מקום תחת השמש

כשהמוזות בועטות לי במוח והלב מתפקע מבית החזה, אני אוהבת לישון על זה רגע, לחוש את האנרגיה הזאת שצריכה לצאת, להיכתב, להיאמר. גם כשהכל אמת והתחושות עם קבלות יש משהו כל כך מתוק בזמן הזה שבין החשיבה/הרגשה ועד שזה מוטבע לעד על דף מוחשי או דיגיטלי שעליי להתפלש בו עד שהטעם יעבור. לפעמים, בזמן המתוק הזה קורים דברים שמערערים את קיומך בעולם ויש איזה רגע (רגע שהולך ומתקצר ככל שאנחנו מתהדקים) שאת לא בטוחה בעצמך ואחרי שהרגע עובר והסערה שוככת העוצמה של הטעם המתוק עזה יותר מאי פעם.

אני מביטה בו עם דמעות בקצה העין. בית קפה עמוס ורעשי רכבת קלה בבוהרי שישי זה לא מקום להתפרק בו, לכן אני ממש עובדת בלשמור את הדמעות במקומן. לא מצליחה להוריד ממנו את העיניים עם הרגשה עמוקה שזכיתי בחיים האלה.

בחישוב מהיר אני מנסה להבין אם זה הגיוני מה שקורה פה. האם מדובר באמת אמיתית שמתרחשת עלינו או שמא זהו חיזיון תעתועים שירסק אותי ללא מעצורים?

אני מביטה בו, כמה מרהיב זה גבר אסוף, ששולט בעצמו, שלא נותן לכלום להוביל אותו מלבד הלב וההגיון. איזו כברת דרך.

אין עניין וטעם במחמאות ריקות, לתת ציונים לאנשים זה לא הקאפ אוף טי שלי ובכלל אני חושבת שקימוץ במילים יכול להציל נפשות, כן, עד כדי כך. לכן, כשאני חושבת על כמה הלשון שלי יכולה להידחף לתחת שלו, לאילו עומקים היא יכולה להגיע זה לא מתוך חנופה ריקה, חסרת תוכן.

אני פשוט מרגישה שזכיתי. ככה פשוט.

הצמיחה המשותפת שלנו כל אחד בקו נפרד ושנינו ביחד מעיפה לי את המוח ואיתו את הנפש לגבהים שלא הייתי בהם ולעומקים שלא צללתי.

להכיר מישהו זר ואז שהוא הכל (הכל הכל) לא יכול להתרחש בשום צורה של סרטון 90 שניות כדי למכור את הדבר הבא. זה אמיתי?

השיחות שלנו פוגשות גם את הביצה הסרוחה שבה אנו נמצאים, מה שנאמר, או לא נאמר, עלינו. הקלות שבה - ״מדבריה של נבט עולה/משתמע/מורגש/מעורר מחשבה״ - מבינים דברים כה רחוקים מהמציאות שלנו מפעימה, בקטע הכי רע שיכול להיות.

בנקודת זמן הזאת הוא יכול לעשות איתי כל מה שהוא רוצה והוא עושה.

בעתיד הוא יוכל לעשות איתי כל מה שהוא ירצה והוא יעשה.

זה רק ילך ויגדל ואצלי ההרגשה רק תיפתח יותר, הבטחון רק יעלה והקרבה תתהדק יותר ויותר.

הגבר הזה נוצר בשבילי.

יש לי את הבעלים הכי טוב בעולם.

את החבר הכי נאמן בעולם.

את השולט הכי טוב בעולם.

יש לי את הבנאדם הכי טוב שקיים עבורי, שהפך מבשר ודם לבית.

ככה אמרתי לו בשיחות הראשונות, אני אוהבת את הכאב של הפסיכים. ידעתי מה אני אומרת ובצורה לא הגיונית הרגשתי בטחון להגיד את זה דווקא לו אבל אולי היה אפשר להשתמש במילים אחרות.

