התחלה חדשה

שתהיה לי בריא, ושנה טובה.
לאן נעלמת לי היום. האבדו עקבותיך לעד.
שובה נא אלי.

ממני הקופה שלך

קיבלתי לחג מתנה. ערכה חדשה למילוי תבלינים שעומד על השיש.
יומיים לא היה לי זמן לזה. היום היה סוף סוף.
איך שהתחלתי לרוקן את הכלים הישנים לכלים החדשים בני בכורי נעמד לידי.
והתחילו השאלות שוב על התבלינים. ומה ההבדל. הרגשתי כאילו לא עברו 11 שנה.
ונזכרת כשהיה בן שנתיים התעניין בעגלת התבלינים שהייתה לי במטבח. היה פותח
מוציא בקבוק בקבוק ושואל מה התבלין ומה שימושו. אחרי שלמד את כל התבלינים
וכל בקבוק עם הצבע שלו, קניתי מעמד תבלינים לשיש עם 12 בקבוקונים למילוי התבלינים. ללא שום מחשבה נוספת מיליתי את הבקבוקונים, רוקנתי את האריזות המקוריות שבהם שהיו התבלינים, רחצתי אותם, ומיליתי אותם בעדשים, שועית, חומוס, וכל מיני כאלה ונתתי לילד.
זה היה שלב שכבר ממש לא עניין אותו. הוא רצה את האריזות האלה בחזרה עם התבלינים. התבלינים משום מה עניינו אותו. ואני תמיד פחדתי מהשלב שהוא יחליט שהוא להשתמש בזה כחול, שבו הוא יכול להעמיס את המשאיות שלו בעזרת השופלים שהיו לו.
לא מצליחה להבין מה מושך אותו כל כך בתבלינים. משהו שהתחיל אצלו מגיל כמעט 0 ועד היום כמעט 13.
אם מישהו כאן מבין בפתולוגיה ויוכל לתת לי הסבר, אשמח מאוד.

אני הולכת לסגור היום 3 וחצי ימים ללא עישון סיגריה אחת.
לא היה מצב בשלושת הימים האלה שחשבתי על הסיגריה. רק אתמול כשהיינו
בפקניק אחרי שגמרנו לאכול ושתינו קפה, נורא בא לי על אחת.
15 שנים לא עישנתי. לא היה לי חסר. לא יכולתי לסבול את הריח כשהדליקו
לידי, הצעקות במשרד היו עד השמיים. דלתות פתוחות, היסטריה ומה לא.
במאי השנה נשברתי מכל מיני סיבות שמצאתי לי. ברובן טפשיות אבל זה
מה שמצאתי. זה התחיל בגלל לחץ שהיה לי בארגון הטיול המשפחתי לחו"ל.
לבד לא מאורגן. אז אמרתי כשאני אחזור אני אפסיק. אז חזרתי ואחרי 3 שבועות
פרצה המלחמה, אז במצב כזה בטח שאתה לא נגמל מכלום, כי זה לא אפקטיבי.
נגמרה המלחמה, אז הייתי צריכה להתאושש ממנה, ולא זה הזמן להיגמל.
וכל החולאים הרעים בנתיים היגיעו. הטעם הרע בפה. הלחה הבלתי נגמרת.
אני משתעלת ואומרת לבעלי שזה מהמזגנים. הגרון מתחיל להיות שרוף בדיוק
כמו לפני 15 שנה.
אז אמרתי אם אני שורדת את השלושה ימים האלו, אין שום סיבה שאני אכנס
מחר למשרד ואחזור לעשן. באמת אין שום צורך בזה. עכשיו המלחמה האמיתית
שלי זה עם הראש. הגוף הוכיח לי שהוא לא מכור, הוא לא צריך ולא זקוק לניקוטין הזה.
עכשיו תתחיל המלחמה הפסיכולוגית שלי עם עצמי. שתיית קפה הבוקר ללא סיגריה.
מקווה לעבור את מחר בבוקר בשלום.

