אם היו עינויים

אני חושבת שבגדול, הבעיה שלי עם BDSM ומערכות יחסים (כלומר, אחת מהבעיות שלי, אבל בואו נתחיל באחת, אחרת אף פעם לא נצא מכאן), היא שבקשר תמיד יש איזשהו אלמנט של פנטזיה. זה במיוחד בולט ב-BDSM כי המרחב שדורש מאתנו לתחזק אמת פיקטיבית (היינו, אמת שאמיתותה תלויה בנכונות שלנו לתחזק אותה בראש, כהסכמה הדדית, בניגוד ל... נניח, שולחן, שאפשר פשוט להתנגש בו במציאות), הוא הרבה יותר גדול. וכדי להחזיק אמת פיקטיבית צריך אמון. וצריך לפחות מידה מסוימת של קרבה. וצריך לעבוד קשה בלרצות משהו לאורך זמן ולא להידרס על ידי עצם העובדה שאת רוצה, עד לנקודה שבה את מוחקת את עצמך מהעולם. בקיצור, צריך להיות הרבה פחות שרוטות ממני.

במיוחד בשנים האחרונות התשוקה שלי להתערבב בחיים היא פאסיבית במקרה הטוב. נגטיבית במקרה הרע. אני... לא בטוחה למה אני כותבת את זה. אולי בניסיון לאחוז משהו בכוח. 

כלומר, דבר כזה שיש בו התחלה אמצע וסוף (ובסדר שאיזו פנטזיה מינית תשתרבב פנימה, אבל היא לא אמורה לבוא על חשבון האינטרודוקציה או הסיום ואולי גם רצוי שלא במקום מהלכים עלילתיים). רעיונות יתקבלו בברכה. 

כבר נתקלתי ביותר מנשלטת אחת שמדברת על הישלטות כהתאיינות. אני חושבת שבפנטזיה הייתי רוצה להיות subjected. סובייקט שהערך שלו נגזר מהיחס ביני לבינו: מהמשמעות שהוא מעניק לי.

זה קצת דומה לטענה שנשלטת מצויה תמיד בסופר-פוזיציה עד שהשולט יאמר לה מיהי ומהי (זה היה ניסוח ממש יפה ושכחתי באיזה בלוג קראתי אותו. סליחה ואם למישהו יש לינק – לנקקו אותי ואוסיף). זה דומה גם לטענה המפורשת לפיה הישלטות היא התאיינות.

אבל.

*

אם מטיילות רגע לקאנט-הגל-מרקס, אל הטענה לפיה ההכרה מכוננת את ההוויה (וסליחה אם אני מבלבלת כאן ניסוחים), קל מאוד לראות איך מגיעות – גם כאן – למושג האחרות. במיוחד הביטויים שלו בשיח הפוסט-קולוניאלי. אני רוצה להיות יבשת זרה, עם חופים לבנים, ים טורקיז ונהרות של חלב קוקוס, ועד שלא יבוא הכובש, אישאר מחוץ לעולם.

טרה אינקוגניטה.

*

האחר הוא כל מה שהאני איננו. הוא הלא-אני.

הפריפריה. השוליים (הערבי, האישה, הטראומה. הזר שהתערב בתוכי והשאיר רק זרע). אולי אנחנו רוצות להיות subjectified כדי להיות חלק מהשיח.

אולי אנחנו רוצות להישלט כדי להיות חלק מהעולם.  

(וזאת, רבותיי, הסיבה שחצי עולם מתעקש שפילוסופיה קונטיננטלית זה חרטא). 

תוך כדי קריאה וכתיבה, אני מוצאת את עצמי שואלת מה נכון ורלוונטי לפרסם כאן. פעם, כשניהלתי בלוג בישראבלוג כמו כל עם ישראל, המטרות היו ברורות (אך גם עמומות יותר). רציתי להיות נקראת. רציתי להיות פופולרית. רציתי גם לכתוב - אבל הכתיבה הייתה משנית לעצם הנראות, ליכולת לצבור סטטוס כתוצאה מההיקראות. 

כמעט עשרים שנה משם, פה בכלוב (ואחרי טבילת אש בעולמות הסושיאל), נראה לי ברור מאוד שההיקראות היא... לא בלתי חשובה, אבל לא הכי חשובה. הכתיבה היא המרחב הפנימי שאנחנו מייצרים בצוותא, אבל הרבה פעמים היא מיועדת לזוג עיניים אחד בלבד, או לזוג עיניים לא ספציפי אבל מאוד פרטיקולרי. על מתן ערך אין מה לדבר. לא שזה רעיון גרוע, זה פשוט הרבה פחות חשוב. שולי ביחס ליכולת לעבד את הפנטזיה לצד א.נשים אחרים.

