מקום תחת השמש

לפעמים אני מנחמת את עצמי בכך שבסהכ כולנו ריקמה אנושית אחת. כנראה שאין מחשבה שעברה לי בראש שלפחות עוד מישהי אחת לא חשבה אותה. זה מיד מבאס אותי שאני צריכה את הדומות המרגיעה ומשחקת אותה שאני ככ שונה ומיוחדת.

לפעמים אני חושבת שאני רוצה לחוות כדי שיהיה לי מה לכתוב, כמה עולב עולבי העולבים אפשר להיות?

כמה עלובה אני מרגישה כשהתחתונים שלי רטובים כשהוא מכנה אותי אשתי. לא משהו מרגש, לכל הדעות, כמה ״אשתי״ קיימות בעולם הזה, וכאלה שרוצות לוותר על התואר וגם כאלה שמוותרות ואני בכלל לא רציתי מעולם להיות אשתו של אף אחד.  רציתי להיות פרטנרית, בת זוג, אהובה אבל אשתו? זה מיושן מידי ליצורה המיוחדת שאני. אולי אני פשוט מוצאת את המיוחד בדברים הפשוטים, אני מנסה לעודד את עצמי, כי באמת שאין לי דרך להסביר את הרטיבות הזאת בתחתונים.

וילדים, כמה פרימיטיבי זה לחוש מהרחם, מה לי ולפרימיטיביות הזאת, מה לי ולהיות אחראית לגורל של מישהי או מישהו אחר? מה לי ולתלות ההדדית שיש בין ילדות לאמא שלהן? למה שארצה לקשור את חיי לנצח עם מישהו אחר כי יש לנו צאצא משותף? כמה עלובה אפשר להיות, שאני לא רוצה אבל המחשבה שהזרע שלו והביצית שלי יכולים להתחבר וליצור לי משהו ברחם, משהו שלנו, מייחמת אותי שאני עלולה להיקלט רק ממנה.

לפגוש את עצמי במקומות האלה מרגיש לי כמו לגעת בחיים, לחוש אותם אבל לא לקחת אחריות מלאה.

לפעמים מרגיש שאין עולב עלוב מידי עבורי. אני מתחברת לזה מחדש, פחות ממבוכה ויותר בהשלמה.

מצליחה לגנוב דקה איתו בשירותים, אפילו לא דקה. עשרים שניות מקס. פותחת את הדלת בזמן שהוא משתין ומתחננת עם העינים לנגב את הטיפות מהכיפה. הוא מאשר עם פתיחת הדלת ואני מתכופפת, מלקקת, גונבת מציצה שתיים שלוש, מתיישרת ויוצאת אליהן.

אני על קוצים. זקוקה, צריכה, רוצה וחייבת שיפרק לי את הצורה. מעבר למילים, מעבר לידיעה מוחלטת של המציאות, אני צריכה להרגיש את תחושת הריחוף של להיות שטיח מנוער.

עמוק בתוך החיבוק שלו הוא מלטף לי את הראש. הבנות ישנות לידנו, הוא לוחש. ״עוד שנה מהיום את תהיי בדיוק כמו הקוף עם המצילתיים, זוכרת אותו?״, הוא לא ממתין לתשובה, ״את תלכי צעד קדימה וצעד אחורה וזה כל התנועה שתתאפשר לך״. אני מנסה לדמיין את זה אבל לא באמת מצליחה. ״נכון שזה מה שאת רוצה?״, אני מהנהנת לתוך החזה שלו, ״לא שמעתי״, ממשיכה להנהן ״כן״ יוצא לי בלי קול.

החיים סוחפים אותנו, הכל קורה בעת ובעונה אחת. הוא מודיע לי שבקרוב הטבעת מתהדקת סביבי שוב וביתר שאת. אני לא מרגישה מפוזרת לכל עבר אבל כששאל אם אני מרגישה שפוטה, עניתי שלא ממש ואז תיקנתי שלא תמיד וזאת הייתה האמת.

באוטו, הן מאחור עושות מה שילדות עושות, המוזיקה ככה שאפשר להסתיר מאחוריה מילים. אני אומרת לו שאני לא רוצה ללכת לטיפול גופני שנקבע לי מראש כי המטפלת לא מוצאת חן בעיני. ״את הולכת״, הוא אמר. בפעם השלישית שאמרתי שאני לא רוצה, הוא אמר שאני קרובה מילה אחת מניעור. סתמתי. הוא הציע לי לצאת מעצמי. סתמתי.

