אם היו עינויים

אם אני כאן לצורכי בזבוז זמן (ולא, חס וכרפס, מציאת זיווג), האם - בתקופה של חיסכון רדיקלי לצורך בזבוז רדיקלי (אל תשאלו) - עדיין כדאי לי לעשות מינוי?

1.

צפיתי ב"ברבי" הסרט. אפשר להגיד עליו המון (מעבר ל-לא מיציתם את הקונספט עם סרט לגו? ובכן, מסתבר שלא). באופן פרטיקולרי מעניינת אותי במיוחד השבירה או אולי החתירה המכוונת תחת הקיר הרביעי. הייתה תקופה שחשבתי הרבה על אונטולוגיה של אובייקטים, וברבי מביא.ה את שתי הנקודות האלה למפגש שבדיעבד נראה בלתי-נמנע. אם אין קיר רביעי, בהכרח ניתן וצריך לדבר על פנומנולוגיה של האובייקט. אבל אם אובייקט מדבר עם אובייקט אחר, חבר שלו, ואיש אינו רואה – האם ניתן בכלל לומר שלאובייקט יש אונטולוגיה? כנראה שלא. או כן, אם שואלות את הרמן.

בקיצור, נהניתי מסרט ברבי. ונראה לי שהרבה יותר מעניין לצפות בו אחרי דוקטורט במדעי הרוח.

2.

חוץ מזה שנהניתי-

ובכן, בשנים האחרונות אני פחות מתחברת לפוליטיקה מגדרית. פשוט כי – בדיוק כמו אימא שלה, פוליטיקת הזהויות – היא מסיחה את הדעת מעצם העיסוק בפוליטיקה.

אבל אולי הדבר העיקרי שהטריד אותי היה – ובכן, קשה לשים על זה את האצבע, כי הסיום בעיקר מנסה לרכך ואפילו להפוך על פיהן את כל האמירות שהושמעו עד לאותה נקודה בסרט. ובכן, הבעיה היא שהסרט מדבר על אינטרסובייקטיביות, אבל לא מספיק. ליתר דיוק – כשהוא כבר מדבר על אינטרסובייקטיביות הוא סותר את עצמו. כי את צריכה להיות אישה חזקה, אבל לא חזקה מדי, ואת צריכה להיות יפה, אבל לא באופן שיטה את הנשים האחרות נגדך ו-היי, הקיום הנשי הוא קיום דואלי, אבל זה לא מדויק.

הדבר המדויק לומר הוא הקיום הנשי מותנה, הרבה יותר מהקיום הגברי, במבט חיצוני. וזה לא שגברים לא מעוצבים בדיוק באותה מידה בידי הפטריארכיה, אבל בגדול, נדמה לי שלקיום הגברי יש הרבה פחות נקודות ייחוס (לא שקיום גברי יתכן בלי נקודות ייחוס שיהפכו אותו לכזה – על זה גרוויג כן מצביעה, אגב).

אז אני אישה, אבל קיומי כאישה מותנה ביחס לאימא שלי וביחס לבת שלי וביחס לגבר שלי (או לגבר שאין לי), ביחס להוריי, מעסיקיי וביחס לנשים אחרות ו-

3.

זהות היא דבר נזיל.

אני נזילה.

כלומר, יש איזושהי ליבה. אבל... היא מתעוותת ונכפפת. בעיקר נדמה לי שאני רכה ומתפוררת כמו רקמת לבלב.

כל הנשים סביבי חזקות וסופר-מקצועיות ו-self realized. רק אני עדיין תוהה ובוהה כמו ילדה מפגרת בגיל 39. ספיקינג אוף וויץ':

4.