במעבר חד לכאורה (אבל שתכף יתחבר): התבקשתי לבחור יצירה אחת לשלוח למר מכותב. איך לבחור יצירה אחת? כולן היו בניי. מה אתה מעדיף? ארוך, קצר, דרמה או קומדיה או שירה מחורבנת?

הוא רצה שאבחר אני.

כאן חשבתי לעצמי, אה! פיצחתי את השיטה. הוא רוצה לדעת מה אני רוצה להציג לו. בסדר, אשבור על זה את הראש ואחזור אליו.

אח"כ שמתי לב שהוסיף שלא אחשוב עליו. כן - מאוד סביר.

בכל מקרה, מעבר לנטיה הקבועה שלי להסתבך עם עצמי בלופים שלא לצורך, הנקודה היא כזאת. כתיבה - בכל מקום שבו היא חינמית - היא הדבר הזה שהכותבת מעידה על עצמה. היא המרחב המשותף שהיא מייצרת עם הקוראים (והאופן שבו היא נותנת להם להתערבב איתה). 

לבחור סיפור זה בהכרח לומר על עצמי משהו. כמו לכתוב בבלוג. רק המדיום קצת אחר.

ואם כבר מדברות על כתיבה, אם יש כאן כתיבה מעניינת של שולטות, אשמח להפניות. נתקלתי בבלוגים מעניינים של שולטים ובלוגים מעניינים של נשלטות ונשלטים, אבל את השולטות כנראה אני מפספסת. או שפשוט אין ביניהן גרפומניות.

למה אתם לא קוראים את הפרופיל? החפירות שלי הן קודם כל בשבילכם. הן נועדו לחסוך לכם זמן. הן נועדו לחסוך לי זמן.

אתם באמת חושבים שהפרופיל שלי חופר? יופי! זה מה שתקבלו אם תפנו אליי בפרטי. אתם רוצים עוד מזה? (אתם מזוכיסטים? אולי פניתם לפרופיל הלא-נכון?)

בחור בטינדר סיפר לי פעם שגברים פשוט מנסים. אני שולח את לחמי על פני המים – אולי זה ילכד.

ניסיתי "לרציניים בלבד"

ניסיתי "דמיסקסואלית"

ניסיתי גם "ספיוסקסואלית"

שקלתי להוסיף: "לחתונה וילדים תוך שלושה חודשים" (אבל רבאק, בכל זאת רציתי להכיר מישהו/י, וממש לא למטרות חתונה וילדים).

ניסיתי לשאול אותו מה אני יכולה לכתוב בפרופיל כדי לחסוך לעצמי זמן ועצבים, והוא, שלא הבין מאיפה נפלה עליו הנודניקית שמבקשת עצות להרתעת מחזרים פוטנציאליים, אמר שאין שום דבר שאני יכולה להגיד.

Boys will be boys.

אז בויז – אל תהיו בויז. לא אם אתם רוצים לדבר איתי. זה לא מושך, זה לא מעניין ואתם מבזבזים עליי את שרירי הבטן שלכם. לכו לקרוא את הפרופיל. תקראו את הבלוג. אם יש לכם משהו אינטליגנטי להגיד, אנא, חלקו אתי.

אם אין לכם מושג על מה אני מדברת והכול נשמע כמו קשקוש אחד גדול – ברכותיי. אני לא בשבילכם.   

כמסתבר, מציאת פרטנר מתאים לשיחה הייתה סוג של גול עצמי. לא הפסקתי לרצות לכתוב, אבל לו – לו יש רק 24 שעות ביממה, והוא צריך אותן כדי לעשות כלמיני דברים (נניח, לישון). מצד שני, אני לא רוצה לכתוב כדי להיות נקראת. אני רוצה לכתוב כדי שהוא יקרא.

אבל כבר אמרנו שהוא איש עסוק ויש לו דברים טובים יותר לעשות.

כביכול, הפתרון הוא ללכת לבלוג ולחפור לכל דכפין. אבל הוא קורא גם בבלוג לפעמים. אז האם לכתוב בבלוג זו סוג של מניפולציה מצידי? ואם כן, אני כבר לא ילדה טובה?

בקיצור, שאלוהימה תציל אותי מעצמי. אני חופרת יותר מדי.

קראתי את האמירה הזו לפחות בשני פרופילים ויש מצב שגם באיזה בלוג. כותבים יקרים – התואילו לומר לי איך, בדיוק, BDSM זה לא טיפול? כי כשאני מגיעה לפסיכולוג, בוכה חמישים דקות ויוצאת הפוכה ומסופקת – קשה שלא להבחין בנקודות הדמיון. האם אתם בטוחים ומשוכנעים שפגישה עם פסיכולוג היא כל כך שונה מסשן? כלומר, ש-סשן א' אינו זהה לסשן ב'?