הבטתי קדימה ושרתי בלב ״טיפות קטנות של אושר מתקרב, קופצות מתוך הלב״.

בפעם השניה שקירב את ידיו לפניי וליטף את הלחי ולא קיבל את התגובה שציפה לקבל (תמיד כשהוא מלטף לי את הלחי אני משעינה את הפרצוף על האצבעות שלו, כמו מלטפת את עצמי עם אצבעותיו) הוא העיר לי על כך, בפעם השלישית הזזתי את הפרצוף לכיוונו, עדיין לא הצלחתי להשתחרר.

במיטה, הוא אמר שאם אני מטומטמת שלא מטפלת בעצמי זה לא אומר שהוא לא דואג לי ושאני הולכת למטפלת הזאת ויהי מה. אחרי הטיפול הזה נראה מה יהיה, לקרוב אני הולכת.

מעכשיו את קוף, לא קופיפה, הוא מדגיש. קוף זכר. ואת תהיי ככ טובה, ללא מחשבות, בלי לענות, מטומטמת כמו קוף עם מצילתיים.

הודעה:

- תנוחי קוף, אל תחשבי על כלום חוץ ממנוחה. יום ארוך.
- כן.

מהיוצר של  הטרילוגיה ״את עוד תתחנני לקבל מכות״ והשלאגר ״אני אמחק לך את האישיות״, קבלו את הלהיט השלישי בסדרה, ״את תבקשי ממני להתחתן איתך״!

כשהצעתי שנחגוג את השנה החמישית שלנו ביחד (שעוד תהיה בעתיד) במסיבת אהבה באיטליה, הוא אמר ״את חיה בסרט אה?, את תבקשי ממני להתחתן איתך״.

מה?,

״מה לא ברור?״,

מי דיבר על חתונה?,

״מה זה מסיבת אהבה?״,

סליחה? מסיבת אהבה זה ממש לא חתונה! זה לחגוג את האהבה שלנו בקטע סימלי אחרי 5 שנים.

״זה נקרא חתונה״,

ממש לא, מה קשור?? זה החלפת נדרים ואלכוהול וריקודים ואהבה.

״כן, חתונה״,

תקשיב, אני ממש לא רוצה להתחתן, אני מדברת פה על שמחה, על מסיבה. לא חתונה. מה לי ולחתונות??

״זה נקרא חתונה״.

לא, זה לא נקרא חתונה, אני רוצה לקבל בחזרה את מאות המתנות שהענקתי לאורך השנים ומסיבת אהבה זאת דרך מעולה ולא צריך להתחתן.

״בקיצור, עד שאת לא מבקשת ממני להתחתן אין מסיבת חתונה, אה אהבה, מסיבת אהבה.

למה אתה מעצבן? למה? אני לא רוצה להתחתן אני רוצה מסיבה.

״בסדר, עד שאת לא מבקשת ממני להתחתן אין מסיבת חתונה״.

בקרוב!!!!

עלות כרטיס: הנשמה שלי.

תהנו.

עוד כשהיה משא ומתן חשפתי את משאת נפשי, הצורך המרכזי, החלום הרטוב והעתיד הכי ורוד ואידיאלי ובריא שיכולתי לבקש עבור עצמי.

בעבר, לחשוף דבר כזה היה לא הגיוני בשבילי, בכל זאת, להסתפק בפירורים זה סוג של דרך חיים אבל משהו במפגש בינינו היה מאפשר ויכולתי להרגיש בבלוטות הלשון, היכן שמתהווה הריר כשכבר ממש רעבים ומריחים את האוכל המהביל, את הפוטנציאל, גם גודל השעה הורגש היטב, הכל היה נכון.

חוסר הודאות והפחד מפני הבאות, לא טרף את הקלפים, בדיעבד. למרות שכשהחיים קרו זה הרגיש מאוד לא יציב, הרגיש רעוע ונקודת הסיום הייתה ממשית, לא פעם.