הוא מוביל אותי למקומות ששם הכאב הזה, של הפסיכים, נחווה בצורה שונה, פחות זוהרת, אפילו מעוררת רחמים. אני יכולה להבין למה. זה שאני פסיכית לא אומר שאין לי מינימום מקסימום גרם אחד של שכל. אני מבינה שהאמירה הזאת, כשהיא מנותקת מהקשר עלולה להישמע כמו משהו שילדות מתלהבות אומרות, אני לא אומרת שאני לא ילדה מתלהבת אבל אני יודעת שאני גם הרבה יותר מזה.

בכל מקרה, הוא לא מוכן או לא היה מוכן לספק לי את הכאב הזה. הסיבות היו רבות אבל שלא לשמה בא לשמה, או עם כל הכוונות של הלב והמוח יש דברים שהעת לא בשלה עבורם. ואם אני סאקרית של אמת ואותנטיות אז מצאתי את תאום הנפש שלי. ישנם דברים שעוד לא נועדו לקרות וישנם דברים שאולי לא יקרו לעולם אבל הקצב נשמר, בצורה מאוד עקבית, על ידי מי שמוביל אותנו למקומות הקרבה והעונג.

הלחות התפזרה ונשאר רק אוויר עם ריח של פירות. הדרך הקצרה לים לוותה במשבי רוח עוטפים ואגלי זיעה קלים נקוו על המצח שלי וגם שלו. לפעמים המקום הזה נראה לי כמו פינת רחוב בפריז, גם כעת. הגרילנדות והמזרקה בשילוב רעשי ההמון יוצרים בי גלים של תקווה, משהו בי נפתח. אנחנו צועדים והוא בטלפון.

מוקדם יותר, כשהיינו עמוק בחיק המשפחה הכי קרובה הוא זרק לי שxx שלחה לו הודעה. אקסית מהעבר הרחוק.

כעת, בעודנו צועדים לחוף הוא היה נחוש שאדע שאיתה הוא מתכתב.

ליקקתי לו את הביצים בעדינות. עשיתי איתן אהבה. הוא ליטף לי את התחת ולא אמר דבר. התרוממתי לכיוונו והוא פתח את הידיים, מפנה לי מקום על החזה שלו.

״אני יודע מה שבר אותך״, הוא אמר.

לא עניתי.

״את רוצה לדעת?״,

״לא״, עניתי.

״את רוצה לדעת?״,

״כן״, נכנעתי מהר כי חבל על הזמן.

״כששלחתי לה הודעה קולית זה גמר אותך, שם היה השבר, הרגשת שזה אינטימי מידי״.

הרגשתי עוד מנעול שנועל אותי אליו. נאנחתי בלב.

בדרך לים, הוא אמר ״אתן ממש מתאימות להיות חברות, היא בדיוק כמוך״, הרגשתי שהמוח שלי נשרף.

״אתה יודע מה, אתה יכול להיפגש איתה, יש לך פס ותעשה מה שאתה רוצה, לא אכפת לי ועוד משהו, מעכשיו אתה יכול להיות עם מי שאתה רוצה, לא אכפת לי, אתה הופך אותי למה שאני לא״, יריתי.

הוא צחק בקול, כמעט התעלף מצחוק ואני רציתי למחוץ לו את הפנים. הרגשתי שאין לי אוויר. הרגשתי שאני נחנקת מדמעות שלא רציתי שיצאו.

״אתה שובר אותי״, אמרתי בשקט והעיניים התמלאו בנוזל שלא קשור לכלום ושום דבר.

במיטה, הוא שאל מה הוא יכול לעשות איתי, אמרתי שכל מה שהוא רוצה והתכוונתי לכך. לא גמרתי כבר מלא זמן וכל יום הוא מביא אותי לקצה ומפסיק. אני מתחננת שיתן לי לגמור, בוכה. ״לא יקרה״.

בטיילת, הוא חיבק אותי חזק ולא הפסיק ללטף. התייפחתי מבכי, הרגשתי כל כך חשופה והרגשתי שהוא לא מבין את עומק הכאב. הוא כן הבין שמשהו קרה אבל לא לחלוטין, חשבתי.

״אתה שובר אותנו. אם תכניס מישהי אחרת למערכת יחסים שלנו זה ירעיל את הכל, זאת לא קנאה, תבין בבקשה אני פשוט לא יכולה לסבול את המחשבה שתחלוק אינטימיות עם מישהי אחרת, זה יהרוס את כל מה שיש בינינו״, בכיתי, צעקתי, סערתי.

