אם היו עינויים

כואב לי ואני מטפטפת. אם נדמה לכם שזה סקסי - חשבו שנית. אני מטפטפת מהאוזן. חוץ מזה אני צריכה רוצה למצוא או בעיקר להמציא סכום כסף נכבד למדי. אין לי מושג איך אעשה את זה. כשהייתי מסכנה וענייה היו לי אפס הוצאות. היום אני כבר לא ענייה, אבל יש לי הרבה פחות עכבות פיננסיות (כי עם האוכל בא התיאבון). זו תחושה לא נעימה של חוסר שליטה.
זהו. אין לי באמת מה להגיד. אני רוצה כל כך לנהל תקשורת משמעותית, אבל אני כל כך ריקה והעולם כל כך משעמם. 

לרגל סיומו של עוד יום מרגש על נורופן ואנטיביוטיקה אני חושבת שהצלחתי להגדיל ראש ולרצוח שבלול. ניסיתי להרים אותו בעדינות מהמדרכה (הוא ככל הנראה המתין בסבלנות למותו או לפחות לרגל שתעשה לו קצת CBT), ובמקום להציל אותו, הצלחתי להפריד בינו לבין מחוש וחצי פנים. חוצמיזה התחלתי לכתוב משהו (at last!) בשאיפה להתבסס על יצירה אחרת כאן בכלוב, אבל הכותבת התבאסה מהרעיון ועכשיו אצטרך להפגין יותר מקוריות וחשיבה עצמאית מכפי שתכננתי.

באשר אבדנו אבדנו (וגם השבלול). 

אני די בטוחה שהתשוקה העיקרית שלי בחיים היא להיות involved. שלשום שוחחתי עם מישהו שחיבב מאוד (כך נדמה לי?) את אנוכי הלא-מעורבת. זה היה... נעים באופן מרוחק. הוא אמר שלרצות מישהו שיאהב אותי על כל חלקיי המדממים (הודות לחלקים המדממים), דומה ללחשוק במישהו שיאהב - היפותטית - את היותי קורבן אונס. וזה חולני.

הייתי משועשעת (כי מה מבדר יותר משולט שנהנה להפוך אותך על הגריל ונהנה מהעובדה שאת נהנית, אבל מתחלחל למחשבה שאולי להנאה הזו יש ידיים ורגליים במציאות). בסופו של דבר אמרתי לו שאני לא רואה את הדברים כמוהו. אדם הוא תבנית נוף מולדתו. מותר לי להיות שרוטה ונאהבת. מותר לי לאהוב את העובדה שמתחרמנים כשאני בוכה.

(באמת, בכיתי באושר רק מלשמוע את זה).

אבל אמרתי שאנוכי הייתה לא מעורבת ובשלב מסוים - רציתי להיות מעורבת. כי הוא היה מעניין והיה לי מעניין ולא-נעים בדרך נעימה עד מאוד. ואז חששתי. כי... טוב. הוא מחבב את אנוכי הלא-מעורבת. מי אני שאקום ואהרוס לו את הפנטזיה. בכלל - אני חושדת שחלק גדול מהפנטזיה המאוד לא-קונקרטית הזו, להתבשל על גחלים לוחשות, כרוך ב... איך להגדיר את זה? להיות מושא. להיות כלי קיבול למשמעות חיצונית. לפנטזיה של מישהו אחר. הוא יפנטז אותי, והוא יפנטז אותי מספיק חזק כדי שארגיש נוכחת בעולם.

או יפרק/יקלף/ישסף אותי כך שארגיש. משהו. 

אני אוהבת גברים מעורבים. אני אוהבת אנשים מעורבים - נקודה. וזה התחבר לי בסוג של יחס הופכי לסיפור (אליו התייחסתי בפוסט הקודם). זה שגיבוריו מחזיקים לכל אורכו במבט אירוני. כבר בגיל עשרים ומשהו ידעתי שהיעדר ציניות בגברים מדליקה אותי. אני לא יודעת לתחזק את העניין שלי בחיים בעצמי - יבוא מישהו ויתחזק אותה עבורי. 

