מקום תחת השמש

"ולא היה ביננו אלא זוהר
זוהר עניו של השכמה ברחוב כפרי
ולבלובו של גן בטרם פרי
בלובן תפרחתו יפת התואר.

ומה מאוד צחקת באמרי
כי אל השחר הענוג כורד
אקרב ואקטפנו למזכרת

ואשמרנו בין דפי ספרי.

את זרועך נשאת, התזכור?
והנידות אט ענף תפוח,
ועל ראשי ירד מטר צחור.

מאחורי גבך הכפר ניעור,
החלונות נצטלצלו עם רוח -
ולא היה בינינו אלא אור".

למן השיחות הראשונות, הבהרתי שאני לא רואה שום דבר כמשחקי, כשם שהבהרתי לכל אחת ואחת מימיי. ישנם גברים המחפשים לזיין, אני מחפש לזיין נפש.

סדיזם, התעללות, כפייה, השפלות, מניעה וכן גם פחד: כל הנ"ל מהווים חלק משלם ומייצגים בתורם נקודות השקה בין צרכים ודרך להגיע אל תוצאה נכספת: מחיקת אישיות. למה למחוק? כי זהו רצוני. מי שמאמין שלא נדרשת לכך כמות השקעה, משאבים-נפשיים, רגישות, חמלה ומעל הכל, אהבה. לא מחק נפש מימיו, כמובן שזה יכול להסתיים במפח-נפש, לעתים גם דו-צדדי, אך בשביל הסיכוי-סיכון הזה, אנשים חולים קיימים ומכלים את ימיהם באינוס נפשי ורה-אורגניזציה של מוסר וערכים.

קיים הבדל גדול בין ריצוי אשר מגיע מהאדם שיושב או נמצא בדוגי מולך, לבין ריצוי שאתה אונס אותו לקרות וגם לכך יש חלק חשוב במסגרת הזוגית; לעולם לא תרצו את אותו דבר ובכך טמון כל היופי, אך כן נדרש בסיס יציב לעבוד איתו, להתפלש ולפלוש כרצונך.

כמובן, שכל הנ"ל לא מתקיים בואקום ונדרשת הכלה אמיתית של האישיות הקודמת, שהייתה נפלאה ברובה, אך לעולם אקח עוד ועוד. 

בהתחלה, הרגשתי והבנתי שיש דברים בהם היו זיוני שכל ואהבתי את זה מאוד: הרי בסופו של יום, כל חמור פוגש את השוקת ולעתים, הם גם מקבלים אותה בראש. נשים, אמרו לי הרבה מאוד דברים רעים ונכונים במהלך חיי, אך אף לא אחת אמרה כי השליתי אותה.

זכרי ילדתי - אינך נולדת שפחה, הפכתי אותך לכזאת ובפעם הבאה שחלילה תשכחי זאת, או חלילה לא תקומי רכה כשאני גומר על שלולית הסתימות שאת, אגמור על קרחת נעימה, בוכיה ורכה.

גם כשאת ישנה את שפחה, מוזמנת לישון על זה.

באהבה, נ.

לפני שהוא יוצא הוא מבהיר לי שמה שהיה לא יהיה, לעולם לא ארגיש בודדה. שלא כמנהגי, אני מאמינה לו, משהו בצורה ובהגשה מאוד אותנטי וגם כשכל הפרטים לא חשופים לפנינו ואי אפשר לדעת מה יוליד יום, אני מרגישה בתוכי שהוא לעולם לא יגרום לי להרגיש בודדה.

דקות לפני כן דיברנו על תקופת הקורונה, שיחה ככ אגבית וחסרת משמעות, שהתרחשה כבר לא מעט פעמים, הטיסה אותי לתהום. הדיפולט שנוצר בי איתו הוא שכשמשהו עובר עליי אני משתפת, אני חושפת וזה כבר ככ מושרש בי והגוף מרגיש הקלה והדמעות מיד פורצות מתוכי ללא שליטה. יש מקומות שעדיין לא הצלחתי לעבד ואולי גם לעולם לא אצליח, לא עד הסוף.

40 שנה אני חיה על פני האדמה, את מה שהרגשתי בחודשים המרוכזים ההם, בתוך הדירה הקטנה שלי במושב, מעולם לא הרגשתי, לא חוויתי ויש לי תחושה מאוד חזקה שלעולם לא אחווה. הזמן יוצר רומנטיזציה סביב קטסטרופות, אני משתדלת שלא ללכת בדרך הזאת. זה היה נורא וככה זה צריך להיזכר.