הדיבור הזה, על daddy doms כטרנד (בניגוד ל, אנאעארף, כלבה על ארבע שהיה אופייני כ"כ לראשית שנות האלפיים). נדמה לי שהוא קשור גם באפיונים המשתנים האלה, של מהי נשיות. בקפיטליזם פוסט-פורדיסטי, עם עליית הרומאנס הקורפורטיבי – עם גיבורות שמימשו את עצמן בין הסדינים אבל גם ובעיקר וקודם לכן בעבודה – אי אפשר היה לדבר על נשיות מתיילדת. על נשיות של חדי-קרן, נצנצים וליפסטיק בטעמים.

מצד שני, אולי הנשיות המתיילדת היא ג'וקסטפוזיציה לגיבורות הרומאנס הקורפורטיבי. לנשים החזקות. לביאה בעבודה וילדה קטנה במיטה. אם היה מתחשק לי לחזור לקרוא רומאנס הטרוסקסואלי וודאי הייתי שוברת על זה קצת את הראש.

5.

ובחזרה ל"ברבי". כמה טוב שיש נצנצים. אני לא יודעת איך חייתי בלי רשות להיות ילדונת. כלומר, אני יודעת, כי התעקשתי מאוד על התחביבים הלא-בוגרים שלי.

אבל הרבה יותר טוב ככה. הרבה יותר קל.

נמאס לי להיות אישה חזקה.

היות ועדיין לא ויתרתי על השאיפה לכתוב סיפור (או ספר, ישמור השם) שיש בו אלמנטים של BDSM נשאלת השאלה אילו מן סיפורים אפשר לכתוב בכלל על BDSM. שאלה מיותרת, נכון? אז לא בדיוק – רק תעיינו במלאי הקיים ותגלו שבעצם יש כמה נרטיבים די דומיננטיים:

מסע פנימי באמצעות סקס (נניח, משחק התחושות, ואיך אפשר בלי סיפורה של O – האם המייסדת)

בילדונג! עם סקס! (חמישים גווניו ודומיו).

חטיפה (מה שקרוי ספרות אופל ובד"כ גורם לי לרצות להקיא. כי כנראה שיש קשר בין טמטום לכתיבה מטומטמת, אבל כנראה כולל גם ספרות לגיטימית, כי קבלתי המלצה מדום שאני מעריכה ולמרות שלא קראתי את הספר, אני סומכת על הממליץ. תשאלו למה אני לא מזכירה את הספר בשמו? ובכן, שכחתי את השם ואין לי כוח לחטט בתיבת ההודעות שלי. זה למה)

BDSM-verse (ריקושט. הרבה פאנפיקים שלא אנקוב בשמם כי לא נראה לי שתקראו בכל מקרה) – כלומר, יצירות שמתרחשות בעולם מערכה שבו BDSM הוא המכנה המשותף ולא סקס ונילי. ואז העיסוק ב-BDSM בד"כ משמש מסווה לעיסוק בפמיניזם או הומוסקסואליות ובאופן כללי, כמטאפורה ולא (בהכרח) כפרקטיקה.

במילים אחרות, כל הכתיבה שאני מכירה על BDSM היא או כתיבה על גילוי עצמי, או רומאנס מחורבן או פאנפיקשן (כלומר, רומאנס טוב אבל בד"כ בקטע בילדונגי די מובהק). אני לא בטוחה מה יש באמצע והאם יתכן אמצע. אה, 120 ימי סדום (וגם זה בכלל מבוסס על דה-סאד), אבל נו.

אני רק רוצה לכתוב candy floss. עזבו אותכם מפאזוליני.

בקיצור – האם אתם יכולים לדמיין סוג אחר של כתיבה על BDSM? אולי ממואר? (פחות הקטע שלי). רעיונות יתקבלו בברכה.

1.

פעם, לפני שנים רבות, כתבתי ארוטיקה. הארוטיקה הזו הייתה די סבבה if I say so myself. מאז עבר האינטרנט תהפוכות רבות, אני עברתי תהפוכות רבות, חלק הארי של הטקסטים ירד לתהום הנשייה, ומיעוטם שרד אצלי בגוגל דרייב, בהמתנה ל...

אין לי מושג מה בדיוק.