היה לו קשה להתגבר על הצחוק אבל הוא עשה מאמצים. כל הזמן אוחז בי חזק ולא מרפה, נותן לי להתקיים בתוך הסערה אבל לא עוזב אותי.

״הכרתי אותך ורציתי אותך על פי דברים שאמרת לי מההתחלה, שאתה מונוגמי ורוצה רק אישה אחת ומשם יצאנו לקשר הזה, שיקרת לי?״, המשכתי לבכות.

״לעולם לא אבגוד בך, כל מה שיקרה יהיה רק מול הפנים שלך״, הוא אמר בטון משועשע שהרגיע אותי קצת. ״אני אוהב אותך, מטורפת״, הוא אמר ואני התייפחתי.

במיטה, נצמדתי אליו חזק, סיפרתי לו את הרגשת השבר שהרגשתי וכמה חשופה הרגשתי, כמו חשופית שאפשר לדרוך עליה ולגמור אותה. הוא הקשיב בקשב רב ואמר ״נשבר, נבנה חדש״.

התעוררתי לתוך ליטופים נעימים, הייתי כבר מוכנה לשקוע שוב, הרגשתי שישנתי מעט ואחרי לילה לבן, הגוף מותש. עוד הוא מלטף, הוא לחש ״תמצצי״, באחת הרגשתי אכזבה מעצמי, לא הבנתי מה עשיתי שגרם לו לרצות את זה, שוב. ״תמצצי״, הוא חזר שוב ודחף את ראשי לכיוון הזין שלו, ביד השניה ממשיך ללטף את גופי. הגוף כבר רגיל לעשות את זה, גם כשהנפש לא רוצה בכלל. בדיעבד הבנתי שאמרתי ״לא רוצה״, עוד ישנתי ולא יודעת מה נאמר או לא נאמר אבל הפעולה בוצעה, ירדתי למצוץ עד שגמר לי לתוך הפה.

הסתובבתי במטרה להירדם, הוא הצמיד אותי אליו בכפיות ואני התמסרתי למגע שלו.

״את לא אומרת לי לא רוצה״, הוא אמר ונישק לי את העורף לכיוון הכתף, ״את יודעת שיכולת לשאול אם אפשר יותר מאוחר״, הוא אמר ונשך לי בדיוק באמצע שבין העורף לכתף, תחילה לא התנגדתי אך הייתה נקודה שלא יכולתי יותר וצווחתי לתוך הכרית. הוא סובב אותי על הבטן, הוריד לי את התחתונים רק מרגל אחת ודפק אותי עד שגמר שוב. כשגמר הרים את התחתונים וחיבק אותי מאחור. הייתי בהלם מעוצמת הכאב.

״היית צריכה את זה נכון?״

״כן״, לחשתי והתכוונתי לזה.

אני שונאת להרגיש מרוחקת ממנו. קמתי מהמיטה להתקלח והרגשתי את החומות נבנות סביב הנשמה שלי. בשיחה צפופה ביני לביני הזכרתי לעצמי שזה ההסכם בינינו, מותר לו הכל, זאת האמת שלנו, אלו החיים שלנו. זעמתי ( לא, לא זעמתי, אני כבר לא זועמת אבל כעסתי בצורה אחרת מבעבר) כעסתי שהוא פלש למקום השליו שלי. ככ הרבה זמן שלא היו בינינו דברים כאלה, לא היה צורך (האמנם?) אני טובה (במילותיו) ועושה כל מה שהוא מבקש ולא מבקש, והוא הוא נותן לי את העולם. נותן כמו שבחיים לא נתנו כלום ממה שהוא נותן ועוד.

על עצמי כעסתי, הרגשתי מזויפת. המים זלגו עליי וניסיתי לשטוף ממני כל התנגדות שקיימת בתוכי.

שמחתי שלפחות אני פועלת לפי מה שהוא אומר, גם אם אני לא רוצה או לא מסכימה, זאת התקדמות עצומה בשבילי, לא להתווכח, לא לענות, להרגיע, להיות רכה, כנועה. תמיד יש לאן להשתפר אבל הרגשתי שהפעולות הבסיסיות מבוצעות.