הוא מקפיד לומר לי שלא להשתמש במילים שאני עלולה להתחרט עליהן, ״אלוהים מאזין, אל תתני לו להעמיד אותך בסיטואציות שלא תדעי איך להתמודד איתן״, בכך הוא מתכוון שלפעמים אני מגזימה באמירות ועושה את המציאות יותר קשה ודרמטית ממה שהיא ושלא אתנסה בקושי יותר קשה ממה שכבר קיים. אני חושבת שהוא צודק (לרוב) אבל כל חיי ניסיתי לבדוק עד כמה יש אלוהים ועד כמה הוא בעדי וגם שהאמונה שלי באל הדתי לא קיימת, אני מאמינה שיש כח שמלווה אותי ומגן עליי ולא רוצה לבדוק את הרע אלא את הטוב.

בכל מקרה, התחושות היו אמיתיות, הדכאון היה עמוק ולעצב לא היה סוף. זאת הייתה הפעם היחידה בחיים שלי שחשבתי שאולי לא שווה לחיות, אולי החיים האלה לא נועדו לכל אחת ואולי באמת מיציתי וחוויתי את כל מה שאפשר והסבל גדול עליי.

האבל שלי על אהבה נמשך מעל שנתיים, בדיוק בשנתיים של הסגרים, של הפחד הקיומי מסוף העולם, מהכאוס שהתחולל בארץ בעולם וגם בעולמי הפרטי.

במשך שנה שלמה לא הפסקתי לבכות, לכתוב ולבכות, בזמן כתיבת שורות אלה גל של דמעות מציף אותי שוב, שונאת להיות ככ חלשה מול זה.

נשבעתי שלעולם לא אתאהב שוב, לא אתן לאף אחד הזדמנות לשבור לי את הלב, לנטוש אותי. הרגשתי ככ אשמה במה שקרה, האשמה הבלעדית וזה כירסם לי בנשמה.

ימים שהייתי דבוקה לספה, ראש שמוט על הבד, מביטה על נוף העצים הנשקף מבעד לדלת. השעות נקפו, יכולתי לראות את היום משתנה ואת השמש משנה זויות. התנתקתי מכולם. לא רק פיזית בגלל הסגרים, מנטלית יצרתי לי עולם שבו רק אני קיימת. רק אני והכאב שלי. התאבלתי על החלומות שהיו מנת חלקי הבלעדית, על מה שהאמנתי שלא יקרה יותר, כאבתי על כך שלא מגיע לי להיות מאושרת, חשבתי שאושר זה פרס רק לאנשים מסוימים. כתבתי הרבה, כתבתי הכל, כתבתי מהרגע שהתעוררתי ועד שנרדמתי. היו לי חורים בלב ובנשמה וכל הוויתי הייתה חור שחור של סבל. בצורה מטורפת ולא הגיונית, השתמשתי בכאב הזה ועשיתי ממנו איזה עניין לשאוף אליו, הרגשתי כאילו הכאב שלי מזכה אותי בפרס, כאילו שאם אני מצליחה לכאוב ככה יהיה איזה פרס שהיקום ישדר אליי. טעיתי הרבה. הלבד, הפיזי והמנטלי, יצר בי דפוסים חדשים. התחלתי לפחד מבני אדם, מאינטרקציות וככל שזה קרה שאפתי רק להרחיק ממני את כולם. שנתיים חיכיתי והאמנתי שהאהבה שלי תחזור אליי. הייתי עיוורת להכל. זה רק מה שראיתי לנגד עיניי. דמיינתי איך השינוי מתקיים בי ואיך אני נהיית כל דבר כדי להתאים לשם.

הזכרונות האלה יוצרים בי צורך להיות מכורבלת ועטופה, שמורה מההרס העצמי הטמון בי.

כשהכרנו הוא אמר לי שהוא מאמין בשמחה כמחברת ולא בכאב. הוא התעקש על כך שאין שום הנאה בכאב, שזה לא אמיתי. אני עדיין מאמינה שלכאב יש משמעות בחיי, גם כשזה נובע מהרס עצמי אבל למדתי ממנו כמה שמחה ואושר מרימים ומקרבים.