נכון, אני לא מגיעה לפסיכולוג שלי כדי לעשות סקס, אבל מי אמר שאני לא מגיעה לסשן בין השאר כדי להיות מטורגרת? BDSM, מעצם העיסוק בגבולות, בודק בדיוק את הנקודות האלה. לא הנקודות שישלחו אותי היישר להתקף חרדה, אבל כן את הנקודות שבהן מעט לא נוח לי. שאני לא בטוחה לגביהן. העיסוק בשליטה והישלטות, מעצם היותו מה שהוא, נוגע לבירור מתי אי הנוחות נעימה (וכמובן – בעצירתה ברגע שהיא נהיית לא נעימה). בעיניי זאת אמירה ברורה מאוד על אופי הפרקטיקה:

המקום הספציפי שבו משהו יכול להיות BDSM הוא בדיוק הנקודה שבה אנחנו מאוזנות על החוד של הסכין, אבל לא נחצות לשניים.

ברור שזה לא דבר פשוט. ברור לי גם שהחיפוש אחרי הקצה של עצמי או הס(ו)ף של הדרמיס או כל הגדרה אחרת שתרצו, עלולה לדגדג גם היבטים פתולוגיים.

אנחנו הולכות לפסיכולוג כדי לחטט בפתולוגיה. זה ההבדל הכי ליטרלי בין BDSM לטיפול. הגבולות מסומנים בצורה אחרת והחומר הנא מטופל בצורה אחרת. פסיכולוג לא מעוניין למתוח גבולות, בין השאר כי הפעולה שלו מתבצעת מעבר להם. פסיכולוג לא מבקש להבין מה העמדה שלי ביחס לעולם (אלא ככל ש-) הוא מעוניין לסייע לי לשנות אותה כדי להתמודד טוב יותר עם אובייקטים חדים. פרטנר למשחק BDSMי מתמזמז – ביחד איתי – עם האובייקטים החדים.

זה שונה לחלוטין, כן? אבל זה גם מאוד דומה. כי המפגש עם החוץ, עם מה שמעבר לגבול, הוא בהכרח מבוקר מאוד ובהכרח מדובר מאוד כל הזמן.

בכ"מ – ברור לי שתיתכן גם המשגה אחרת. אני אשמח לשמוע המשגה אחרת. אבל אני קצת מוטרדת מהקביעות החד-משמעיות שמנסות רק להפריד בלי לאמוד קודם לכן גם על נקודות הדמיון.

1. היא מקשתת את צווארה לאחור, נושכת את שפתה התחתונה כשהוא הודף אותה אל הקיר. אצבעותיו מחליקות על ירכיה, מתחת לחצאית (שחורה, חלקה. היא שיכלה את רגליה מתחת לשולחן והרגישה נשית ומתוחכמת. הבד הצונן התרפק על העור החשוף, ונקישת גביעי הקריסטל הדהדה ברחבי המסעדה).

היא מפשקת את ירכיה, כורכת אותן סביב מותניו. יש משהו מאוד הולם באופן שבו הוא מתמקם בין רגליה הפשוקות. כמו להרגיז, היא מוצאת את עצמה חושבת על שאנל חמש וגרבי משי – נעלי העקב התגוללו בפינה והיא רכנה בזהירות להרכיב אותן. עכשיו נתלית נעל אחת מבהונותיה, וציפורניים צבועות ורוד מציצות מתחת לגרבון.

תא השירותים קטן ודחוק: אין בו מקום למחשבות על עגילי פנינה וצללית בצבע אפרסק. היא משתנקת כששפתיו מוצאות את פיה- לשון מחליקה אל בין שפתיה והיא גונחת, ספק בעונג ספק במחאה. יש לו ידיים גדולות כל כך, חמות, יבשות, מחוספסות (ידיים שגורמות לה לחשוב על הרומן הרומנטי שמתגלגל בשידת הלילה שלה, ועל הגיבור ש"משתמש בידיו". מחזיק במושכות של סוס אצילי, חוטב עצים, מסבך את אצבעותיו בשערותיה של הגיבורה). 