יצאתי מהמקלחת ומיד חשבתי על כל מה שאני צריכה לעשות עבורו. זה מרגיע ומכניס הגיון. הכנתי לו קפה, מיד שקדתי על ארוחה קלה שאשלח איתו ושמחתי שהוא צריך לצאת לכמה שעות וככה יהיה לי זמן לחשוב.

כשאני פועלת ועושה מעשים פיזיים זה מרגיע אותי וקצת עוזר לי להתפקס. עדיין הרגשתי מרוחקת. הוא נישק אותי בכתף, ניסה לדבר איתי וביקשתי שיתן לי קצת זמן. הוא איפשר.

אני מנסה להבין אם זה המין שתמיד הוא דורש ללא סוף ובלי הפסקה ואני פשוט לא מסוגלת עוד לתת או שאולי מדובר במשהו עמוק יותר שעליי לשלוף מתוכי ולעמוד מולו עד שאכחיד או לפחות אטשטש.

בתוכי אני יודעת שזה לא כל כך משנה. כי האמת היא שאני שפוטה שלו וכשאני אומרת שהוא יכול לעשות איתי מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה וכמה שהוא רוצה, אני מתכוונת לכך.

השמש יוקדת על קודקודי החשוף. לא חסכתי בקרם הגנה אבל החלטתי להישטף היום בויטמין D טהור.

מעוכה על המגבת העגולה ומביטה בבבואתו מתרחקת, החוקר אוהב לחקור, גם צדפים על החוף, גם בני אדם.

שלא כהרגלי בימים אלו רגל שמאל שלי זזה מעצמה על החול הלוהט, בתחושה הראשונה אני מרגישה משהו קשיח בחול, מה שבדכ גורם לי לזוז במהירות ובאי נוחות (בלשון המעטה) הפעם הרגל מתעקשת להבין במה היא נגעה. באותו רגע ממש נשאבתי לתוך מערת זכרונות, אלפי תמונות מרצדות בקצב מסחרר. מגיל אפס אני בים, יש המון תוכן. אי אז לא חששתי מחול קשיח. ילדה עם עיניים גדולות, סקרנית לגלות מה שיש בתוך החול האינסופי.

אני כבר לא היא. היום קל לי להיגעל מהים ולקלל את ההמונים שמשחיתים את מימיו הטובים. נכנסת למים בחשש שאולי אפגוש בחתיכת לחם במקרה הטוב או בגוש כזה או אחר במקרה הרע.

מי חטף לי את הסקרנות? או את העוז? האם אלו החיים שבעטו בי לא פעם ולימדו אותי להיות זהירה מאוד? עד כדי כך שאפחד מה אמצא בחול הקשיח?

אני כבר לא היא. אבל הסקרנות נשארה. גם הקצוות. יותר עדינים כעת, קצת מעוגלים, מרופדים, אבל הם שם.

נושמת עמוק ומתגברת על הגועל, מזיזה עם הרגל את החול ומגלה שיש שם עוד חול. לפעמים הדמיון שלי יותר קשוח מהמציאות ולפעמים לא. אני לומדת לאזן.

מביטה שוב לצד, רואה את גופו המנחם מתקרב אליי, הוא כבר פה. אני ממשיכה לכתוב, מסיימת וחוזרת לתוך זרועותיו.

כמה שתן עליי לשתות עד שנהיית משתנה בטאבו? 

סאן פיש זה דג נחות שמחפש את עצמו באוקיינוס, הוא ככ סתום שהוא פשוט מת מפחד כאשר הוא מרגיש סכנה. הוא חי חיים סתומים עם הראש הענק והסתום שלו, מתעסק בעניינים שלו ואם תרצו לדעת עוד יש תוכן רב במרשתת.

כשהוא קורא לי סאן פיש אני מיד נדרכת, בא לי להגיד לו לסתום אבל הלסת שלי עלולה להיות מרוחה על איזה משטח, ככה שמבחינת עלות תועלת זה לא שווה לי בכלל. אני מצליחה להבין את הקשר שהוא מוצא ביני לבין הדג הכושל. גם אני לא תמיד הכי חדה וחכמה, יש המון לאן להשתפר. אבל כשזה בא מבחוץ זה לא נעים בכלל. בעיקר כשהוא מסביר לי שהמוח שלי מצומק כמו של הדג, ותוהה איך זה לחיות עם גרם של שכל, לא זה לא פשוט.