היה צורך להשתנות. לא שינוי פלסטי מטשטש, אלא משהו יסודי יותר, עמוק, שיפוץ פנימי שאחריו המסגרת נראית דומה אבל בבפנים הכל שונה. אנחנו בשיאו של תהליך שהולך ומעמיק. נקודת הסוף לא קיימת, הפיצוצים ממוסגרים, החיבה והדאגה ההדדית, גדולות מהקשיים שלנו בתור אינדיבידואלים. הצרכים שלנו מרגישים יותר מסונכרנים ואני יכולה להעיד על עצמי שאני מאוד מאוד (מאוד מאוד) רוצה לשמח אותו.

עדיין מרגישה רחוקה מאוד מהשפחה הכנועה שאני רוצה להיות אבל ביחס לחיים האמיתיים שאנחנו חיים אני כן מרגישה משתפרת, כל הזמן.

הרגשתי שהפרצוף שלי עלול להתפוצץ מהדם הרב שהתנקז אליו, עת אמרתי או לחשתי לו שאני רוצה שיאהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו. שגר ושכח, חשבתי לעצמי, טעיתי.

בפעמים הבאות זה היה יותר קל, עדיין לא נוח, עדיין אינטימי, עדיין כאילו נתתי חלק מהגוף שלי אבל יותר קל. זה נשמע פתאום הגיוני. איך אפשר לחלוק חיים ולתת את הכל בלי שיאהבו אותך יותר ויותר ויותר?

לא ממש הבנתי איך זה יכול להיות, כי בכל זאת, כמה שאני קודחת פה, במוח שלי זה יותר גרוע. האובססיה להבין עולה לי בבריאות.

איך אפשר שמישהו יאהב אותי יותר משהוא אוהב את עצמו? הרצון קיים אבל האם זה ייתכן?

בפעמים הבאות שביקשתי את זה כבר היה לי קל יותר, עד שזאת נהייתה דרישה. אתה שלי, תאהב אותי יותר משאתה אוהב את עצמך!

הצורך הזה נראה לי הגיוני ככל שאנחנו מעמיקים, ככל שהמשפחה שאנחנו משרישה את שורשיה ויוצרת את הבית שאנחנו רוצים.

מהפעם הראשונה שביקשתי זאת ועד אין סוף, הוא מעולם לא גרם לי להרגיש שזאת בקשה מוגזמת או לא ישימה. היות וגם אצלו הצרכים דומים זה אך טבעי שהוא יבין שמדובר בעניין מעגלי. כלומר, הצורך בטוטאליות גדול מסך כל החלקים שמרכיבים אותנו.

גם לכתוב את זה מרגש אותי. אני כבר לא מתביישת או חוששת לבקש את זה. בזכותו. אני לא יודעת אם זה כבר שם, לפעמים, כשהוא מחבק אותי בצורה מסוימת, אני חושבת שאולי זה יקרה מתישהו, לפעמים אני מרגישה שהעוצמה שלנו היא משהו לא רגיל. לפעמים בא לי לשבור לו את הראש שהוא לא מבין. אבל הוא ככ מבין.

הבסיס הזה שאנחנו בונים הוא הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיים שלי. מעולם לא השקעתי את עצמי עד הסוף, בגוף, בנפש, במוח, כמו שאני עושה פה. אני יודעת שמהבסיס הזה יצמחו הדברים הכי מרגשים וטובים שיכולים להיות, אני מרגישה את מי שאהיה, שאולי היא עדיין לא בשלה לצאת אבל אני יכולה להרגיש איך היא מתפתחת. אני יודעת שאני אהיה כל מה שהוא רוצה, צריך, חלם, הוא יקבל הכל ממני.

אני לא יודעת אם אפשר לאהוב את האחר יותר משאוהבים את עצמנו, לא יודעת גם אם זה בריא ונכון אבל המסע לגילוי הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

הוא חושב שאני מטורפת, אני חושבת שהוא טועה.

תהנו גם אתם:

נ(ה)ערת שוליים
יש את הרגע שאתה מבין שאתה הולך לקרוע אותה וישנו הרגע, שהיא מבינה שאתה הולך לקרוע אותה ובמידה ושניכם ברי-מזל או שרלטנים מדופלמים, אתם תבינו יחד, בשבריר מבט, כנראה.