1. קראתי סיפור. ואחרי שקראתי המון ספרות בז'אנר (או לפחות בנושא. עדיין נראה לי איפי לסווג BDSM כז'אנר), בלט לי מאוד המרחק בין הפרקטיקה לדמויות. בכלל, נדמה לי שמעטים הספרים (והסיפורים) בהם הסקס הוא כיפי ומבדח. אנחנו משחקים בהשפלה ואלימות, כך נדמה הטקסט לומר, אבל שנינו מודעים מאוד לכך שאנחנו משחקים. 
איפה הם ואיפה אני והדרמה הנצחית שלי? ובמידה רבה: איפה הכתיבה הגברית והתשוקה הנשית לטבוע?

2. כתב לי כאן מישהו שנראה כאילו לעיתים רחוקות אני מרגישה מובנת. זה כמעט נכון. האמת היא ש... בשנים האחרונות, אני לאט לאט מצליחה למצוא את עצמי בעולם. הדים. צללי מראות. בזמן שהרבה חברויות קרובות התפוגגו וגם התשוקה לסימביוזה (והליבידו ומה שאתם רוצים), החיים הרבה פחות כאוטיים. הרבה פחות אכפת לי, אני הרבה פחות מושקעת.
אני קצת מזדהה עם ההחלטה להימנע מדרמות. 

(נגנב ממילים מילים):

מעניין אותי לדעת איך אני נתפסת מהכתיבה פה. אופי הכתיבה הזה של הכלוב - ההסתרה של פרטים מזהים יחד עם החשיפה העמוקה - יוצר דמות אצל כולנו. אני תוהה מהן התכונות שלה. יש גם תמיד את התהיה הזו האם אני נשמעת כמו שולטת/נשלטת? כמו player? כמו דושית? אופציה כלשהי שבכלל לא חשבתי עליה?

אשמח לשמוע בתגובות ממי שקורא/ת אותי זמן מה ולא פגש/ה אותי עדיין. ספרו לי עליי.

(מבטיחה לאשר או להכחיש כמה שאוכל בתגובות.)

1.

אתמול הקדשתי עשר דקות כדי לצפות בחבר לכלוב מאונן תמורת סכום סמלי. מעבר לעובדה שאחרי עשור של עוני די מציק, אין דבר כזה סכום סמלי (אוקיי. יש. אבל זה משתנה מאדם לאדם) וכל העניין התגלה כבלתי-מזיק (ועוד אחרי שציפיתי לקרינג'). ובכן – בסופו של דבר נשארתי בעיקר עם שאלות:

כשמישהו מבקש ממני לצפות בו עושה מה שעושה – מה הוא מבקש ממני? האם אני שם כדי לאפשר לו לגולל תסריט שבכלל לא קשור אליי (אני עלוב, מושפל, אני צריך לשלם לנשים כי ככה וככה), או שמא לנוכחות שלי ולתגובות שלי יש משמעות מעבר לסרט שהוא מריץ בראש? זה חשוב אם אני נחמדה או מרושעת, מתקשרת או מתנכרת?

הוא שאל אותי מה דעתי על האקט. אמרתי לו שזה לא מענייני ואני קצת מופתעת לגלות שהייתי כנה. בדרך כלל יש לי דעה על דברים.

2.

כהמשך לדיון שלנו, שאלה מישהי בפורומים אם היינו מסכימים להיכנס למערכת יחסים מחייבת עם אדם שעבד בזנות/בתעשיית המין וכו'. התשובה שלי הייתה כן, כי שוב, זה לא ענייני ומ'כפת לי, אבל גם כאן, נותרתי סקרנית.

התגלגלתי לעולם הזה (BDSM) כשהייתי מאוד צעירה. והעיסוק בו היה אפוף מבחינתי בהמון בושה ושנאה עצמית. במשך הרבה שנים חשבתי שזה שלי, שאני שמה את העניין שלי באלימות לסוגיה על מקומות אישיים – פוסט-טראומה, נניח. עם זאת, ככל שהזמן חולף מתחוור לי עד כמה הבושה היא עניין חברתי. גם כי פחות או יותר הפסקתי לשים זין על מה שהחברה חושבת עליי, אבל גם כי היחס למיניות השתנה בשני העשורים האחרונים.

זה בסדר (לפחות בחוגים מסוימים) להיות עובדת מין. זה בסדר להצטלם לפורנו. זה בסדר לעסוק בזנות.

3.

כמובן, יש כאן איזושהי מורכבות שאני נכשלת להתייחס אליה. זה לא בסדר להידחף לעשות דברים בלית-ברירה. במילים אחרות: אין לי בעיה עם זנות. יש לי בעיה עם עולם שבו נשים בוחרות להיות זונות כי אין להן ברירה אחרת.