הוא מאונן לי על יבש, כי הוא לא הגיע לרטוב, בכוונה. החיכוך על יבש לא נעים לי. הוא הבהיר לי שנכנסנו לתקופת יובש גמירות ואני לא מבינה מה הטעם, בעיקר לאור העובדה שאני בתקופה מאתגרת מכל בחינה ויש ורצוי שאוציא אנרגיות רעות מהגוף. ואם הן יוצאות בגמירה חזקה, מה רע?

הוא אומר והוא לא טועה (נראה לי) שכשאני לא נזקקת אני פחות טובה כשפוטה. אני רוצה להגיב אבל ההגינות לא נותנת לי וגם ובעיקר כשהיד שלו בתוך הכוס המוח שלי נהיה ג׳לי פיש, שזה יותר גרוע מסאן פיש (לא לתפוס אותי במילה).

אולי עדיף כבר לחטוף מכות, לא יודעת, לא בטוחה וזה לא הוגן לשפוט אותי עכשיו, חרמנית עם גרם שכל.

הוא ליטף את שארית המחשבה שלי, הייתי פסע מלשקוע לתוך שינה מתוקה. שוחחנו כל כך הרבה. בכלל, הלילות של התקופה מאופיינים בשיחות עם התחלה ובלי סוף ואני מזדעקת שלא אצליח להתעורר לאימון, מה שבאמת קורה.

לא יודעת איך להסביר את זה אבל יש פעמים שבהן אני פשוט נוזלת לו לתוך הזרועות, ממש נרדמת עליו פיזית, זה כל פעם מפתיע אותי מחדש, כמי שזקוקה למקום ומרחב, למצוא מנוחה בזרועות החזקות שלו, לא מובן מאליו.

״אתה חושב שהרבה אנשים יגיעו להלוויה שלי?, הבנות תגענה?, המשפחה שלי בטוח תבוא, גם המורחבת אבל זה שאין לי ילדים זה כאילו מה? אם לא נהיה ביחד? מי יבוא? גם אם ניפרד אתה תבוא? תהיה עצוב?״, אני פולטת בשצף קצף, ללא שליטה, כאילו לא הייתי על סף עילפון לפני פחות משנייה.

הוא חצי צוחק חצי אמפתי והדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניי. אני יודעת שאני נשמעת מטורפת אבל לא מצליחה להפסיק וגם לא רוצה, מרגישה בטוחה להיות מטורפת כשאני בידיים שלו (לפעמים).

״אל תדאגי, אני אבוא עם המחליפה שלך״, הוא אומר והדמעות מתחזקות.

״לא הגיוני שתשאירי אותי לבד בלי מחליפה, נכון? תצטרכי לעשות לה חפיפה לפני שתלכי״, הוא אומר בצחוק רציני ואני בוחקת.

הוא מלטף לי את הגבות ואני נרגעת.

החיים שלי היו כמלחמה שאותה לא הצלחתי לנהל, אמנם ניצחתי בקרב פה ושם אבל אסטרטגיה גרועה הביאה אותי למקומות לא טובים.

הגעתי אליו בלי עין ורגל, חבושה כמעט בכל איברי הגוף, מאובקת, מלאת דם ועם לב גמור. הייתי ככ גמורה ששכנעתי את עצמי שלא מגיע לי שום דבר טוב שקיים בחינם בעולם. הלב היה שבור לחתיכות שלא הבנתי איך הדם יודע לאן ואיך לזרום. לא האמנתי שאצליח לצאת מהשבר הגדול כי גם רוחי נשברה. האישה האופטימית והשמחה שהייתי אי שם מתישהו התפוגגה. נשארתי צל.

מדהים אותי שמתחת לכל הכאוס שהייתי, האינסטינקטים החייתיים שלי עדיין תפקדו. אמנם הייתי חלודה אבל היה שם משהו.