החיים לימדו אותי שכאב מחבר. שכשאני כואבת עבור האחר, רוצים בי, כילדה, כמתבגרת, כאישה צעירה וגם עד לא מזמן. שינוי פרדיגמות לא מתרחש כהרף עין. התהליך הוא סיזיפי וקשה מאוד. הוא דורש שינוי אמונות עמוקות שלפעמים זה נראה בלתי אפשרי, זה כאילו להיות מישהי אחרת.

היום אני במקום שבו האושר הוא בעל הבית. הדרך לכל מקום מלווה באושר, בשמחה, בצחוק. הכאב הוא תחושה נלוות שלפעמים אני זקוקה לו כדי לנשום, להתפקס, לזכור מי אני ומאין באתי.

הוא תמיד אמר לי שראה בי את האופטימיות מהרגע הראשון, שראה את הצחוק בעיניים וכלל קשקושי הכאב (לדבריו) לא עשו עליו רושם.

אני אישה מורכבת, (כמו כולן) קיים בי גם מזה וגם מזה, לומדת לאזן ולהתמיד בטוב, במקדם.

מאז שאנחנו ביחד דיברנו הרבה על השנתיים הקשות שעברו עליי. וכמה שדיברנו מרגיש שזה בור כל כך עמוק שתמיד יש עוד רובד להגיע אליו.

כשהתחלתי לבכות הוא ניגש אליי וחיבק אותי, כמו תמיד. ״אם תיפגע בי זה הסוף שלך״ אמרתי לו מכל הכוונות של הלב. כשיצא מהדלת הוא אמר שלעולם לא ארגיש בודדה. מעולם לא אהבתי מישהו כמו שאהבתי אותו באותו הרגע.

האהבה שלו עוצמתית, עוטפת, טורפת, סוחפת, מגנה, מעצימה, מגדילה, מקטינה וחונקת. בהתחלה היא חונקת ואח״כ הופכת לחמצן.

הוא אוהב כמו רוקסטאר. באגביות אך עם כוונה מלאה. שולח ידיים לכל מקום בכל מקום. הוא חומס ושואב וזקוק ונותן. הוא נותן הכל, את כל מה שיש ואין, במחשבה תחילה ובאילתור, מהקרביים והכי שטוח. הוא מרים אותי אל כס מלכות ומעיף אותי לתהומות הגיהנום. הוא גורם לי לרטוט כשהיד שלו דופקת לי כאפה לתחת במדרגות נעות כשמאחורינו מלפנינו ומצדדינו שובל של אנשים. הוא ממרכז אותי כשהיד שלו מובילה אותי מהצוואר בין ההמון. הוא לא רואה בעיניים אבל העיניים שלו רואות אותי שקוף. הוא רנטגן לנשמה שלי ויודע (לרוב, בפער) מה הוא פוגש ממבט או טון, גם כשאין טון ואין מבט.

עוצמת האהבה שלו מהדהדת בתוכי, כשהוא חושף את עצמו מולי, תראי אותי הוא מבקש. ההדף מעיף אותי לחלל בתוך חללית החייזרים שלי, שתמיד יודעת את הדרך חזרה לזרועותיו. הצורה שבה הוא אוהב אותי מחייה אותי. הוא החזיר לי את הדופק שקיים בבני אדם חיים, את הצבע לפנים, את הצחוק ללחיים ואת חדוות החיים. הוא מניח עליי את הראש ונשען. על הפנים על החזה, על הבטן, הוא שוקע לתוכי ואני נמסה. האהבה שלו מוציאה ממני את כל היותי, את האמא והבת והאחות והילדה והקטנה והמטורפת והנחשקת, את ההרס העצמי והבנייה והדאגה והשגעון והחום והקור ואת ים האהבה שזורמת לי בורידים ישירות ללב.

האהבה שלו זורמת לי בורידים ישירות ללב ומחייה אותי.

אני מדממת כמו איכרה מארצות המזרח. הוסת אכזרית ועושה אותי רעבה. אפשר לומר שבימים האלה של הלפני ושל בזמן אני מאבדת צלם אנוש. אני זקוקה למשהו שאוכל ללוש אותו, לשחק בו בין טלפיי, לגלגל הנה והנה ואז לנגוס.

אני חיה רעבה שרוצה לקרוע בשר עם השיניים, להרגיש דם אחר על הלשון, את ריח המתכת שירגיע לי את הגוף. אני שיכורה מייחום ומצורך לא ברור ומחפשת גאולה.

כשכל הדבר הזה פוגש את הצרכים שלו נוצרת התנגשות גלקטית. איך לומר, הדם עולה לי לראש.

