מקום תחת השמש

״אם הייתי שואל אם את רוצה ללכת היית אומרת שכן?״,

״כן״.

—-

״את שונאת אותי?״

״כן״

״זה בסדר, אני רוצה שתזכרי את הרגע הזה.״

—-

״לא משנה מה אני אומר, מה את חושבת על מה שאני אומר, מה קורה, אם את צודקת, את לא מרימה עליי את הקול, את תמיד תהיי רכה לידי״.

—-

״בואי אליי אישה מוכה שלי, אלטף אותך עד שתירדמי״.

—-

״לעולם לא אעזוב אותך, אני מכור אלייך״.

יש משהו שקורה (לי) אחרי שאני חווה דבר ועד שאני כותבת עליו שגורם לו להישמע רומנטי. אני מניחה שזה קורה בגלל ההצמדות החזקה אליו, ההרגשה שאנחנו הכי קרובים מעולם אבל אולי (רק אולי) מדובר גם באיזה מנגנון של הגנה עצמית לנפש. כי איך אפשר להישאר אחרי המחשבות הרעות שחשבתי. האם זאת רק אני? האם אני בכלל מבינה מה קורה פה? מה אני עושה פה, בזוגיות הזאת שרק תלך ותהיה יותר עצימה ומפחידה, גם במעשים וגם ברמות הקירבה שלה?. זה לא לכל אחת ואני, הכי כל אחת שיש.

על רוב השאלות האלה כבר עניתי לעצמי בסיבובי קירבה אחרים. אבל יש משהו בסיטואציה, כשאני מרגישה ככ לבד, בלעדיו או מולו (ולא תחתיו) שגומר אותי ומערער אותי. אני כן שמה לב שכשאני מרגישה בטוחה בו, בדרך שלנו, באמת שלנו, הכל יותר פשוט לי. פשוט לי להישאר במקום שלי ובלמטה מולו, גם כשהחיים בועטים בנו ואנו נאלצים להתמודד עם המציאות המאתגרת. אבל יש דברים שהזוגיות הצעירה שלנו מתמודדת איתם ואני כחלק ממנה, לא יודעות להתמודד.

אני מנסה וגם מצליחה לא לחזור לדפוסי עבר. אחרי מה שהתחולל בינינו בעבר הלכתי, הייתי צריכה מרחק ממנו כדי להבין, להירגע. הפעם הוא המרגיע וזה קורה תוך כדי תנועה, תוך כדי הסערה.

עבורי זה סוג של צמיחה וגדילה בתוך הקשר. אני משתנה.

הכל טוב ויפה, אנחנו כבר אחרי שהתנחמתי בביצים שלי וחזרתי להזדקק לגוף שלו בלי למנוע מעצמי, כמו שקורה בזמן זעף וכעס. אנחנו אחרי הסערה, מחובקים מול האח שאין לנו ורגועים לצלילי הגשם שלא יורד. אבל איפה האמת?

—-

אני באמת רוצה לכתוב ולהאמין (ובזה לסיים) שהאמת היא שהוא קובע והוא המחליט ומשם הכל נובע. זאת האמת של החיים שלנו וככה הכל קורה ברוב המוחלט של ימינו.

ואז, מגיע איזה עניין של חוסר אותנטיות (בעיני) של משהו שמרגיש לי לא אמיתי, לא נכון, של משהו שאני מרגישה שאני חייבת להיעמד על רגליי האחוריות עבורו, כי אלו היסודות שבונים את מערכת היחסים שלנו ואם זה אמיתי כמו שאני מרגישה ויודעת אז זאת חובתי לעשות את זה, לא משנה מה תהיינה התוצאות.

חטפתי כל כך הרבה על ה״עקשנות״ הזאת אבל אני יודעת שהיא בעלת ערך, כי עובדה שהבוקר קמתי שאני בין זרועותיו. פתאום הפחד נעלם ואני לא חוששת שמשהו יקרה.

