התחלה חדשה

פתחתי את הפוסט הזה בפורום בגלל שנזכרתי באחת השיחות שלנו הראשונות.
כששאלת אם אני יורדת לבעלי ועניתי לך שכן. השאלה שלך שבאה לאחר התשובה שלי
אם אני באמת אוהבת למצוץ או שאני עושה את זה בשבילו. זאת היתה הפעם הראשונה
ב-21 שנות פעילותי המינית שעצרתי לרגע באמת לחשוב על זה. וגיליתי שאני באמת,
אבל באמת אוהבת למצוץ זין. אני אוהבת את החלקות של האיבר הזה ששום חלק בגוף
לא משתווה לו גם לא תחת של תינוק. כל כך אוהבת את המרקם של הזין את המגע שלו,
את הרגישות שלו, יודעת שלפי עוצמות אוכל להפיק ממנו כל מה שארצה.
בשיחות נשים (ווניליות) , כשהשאלה הזאת עולה כולן מסמיקות, לא שומעות, מעוותות את
הפנים, צוחקות במבוכה, לחלק קשה בכלל להעלות על הדעת שהן יכניסו את הזין לפה,
אחרות מתביישות בעובדה שהן יורדות בגלל שהבעל רוצה, ואני היחידה שלא מבינה מה
העניין. בהומור אני מנסה להסביר להן שזה טוב לשרירי הפנים האלכסוניים (אם הם באמת
קיימים) אבל בשיחה רצינית ב-4 עיניים, אחדות מוכנות להודות שהן גם נהנות מזה. אוהבות
(בקבוצה קטנה) לצחוק על בעלי במפגשים, ואחרי זה מדווחות לי שלא פלא שהוא נראה
מרוצה מעצמו. אז מה הבעיה שלכן בדיוק לקחת את המתכון?
חשבתי שפה שזה כל כך בנאלי אוכל לקבל תשובות, אבל משום מה אף אחת לא עשתה פסק זמן לחשוב שוב אם זה בגללה או בגללו.

בגלל ריבוי הריונות במשרד ומצוקות הגברים נזכרתי בבדיחה ישנה:
איך שוכבים עם אישה בהריון?
3 חודשים ראשונים - רגיל
3 חודשים אמצע - תנוחת דוגי
3 חודשים אחרונים - תנוחת שועל!!!? -
רואים את החור - ומייללים