בניגוד למה שהמדיה והסביבה המזופתת מוכרים לכם כמו מלצר צעיר המורח מפה על שולחן מלוכלך ומקווה שהטינופת שטוחה, נו, כדי שהצלחות והכוסות המשופשפות מהמדיח יעמדו ישר על השולחן העקום, או שזאת הרצפה, בטח פעם היה כאן מגרש וילדים היו נוקעים קרסוליים, לא משנה. בקיצור, מוכרים לכם לוקשים שאתם תשבו והיא תלחלח את שפתותיה בעדינות באצבעותיה המטופחות ותסיט שערה במבט בוחן וצחקוק קל וענוג המופנה כלפייך ואתה - אתה גבוה ותמיד חטוב, מוקפד ואפילו מסיר שיער אפך בקביעות ויושב מולה לאחר טיפול אצל הקוסמטיקאית מרינה בשחורים, גם קנית סבון רימונים, את זה החומצי, כן. חנוט בארמני וחצי מגף וזיפי זקנך המלבינים, היוו השראה לאדון איליה קזאן כשביים את סטיינבק והפיח חיים בהוד אייקוניותו המיוסרת - ג'יימס דין ורק שני שפריצי בושם נזרו ברקותייך, אולי גארלן וברקע, קוורטט מנגן את הקאנון של פכלבל ושניכם מביטים בעיניים, עמוק ואישונייך שלך שולחים לאישוניה שיהיו שלך, אנחנו מעוניינים באמת וביציב לקרוע או להשתגל או להתעלס או לדפוק לך מכות כאלה שכל שריר יעוטר בספאזם וסימני הרבצות קשים, אפשרי הדבר?
והיא תענה, או, אדון אפל יקר ואהוב, קחני אימת שתרצה והקרא לי שייקספיר על המיטה הלילית או המיתה היומית.

בקצרה, לא, גם באריכות לא.

אחרי שבוע שיחות ושרלטנות רבתי מצדי, שכללה מעט הרבה גזלייט או גזליים, או איך שכל הכוסיות והכוסים שגומרים להם ולהן על הפרצוף ולא רוצים אותם אחרי ואז הם בוכים וקוראים לכולם נרקיסיסטים או מכניזם או משהו ואיך שלא קוראים לכל המילים הטרנדיות והמצוחצחות הללו, נפגשנו.
עם דרמות, לאחר שרציתי לבחון עד כמה מטורפת היא והיא אכן בזניט.

מה אתה שותה?
קפה. חזק, בלי סוכר, עד שתלמדי להכין אספרסו.
בזמן שהיא הלכה, הסתכלתי על התחת, היא הבינה שאני מסתכל עליו, גם הוא וכשהיא הסתובבה בחצי חיוך, חצי מבוכה, הבנתי משהו.
סתם, הבנתי משהו כבר מהרגע שהיא שלחה לי הודעה וחששתי לתת לה את המספר שלי, כיוון שהרגשתי שהיא סטוקרית, אובססיבית ובמובן מסוים, חששתי לשלומי ולפרטיותי. היא לא מאה, אמרתי לעצמי, אבל ביננו, פרט לך עצמך, מי כן?
במידה וליבך גדול כמו ישבנך, נסתדר מצוין, אמרתי בלב. לא באמת, מעולם לא אמרתי ישבנך, אבל זה נקרע טוב, כמותה, ידעתי שכך יהיה.

היא ידעה שעתיים לאחר שנפגשנו, היה ביננו רגע - היא הייתה מוכרחה להקיא וכמו הגבר שאני, הנאתי אותה מכך, מה קרה? שאלתיה בעדינות, אך היא לא ענתה, כיוון שכף ידי סתמה את גרונה, שם, בעד לעננת דמעות תפוסות, היה שבריר מבט ביננו וידענו.
מה הקשר לכותרת, ניתן בצדק לשאול.
בדיוק נזכרתי במיקיאגי.
זה לא רק אני, זה גם הגארלן.