אני יוצאת מהמקלחת ומתנגבת, עליי לצאת עוד מעט ואני טרודה בענייני היום. יש לי לו״ז שאני רוצה לעמוד בו ואכזבות מעצמי מקשות עליי לתפקד בימים שאחרי. אני דואבת, עייפה וחסרת סבלנות והדם מבעבע בתוכי.

הוא מתהלך במעבר הצר שבין המקלחת למבואה ואין לי מקום להתקיים, חם לי. עדיין מזיעה אחרי החפיפה ומחפשת להגיע למזגן כשאני מבחינה שהוא מצלם אותי. מתכסה מיד עם המגבת ומבקשת שיפסיק, הוא ממשיך, ״תרימי את הראש למעלה ותורידי את המגבת״ הוא אומר ואני שוכחת מי אני. אני מוחה בהרמת קול ואומרת שזה לא נוח לי ואני לא רוצה. רק הדמיון של התמונות עם הגב והסנטר והיד והחזה וכל האיברים האלה שנראים לי כעת כמו פסיפס לא חינני בכלל, גורם לי לרצות לצווח. הוא מבהיר לי שיש לי הזדמנות אחת לסתום ולתת לו לצלם, בא לי לקפוץ עליו ואני סותמת ונותנת לו לצלם. הוא מסיים ותוך חמש דקות אני עפה החוצה זועמת.

אני חוזרת לתוך שקט אפל וקר. הוא ישן ואני מנצלת את הזמן להכין לו אוכל. אחרי שאני מסיימת אני זוחלת למיטה ישירות לתוך גופו החמים. אני מנשקת את כל האיברים בעדינות למרות שאני זקוקה כבר להתפלש בביצים שלו, זה יום כזה שרק זה יעזור לי. אני מרגישה את עומק הלמטה ככל שאני מתקרבת לאזור חלציו. הרחם שלי, שעבורי היא נקבה ולא ברור לי איך אפשר אחרת, נסחטת ואני יכולה להרגיש את הדם זורם ישירות לטמפון, מתפללת שיוציא אותו ממני וידחוף לשם את עצמו. מתיישבת על ירכו הימנית, הוא בין רגליי ואני מתאמצת להתחכך עליו, אני בלי תחתונים והשמלה שעל גופי מתקלפת ממני ברבע שנייה. יש לי שנאה לתנוחה הזאת, לא מסוגלת להנות ממנה אבל כעת, בסיטואציה הזאת, עם הדם שזורם ממני אני רוכבת עליו כאילו הזין שלו בתוכי, הרטיבות שלי משאירה עליו שובלי נוזל שיוצאים ממני ללא הרף, אני רטובה, חמה, מוטרפת מהסיטואציה, הזין שלו ביד שלי, אני רוכבת עליו ומאוננת לו את הזין במקביל. אני חייבת מגע יותר מורגש לדגדגן, אני לוקחת את ידו ומניחה את האצבע שלו על הדגדגן, ממשיכה לרכוב על הירך ועל האצבע שלו במקביל. החיכוך מרטיב אותי עוד ואני מתחתנת אליו שיניח את הרגל שלו על הפרצוף שלי, בא לי שימחץ אותי, שירסק, שיעיף לי את המוח. אני רוכבת עליו, האצבע רק מונחת על הירך ואני מתחככת בה, מאוננת לו את הזין וכף רגלו מרוחה לי על הפנים, אני מלקקת ומנשקת נמרצות וכל הסיטואציה הזאת ממוטטת לי את הנשמה.

נזכרתי שאני חייבת ביצים להירגע, ממשיכה אליהם, כשאני מגיעה לביצים ומלקקת בעדינות שלא קשורה לתחושות שלי הוא כבר ער, גופו נפתח אליי ואני ממשיכה ללקק עד כמעט לחור התחת שלו. למרות שאני לוהטת וזקוקה אני מקפידה להיות בזון עדין, להרגיש כמו שלוחה של הביצים שלו ומידי פעם אני נחנקת בעדינות על הזין שלו. אני בולעת התנצלות בין הליקוקים, לא נראה שהוא שמע. אני ממשיכה ללקק ולמצוץ וללטף את ירכיו הגבריות, מידי פעם כשאני על סף עילפון והמוח זקוק לחמצן והפה זקוק למנוחה אני מניחה את הראש על הירך שלו, הוא מלטף לי את הדגדגן ואני מזיזה את עצמי ודוהרת על האצבע שלו, בעדינות.