זה לא היה בסדר שביליתי ערב ארוך ומתיש במענה לגברים חרמנים כטלפנית בשירות שיחות אירוטיות, כי הייתי בטוחה שזו העבודה היחידה שאוכל לעשות.

אבל היום יש לי. אני מתפרנסת יפה ממקצוע שאני אוהבת. מה אכפת לי לצפות במישהו מאונן מול מצלמה תמורת סכום סמלי?

4.

הנקודה השנייה היא שאני לא לגמרי שלמה עם קיום מרחב ציבורי שבו אנחנו מזהים את עצמנו כפונקציה של המיניות (הונילית או האלטרנטיבית) שלנו. נכון שבהיעדר סוגים אחרים של מיניות כולנו ונילים או סטרייטים. מרחב ציבורי על טהרת הליברליזם הוא לא באמת נטול מיניות, הוא פשוט מנוטרל מכל סוגי המיניות שנמצאים מחוץ להגמוניה. אם הרחובות יתרוקנו מזוגות חד-מיניים כנראה נניח, כמו פעם, שכולם סטרייטים.

כי גם במענה לשאלה בפורום, התשובות המסתייגות דיברו בעיקר על הנזק שעשוי להיגרם לילד. המבוכה שכתוצאה ממיסוד הקשר עם אדם שהיה ידוע בציבור כ-נו. מישהו שעושה סקס. תמורת כסף. עמוק בפנים מתחת מסכת הציוויליזציה, אנחנו בעצם שמרנים מאוד.

גם כאן, כמובן, יש אבל. שמרנות ומתירנות הן לא עניין דיכוטומי וגם לא נורמליזציה של אקטים מיניים. אין אפס ואחד – יש המון נקודות באמצע. על הספקטרום הזה, אני מעדיפה לשמור את עצמי לעצמי. אולי מתוך שמרנות. אבל גם כי אני חוששת שהדיבור של אותו חבר כלוב לעצמו הוא דיבור מקטין ומשפיל ובחזון האוטופי שלי...

ובכן, זה לא שכולנו מדברים יפה ונחמד. זה לא שאכפת לי אם מישהו צריך לדבר אל עצמו (או שידברו אליו) כדי לגמור. בסופו של דבר התוצאה היא חיובית, כן? גמרנו. עשינו משהו למען עצמנו.

5.

אולי זו עוד ורסיה של השאלה הפסיכופיזית. אם אין דלתות להסתתר מאחוריהן, היכן תארוב הדרמה האפלה? מה ידליק אותי? מה יחרמן אותי?

אולי זה עניין של פוליטיקת זהויות (די, נמאס לי, קצתי).

שאלת הכתיבה והקריאה היא אחת הסוגיות היותר חפורות ומדוסקסות במדעי הרוח. זאת כמובן הרחבה של כל ענייני האובייקט/סובייקט ובסיס ומבנה על, אבל בגדול השאלה הנשאלת היא איפה והאם ניתן להגיד שיש ביצה: האם ניתן לבודד את האני שכותב מהאני שקורא, או שכולנו צפים יחד באותו מרק קדמוני וכמו אוגרים על גלגל ריצה, אף פעם לא ניחלץ מהמעגל ההרמנויטי שבו אנחנו נמצאים.

כאילו בהמשך לדיון לעיל, שאלה מישהי בפורומים מה יחסנו לתגובות. האם יש בנו כאלה שלא אוהבים תגובות, שבעצם שמעדיפים בלי? האמת היא שעד לאחרונה הייתי מוצאת את האפשרות הזו תמוהה. אחרי הכול: אני כותבת, משמע אני רוצה להיקרא, ואם אני רוצה להיקרא, כנראה אני רוצה שיגיבו לי. 

לא? ובכן, כנראה שזה יותר מורכב. פעם שאל אותי מישהו למה אני מספרת על עצמי דברים שברור לי שהם ניתנים לפירוש ביותר מדרך אחת. יתרה מכך: למה אני מעידה על דברים מסוימים בידיעה שהקורא כנראה יפרש אותם אחרת ממני. ניסיתי להסביר לו: הבלוג הוא בשבילי. הוא דרך לברר דברים עם עצמי. ללבוש ולפשוט זהויות. להתנסות באספקטים מסוימים של עצמי בלי להיכוות. הוא עיקם מעט את האף, אבל בגדול לא היה לו יותר מדי מה להתווכח. בדיוק כפי שלי לא הייתה יותר מדי יכולת להתווכח עם הפרשנות שלו. 