אני מנסה לחשוב איך זה אצל אחרות. איך המעבר בין מצב של אהבה ללא סוף וביחד וחברות וקירבה ודאגה, לבין הרגשת תלישות ופחד וחוסר אונים. האם זה משחק?

חשבתי לעצמי שאיזה פשוט זה כשזה תחום תחת כללים וזמנים מסוימים ולא שזה כל הזמן סובב את החיים ואת הקשיים ואת אוגוסט האיום והחום הנוראי.

פחדתי ככ שחשבתי ללכת. זה שבר אותי שחשבתי את זה, שהרגשתי ככה, ששוב הלכתי למקום של האישה המוכה. זה כזה עלוב ולא מגיע מתוך עוצמה ומוח וזה אימלל אותי מאוד.

לפעמים אני מפחדת מהמכות יותר ממה שהן מכאיבות באמת. ככה הייתי גם בתור ילדה, לכן גם לא חטפתי, כי הייתי פשוט טובה, מרוב פחד לחטוף והמחשבה של איך זה מרגיש וכואב העדפתי להיות טובה ולא לחטוף.

הטלטלה הזאת נמשכה יומיים, אחרי היום הראשון הייתי בנפילה ולא הצלחתי להתרומם, הוא לא הבין ולא נתן לי את המקום הנפשי והרוך שהייתי זקוקה לו כדי לקום אחרי המכות והכאב הנפשי. הצלחתי לדבר את זה ולבקש את מה שנראה לי מובן מאליו אבל זה גרם לי כעס ורחמים עצמיי - הוא לא רואה אותי? איך הוא לא מבין את ההקרבה שלי ואת ההתפתחות שלי ואת ההישארות שלי ותומך בי בזה. אני כותבת ותוך כדי מבינה, גם את עצמי. מבינה איפה אני עולה ואיפה אני יורדת, גם מולו וגם כבת אדם, מתפתחת.

אני כותבת ומבינה, זה לא לכל אחת. אני לא כל אחת.

הוא שלח לי:

אני ישוב צמוד לכסא. די בעקה, רועד ממש. היא ישנה, יש לה תנוחה מיוחדת המבליטה אותו.
היא מכוסה ברישול, שלהי הקיץ אמנם אך הגוף זקוק לכסות כלשהי. אני מביט ממרחק של כשלושה מטרים לערך, עדיין מרגיש את העקה זורמת בעורקיי ולוחץ את מסעד הכסא בחוזקה, לשחרר ממנה במעט.

אני קם לכסותה, אני מניח את השמיכה על פניה, אין לי פנאי כרגע לראותה, חשיבותה פחותה ברגעים הללו. אני חוזר לכסאי ומביט ארוכות, אני מביט בו והחרדה אוחזת בי: מה יקרה אם הוא ישתנה או חלילה יקרה לו משהו? כל חיי מושקעים בפיסת הנדל"ן הזו.

אמצע הלילה, לאיזה סוכן ביטוח אחייג כעת, לאחר שהבנתי, את הנכס הזה אני מוכרח לבטח - נשארתי ישוב כל הלילה, ממתין בקוצר-רוח לבוקר ולשיחה המיוחלת שתרגיע אותי.
מה יש לך? לך כבר לישון, הדי הקול מסננים לעברי תחת השמיכה.
סתמי וחזרי לישון אני מסנן לעברה כל אימת שהיא מנסה להוציא ראשה תחת השמיכה, לא אתה נכס, אני מפטיר לעברו ברוך, אתה טוב.

הלו.
אתם מבטחים נכסים?
כן בוטח נשמע מצידו השני של הקו, קיבלתי את הפרטים, אך תצטרך להביא אותו אלינו לשמאות.
לבי החסיר פעימה, מה אליכם? איך?
איפה קיבינימאט אני מוצא עכשיו חברת אבטחה.