רוצה שאני תמיד אהיה מסומנת בשבילו.
בתחילת ההיכרות דרש שיהיה עלי סרט. בחר בצבע אדום.
לא מצאתי התפשרנו על שילוב של בורדו עם וורוד. קשור
על היד על הרגל איפה שאבחר אבל קשור תמיד. באחת הפעמים שאל אם אני אם תחתון חוטיני ואמרתי שכן, והוא ביקש שאגש לשרותים על מנת שאהפוך אותם, חוסר הנוחות שלי זה על מנת שאחשוב עליו ואדע שהוא שם בשבילי. באיזשהו
שלב הקשר התהמהם לו והסרט נשכח. נשאר בינינו מן קשר חצי ונילי.
לא יודעים לאן בכלל ואם יוביל לאן שהוא. 2 פגישות שהיו צריכות להתקיים
נדחו, החיים השוטפים של כל אחד מאיתנו לא הראה באופק שום סימן לפגישה.
המלחמה התחילה, והוא ביקש שאצע מהצפון ואגיע לכמה ימים למרכז. (הוא כבר ידאג למקום בשבילי עם הילדים). הקשר הפך להיות ונילי לחלוטין, אם הרבה דאגה מצידו, ודחיית הדאגה שלו ממני והלאה. (קריות זה לא בדיוק צפון).
בסופו של דבר למרכז הגעתי יום אחרי הפסקת אש. נפגשנו. נוסיתי, ושבוע אחרי זה
כבר התחלתי להסתמן בשבילו. זה התחיל מקשירת הפטמות עם חוטים ככה באמצע יום עבודה (את החזיה לא רציתי להוריד, אז זאת היתה ברירת מחדל).
בבית הלכתי עם אטבי כביסה על הפטמות (עדיין קשה לי לעבור יותר מרבע שעה איתם).
בשבוע אחד הודעתי לו שאי אפשר, אני במחזור. חשב חשב, מצא. תכיני חגורות למותניים, לירכיים מאטבי משרד. באותו היום הייתי עם ג'ינס. ותאמינו לי זה נכנס יופי בבשר. וכן כמובן הפטמות קשורות עם חוט. 4 שעות בעבודה עם האטבים, שנכנסים בכל פיסת בשר שנקראת בדרכם.
באחד הימים, ביקש שאסתובב עם חוט קשור בתחתונים בלילה כשאני הולכת לישון. הייתי עייפה ושכחתי בכלל את המטלה ועוד שכבתי עם בעלי באותו הלילה. בבוקר נזכרתי שלא עשיתי כלום ממה שהוא ביקש. ולפני שהוא יגלה לבד גיליתי לו.
אז עכשיו הייתי צריכה להכין שרשרת מהאטבים שנתפסת בצד אחד של התחתון, ונגמרת בצד השני של התחתון וכל האטבים אמורים להיות בין התחתון לכוס ולתחת. הכנתי שרשרת שלא תהיה כל כך הדוקה אבל זה לא עזר. 5 שעות הייתי עם עטבי המשרד, יושבת עליהם (זה עובר בתחת) משתדלת לא להדק יותר מידי את הרגלים, אבל שום דבר לא עומד בפניהם. הוא נתקעים בבשר אתה מנסה לשפר תנוחת ישיבה וזה נתקע לך במקום אחר. אחרי 5 שעות הורדתי אותם. אי אפשר לתאר את תחושת ההקלה, אבל גם אי אפשר לתאר את המשך היום, רק מהתחושה שהם השאירו שם ושזה מגרה כל כך בייחוד שהמכנס עוד לוחץ ולא נותן לשכוח מה היה שם.
ביקש שאני אביא חבלים לעבודה. שכחתי. התעצבן. עכשיו תעשי שרשרת שתקיף את כל בית החזה כולל השדיים, חגורת מותניים ותהיה יום שלם. הפעם זה באמת יום שלם תפס אותי מהבוקר ממש. הרגשתי כמו במחוך מברזל. כשהייתי מותחת את אזור הידיים, זה היה דוקר ולוחץ, ודווקא היום הזה לא זז. כל דקה נראתה כמו נצח. ב-5 דקות לשתיים הורדתי הכל. איזה אנחת רווחה יצאה לי בשירותים. אבל התחושה שהם משאירים אי אפשר אפילו לתאר אותה.
אני זוכרת בתחילת ההתקשרות איתו בשיחות הראשונות, שהוא ניסה להסביר לי את מהות הכאב, לא הצלחתי להבין. למה אי אפשר להנות בלי כאב. גם בחמישי האחרון שעמדתי שעתיים במטבח עם נעלי עקב ובישלתי והרגליים כאבו והציקו, ידעתי בכל הכאב שהוא שם.
אז עכשיו יש לי שרשרות של אטבים עבור:
המותניים
הירכיים
הכוס והתחת
וחזה
מחכות ומוכנות לפקודתו. שרק יגיד. לא אתווכח. התחושה של אחרי שווה הכל.