בחודשים הראשונים ואפילו בשנה הראשונה שכנעתי את זה עצמי שזה זמני, כל ריב היה תירוץ לסיים את הכל, כל אי הסכמה נראה לי כמו סוף העולם ובעיקר, בתוכי תוכי שמרתי על עצמי כמו לביאה ששומרת על הגור האחרון שלה. איתו מההתחלה ידעתי שזה שונה אבל לא רציתי לתת לזה להשתלט עליי, תמיד אמרתי לעצמי, עוד דבר אחד וזה יגמר, עוד חוויה אחת, עוד פגישה, עוד סופ״ש ביחד, עוד ריב וזה תכף נגמר. כמות הפעמים שאספתי את הדברים שלי מאירה באור אדום את כל חוסר הבטחון שהיה כמו ברזלים שקיבעו אותי למקום, לא הייתי מוכנה להשתנות, להתפתח או להרפות.

מה שאני מבינה היום, שמדובר באדם הכי מסור וטוטאלי שהכרתי בחיי, אז נראה לי כמו משחק, שזה לא יכול להיות שיש אנשים כאלה.

כמי שלאורך חייה ראתה בעצמה שופטת של מה כן ומה לא, איך כל דבר צריך להיות וכזאת שיש לה דעה על כל דבר בעולם, אני זקוקה למעשים, דיבורים זה חמוד אבל עד שאני לא חווה על בשרי את המעשים, את החוויות, את הריח והמגע והמבט והכוונה אני לא מאמינה. וגם כשאני מאמינה אני עדיין לא מאמינה. מתישה.

ואז הגיע נ, כולו מילים, הבעה, בטחון, להט ויכולת לסחוף אחריו את כל מי שהוא רוצה. חכם, חריף, חד ושנון. לפעמים הרגשתי כמו אחרי שלוקחים שלוק גדול מידי ומהיר מידי וזה כואב בחזה. אמרתי לו לא פעם, מילים זה יפה אבל אני צריכה מעשים. והוא תמיד אמר שאני מקדימה את המאוחר.

הכל אצלו היה יותר מידי, המכות, הסקס, הלהט, התשוקה, הרכושנות, האלימות, הזעם, השיחות, הכוונות, הוא רצה את הכל. וכמו הוריקן הוא סובב אותי ככ מהר שלא הבנתי מה קורה איתי. התנגדתי וחזרתי וכך שוב ושוב.

המבוא נכתב בדרך לא דרך. אני נפעמת ממה שהשגנו בזמן הקצר יחסית אבל בעבודה יסודית.

הוא שיחרר לי את החרדה מלהישאר ללא בית. לקח לי זמן רב להבין אבל בעיקר להרגיש שגם אם אין לי קורת גג ל״מקרה חירום״ שהיא שלי, הבית שלי זה איתו. היום ההרגשה הזאת ככ אמיתית ונוכחת שלא משנה לאן נלך אנחנו ביחד, הוא איתי ואני איתו.

ממש בהתחלה הוא אמר לי שככל שהוא ירגיש בטוח בי ושהכל שלו, כך יהיה לנו שליו וטוב בקשר. לא הבנתי את זה אז. ואני עשיתי ככל יכולתי שלא ירגיש בטוח כי פחדתי.

נראה שהיום אנחנו בעולם אחר. מי אנחנו של אז ומי אנחנו היום? לצפות בקשר הזה זה כמו לצפות בפעוט שגדל.

הדרך שלנו עוד ארוכה, הפרקים נרקמים בעוד שורות אלו נכתבות. המסע שלנו עוד בהתחלה ולפעמים אני מרגישה שיותר מזה אי אפשר, זה ככ גדול שעוד מזה ואפשר למות מאהבה. ותמיד אני טועה.

התחלתי לכתוב משהו אחר והגעתי לכאן. כנראה הדבר האחר עדיין לא בשל לצאת ממני בצורה השלמה שלו. אני מביטה בו ורואה את הגבר הכי שווה שהכרתי בחיי, מביטה בגאווה על כל מה שהוא השיג וממשיך להשיג. רואה איזה אבא מרגש הוא, אבא שהייתי רוצה שיהיה לי. אני רואה איך הוא מתפתח, איך הוא נפתח ובא לי לנשום את האוויר שיוצא ממנו כדי לספוג אותו לתוכי שיבנה בי עצמות מהאויר שלו.