בחדרי הישן בבית הוריי, ששינה את פניו ונהיה לא אני, טמונים בדממה קרטונים, מלאים בציוד שאגרתי בחיים. לא משנה כמה ניסיתי, וניסיתי, לא הצלחתי לצמצם את צרכיי לקרטון אחד. בין כלים שאהבתי לטקסטיל משובח (שהקרטון עושה לו עוול) ישנם מספר קרטונים מפוצצים בספרים שטרם קראתי. ופתאום אני ככ מתגעגעת אליהם. כשהם עמדו מול עיניי, הפוטנציאל נראה כה ממשי, במרחק נגיעה התקיימה היכולת לקפוץ לעולמות אחרים וכעת, רק הזכרון עובד (לא עובד) הדמיון פועל בצורות כה מסועפות שכבר עברתי חצי עולם.

אני מתגעגעת לקרוא.

להשקיט את המוח ולהציץ ממעוף הציפור לעולם אחר. לעשות זום אין עם המצלמה הכי משוכללת לנבכי נשמתם של הדמויות, להתרשם מפיתולי המילים, לנכס רעיונות ופשוט להרגיש. מעטות ההרגשות שמשתוות לסיפוק מקריאת ספר טוב, והריח, אוי הריח הזה שנשאר בקצות האצבעות ככל שהספר ישן יותר.

פעם שזה ממש לא פעם אבל מרגיש מאוד כמו פעם, אהבתי לפקוד את חנויות הספרים המשומשים. הריח שם ממסטל אותי, תמיד מרגיש סתיו בתוך חנות ספרים ישנה, גם כשהקיץ שורף בחוץ.

אולי בגלל הרמזים הדקים ששולח הסתיו, בדמות משבי רוח עדינים, לחות שמצטמצמת ועלים שמפוזרים ברחבי העיר, אני נזכרת בחבריי שמסודרים כמו חיילים, בחדר ילדותי.

ואז אני נזכרת שתמיד יש עליי מספר ספרים בתיק של המחשב, לפעמים כשאני חושבת עליהם מתפשטת בי הקלה שאני פשוט יכולה להושיט יד ולהוציא, להסניף וגם לקרוא. אני לא עושה את זה.

אני מתגעגעת לקרוא.

הצלחנו לגנוב 24 שעות של רודטריפ ארצישראלי. המדבר נגלה אליי בחלומות, לוחש לי מילים ומציף בי ריחות, רק שאבוא כבר.

עצרנו להתרעננות ואגירת מזון להמשך הדרך. המפגש עם היובש הצריך איזה רגע או שניים של התרגלות אבל העדר הלחות לווה בחגיגה פנימית לכל נקבובית בגופי.

צעדנו יחד מהחניון לעבר הסופר העצום שכאילו נתקע על מאדים. הצלחתי לראות את עצמי מבעד לחלונות המכוניות החונות וככל שהתקרבנו לסופר בבואתי התבהרה על דלתות הענק שנפתחו ונסגרו על פי חיישני תזוזה. ואז ראיתי את עצמי בבירור. ״איזו שווה אני״, נפלט לי ובחלקי שנייה שהבנתי מה אמרתי, מבוכה ירדה עליי. הסמקתי.

הבטתי בו, הוא חייך.

״אכן סחורה שווה״, הוא הביט בי בחזרה. 

שדיי זולגים על פניו, פיטמה ימין בפיו, הוא מוצץ, מלקק ונושך. גופי נשען עליו, הפיטמה השניה מעוכה לו על החזה ואני מלקקת לו את הפיטמה והשחי לסירוגין. עטופה כשזרועו בין רגליי. הוא מלטף את אזור הישבן ובין הלחיים, נוגע לא נוגע בכוס.

״הפחד שינה אותך״, הוא לוחש ומעסה לי את הדגדגן ומחליק את האגודל לתוך החור.

״לא״, אני לוחשת. ״האהבה שינתה אותי״. אני מרגישה את האצבע מגבירה את הדפיקה.