בקיצור, כשאנחנו כותבות משהו, כשאנחנו מספרות סיפור על עצמנו, אנחנו לא בהכרח מספרות אותו לעולם. אנחנו בודקות אם הסיפור הזה מתאים לנו. אם הוא למידותינו, אם אנחנו יכולות לקיים דרכו אינטרקציה (ואיזו מן אינטרקציה אפשר לקיים דרכו). אם זאת דרך טובה ונוחה להיות בעולם, או שאולי פחות.

נקסט.

אם יש משהו שלמדתי על בשרי במהלך הקורונה זה ש-setting matters. בלימודי מופע נהוג לדבר על האופן שבו התפאורה (ובגדול - המיקום, הרקע), מעצבים את הצגת התיאטרון. נניח - מחכים לגודו בין חורבות ואדי סאליב. אנטיגונה במקווה. האביב מתעורר ב... תחשבו כבר על משהו. סאות' פארק. נגיד.

יש משמעות לעובדה שאנחנו נפגשים בזום או בקליניקה, בבית קפה או בטירה מימי הביניים. התפאורה תמיד מתכתבת עם הפעולות ומארגנת מחדש את משמעות האירועים. rolls matter. אישה מן הישוב שחוככת בדעתה האם להיעזר בעבד להוט לצורך ניקיון הבית, איננה שולטת אכזרית שמצווה על הסאב שלה לקרצף את סוליות נעליה. גם אם (או אלא אם...?) תנעל עקבים ותצליף בשוט.

באותו אופן תמיד מתקיים קשר בין המציאות לסיפור שאנחנו מספרות לעצמנו. אפשר להצהיר עד מחר בבוקר שנשלט שבחר להפוך לעוזרת בית כדרך לממש את הפטיש שלו בהכרח ישמור על מקצועיות ושהקשר בין הסובייקט לאופנים שבהם הוא מבוצע, היא שאלה היפותטית במקרה הטוב (וסתם ניג'וס במקרה הרע) - אבל המציאות די מוכיחה את ההיפך. כתבתי על זה קצת ובאופן לא מאוד מקצועי בהקשר של תאוריית ההתקבלות: מה מכתיב את האופן שבו קהל מסוים קורא ומפרש את הטקסט? הרי גם אם המחבר מת - במיוחד אם המחבר מת - נותרו רק הקוראות שמפרשות אותו. אז למה הן מפרשות אותו ככה ולא ככה? 


כאן חוזרות באופן בלתי-נמנע להתחלה. להרמנויטיקה של קריאה וכתיבה. מה הביצה ומה, אם בכלל, התרנגולת. 

זאת אחת הסיבות שיש לי מעט מאוד אמפתיה לא.נשים שטוענים שאני חופרת (בניגוד לא.נשים שאומרות: לא הבנתי, אשמח לקבל הסבר. או סתם א.נשים שלא היה להם מעניין ובחרו לדפדף הלאה). כי אף אחת לא חייבת לכן מובנות: אנחנו לכל היותר מחויבות לדרך ארץ (וגם זה בערבון מוגבל). אני אוהבת את הכתיבה כאן כי מותר לי להתבוסס בתקשורת עם עצמי. אני לא מוכרת שום דבר, אני לא צריכה להתחבב על אף אחד. אני לא עומדת בפני סנקציות אם חלילה אתחכם לקוראיי או אשתמש בטרמינולוגיה מקצועית. 

לכן גם החלטתי שאני לא חייבת לענות להודעות פרטיות. למרות שרציתי מאוד לשמש כדוגמה חיובית. זה קשור גם אליי, כן? לא תמיד יש לי כוח להיות נוכחת באופן הזה, בהיבט הזה, מול אדם אחר. אבל גם כפונקציה של העובדה ש- אנשים הם מוזרים. אני מוזרה. לפעמים אני רק רוצה לכתוב. כאן. וזהו. 