ספרות לא צריכה להעלות אבק במגירה. במיוחד אם יש לה תכלית כ"כ פרטיקולרית (לחרמן). זה כמו מופע סטריפטיז שאף אחד לא צופה בו. ומצד שני, אני מפחדת להיות מזוהה (לא שזה מאוד סביר, אבל בכ"ז). באופן כללי קשה לי לפגוש אספקטים חדשים-ישנים של עצמי במבט רטרוספקטיבי.

אני לא רוצה ללמוד דברים חדשים על מי שהייתי מעבר למה שאני זוכרת (מה שלמדתי לחיות אתו בשלום).

אז אני בדילמה ולא נראה לי שהדילמה הזו פתירה במיוחד.

2.

אחרי כמה שבועות של טרלול (פרי) יצירתי, אני שוב מרגישה שלווה יחסית. שלווה מספיק, למעשה, לרבוץ בסלון לאורך כל הלילה, ולנהל שיחות חד-צדדיות עם אנשים שונים בחיי.

מה שבכ"ז מפריע לי הוא התחושה או אולי התובנה הבלתי-נמנעת שהחיים כל כך מפחידים אותי שאני גם נמנעת מהם, וגם בוחשת בהם בתקווה לייצר דרמה. שאף פעם אין ולא תיתכן מנוחה כי אני לא מוכנה להתחייב לאף פוזיציה.

אני לא מוכנה להיות ברעש, אבל גם בשקט זה לא טוב.

אולי אני פשוט אוהבת לסבול.

האמירה הזו כביכול מובנת מאליה (SM או לא SM?), אבל אני באמת לא אוהבת לסבול. אני פשוט מכירה מעט מאוד דרכים להרגיש חיה.

כתבתי לו בבכי היסטרי שאני מרגישה שהשתמשתי בו. אני רוצה להפסיק ולא יודעת איך (בעיקר כי אני לא רוצה בכלל. להפסיק או otherwise). כתבתי פוסט וביקשתי מכל העולם ואשתו שיפסיקו לפנות אליי ויפסיקו לרצות אותי ויפסיקו להסתכל עליי – וגנזתי אותו.

כי אני לא יודעת מה אני רוצה.

לפחות הפסיכולוג שלי מרוצה מעצמו וסבור שאני עושה התקדמות.

3. אז עצוב לי. ואני מתנצלת אם אני לא עונה לפניות, אפילו ראויות ומסקרנות ממש. אני לא כ"כ רוצה להיות קיימת לאחרונה וכל העיניים שמביטות אותי מזכירות לי שאני קיימת (ואוהבת את זה. וקיימת ושונאת את זה).

כמאמר הפתגם – זה לא אתם. זה אני ואני ואני.

כותב שאני מחבבת שאל בבלוג שלו על השפלה וניוש (למה להיות מנויש = להיות מושפל?) וזה זרק אותי באופן די אוטומטי לקריסטבה (כי בואו. חקירה פנומנולוגית לא תמיד נותנת לנו את כל התשובות). 

לא שמישהו שאל לדעתי, אבל בגדול נדמה לי שהרבה מאוד צורות של השפלה (לפחות בתחום המיני. ברמה האינטרפרסונלית ובטח הקבוצתית זה מורכב בדרך אחרת) מוליכות בעצם לבזות או לאבג'קט. ללהיות הדבר הזה שמוקא או נחתך או מופרש מהגוף. 

נשיות - בטח בסביבות פורנוגרפיות - קשורה לא פעם ביצירת סביבות של עירום חלקי. היינו, עירום שאיננו בהכרח היעדר בגדים, אלא חלקיות שמדגישה את הגילוי של מה שאמור להישאר מוסתר. אני וחברה התווכחנו פעם על האיכויות האסתטיות של צילום ובו שד חשוף, מציץ מתוך חולצה של בחור ישיבה. אני הוקסמתי מההיבט האנדרוגני (סוד פלאי שאפשר להציץ בו לרגע). החברה לעומת זאת הצביעה על הבזוי: הדבר הזה, שאמור להישאר מכוסה (מבויש, נבזי, אירוטי, אסור), נחשף - בכוונה? בטעות? - לעין כל.