״אף אחת לא אהבה אותך כמוני ולא תאהב אותך כמוני, הוא ממשיך לדפוק אותי עם האגודל עד צוואר הרחם, זה מקשה עליי את הדיבור אבל אני ממשיכה. ״אף אחת לא השתנתה בשבילך ולא תשתנה בשבילך כמוני״, אני ממשיכה עם גניחות ומנשקת אותו. הוא מזיז אותי ככה שאני נדפקת לו על האגודל, על סף איבוד דעתי מרוב עונג. הוא אוחז בי עם האגודל בתוכי ושאר האצבעות מחזיקות את אזור המפשעה וכל גופי נשען עליו והוא ממש יכול להרים ולהוריד אותי על האגודל שלו בעזרת שאר האצבעות. אני מתרוממת מעט ועוצמת הדפיקה מתעצמת. ״הפחד והאהבה שינו אותך, את שיא העולב, את תהיי הדבר הכי שפוט שישי, לא ישאר ממך כלום״, הוא אומר ואני מבינה.

עברנו עוד שלב.

1. מהופנטת מהאחר וממה ששונה ממני. ככל שזה יותר שונה, קיצוני, לא אני, כך אני רוצה לחקור ולהבין את זה יותר. גם כשאני יודעת שאני סולדת או שלעולם לא אמצא את הגשר לשם.
2. אבחנתי את עצמי כסובלת מחרדה חברתית. מאז הקורונה אני מוצאת את זה מטריד עד בלתי נסבל להתחבר לאנשים חדשים. עם הישנים אני עוד מצליחה לשמור על קשר לא רציף שבו אני כמעט לא משקיעה אבל אנשים חדשים עושים לי דפיקות לב מואצות. לפני מספר שבועות ניסיתי לצאת מעצמי כשמישהי שהתחילה איתי כדי לנסות ליצור בסיס לקשר חברי, קיבלה ממני את מספר הטלפון שלי כדי שניפגש לקפה. היו לי כוונות ממש טובות ואף קבעתי איתה, אולם התלבשתי על המוקש הראשון והתנצלתי שנצטרך לדחות. ייאמר לזכותי שבאמת רציתי שניפגש.
3. מרגישה שאם עוצמת הרגישות שלי הייתה פחותה הייתי יותר מוצלחת. לא מרגישה, יודעת.
4. קשה לי לא להיות הכי טובה בכל דבר ומול כל אחת. הלחץ והבהלה תוקפים אותי כל פעם שאני מבינה שאני לא.
5. לא תחרותית. אין לי צורך להוכיח שאני הכי טובה, גם בדברים שבהם אני הכי טובה.  מבולבלות עם סעיף 4? גם אני.
6. גדלתי במחשבה שאני יצור מיוחד, המפגש עם המציאות קשה לי מאוד, זה לא עובר, לא קל יותר ולא משתנה.
7. יש לי דמיון מפותח ככ שלפעמים אני ממש מאמינה שדברים שדמיינתי קרו באמת.
8. הזכרון שלי הוא כמו של מישהי עם התחלה של דמנציה. אבל לפעמים כשאני זוכרת דברים הכי שוליים ומטופשים אני לא מצליחה להבין את פיתולי המוח שלי.
9. מרגיש שמסעיף 4 אפילו 3 אנחנו באותו נושא. לא לדאוג אנחנו אפילו לא במחצית הדרך.
10. אני סובלת מתסמונת המתחזה. לדוגמה, כשאני מתראיינת לעבודה חדשה, אני מקשיבה לעצמי ומבינה מה עשיתי, איזו דרך עברתי, אני מפקפקת בעצמי וחושבת שאולי אני מגזימה, אולי לא הבנתי נכון את החיים שלי. עם זאת, יש לי יכולת לסחוף אחריי וגם לחרטט בבטחון ואז לאכול לעצמי את הראש והלב שאני עלובה.
11. מכל התפקידים שעשיתי בחיי מה שלדעתי הכי מתאים לי ומרגיש לי הסייף זון שלי זה כשאני מרצה. מאוד אהבתי להביט בעצמי מלמעלה ולראות אותי נותנת הופעה. אהבתי גם לראות את העינים הבורקות של הקהל. כמובן, של מי שנשארו ערים.
12. אני אוהבת לקחת דבר פשוט ו״לסבך אותו״, או כמו שאומרים הצעירים: אני חפרנית אחושילניג.