לפעמים אני מרגישה ככ גרועה בתור שפוטה. הוא אמר לי משפט מאוד יפה שגרם לי לחשוב על זה, ״בשונה מאחרים, אני חושב שאם נותנים לצמח צעיר את הסביבה הכי טובה לצמוח ואז גוזרים לו את העלים כשהוא חזק, הוא ידע להתגבר על זה ולהוציא עוד עלים חדשים ולגדול. אחרים לא חושבים ככה, הם חושבים שאם יגדלו את הצמח בחוסר הוא ידע להשתלב וזה לא נכון״.

ומי אני? אני נבט, שגדלה בחממה הכי מוגנת, טובה, מאפשרת ובריאה (קריצה) כשאגדל ואהיה חזקה הוא יטפל בי ויגזור ויעצב ויעשה מה שצריך כדי שאהיה הכי טובה.

אנחנו נשפכים לחדר בתשואות וצחוק מתגלגל (שלי), הוא מסתיר את שלו מתחת לשפתיים מחייכות. עוד במסדרון הוא מקפיד לצעוד מהר כמבשר על מה שעתיד להגיע.

בחדר אני ממשיכה לצחוק, לגעת בו, לדגדג, נעמדת על שתי הרגליים, מכופפת מעט ברכיים ועושה תנועות של מתאגרפת (חיה בסרט).

הוא מסתכל עליי בזמן שמתעסק עם המגבת, אני נותנת אגרופים לאוויר ומידי פעם נוגעת בו לא חזק מידי. התנועות האלה מצחיקות אותי כל כך, בעיקר כי אני יודעת מה עומד לקרות והכי אני יודעת מי עומד מולי.

כשאני נרגעת קצת הוא אומר לי ״בואי אני אלמד אותך איך לזרוק למיטה במכה אחת״, אני מיד מוחה לא לא לא לא, אני מחזיקה לו את הידיים, לא צריך באמת, אני ממשיכה להתגרות ולתת לו מכות קטנות שלא כדי להכאיב, תופסת לו את הידיים ומנסה להחזיק בהם. ״תנסי לכופף את היד שלי עם שתי הידיים שלך״, אני מנסה והוא מעיף את היד שלו עם כל המשקל שלי, ״זה לא הוגן״ אני מיד שולפת, זזה אחורנית ותוך שנייה אני מבינה שרותקתי למיטה. הוא מהדק את הזרועות שלי למעלה ועם השוקיים שלו הוא מרתק לי את הרגליים למיטה. אין לי יכולת לזוז. הוא מדגדג אותי ואני כבר לא נושמת מרוב צחוק ומזה שכל הגוף שלו עליי, מוחץ אותי. כשהוא משחרר קצת אני מביטה בו.

כשטוב לי אני מתקשה לכתוב. אני ככ עסוקה בלחיות את החיים הכי טובים שיש, את הרגע הזה שלא יחזור ואת כל הרגעים שאנחנו חיים ביחד.

הוא לימד אותי ומלמד אותי כל יום מה היא מסירות ואיך היא משתלבת בזוגיות, באהבה ובחיים עצמם.

הימים והלילות מלאים בו. הוא מטפל בי ודואג לי ומקשיב לי בצורה ככ עמוקה שלפעמים זה מביך אותי לקבל את כל הטוב הזה, להתמודד מול זה ולהבין שזה מגיע לי.

הוא עוטף אותי (מה שפעם היה נראה לי חונק, היום זה החמצן שלי) הוא עוטף אותי בחומו וברכות הזאת שאני מצליחה למצוא רק בידיים החזקות שלו.

החיים שלנו מלאים דיסוננסים, התקופה מזעזעת בכל קנה מידה, החדשות מזוויעות והנשימה קשה. הרגשת השבר של שמונת החודשים מלווה אותנו כל יום כל שעה ועם זאת אני הכי שלווה שהייתי בחיי. אולי זאת לא שלווה קלאסית כזאת של לשבת על ערסל ולהביט באופק מאיזה צוק אבל זאת שלווה כזאת של להיות בזרועות של אדם ולהרגיש בבית.