נוזלת ומבעבעת מבפנים, שרועה על המיטה, כמו מטפסת שנאחזת בהר. על הבטן, ברך שמאל מנסה להגיע למרפק שמאל. רוצה שזה יעבור. הימים של לפני הוסת קשים, הימים של הוסת בלתי אפשריים, מעל חצי חודש אני עסוקה בשינויים הורמונליים שמעיפים אותי לפה ולשם. אני רק רוצה לנוח. מנסה להבין אם הפחד הקיומי תורם לחרמנות שלי או שאולי אני רק רוצה להתכרבל ולהתלטף אבל ככ מתוכנתת חברתית ומינית שכל ליטוף הופך למציצה? (או שזה רק איתו)

בכל מקרה, ברגע ההוא הייתי על המיטה, כמו גופה שאין לה יכולת לזוז, הגוף לא זז אבל המוח חשב והלב הרגיש והכוס פעם ונזל בצבע ארגמן ובריח של חיים, או מוות.

למרות שחלפו רק מספר שעות ולמרות שאני יודעת שאני ביקשתי מפורשות, אני לא זוכרת איך זה קרה.

ביקשתי שיכאיב לי.

רציתי משהו כזה עדין, כמו אחיזה בשרירים הדואבים אבל הכאפות שנחתו לי על התחת, אחת אחרי השניה, בדיוק באותה הנקודה, הרגישו טוב.

הוא שאל אם אני רוצה אגרופים. כמה חסר התחשבות הוא שהוא מציע משהו ככ כואב שגם ככה הגוף שלי גמור, חשבתי ואמרתי שכן.

פחדתי שלא אוכל ללכת אחרי זה אז ביקשתי חלש. הראשונים היו חלשים.

סקאק סקאק סקאק בום, סקאק סקאק סקאק בום, עפו עליי כאפות ואגרופים על אותה נקודה. כשכבר לא יכולתי אמרתי די והוא הפסיק. הוא שאל אם אני מוכנה לאגרוף אחד חזק, אמרתי שלא. הוא שאל אם אני מוכנה לכאפה אחת חזקה ״כמו בחוץ״, אמרתי שלא. הוא דפק כמה אגרופים אחד אחרי השני ואז ליטף. התרוממתי על ארבע וביקשתי שידפוק אותי. הייתי חייבת אותו בתוכי. הוא התרחק ממני טיפה, ניצלתי את ההזדמנות לשלוף את השורט והתחתונים ממני. ״תתחנני לכאפה חזקה כמו שקיבלת בחוץ״, הזכרון מהכאפה ההיא הרטיב לי את הנשמה, חששתי שגלון של דם זורם ממני. אני שונאת להרטיב מהדברים האלה, הדיסוננס בתוכי בין הרטיבות המתפשטת לבין הידיעה של כל מה שקרה באותה סיטואציה שנתפס אצלי כמשהו שלילי, לא קטן ככל שהזמן עובר אבל אני אוצרת אותו בתוך קופסה קטנה במוח שעליה אני מניחה רגליים בעוד שהכוס שלי בוער מצורך. אני מתחננת.

הוא נכנס לתוכי, אני על ארבע, נצמדת אליו ככל יכולתי. הוא לא אוהב לזיין אותי כשאני מדממת, כנראה ריחם עליי ממש, כנראה הייתי מאוד אומללה וזקוקה והוא עשה מעשה של חסד ואהבה.

ביקשתי שידפוק אותי חזק, רציתי שיקרע לי את הצורה, שמרוב שיכאב לי הגוף מהדפיקה לא ארגיש שום דבר אחר. הוא משך לי את השערות והצמיד אותי אליו, יד שניה שלו נדחפה לי לפה. הוא כבר לא היה צריך הנחיות, הצלחתי להוציא את החיה ממנו, בקטנה כזה. הוא דפק אותי והעיף לי כאפות ואגרופים לתחת, כשליטף על מקום המכות, שמעתי את עצמי מבקשת ממנו ״עוד״. הרגשתי שיורד לי דם, הוא ירק לשם ומרח את הרוק והמשיך לדפוק.

הוא גמר ואמר ״את הופכת להיות שק חבטות טוב״.

הוא הסכים לי לעלות עליו, התיישבתי על הזין שלו עם הגב אליו, הטעם שלו מילא את פי. רגע לפני עוד ליקקתי את הביצים נמרצות בשאיפה להתמזג עם חור התחת שלו ממש בקרוב. אחרי ששבעתי (בערך) עליתי עליו.