כבר מיום שישי הם מחכים לערב יום כיפור. בדקו צמיגים, אוויר, מעצורים, שימנו את השרשראות, הפדלים, רוכבים נסיעת מבחן שהכל בסדר. עולים הביתה.
הם יודעים שהם יוכלו מאחר הצהריים של ערב יום כיפור להיות על האופניים מבלי שום פחד מרכב שיפגע בהם. הכביש הוא שלהם. רכב שיעבור ירגם. מנסה לישון קצת, אבל עכשיו זה שיא התיאומים הטלפוניים איפה נפגשים, עם מי נפגשים, מי עוד לא יודע, ובאיזה שעה. הילדה מתוחכמת יותר. פורום בי"ס עם כל הכיתה נפגשים ב-שש. הילד יותר מפותח אז זה רק בטלפון.
8 שנים אני גרה כאן. זאת השנה הראשונה שאני בבית. לא יורדת. תמיד ירדתי עם עגלה ותינוקת וילד על אופניים. יושבת על הספסלים עם כולם בגן המשחקים. הבעל לא יורד (הוא אף פעם לא היה ילד/איש של גני משחקים). כבר שנתיים שהילד הגדול לא צריך אותי, אבל אני יורדת בשביל הקטנה. כן גם ביום שלמחרת, בשרבים הכי גדולים שהיו, יורדת, הוא לא יורד הוא צם בשביל כולנו. מכבדת את זה ולא מתווכחת. (לפעמים פולניות מבינות גם אחרים).
היום היא קבעה לשעה 18.00 עם החברות. חברה אחת היגיע מאוחר ב-5 דקות והמנייאקים לא חיכו לה. ראיתי אותה מהחלון (מקומה 6 אפשר לחלוש על האזור) קוראת לה שתלך אליה לנקודת המפגש. אחרי מקלחת יוצאת למרפסת לשבת בשקט עם הספר. רואה ושומעת אותם נוסעים ממקום למקום. עוקבת אחריה. לא ממש שלמה עם עצמי שנשארתי בבית. כשהיא יצאה כבר היה חשוך. אבל כולם בעצם לבד.
הילד הגדול מגיע ב-19.20. רכב שעה וחצי מספיק לו. מחר יש לו עוד יום שלם של רכיבה. לא מעניין אותו ללכת למזרקה עם החבר'ה. יושבים על המרפסת ומדברים. אני והוא לבד, בלי שאף אחד יתפרץ לנו לאמצע הדיבור. שואלת איך הוא מרגיש עכשיו אחרי שכבר עבר חודש מאז תחילת הלימודים (עלה לחטיבת הביניים), ממשיכים לדבר על הא ועל דא. ומגיעים לנושאים הבאמת כואבים. כדורסל והתזמורת. הם מתנגשים. הוא רוצה את שניהם (ניחן בפרפקטיוניזים לא נורמלי). פוחד שיזרקו אותו משניהם. מנסה להסביר לו שניתן יהיה להסדיר את זה. הוא נותן לי את הסיבות למה הוא רוצה את הכדורסל, האחת כי באמת הוא אוהב את זה (מגיל 6 הוא השקיע את כולו בזה). ובסיבה השניה הדמעות עומדות לו בעיניים. הוא לא רוצה לפגוע בי ואני יודעת לאן הוא רוצה להגיע, ואני מסבירה לו שבגילי אני כבר יודעת לקבל את עצמי כמו שאני. יותר מידי אני לא אוכל להשתנות. כן הסיבה השניה היא שהוא לא רוצה להשמין. ואני אומרת לו שגם את אחותו אנחנו מאלצים אותה ללכת לשיחה, כדי לא להשמין. כי מטלויזיה ומחשב עם חטיפים יותר מידי דברים טובים לא יוצאים. מצליחה להרגיע אותו.
הקטנה עולה ב-21.00 כי בדיוק ירד להם גשם (טיפטף). מוצאת את עצמי בשיחת נשים איתה במרפסת. אף אחד לא מפריע. יושבות לנו ומלהגות לנו היא מספרת לי על אתר שפתחה בטיפו (אין לי שמץ של מושג, סומכת על בעלי שיעקוב אחרי העניין הזה) על זה שמחר הם קבעו באיזושהי שעה בבוקר. בשורה תחתונה היא אומרת לי חבל שלא היית למטה, כל החברים שלך היו שם ונותנת לי מספר שמות שבאמת מזמן לא ראיתי אותם. אבל בליבי יודעת שעדיף שלא הייתי שם. הייתי בבית ועליתי על כמה פוביות של הגדול, שמתקשה מאז ומתמיד לבטא רגשות, ואם זה התחיל עדיף להוציא כמה שיותר. מה שנקרא זמן איכות. דווקא בערב יום הכיפורים.
זהו מחר יום חופש אמיתי.