״את מלקקת הכל״, הוא אומר וגומר. החזירה שאני לא מסתפקת בללקק, אני גומעת ככל יכולתי, חלק נשפך.

נשכבתי לידו, תשושה בגוף אבל בהיי מטורף, הוא נשכב חצי עליי חצי על המיטה, ״תיכננתי להכאיב לך ברגע שאני מתעורר, מזלך שבאת ככה״,

״סליחה שהתנהגתי ככה״, אמרתי בקול ברור, ״אתה יכול לעשות איתי מה שאתה רוצה, אני סומכת עליך״, אמרתי והתכוונתי לזה מכל הלב.

״תראי איזה סמרטוט טוב את״, הוא אמר בגאווה שהצליחה לעבור אליי.

הוא המשיך לגעת לי בכוס, כל הצרכים שלי התנקזו לאצבעות שלו שנוגעות בי, הייחום נהיה בלתי אפשרי ורק רציתי לגמור. הוא אמר לי דברים שאי אפשר לחשוף, ולמרות שבדכ אני מקללת את עצמי בלב שאני כבר לא יכולה לגמור בלי המילים האלה, זה לא עניין אותי, הגוף שלי, כל כולו נסחף אחריהם.

״אני הסמרטוט שלך, אני הכלום שלך, אני האפס שלך, מה עשית ממני?״ לא באמת שאלתי.

גמרתי חזק.

הוא שולח לי תמונות שלי בתנוחות שונות, כאלה שגם לא ידעתי שהוא מצלם, הוא שואל אם יש משהו נשי יותר ממני.

מוזר לי החוסר בטחון הזה שנבט בי בתקופה האחרונה. הגוף השופע הזה נמתח ונמתח, התעגל והתנפח, זר לי בגוף של עצמי. אני מנסה להסתכל מהעינים הטובות שלי, תמיד היו לי עינים טובות עבורי, כעת עליי למצוא אותן, ממש לחפש בתוכי כדי שאוכל להביט מפויסת. בתהליך החיפוש ועד שאני מוצאת אותן, או פוגשת אותן במפתיע אני עוברת בנהר שוצף של ביקורת עצמית וחוסר חמלה. המלחמה גמרה אותך, גם לפניה התחלת להתנפח, אני יורדת על עצמי ללא רחמים. עם הביקורת הקשה יש קול שמלווה אותי ואומר לי שלא משנה מה אני אומרת אני יודעת איזו שווה אני, תמיד הייתי, כמה קילו יותר לא ישנו את זה. את לא זוכרת את כל מי שהתעלף עלייך אי פעם? בכל מקום אומרים לך שאת משגעת, מה יש לך? הקול הזה מרחף בין המחשבות הרעות.

הוא ממשיך לשלוח תמונות ואומר שרוצה שאראה את היופי שמשתקף מעיניו, זה מעניין כי מולו אני מרגישה הכי יפה והכי שווה.

״טכנית הגוף לא שלך אבל אני מבין מה את אומרת״, הוא שולח לי אחרי שאני שולחת לו שאינני מרגישה בנוח בגופי כרגע.

האימונים עוזרים לי, מזרימים את דמי, עושים אותי חיונית. הגמישות חוזרת אליי וגם השמחה. אני קלילה וסופרת את הימים עד שאוכל לחזור לרוץ. ומעל הכל אני מחכה להביט במראה ולראות אותי.

לשקוע אל תוך סיור בנפש שלי, לא מצליחה לקרוא את הכל. טקסטים מסוימים נראים לי כה מרוחקים אך כל כך קרובים. אני יכולה להבין את התגובות הקשות, את הצורך בתזוזה קלה כשקוראים את הכתוב, גם לי זה מרגיש לפעמים לא נוח.

כזה כמו שהייתי ילדה וצפיתי בפורנו בערב כיתה אצל אחד מהילדים וזה היה ככ מזעזע שהייתי חייבת להסתיר את הפנים ואיך ליאת גם הסתירה אבל עם כף יד פתוחה לחלוטין, ככה שיש מרווח בין האצבעות והעין מבצבצת וצופה בשקיקה במה שהנפש לא יכולה להכיל. ככה הבלוג הזה. נראה לי, לא? או לפחות לפי התגובות.

אבל בשונה מפורנו מדובר בחיי. בשבילים בם צעדנו יחדיו. בדילמות הקשות ותהיות אין קץ ואף בשינויים מרחיקי לכת. הכל היה פה.