אני יושבת, קוראת ומשתתפת בפורומים השונים, נכנסת לבלוגים וקוראת. יומיים לא ראיתי מחשב. מיום חמישי אחה"צ הייתי במטבח. היפילו עלי את ערב החג. לפעמים בא לך ולפעמים לא. השנה ממש לא בא לי אבל אין ברירה. אז הזמנתי את חמותי, אבי וחברתו.
שתיהן יוצאות מתוך הנחה שאני צעירה ויש לי את כל הכוחות. רק ששתיהן שוכחות שאני גם אישה עובדת. אז אני כבר יומיים עם רגליים נפוחות מעמידה רצופה במטבח.
קינאתי בכל אותן אלה שכתבו בבלוג על ההתרגשות להכנות לקראת ערב החג. ורק אני יודעת שהגעתי לערב החג מותשת ללא כל רצון, עם החיוך המרוח על הפרצוף שלי שהכל קשורה. הילדים והבעל ערכו את השולחן, כי אני הייתי חייבת לשכב שעה לפני שכולם באים. הבת שלי מזכירה לי אותי בבית הורי. עריכת השולחן היה שלי. אהבתי לקבוע את הכוסות של היין בתאום לכוסות השתיה הרגילים. לבחור את הצלחות ואת כלי ההגשה. בשנים האחרונות לא מגיעה לזה בכלל. עסוקה במטבח. זה רק שלהם.
רק שהם לא יודעים/ות שהגב שלי הרוס, את כפות הרגליים שלי אני כבר לא מרגישה, ומקווה שהצפורניים ששרדו יומיים במטבח לא יישברו ברחיצת הכלים.
אז מזל שיש מדיח כלים. אבל אף אחד חוץ מבעלי לא חושב לקום ולפנות את השולחן. מצטערת, אבל לא ככה חונכתי אצל אימי. בכל מקום שבו אני אורחת אני דואגת לפחות לעזור בפינוי הכלים למטבח. הן פשוט התיישבו בסלון, עברו מפינת האוכל לסלון. נכון לא היינו הרבה אנשים, אבל אני כבר קרוב ליומיים עומדת.
פרשתי לישון קרוב ל-23.00 בלילה. לא שמעתי אפילו את בעלי מקפל את השולחן, ומחזיר הכל למקום. תמיד זה ככה. אני מנקה את המטבח. מחזירה אותו לקדמותו, הוא אחראי על פינת האוכל+סלון.
ואלוהים בעדי, שמזל שהלכנו היום לפיקניק ולא למסלול טיול של 4 שעות.

ביום חמישי האחרון, השעה כבר 13.40 אני כבר אחרי הרמת כוסית בעבודה לשנה החדשה ושוב טלפון ממך. יש לך מטלה חדשה בשבילי. רק יש לך בעיה אתה לא יודע אם אני אוכל לעמוד בה. האמת, לפי ההיסוס שלך הפחד מתחיל להתגנב לליבי, מה עכשיו??!!
המשימה שלך אלי לשנה החדשה היא לתת נשיקה מכל הלב לאחד העובדים שנמצאים, ולחשוב שזה אתה.
לא היה יותר קל מיזה. כבר רבע שעה אני חושבת שבאמת מגיעה לו נשיקה ממני, הוא סבל ממני במלחמה, היום הראשון היה הקסטרופלי ביותר, שרדנו יחד חודש שלם של היסוסים של מה אנחנו בכלל עושים פה ולמה אנחנו לא בורחים? הוא סובל אותי עם כל השטויות שלי, הצעקות, המטלות, וכל פליטות הפה שלי שגורמות לו להפוך לאדום. (בן אדם ביישן).
אחרי שיחת מוטיבציה אחת, שהבהרתי לו שהוא כבר אבא ואני יודעת שזה לא ממריה הקדושה, ושיפסיק להיות אדום כל פעם שיש מילה לא במקום, ולא משנה שהוא רגיל לדבר על מין רק עם גברים, ללא השתתפות של נשים. יש דברים שגם נשים יודעות כמו גברים.

אדונילי, אם הייתי עושה את ההקבלה ביניכם כבני אדם, כאילו יצאתם שניכם מאותו פס ייצור (ללא הבדסמ). שניכם רגישים, פגיעים (ההבחנה שלי בכך היא לא רק לפי מה שבינינו), מתחשבים וסלחניים לסביבה ובעיקר בראש טוב.
נישקתי אותו בחדר מלא גברים, נשיקה שהוא בעצמו לא בדיוק ידע מאיפה היא באה לו, וכל שניה שהייתי דבוקה לו על הלחי הרגשתי וחשבתי עליך.
לא יכולת לבחור מטלה טובה יותר לשנה חדשה.

ושתהיה באמת לכולנו שנה טובה בדיוק כמו שנרצה.
ממני הקופה שלך

אחר הצהריים עמדתי והכנתי קרפעלך.
כן יותר מ-15 שנים שלא טרחתי לעמול ולהכין אותם.
היה לי יותר קל לשלם למי שמכינה. זה היה שווה לי את הזמן.
השנה התעוררתי מאוחר ואף אחת כבר לא רצתה להכין לי.
עם הרבה עידוד ותמיכה ההכרה התחילה להתבהר לי שלא
תהיה לי ברירה. עם אמא ובלי אמא אני חייבת להכין את הקרפעלך.
אחרת לא יתגלש לי טוב המרק עוף בערב החג בגרון.
אז אני חייבת להגיד תודה לחתולה סיאמית, לאדונילי (שאיך ששמע
את בעייתי בהיסטריה הרגילה שלי לא הבין על המהומה, אפשר להכין
לבד), תודה לאלה ששלחו אותי למקומות ששם מכינים את הקרפעלך
ועכשיו אני רגועה, נגולה אבן מליבי.

אז תודה לכולכם ושנה טובה.

מתהפכת לי שוב כל הבטן
רק מהמחשבה על מה שאני עושה
ועל מה שעתיד לקרות
חוזרת לאותה נקודת התחלה
של אמצע אוגוסט.
זה יהיה כל פעם לקראת כל מפגש?