אחותי שתיחנק (כלומר, שתחיה, אבל שמדי פעם גם תיחנק קצת), הואילה בטובה לבוא לבקר לקראת החג. מפני שהחבר שלה אלרגי לחתולים, הצעתי לה בנועם להתאכסן בדירתי, בעוד שאני אלך לישון ביחידת הדיור של אבאמא. האחות קיבלה את ההזמנה, ובחביבות אינסופית הודיעה שהיא מבקשת שאסתיר את הצעצועים. מסתבר שכבר הזדמן לה להיתקל בהם ומבאס אותה לחטט במגירות שלי ולהיתקל בויברטורים. אמרתי לה שהיא לא חייבת לבוא, ולאחר מכן, בגלל שאני שפויה בערך כמו שאני רזה, פצחתי במבצע הכמן צעצועיך (ואז שאב בואקום את הרצפה והחלף מצעים, כי כאן זה בהחלט פולניה).

אני עדיין תוהה אם אולי כדאי להדביק על דלת הכניסה שלט בנוסח: "הדילדואים בארון". 

ספיקינג אוף צעצועים, ברגע של זחיחות דעת, הזמנתי את השרביט הכי יפה באתר. השרביט הגיע וגיליתי שמדובר בשרביט קסם לפילות (כי לקרוא מידות זה לחלשים ואנשים שאין להם הפרעת קשב). הצעתי אותו לחברה שהציעה לחברה שלה וכנראה שיש ביקוש, אבל אין לי מושג מתי ניפגש. לפיל שלום - מקום קבורתו לא נודע (אבל אולי אחותי תגלה אותו. בטעות כמובן). 

זהו פוסט על כך שאין לי מה לכתוב אבל אני בכ"ז רוצה לקשקש. אם מתחשק לכם להתלונן שאני חופרת, אתם מוזמנים לציין זאת בתגובה ואחפור לכם עוד. חוצמיזה, עדיין מתחשק לי למצוא פרטנר.ית לכתיבה, וזה לא כ"כ הולך (מצאתי את עצמי שקועה בשתי נובלות שמעניינות אותי באופן חלקי בלבד וגם אותן אני מדחיינת. וגם את העבודה שלי. וגם את החיים). 

עזרו לי להמשיך לדחיין! 

כשהייתי בת עשרים וארבע שאל אותי הפסיכולוג איזו חיה אני. השבתי לו בביטחון רב שאני פרה אדומה - אבל כזו שלא נותנת חלב.

לא נותנת חלב? הפסיכולוג השתומם. איזה מן פרה זו, שלא נותנת חלב? 

עמדתי על שלי. הפרה הזאת לא נותנת חלב. היא לא אימהית, היא לא מניקה או מזינה. היא פרה אדומה.  מאלו שאתה רואה לפעמים בגליל, ספק מובלות, ספק רועות את עצמן בשולי הדרכים. 

מה עוד את יכולה לספר לי על הפרה שלך?

חככתי בדעתי. ובכן, הפרה הזאת - זאת פרה ממזרה, כן? כל הפרות כאלה. אבל הפרה הזאת במיוחד.

למה את מתכוונת?

אתה יודע שפרות יכולות לרוץ ממש ממש מהר? ואם שרפת להן את הפיוז - שאלוהים ישמור. היא יכולה להיות פרה מאוד אלימה.

אז את פרה אדומה עם פוטנציאל לאלימות?

כן. ושלא נותנת חלב.

*

השנים חלפו. אני כבר לא בטוחה שאני פרה. ליתר דיוק, אני יודעת מה הייתה הפרה ההיא, האדומה, שרוב היום לוחכת עשב בסבלנות אינסופית, אבל לפעמים מתלקחת מבפנים (ולא נותנת חלב) - הדימוי כבר לא מדויק. לא יושב טוב כמו פעם. אולי אני כן רוצה להיניק, לפעמים. אני עדיין גדולה, אבל פרות - ראית איך הן גרומות? כתפיים וירכיים חדודיות, דוקרות מעל כרס משתפלת.

אני כולי עגולה.

וכולי חדה.

אולי אני כלב ים שטורף פינגווינים. או דובת פנדה - כבדה וטיפשה ומחייכת לתיירים בעיניים כלות. אולי אני גולדנית.

למה? כי אני מכשכשת בזנב (מבפנים, כן?). 

אולי אני כפכף. למה? ככה. כי הייתי צריכה שורה בשביל לסגור את הבלוק, ולפעמים אני באמת מרגישה כמו כפכף. נוחה ויוטליטרית ומשעממת ומשומשת.

כבר עדיף להיות פרה אדומה.