חינם זה או אחר?
כתבת לי הודעה וביקשת שאומר מה מציק לי, ושתעשה הכל כדי לסדר את זה. אז פשוט ביקשתי שלא תלך לשם. ואתה, מורעל כרגיל: "אני לא יכול להפקיר את החברים שלי..." אבל מה יהיה אם יקרה לך משהו? חברים או לא חברים, אתה תשלם את המחיר ובכך גם כל הסביבה הקרובה שלך. לא יודעת מה אמא שלך חושבת על זה ואם היא מוכנה לתת את הבן שלה ככה בחינם, אבל אני לא מוכנה לתת את החבר שלי, לא למדינה ולא לאף אחד בעד שום הון שבעולם. לא מוכנה. אידיאולוגיה זה טוב, אבל עד גבול מסויים.
איזו ביזאריות... את החיים שלי אני מוכנה לסכן כדי לראות אותך (אם יש שם אחר ליציאה מהדירה שבגבעה הצרפתית באמצע חסימה כתוצאה מהתרעה נקודתית על מחבל אני מוכנה לקבל) או סתם לחזור לפלוגה הקודמת שלי כדי להתחרע בג'בלאות ולהעיף מחבלים, ושאתה תלך?? עד כאן.
כנראה אני סתם בן אדם אגואיסטי שמפחד שאנשים ימותו לו... אבל כבר אמרתי: פעם אחת הספיקה לי.

והכל נשטף באור וחום של יום ראשון בבוקר מוקדם. וידעתי שטוב לי. עכשיו אני גם יודעת עד כמה זה טוב.
אני הכי בת-מזל בעולם (LUCKY)...

9 חודשים. בדיקות. ציפייה. חששות. לידה. כאב. בכי. אושר.
גן ילדים. בית ספר יסודי. תיכון. יום הגיוס. טירונות. קורס. שירות.
וכל זה בשביל מה?
בשביל לראות את אנשי קצין העיר בדלת דבר ראשון על הבוקר או באמצע הלילה כדי לשמוע שדמך ובשרך איננו???

היום קראתי עיתון. ראיתי תמונות. ואז התקשרתי אליך ואמרתי לך שאוי ואבוי יהיה לך אם לא תיזהר. ואמרת לי לא לחשוב על זה אפילו...
ואתה, שחוזר כל יום הביתה ומתבאס שאינך קרבי. כבר אתמול אמרתי לך שיש לך יכולות לנהל את העניינים מאחורי הקלעים ואתה לא צריך לרדת לשטח כדי שתהיה לך קריירה צבאית מפוארת.
ואתה, שהשתחררת בדרגת סרן... מה יהיה במילואים??

חברים שלי, תשמרו על עצמכם... הספיק לי שבוע של בכי על מותו של אחד שבקושי הכרתי. אני לא רוצה לבכות גם עליכם...

מישהו שאמר לי "כל אחד והבחירות שלו".
אני מרגישה כמו גווינת' פאלטרו ב"דלתות מסתובבות"- לרוץ ולעלות על הרכבת, או לא למהר?
להישאר היכן שאני או ללכת בדרך אחרת?
טוב לי בדרך שלי, אבל הקול הקטן שבפנים צועק וצורח- לכי איתו!!!!!!
ומצד שני- מי ששיקר לי פעם אחת, ישקר גם בפעם השנייה. והיא תהיה כואבת הרבה יותר.

ובכלל, על מה אני מדברת?
טוב לי היכן שאני ועם מי שאני. אין לי דרך אחרת.
לכתי אחריו במדבר. זכרתי לו חסד נעורי.