13. הצורך שלי להיות מובנת עולה לי בבריאות. כדי להגיע לנקודה אני מספרת סיפור, גם אם הנקודה היא שאכלתי המבורגר (צמחוני!). קודם אספר את התהליכים הנפשיים שגרמו לי לרצות ואז אקח את המאזין למסע מהרגע שהבנתי שאני רוצה, דרך הרכישה, עובר בנגיסה ועד הריר והמיצים והטעמים ותמיד אוודא שהבינו אותי בדיוק. מתישה את החיים.
14. אני צימחונית שלא אוכלת דגים כבר לא זוכרת כמה זמן, מה שאומר שזה כבר יותר מ 6 שנים. מקור גאווה עבורי.
15. אני אוהבת לאכול כמו שאני אוהבת לגמור.
16. רציתי לכתוב שאני אוהבת לאכול כמו שאני אוהבת לנשום אבל אז חשבתי שאם אצטרך להחליט מה עדיף כמובן שאעדיף לנשום ככה שזאת לא אותה עוצמה אבל מצד שני דיברתי על אהבה ולא על צורך אז לא משנה.
17. בתור ילדה לא הייתי בחוגים. רציתי.
18. שיחררתיי מלק ג׳ל. זה היה קשה, לא אשקר אבל אני לא אוהבת להיות תלויה והחרדה וחוסר האונים שהייתי נתקפת אחת לחודש מהילדות המתחלפות והלא מקצועיות הביא לי עצבים. אז עשיתי ג׳סטין וביי ביי ביי ביי ביי.
19. המאכל האהוב עליי זה עלי גפן ממולאים.
20. חומר הגלם האהוב עליי זה תפוח אדמה.
21. הסיבה שאני לא מצליחה להיות טבעונית היא כי אני לא מסוגלת בלי ביצים, ניסיתי וזה כשל.
22. אוהבת להאזין לשיחות של ילדות מהאמצע. להיכנס לעולמם של ילדים זה אחד מהדברים הכי ממלאים, מעניינים ומלמדים שיכולים להיות.
23. בתור נערה מתבגרת עבדתי בספרייה ואחד מהדברים האהובים עליי היה לסדר את המדפים. הייתי מניחה את כל הספרים על הרצפה וצוללת לתוכם, שעות של קריאה במקום לעבוד. נראה לי שהמנהלת המנוולת פיטרה אותי כשהבינה מה קורה אבל לא ממש זוכרת.
24. קראתי מאות ספרים בחיי. את רובם המוחלט לא זוכרת, לא את שם הספר וגם לא את תוכן הסיפור. גם לא את שם הסופר.ת.
25. בסגרים של הקורונה יצא לי לקרוא כ 15 ספרים בכל סגר. כרגע מחכים לי 10 ספרים (לפחות) שלא קראתי ואין לי יכולת לקרוא. מפחדת שהפיצ׳ר הזה כבר לא קיים בי.
26. בטיול לדרום אמריקה עשיתי צניחה חופשית.
27. הדבר שהכי דוחה אותי באופי שלי ושאני מתכחשת לו וסובלת ממנו מאד זאת הקנאה שקיימת בי. אני קנאית לדברים שיש לאחרים ולי אין.
28. שונאת לומר ״אמרתי לך״. גם כשאני אומרת, תמיד שמה לב ותמיד מנסה לומר בצורה אחרת.
29. המחמאה שאני הכי פחות אוהבת שאומרים עליי זה שיש לי לב טוב, כאילו באמת? איזה מעפן זה!
30. אחרי ה 7.10 היה חלון הזדמנויות שחשבתי שאולי כדאי להביא צאצא לעולם המזופת הזה. הוא נסגר. מאז יש לי הרבה מחשבות סביב הנושא הזה.
31. באותו יום ארור ובימים שאחריו, המוות הרגיש מאוד מוחשי ולא הייתי בטוחה אם נעבור את זה. עם זאת, הייתי בהדחקה עמוקה כי לא הייתי צולחת את זה בשפיות בצורה אחרת.
32. מרגישה שאני פה ביקום לדברים אחרים ממה שאני עושה היום, נמצאת במסע ארוך ומייגע להבין מהם הדברים.
33. קשה לי מאוד לקבל ביקורת. זה פשוט גומר אותי.
34. משאלת לב שלא מצליחה להגשים - להיות בשלום פנימי עם ההורים שלי ופשוט לסלוח להם על כל מה שהם עשו בטעות או שלא בטעות, על חוסר הידע שלהם וחוסר היכולת. לקבל אותם איך שהם, לאהוב אותם וליצור שלום בתוכי בכל מה שקשור אליהם.

35. לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות. מבולבלות 2? גם אנחנו.
36. אני מצחיקה יותר מאיך שאני כותבת. בבלוג הזה זה לא ממש בא לידי ביטוי אבל מבטיחה שכן.
37. המדבר הוא המקום האהוב עליי.
38. לאה גולדברג פותחת לי את הלב ואת הנשימה ובכלל, כאילו מישהי מבינה אותי בעולם הזה.
39. בסתיו אני פורחת, החורף משמח את ליבי, גשם גורם לי להרגיש חיה. הריח של התקופה הזאת בשנה משכיח כל כאב ויוצר בי אופטימיות גדולה.
40. כשיוצא לי לראות סרט באמצע היום באולם שקט מבני אדם, אני מרגישה שניצחתי בחיים האלה. בכלל, מאוד מעריכה את היכולת שלי להתנהל בעולם לבד ולהנות מזה. לא ממקום בודד, אלא מהשפע שקיים בחיי והיכולת להתחבר לעצמי בכל מצב.
41. בא לי להבין באומנות ולא רק להביט ולהתרגש. בא לי לדעת ולזכור ולאצור ולהביע וללמוד ולהיות צינור שדרכו עובר רגש שמצליח לגעת.

״לפעמים, כשהכל איטי ושוכך, ביחוד לאחר אחד מהזיונים הפראיים, אחרי שאני מורח אותה בזיעת בית השחי השעיר ונרגע כשאני הולם בה באגרופיי במקומות הרכים בגופה, יש ביננו דקת מחשבות עומק - שבוע שעבר, היא הפטירה לעברי "וואו, אתה מכונת רעל" וישר סטרתי לה, אני לא מכונה, גם לי יש רגשות.
אבל זה גרם לי לחשוב, לא אכחיש: יש ביננו חלקים חולים באהבתנו, באמת. רמות משתנות של אובססיה לא בריאה בעליל, התעללות וכפייה, חוסר שיוויון קיצוני ואלימות חולנית גורפת. אני נזכר באדם שהיא הייתה לפני שהיא הכירה אותי ולפני שהיא חדרה מעט לשאול הנפש והצליחה להביט על עצמה במראה - בחצי עין, השנייה נפוחה מדמעות. אני תמיד מחזיק את ראשה כדי שתראה אותה ואותי לופת ולוחש תועבות באוזנה.
כשאני מרגיש שהיא שונאת אותי או שהיא סובלת מהתקפי זעם וקנאה, אני מתעלל בה יותר, כדי שתבכה עבורי מחוסר אונים וזה יגרום לי לרצות לזיין אותה בפראות בתשיעית ולאחר מכן, נצחק יחד על המקומות הנמוכים שהיא מוכנה להגיע עבורי. עבורנו.
מעולם לא רציתי אישה כשם שרציתי אותה ומעולם, לא טרחתי להראות זאת אפילו בפרומיל. כל יום אני רוצה אותה יותר ויותר. כשאני ממשיך לחשוב על זה לעומק, אנחנו באמת מושלמים.״

הטחינה כמעט מוכנה, נשאר לי רק לתקן עם עוד מעט מים, לכסות ולשגר למקרר. 

הוא יצא מהבריכה לאחר טבילה קצרה וניגש למנגל. 

הקצב במדבר שונה, אני במימד אחר.