לאדונילי היקר
מאחלת אני לך ביום חגך זה,
הצלחה בכל אשר תפנה ותעשה,
מי יתן וירבו אנשים כמוך במדינתנו.
עלה והצלח בכל אשר רק תרצה.
ובעיקר מקווה להחזיק איתך
הרבה זמן, ושלא תתעייף ממני
ומהשטויות שלי.
ממני הקופה (זונה) שלך הממתינה לך ומצפה לך ומוכנה כבר על 4 (ערומה)

אדונילי יקר שלי,
מתנצלת אני בפניך על שנפגעת את אשר כתבתי עליך ועל חופשתך הקצרה שלקחת לך בסוף שבוע אחרון זה. מבטיחה (למרות שיהיה לי קשה) לא לחזור על הירידה מהסוג הזה או כל ירידה כתובה מסוג אחר. אני רגילה לשלוף מהמותן, וכן אני יודעת שהרבה נפגעים מזה. כמו שאומרים בכל צחוק יש גם רצינות.
מבטיחה להתייחס אליך בכל הכבוד שרק אוכל לרכוש אליך, ואל התיחסותך והתנהגותך אלי ובעיקר פתיחותך כלפי שכמו שהבנתי פה אני ברת מזל שאכן כך אתה מתייחס אלי. לא רוצה שהיחס הזה ישתנה ובעיקר לא רוצה את ההקפאות שהן הקשות ביותר.
מחכה לך על ארבע (זקופה מתחת לשולחן) ולכל הוראותיך שתבקש לביצוע.
מקווה שבאמת תקבל את התנצלותי שבאה מרכשי ליבי ולא תחזור הטעות הזאת שוב לעולם.

ממני הקופה שלך

כן אני פולניה מבית טוב. בעצם רק חצי פולניה החצי השני רוסי.
אבא פולני, אמא רוסיה. בגלל הקרבה של אמי ז"ל לחמתה ז"ל פיתחה אמי תכונות של פולניה אמיתית. לקחה את סבתי בסיבוב בפולניות שלה.
בעלי יווני - דהיינו ספרדי מהבלקן.
קיבלו אותו אצלנו בבית בגלל הגיל המפולג שהיגעתי אליו גיל 25. אין ברירה כל מה שילדה תביא יתקבל, רק שתתחיל להתאפס ולהפסיק לקפוץ ממיטה למיטה. (כולה היתה לי מיטה אחת מחוץ לבית- רומני - לא מספיק טוב בשבילם).
מאחר ולדת אני לא מחוברת, ולא איכפת לי איזה נוס של תפילה תהיה רק שתגמר מהר, ביקשה המשפחה של בעלי רב ספרדי לחופה. אמרתי בסדר. יש דברים שלא רבים עליהם. גם ככה חתונה זה הרבה מריבות. אז מדלילים את הנושאים למריבה. הרב הספרדי היה חולה
האשכנזי היה מאושפז שלחו רב מרוקאי. אימי עד יום מותה לא שכחה לי את החרפה. (כאילו אני לא מקודשת מספיק, הלא היא הטבילה אותי שבע פעמים במקווה, הכתובה לא כשירה, מה קורה פה לעזאזל).
בני הבכור התחיל ללמוד לבר מצוה. הלכנו על הספרדי, כי מהאשכנזים לא נשאר מי שיריב, בתור אחת שלא אכפת לה. אז ספרדי. מאחר והוא גר רחוק מאיתנו אני מקפיצה אותו הלוך וחזור פעמיים בשבוע, בפעם השניה של השבוע ביתי הקטנה איתי, מקפיצה אותה לחוג דרמה. אז כשנשארנו לבד, היא התחילה לשאול איפה תהיה העלייה לתורה, אז אמרתי לה
בבית הכנסת הספרדי הגדול בק. מוצקין. ואז היא אמרה לי את אשכנזית, למה לא איפה שעשה הבן של חברים שלנו. אז אמרתי שאני אשכנזיה וגם החברים שלנו שניהם אשכנזים, אנחנו רק חצי. ואז בחוכמה של ילדה בת 8 היא שאלה ומה אני? ומה אחי? לפי הדתיים,
אנחנו ספרדים על פי הבעל. אבל לפי ההוויה הארץ ישראלית? מה הבת שלי רבע פולניה, רבע רוסיה, וחצי יוונייה. לא היגיע הזמן לחבר ניגון ארץ ישראלי לכל התפילות שלנו?
מה הילדים של אדונילי? מה השיווך של שאר ילדינו כאן?
ושמישהו יעיז להגיד לי שהדת מקרבת. מקרבת לאן? נראה לי יותר למלחמת אזרחים. מזל
שרובינו בארץ הזאת חילוניים, שחושבים בזכות מה שאלוהים בירך אותנו, ולא פועלים לפי
מה שהרבנים חושבים שצריך.
ותחשבו על זה. שבוע טוב לכולם.