התנוחה הזאת הותירה את חור התחת שלי פעור בפניו, רכבתי עליו בזמן שהוא העביר אצבעות על החור ועל הפלחים. ההרגשה הייתה ככ טובה, מלאה, רציתי עוד ועוד. עליתי וירדתי, מרגישה את הזין שלו בתוכי, הוא תיפף עליי מעט ואז אחז בהם והזיז אותם עליו בקצב שרצה. זה הטריף אותי, שיחררתי לגמרי ונתתי לו להוביל. אחרי מספר עליות וירידות של הישבן הוא שיחרר את האחיזה ואני המשכתי. כשרציתי לנוח, נשענתי קדימה מחבקת את רגליו, מלקקת, מנשקת, מעבירה לשון רטובה מהירך לשוק, מהשוק לירך. לרעב אליו אין סוף.

אני מדחיקה את המחשבה שאם יקרה לו משהו. הוא מלטף אותי ואני מתרכזת בכאן ועכשיו, בתוכניות החיוביות לעתיד.

אם משהו יקרה לו אני אמ, אני עוצרת את המחשבה.

אני רוצה לחיות את החיים האלה שבהם אנחנו חיים על מלא, את התאכלס, את האמת.

אנחנו מדברים על ההרס העצמי שלי הרבה. הוא חלק ממני אבל אני בשלב אחר בחיים. אני מספרת לו שמה שהיה לא יהיה, יש ככ הרבה ערך בחיים שלי, בגללו, בזכותו, בהיותו.

הוא לא נותן לפחדים שלי לנהל אותנו ולפעמים מאתגר לספר לו עליהם אבל האתגרים האלה מעלים אותנו במדרגות למקומות שבהם לא הייתי.

הוא האמת של החיים שלי, הבית, העתיד, התקווה.

אני מוכנה להימחק בשבילו, לפעמים, אני כותבת ומבינה, שזה גם בשבילי.

איך את מתגעגעת שאני קורא לך בשמות של אחרות כשאני דופק אותך, הוא אומר ואני לא עונה. ממשיכה לעשות לו ביד, לא מתנגדת בתוכי ומרגישה שקטה. הרבה זרע זורם ממנו על כף ידי ושפריצים עפים על הבטן שלו. אני מאושרת.

אני פתוחה בפניו. כמו ספר פתוח, תמיד. גם כשאני שוכבת בזרועותיו ויד אחת אוחזת בחוזקה בשד החשוף ויד שנייה מאוננת אותי בעדינות וגם כשאנחנו יושבים בפיצה ומתכננים את המשך החיים שלנו. אני פתוחה בפניו כמו מים בהירים בנחל מבריק. אני לא יכולה אחרת. גם הוא לא.

כשהאצבעות שלו מאוננות אותי הוא שואל אם אני מרגישה קטנה. הוא לא ממש שואל, הוא אומר את המובן מאליו. אני נהיית הילדה הכי קטנה והכי זקוקה והכי חסרת יכולת לסרב לאבא. אבא יכול לדפוק, להכאיב, להשפיל, לגמור אותי. אבא יכול להגמיר.

הוא לא הרביץ לי ככ הרבה זמן. זה שורף לו באצבעות. אני לא רוצה לקבל מכות, לכן אני מתנהגת הכי כנוע וטוב ויפה שאני יכולה. אבל גם כשאני מפשלת הוא לא מרביץ לי. לא עכשיו. הלוואי ואשתפר ואתחנן למכות ואתן לו להשתמש בי כשק חבטות, כמו שהוא צריך.

הוא אומר שיחסית לגרגיר המוח שיש לי אני מתמודדת יפה. לפעמים כשאני מותחת את תכולת הגרגיר הוא מעיר לי על כך. זה מצחיק אותי. אני צוחקת וסותמת.

הוא הדבר הכי חשוב שיש לי בחיים. הכי חשוב. אני שומרת עליו ועלינו כמו ששומרים על זהב. גם הוא.

בזמן שהחיים קרו, בעודי שקועה עמוק בתוך הספה, כותבת תוכן שזרם ממני בקצב טוב, הוא ניגש אליי, משך את הגוזיה והגופיה המיוזעות (עוד מהאימון) ביד אחת וביד השניה אונן עד שהשפריץ לתוך הרווח שנוצר בין הבד שבידו לחזה שלי. ״לא לנקות״, הוא אמר והמשיך לדרכו. אחרי 10 שניות של הלם המשכתי לכתוב.