אבל רק עכשיו נכנסתי וראיתי שהכל חזר לקדמותו. מיום אתמול מנסה אני להכנס וחבלז.
אז עכשיו אני הולכת להשלים את כל אשר היה לי לומר ולא יכולתי.
א.
אז קודם כל למאדאם T, ניני, שילגיה וכל אלה שטיילו בבית בלילה שבין חמישי לשישי בגלל החום (ואותי לימדו שבלילה ישנים, עם לא נענשים).
פקחתי את עיני משנת הלילה בצהרי יום השבת ולא האמנתי לעננות שתפסה את השמים, ורציתי לקוות בשבילכן שלפחות הלילה הזה ישנתן כמו שצריך ולא טיילתן בבית (מילא אני ישבתי חצי לילה בגלל עונש, אבל אתן???!)

ב.
קיבלתי מחברה טובה מתנת יום הולדת 40 מאוחרת. (מלחמה, הראש לא היה כאן, חשבנו עוד בכל זאת לעשות לך משהו וכו', סיבות). נתנה לי טלפון של מסאז'יסטית לתאם עיסוי מתנה ליום הולדת. שבועיים היה המספר בידי, עד שהחלטתי למועד שיהיה הכי מתאים. החלטתי שביום שישי האחרון שהיה שזה המועד האחרון. אחרי הבלאגן של ראש השנה, אחרי התחלת הבישול ליום כיפור, ולפני ההרקדה של שישי (9 שעות של הרקדה), צריכה לשחרר את הכל לפני ההרקדה. להגיע בן אדם חדש לגמרי. הלכו כולם ב-8.00 בבוקר (הילדים לביה"ס הבעל לסידורים). קבענו ל-8.30. שעה וחצ של כיף. שתיתי לי עוד נס קפה לפני, הדלקתי המזגן (שיהיה נעים). העיסוי שקיבלתי הוא מן שילוב של כמה סגנונות של עיסויים. השלב ההתחלתי היה שהיא כיסתה אותי בסדין מהצואר למעלה כולל כתפיים ועד כפות הרגליים כולל. הידקה את הסדין, והתחילה ללטף ללחוץאת כל הגוף העטוף ולנסות להרגיש מה ואיפה תפוס וכואב. בשלב הזה חום הגוף שלי קפץ בכמה מעלות. עוד אף פעם לא נעטפתי בניילון בגוף, אבל התחלתי לחוש בכאילו. אני אפילו לא יודעת אם זה מתקרב לזה אבל זה הרגיש כאילו בחזרה בבטן. מן משהו שעוטף ודואג לך נורא.
אחרי שעה וחצי של לחיצות עיסוי ושחרורים קמתי, ובאמת הכל היה משוחרר. הצוואר, התוסיק, הרגליים, כל האזור של בית החזה. מההרקדה חזרתי כשהכל תפוס חזרה, על כפות הרגליים לא יכולתי ללכת, השרירים של הרגלים והטוסיק נתפסו בייתר שאת. ב-אחת בלילה דידיתי לי אחרי מקלחת כואבת עיפה למיטתי שחיכתה לי. חושבת כבר על הפעם הבאה שהיא תבוא.

יודעת שהבטחתי לכתוב היום יותר.
אבל אני עייפה טיכו.
כל הגוף כואב לי.
עמדתי שעתיים עם נעלי עקב אצבע במטבח ובישלתי.
לא הצלחתי לנעול אותם הפוך ולתפקד. הרגשתי שאני
אשבור בצורה הזאת את 2 הרגליים ואני צריכה אותם
תקינות למחר.
בחיים לא הרגשתי כל כך סקסית במטבח. עם גופיית
הג'יפה שלי, בלי חזיה עם תחתונים בלבד ונעלי עקב דק אצבע.
(נעליים ליציאה, אז יש גם אבנים משובצות). מראה קצת
סוריאליסטי הייתי אומרת לאחה"צ יום חמישי של בישול.