כמו גילוי עריות.

כמו כל ניק נשי בכלוב, גם אני מקבלת שלל הצעות מפתות (ופחות מפתות. ודיק-פיקס. אבל לא בהן עסקינן). המפתה ביותר: לנקות לי את הבית. תצחקו, אבל עוזרת זה יקר, לנקות זה מתיש ואם יש מישהו שגם ינקה לי את הבית בחינם וגם יתרגש מכל רגע, למה לא? אני הרי כולי אלטרואיזם. שלא לדבר על כך שזהו סידור שבו כל הצדדים מרוויחים - נכון? 

זהו, שאין מתנות חינם.

פעם, כשהייתי צעירה וטיפשה, נתתי לעבד חמוד שאתו התכתבתי מזה זמן מה להיכנס לדירת הסטודנטים הזערורית שלי ולנקות אותה. זה... לא היה טוב. אומנם, הדירה שלי הייתה נקייה ומצוחצחת, אבל עצם האינטרקציה אתו, עצם הרביצה במיטה בזמן שהוא מנקה - בלי יכולת לברוח, בלי תקשורת שוטפת, הייתה מעיקה ולא-נעימה. בתום הערב בכיתי את נשמתי. עכשיו, אחת הסיבות שהרגשתי נורא, היא שנוכחות של אדם אחר תמיד מנכיחה לי את עצמי. ועם עצמי יש לי בעיות מכאן ועד הירח. אבל אני חושדת שהסיבה העיקרית הייתה שלא צפיתי מראש את הכורח לייצר תקשורת ועד כמה זה יהיה מוזר ומביך בהקשר הזה.

והינה חלפו עשרים שנה, שוב מצאתי את דרכי את הסצנה, ושוב מציעים שלל עבדים חביבים לנקות את דירתי. ומה לעשות שאחרי עשרים שנה אני אולי חכמה ומנוסה יותר, אבל המחשבה שמישהו אחר ינקה במקומי עדיין גורמת לי לבאז נעים. איזה כיף. לא צריך לנקות. בקיצור - כחלק מהרהור באפשרות לתת למישהו לנקות את הדירה שלי, אני קצת סקרנית: 

אם אתם נשלטים ובמקרה הפטיש שלכם הוא לנקות את דירותיהן של נשים רנדומליות, מהן הציפיות שלכם מסיטואציה כזאת? מה אתם מצפים לקבל מזה? לאיזו מן תקשורת אתם מצפים מהצד השני, אם בכלל?

אם אתם לא נשלטים (או נשלטים שפחות נהנים מהמחשבה על ניקיון אצל בחורה שלא פגשתם מעולם) - גם סתם אינפוט מועיל יתקבל בברכה. 

אז שוב אני לא כ"כ יודעת מה אני עושה כאן. באתי אחרי שקראתי ספר שהפך לי את הקרביים וגרם לי לחשוב שאולי אני בכל זאת חיה חיים חלקיים. שאני רוצה יותר ומוכנה לצאת מאזור הנוחות שלי כדי למצוא את היותר הזה (כדי לגלות באיזו מידה אני מוכנה להתפשר על החומות שבניתי כדי לארגן לעצמי מציאות אחרת, שמחה יותר ובשאיפה גם ערה ומינית יותר).

אז ניסיתי. מה שיכולתי. וזה... היה נהדר ומרגש ומבהיל ומחריד בו זמנית. מגדל הקלפים שלי קרס אבל במשך כמה שבועות הייתי מסוחררת. זכרתי משהו מעצמי של לפני עשרים וחמש-עשרה שנה. זכרתי שאני יכולה להרגיש ככה.