2. אצבעותיו מתהדקות על זרועותיה והוא מצמיד אותה אל הקיר, סוקר אותה בריחוק כמעין תזכורת לכך ש-"בקשת את זה". משהו בתוכה מפרפר, צהלה של התרגשות שהייתה קבורה מתחת ערימות של ספרים ומילותיהן החסודות של ג'יין אייר ואן שרלי. לרגע נדמה לה שהייתה רוצה להסביר לו ש"זה לא בשבילך, זה בשבילי"; איך זה לגדול מאחורי חיוכי השעווה של מרת א. וקיר התעודות של אביה. איך זה – כשהוא מצמיד את שפתיו לשיקוע צווארה ומגניב יד מסוקסת מתחת לחצאית הטוויד – היא חיה פתאום. היא לוליטה וליידי צ'טרלי, קייטי במקום ג'יין (חיוורת ומאוסה אחרי אינספור קריאות. כמה פעמים לבך יכול לעצור מלכת אחרי שנשכת את שפתיך בחשיכה מעל הכרכים המפלצתיים של ג'ואן קולינס וג'ודית קרנץ. גם את רוצה להיות קצת מהממת, קצת נועזת. קצת יתומה שהפכה בין לילה לכוכבת קולנוע ומסחררת את הגברים סביב אצבעה הקטנה).

נשאלתי (לאחרונה, אבל גם לאורך השנים) מה הקטע הזה, של כתיבה בבלוג. למה לאנשים הכרחי לשתף את כל העולם בפנטזיות הכמוסות שלהם. זאת שאלה קצת מורכבת, אבל נראה לי שבכל זאת שווה לפרק אותה. מחשבה על משהו, כתב לי קורא, היא שבריר מעשיית הדבר הזה. כלומר, כשאנחנו כותבים את עצמנו עושים BDSM (או כשאנחנו מככבים ברומן רומנטי או מתכננים טיול מחוף אל חוף), אנחנו הלכה למעשה מבצעים את הדבר הזה. אנחנו לא שם בפועל, אבל אם תלכו ותקראו את המחקר, תיווכחו שדי בלדמיין את עצמנו רצים על הליכון כדי לשרוף כמות מזערית של קלוריות. במעבר ממדעי החיים למדעי הרוח, אפשר לקרוא לזה פרפורמנס. אנחנו לא חייבים לבצע משהו כדי לבצע אותו, מספיק שנדמיין אותו כדי - במידה מסוימת - להיות אותו. 

מכל הנ"ל עולה שכתיבה היא במידה רבה מרחב בטוח להגשמת פנטזיות (ולא, אני לא מתיימרת לחדש כלום לאף אחד). אבל כתיבה היא עוד משהו - היא דרך לארגן את הסובייקט שאנחנו מול סובייקטים אחרים. כתיבה היא דרך להבנות אינטנציונליות (למול העולם - אבל גם ביני לבין עצמי). לכתוב עוזר לי לדעת יותר טוב מה אני רוצה ומי אני באופן כללי. ולכן - אל נא תזלזלו במאונני המקלדת. אנחנו עדיין עסוקים בלחפש את עצמנו בהודו. 

אני אוהבת ולא אוהבת את הדיבור על שליטה מנטלית. לא אוהבת (די ברור למה) - כי תמיד מדובר בהליכה סחור-סחור סביב משהו שאף אחד לא יודע להגדיר (ולעיתים, כך נדמה לי, קיים בעיקר בפנטזיה של הדובר). אוהבת - כי נדמה לי שבכל זאת המושג הזה מטרגט משהו, מצביע על איזושהי משמעות עלומה. אנחנו פשוט טיפשים ומגוונים מכדי לחלוק אותה (ועל לתמלל בכלל אין מה לדבר).

אני נשאלת לא מעט מה אני מחפשת. קל ונוח להגיד שאני מעדיפה להישאר בווירטואליה, ולו מפני שבגדול - זה כל מה שאני מאמינה שיצא מהמפגשים השונים שלי כאן בכלוב - אבל האמת היא שאני כן מחפשת משהו. סביר להניח שאפילו אוכל להגדיר אותו, אם אתבקש, העניין הוא שכך או כך, כל הדרכים למשהו הזה עוברות במשהו אחר, שהוא אולי שליטה מנטלית ואולי לא. 

אני רוצה להיות interested. אני רוצה להיות involved. הבעיה היא שאין לי לגמרי מושג איך לתמלל את צורת המעורבות הזו בכל מה שנוגע למפגשים שמתחילים ונגמרים בדיאלוג. אני רק יודעת שזה יתכן, חוויתי את זה, הרגשתי שמתמרנים אותי ועושים בי ומתענגים עליי ומאלצים אותי - וזה היה כיף ומרגש. אה, ולא היה צורך באיומים או בהתרברבות. יש דברים (יש גברים, ולפעמים גם נשים) שעושים לי את זה. זה מספיק מאוד.

אבל גם נדיר מאוד. 

וככל שאני משתכנעת שלא אמצא את זה, אני נעשית מנומנמת יותר, קהה יותר ואדישה יותר. וגם זה בסדר. אנחנו מעבירים את עיקר חיינו ברמה כזו או אחרת של קהות-חושים. אבל לפעמים בא לי להרגיש ערה ואין עם מי.