הוא נכנס ונעמד מאחורי, ממשש את כל האיברים. המגע החזיר אותי לאדמה, רציתי כבר לסיים את כל המטלות ולהתפנות אליו, ביקשתי שיניח לי עד שאסיים, הוא המשיך עוד קצת ואז הפסיק. על גופי גופיית ספגטי ותחתונים, הוא משך לי את התחתונים למטה והשעין אותי על השיש, ״מאמי לא בבקשה, תן לי לסיים״, ביקשתי ממש יפה. הוא התנתק ממני ואיפשר לי להמשיך. אחזתי בתחתונים לכיוון מעלה, ״את נשארת ככה, כמו העלובה שאת״, הוא אמר, ״לא נוח לעבוד ככה״, התחננתי. ״שמעת מה אמרתי?, לא לגעת בתחתונים״. ניסיתי להתעלם מהסיטואציה, מהתחתונים המונחים על גופי ברישול לא נוח, מזה שהוא מביט בי וכולי חשופה לפניו, הרגשתי את זה בכל חלק בגופי. גם בחופשה אין לי חופשה ממי שאני. 

בזמן שקידה קדחתנית על פעילות סיזיפית בלתי נסבלת, הבנתי. 

אהבה מנקה אותי. 

אהבה גורמת לי לרצות את הטוב ביותר עבורי. מה שהיה לפני כבר לא רלוונטי. 

מגיע לי את הכי טוב שיש. 

אני במקום הכי טוב שיש. 

הוא שולח אותי לשירותים, ״להתחבר למזרן הסגול״. המסר מועבר בהודעה. אני מחזירה לו תמונה שבה אני מביטה בו באומללות (כי באמת שאין לי כח לזה) מהשירותים, יושבת על המזרן הסגול. ״ככל שתהיי יותר עלובה כך תחווי פחות״, הוא מחזיר, בכך הוא מתכוון שמידת האכזריות שלו תהיה בדרגת 4, במדד נ לאכזריות.

הוא אמר שהוא ילמד אותי להישאר למטה גם כשהוא רחוק, גם כשהוא עסוק, גם כשכל העולם על החיים שלי. אני לא פנויה לזה רגשית וגם לא נפשית אבל כשהוא שואל אם הוא צודק אני עונה שכן. אני מאמינה בזה.

מדד העולב הקודם לא סיפק אותו, בעיניו אין שום דבר עלוב במה שכתבתי. הפוך, אלא דברים טובים שעוברים עליי, מחשבות טובות. הוא מפציר בי (חה) להסתכל בי שוב ולחזור עם רשמים אחרים. כאלה שיעמידו לו את הזין לפחות עד למחרת. אני מנסה לגייס את עצמי למשימה אבל הנזלת מכריעה אותי פעם אחר פעם, גם כאבי השרירים לא עוזרים ובכלל, בא לי רק לתקוע פסטה ולרחם על עצמי, לרגע קט.

כשאני מתיישבת על שטיח היוגה הסגול שלי (והבית שלי לתקופה הקרובה), האסלה בגובה של החזה שלי, אני מנסה לחשוב כיצד לצלוח את המשימה הזאת ככה שהוא יהיה מרוצה, אני קוראת את מה שכתבתי עד כה ויודעת שאם אני הייתי הוא, לא הייתי מרוצה.

לאורך הזמן הוא הפגיש אותי עם העולב הכי עלוב שלי אבל אני מתביישת לספר. פתחתי פה דברים אינטימיים אבל נראה שלעולב שלי אין גבול, גם בעצם החשיפה הכנה.

כשהוא שאל אם אני זוכרת את הדברים שרק הוא עשה בי, לוקח לי זמן להיזכר, יש מקרי קיצון שנשלפים מהר, כמו אז שהוא דפק לי כאפה באמצע הרחוב שהעיפה אותי וגרמה לי להשתולל כמו מטורפת ואז לחזור על ארבע אבל היו עוד, הרבה עוד.