וזה היה נהדר, אבל פאק איט. אני לא פנויה לזה – רגשית או מעשית או בכלל. בכל פעם שאני נוסקת בסופו של דבר יש גם התרסקות נוראית ואין לי פנאי להתרסק.

אבל אני כן רוצה להיות בהיי. אני אוהבת להיות בהיי (הינה, נפש הנרקומנית שלי נגלית במלוא-הדרה. סממו אותי ואוהב אתכם).

אז מה עושות? אין לי מושג. אני לא בטוחה אם אני נשארת כי האנונימיות הופכת את הבלוג למקום טוב להתפשט בו ולחטט בארגזים המאובקים של הנפש. אולי אני נהנית מהאינטרקציה. לעצמי אין לי מושג מה להגיד, כי פתאום אני חווה את עצמי סגורה ומרוחקת ולא-רוצה-כלום.

אמרתי לו שאני רוצה לרצות, וזה עדיין נכון, רק שעכשיו אני רוצה לרצות לרצות.

באסה.  

כמו כן נשאלת השאלה עד כמה אני סתומה. בגיל 16 הייתי בטוחה שהרס עצמי זה נורא מגניב ופואטי. אח"כ התבגרתי קצת, אבל נדמה לי שהמסקנה החדשה, בואכה גיל ארבעים, היא שהרס עצמי הוא בעיקר דבר מאוד מאוד אידיוטי. לעצמי אני נראית כמו אופליה ששוחה בביצות אפלות, מבחוץ אני ילדה קטנה שמשתכשכת ברפש. בסדר. עברנו את פרעה, נעבור גם את זה. 

היה לי חתול. גדול ויפה וחזק - איש המרלבורו של החתולים. כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה והייתי פחות ופחות פנויה, הוא אימץ בהדרגה אבא אחר. מוקדם יותר (לפני עשר דקות) חשבתי שראיתי אותו על הדשא שמול המרפסת, מרצד בברכה קטנה של אור. ניסיתי לחבק אותו, והוא נעץ בי טופרים ונהם בכעס.

פרצתי בבכי.

זה לא היה הוא.

זהו. אין פואנטה אבל אני מתייפחת כמו ילדה קטנה. 

לפעמים אני חושבת שאני מקולקלת.

כתבתי למישהו (פעם, מזמן, לפני שלושה שבועות?) שאני לא מסוגלת לדמיין סקס ונילי. זה כמו לפנטז על דמויות של דיסני מקיימות יחסי מין.

איכס.

וכל זה נכון, אבל ככל שאני חושבת על כך, אני הולכת ונוכחת שאני לא מסוגלת לדמיין אינטימיות ונילית. אני לא מסוגלת לדמיין את עצמי חשופה בפני מישהו שלא אוהב אותי מדממת ולא אוהב את העובדה שאני אוהבת לדמם.

אני לא בטוחה שזה BDSM. כשאני שמחה ומאושרת ו-dare I say it, מאוהבת (?) – אני בטוחה שכן. אני בטוחה שזה משהו שקיים בעולם, שהוא מותר, שהוא לגיטימי. שיש דרך להיות עם אנשים דרך הפצע ולא סביבו.

כשאני חוזרת אל הקרקע (אל הנוירוזות – אל השעמום נטול השכנוע העצמי, אל החרדה המבעיתה, אל המקום הזה שבו אני לא רוצה שום דבר, בטח לא אם הדבר רוצה אותי בחזרה) -

אני די בטוחה שלא. ושאני דפוקה. שכל המילים וכל הג'סטות השתברו בעד מנסרה וקראתי אותן להנאתי, כרצוני. עצמאיות וקלילות כאיילות וחופשיות מקונטקסט. כי המחבר מת והכול הרבה יותר נפלא בראש שלי.

פרט לזה שהמחבר חי. ולפעמים נדמה לי שאני נמסה מרוב געגועים ולפעמים נדמה לי שהמצאתי את הכול, כולל את עצמי, כדי להיות חיקוי חיוור של מציאות ספרותית.