תכתבי, הוא חזר ואמר לי לא פעם. גם כשהייתי רחוקה מהמוזה כמו מזרח ממערב, גם כשכל מה שרציתי זה להתנתק. הוא חכם המלך שלי, ״אני רוצה שהכל יהיה לך מול העיניים, שתיזכרי״, הוא היה אומר ואני ידעתי שהוא צודק אבל לא רציתי לכתוב. וכתבתי.

נתקלתי בהתנגדויות שלי. למרות המבוכה, לא התעצלתי וקראתי. הדרך יפה, אני חושבת לעצמי. גם כשהכתוב מסורבל, הדרך באמת יפה.

משבחת את עצמי על הניסיון המוצלח להיות שקופה ולא לשקר, בעיקר לא לשקר לעצמי.

פעם הוא אמר שהבלוג הזה הוא עוד אמצעי תקשורת בינינו וככה עליי לראות אותו. לא לחשבן לכלום, גם לא לו, לא לראות בעיניים, פשוט לכתוב.

התגובות הקשות שקיבלתי פה לא פעם ולא פעמים לפעמים ערערו אותי, אולי אני מגזימה במה שאני משחררת לעולם? אולי זה פוגע?

אלפי צפיות, מעט לייקים, זה נעים לי ככה. אני אוהבת שקוראים בלי להשאיר עקבות. גם אני כזאת. זה יוצר מין קשר עם ניחוח מסתורי שעושה לי נעים. ובכלל אני אוהבת להיות בלוג בוטיק, זה גורם לי להרגיש יותר אלגנטית.

לפני מספר שבועות קיבלתי מנוי מתנה לחגיגת שנה שאני מכלה פה את זמני. להפתעתי זה הדליק בו את יצר החיפצון (לא נראה לי שיש מילה כזאת) אז הוא מחפיץ אותי ככה בכיף שלו, שולח לי איזו תמונה שבא לו מארסנל התמונות הנרחב הקיים ברשותו. הוא לא מרשה את התמונות של הסימנים כי שם אני ערומה ועירום לא יהיה פה ואת שאר התמונות המעוצבות אני לא אוהבת כי זאת פשוט לא אני אבל הוא אומר ואני מבצעת וזה פחות חשוב אוהבת לא אוהבת.

בקיצור, רציתי לומר ככה בצורה בלתי אמצעית שאני מבינה שהבלוג יכול להיות לא נוח אבל קחו בחשבון שאתן לא מכירות אותי/אותנו ומדובר בסיפורים נקודתיים מתוך חיים שלמים ויש לי את הגבר הכי נדיר שיכולתי למצוא ויש לנו את האהבה הכי טובה שיכולתי לבקש ואנחנו חיים את חיינו לפי ראות עינינו ולא לפי מה ואיך שנכון לחיות בכלוב.

בא לי אישיות של אחת שעוברת בשוק ומפלרטטת בחינניות עם הרוכלים, נותנת להם להרגיש טוב בעולם הזה בעוד טיפות זיעה נוטפות להם על העיניים. לטייל בין בתי קפה בעיירה ציורית, ליצור שיחות קטנות על מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים, לחייך הרבה ולהביט עם כוכבים בעיניים. לרוץ בחופים עם חזיה וחצאית מתנפנפת ברוח, להסתובב אליו עם צחוק מתגלגל למצלמה.

להזמין ארוחות ענקיות שאי אפשר לסיים ולשתות מלא כוסות של יין תחת גרילנדות במסעדה פשוטה. להיזרק על מצעים לבנים בתפאורה שכמו נלקחה מסרט ישן, הוא נזרק עליי ואנחנו מתנים אהבים.

למזוג קפה מתוך מקינטה ולצאת עם הכוס למרפסת שמשקיפה לתוך ציור שבונה את תחושת הרוגע שלי.

בעצם, האישיות קיימת, רק הנוף שונה.

״תביאי לי את הכבד שלך אם אבקש?״

״לא, נראה לך? מה יש לך??״

״באמת לא?״

״באמת. אבל אתרום כליה אם חס וחלילה תצטרך״

״ואם ארצה למכור כליה שלך ולעשות עלייך קופה? תתני?״

״יא חי בסרט״.

״לא תתני?״

״אבל אמרת שתדאג לי לא משנה מה, איפה הדאגה פה?״

״לא תתני?״

״לא יודעת״,

״נצטרך לעבוד על זה״.