כשרק הכרנו הוא מחק את הפרופיל שהיה לי לצמיתות. את הכינוי ואת כל הבלוג שנכתב בדם. הוא נתן לי לשמור את הפוסטים אבל השמיד כל זכר למה שהיה לפניו. אח״כ, הוא מחק לי עוד כמה פרופילים שלא מצאו חן בעיניו וגם כינויים עד שהיה מרוצה הן מהכינוי והן מהתוכן.

הוא הראשון והיחיד שזיין אותי בתחת. וזה מספיק עלוב, כי זה כואב.

כשהוא נוגע לי בכוס אין לי מחשבה. אני אגיד כן על הכל, אחתום על מה שהוא רוצה, אהיה כל מה שהוא אי פעם חלם. כשהיד שלו בכוס, אני מהופנטת.

מאז שעברנו לגור ביחד אין לי צורך, רצון, יכולת לגעת בעצמי בלעדיו. כשהוא לא לידי החשק המיני שלי מטושטש עד לא קיים. יש לי רגשות מעורבים בנוגע לכך. מצד אחד, בדיוק ככה אני רוצה את זה ואני צריכה להרגיש שהמיניות שלי בידיים שלו ותלויה בו. מצד שני, המיניות שלי בידיים שלו ותלויה בו.

יש לו תמונה שלי שכל פעם שהוא שולח לי אותה בא לי למות. בתמונה אני על 4, זום על החזה והפנים שמלאים בזרע שלו. אני עם עיניים עצומות ועם הבעת פנים מזעזעת ואני מתעבת את התמונה הזאת.

אני מרגישה אותו בצורה מוחלטת. עד כדי כך שכאשר משהו מטריד אותו אני בחצי תפקוד. ההרגשה שלו משפיעה ישירות עליי.

הוא אומר שלא כדאי לי לאמץ הרבה את 5 הגרמים שיש לי במוח, פשוט להרפות ולתת לדברים לקרות.

זה מרגיע אותי כשהוא משתמש בי כבובת מין לשפיכת זרע.

עוד מעט תעבור שנה מאז שהוא הבהיר לי שהשנה הקרובה תוקדש רק לו, לצרכים שלו, לרצונות שלו, לביטול המוחלט שלי. אמנם יש עוד לאן להתפתח שם אבל נתנו עבודה טובה בשנה הזאת.

עוצמת המכות שחטפתי ממנו לא תואמת את האג׳נדה שוחרת השלום ונגד אלימות שבה אני אוחזת. בחיים לא דפקו לי מכות כה חזקות ובחיים לא ביקשתי עוד.

פעם היה לוקח ימים שהפכו לשעות שהפכו לדקות, בתקווה שיהפכו למבט בלבד, עד שהייתי הופכת לענן רך, כמו שהוא רוצה ואוהב. היום הוא יכול להגיד לי כמה מילים והמוח שלי פשוט משתחרר ומעניק את הרכות. לפעמים זה יותר איטי אבל זה תמיד קורה. ובסופו של דבר, שוב ושוב אני חוזרת שפוטה יותר, זקוקה יותר ונותנת יותר.

אחד הדברים שהכי גומרים אותי נפשית ומעמידים אותי חסרת אונים מול עצמי ואני כבר לא מתעסקת בו יותר מידי ומקבלת את זה as is, זה הזכרון שלו ״אונס״ אותי בשלוש הזדמנויות שונות. הזכרון הזה והשיח על זה והתחושות שלי סביב זה, גורמים לי להיות תלויה בו בצורה מוחלטת.

בחיים לא קראתי אבא לאף אחד חוץ מאבי הביולוגי. כשהוא מגמיר אותי ואני מתפרקת בפראות אני לא יכולה שלא לצווח את המילה אבא. ניסיתי. לא יכולה.

יש רגע כזה כשהוא מאונן אותי, שבו אני חשה שאני שוקעת לתוך רכות אין סופית, שם, ברכות הזאת אני מרגישה את הלמטה, את השפוטה, הכי כנועה והכי מתמסרת, אני מרגישה כמו שטיח טוב, כמו השעשוע הכי משעשע שקיים. אני חיה כדי שההרגשה הזאת תהיה דרך חיים.