מחר ב-8.30 מגיעה אלי מסג'יסטית הביתה. אמרה בשעה
היא תצליח לשחרר אותי. עם כל השרירים התפוסים של
השבועיים האחרונים אם היא תצליח לשחרר אחרי שעה וחצי שפר
מזלה וגורלה.

היה עוד וויכוח על מחר אחה"צ (הרקדה אלא מה).
עייפה כבר והוא לא מוותר. הולכת גם הולכת.

סוף שבוע נעים לכולם.

אתמול אחרי הצהריים סוף סוף יצא לנו לדבר.
היית מבולבל ולא כל כך בפוקוס.
לא יכולתי לספר לך על מה שעברתי כי לא
יכולת להקשיב. ואת הסיבה אני ואתה יודעים.
בשיחה מאוחרת יותר צחקנו על חוסר הריכוז
שהיית בו. ויכולתי לשתף אותך בכל הדברים
המשותפים שעברתי במהלך יום העבודה, ועל
ההרגשה שאחרי.
היה לי כייף לדעת שמאחורי ה"אדון הנורא" שלי
מסתתר בן אדם אנושי וטוב ככל האדם, מרגיש,
חושב, וצוחק איתי רוב הדרך.

גמר חתימה טובה אדונילי שלי.

ממני הקופה שלך

זה כבר היום השני שאני לא מSומSת.
שומעת אותך כן. אבל שקט לי בלעדי
ה-S M S.
נכון שאתמול בערב לא שמעת. אבל הייתי
בהרקדה (במקום יום שלישי) והיום בבוקר
לא יכולתי לדבר.
אבל זה לא אומר שצריך להיות לי שקט.

השבוע נשברתי לגמרי. הגעגועים והתסכול געו מעל פני המים. זה עוד פעם גנב לי מהחודש 5 ימים תמימים. כן, אחרי כמעט של שנתיים בלי הגלולה הקטנה, זו שמלאה בהורמונים אבל מונעת הריונות לא רצויים, ועם התקן תוך רחמי (טבעת) נמאס.
הטבעת הזו עושה כל מה שרק מתחשק לה. התאריכים הם לא תאריכים, המחזורים הם לא מחזורים. אם אמור להיות 1 לחודש, אני סוגרת 3 בחודשיים. אם יכולתי פעם לתכנן היום הדבר הזה נלקח ממני לעד.
אפילו הרבנית בלשכת הרב (כשהולכים להתחתן אז צריך אישור מהרבנית לגבי תאריך החתונה) בודקת אם זה לא ממש חופף ואם כן היא אומרת או שתוסיפי ימים עם הגלולות או שתורידי. כן, גם הן מכירות את הגלולה הקטנה. (אני עוד בטראומה מפיסות הבד שקיבלנו על מנת לבדוק 7 ימים נקיים. הפיסות הללו הזכירו לי את הפלנליות הצבאיות שהיינו מנקות בהן את הנשק).
יכולתי לתכן עם הגלולה הזאת עולם ומלואו. לא היו לי הפתעות. הכל היה ידוע מתוכנן, מסודר עם התאריכים, ימי הולדת, ימי נישואין, ימים טובים וימים טובים יותר.
מגיל 35 כל מי ששמע שאני עוד עם הגלולה טחן לי את המוח לעבור לטבעת. אמרו לי תראי איך שהנפיחות תרד ממך. אז בגיל 38 התקנתי טבעת. ומסקנותי להיום שרק אם אני אסגור את הפה לחודשיים תמימים, ואחיה רק על מים ותה ואולי קצת נס קפה, הנפיחות תרד. ואולי אז אני אשאר רק קצת אישה ולא הרבה אישה כמו היום. מאיפה הן הביאו לי את עניין הנפיחות והגלולות??? אז מה אם הסקרים הראו תוצאות. הם לא ראו ובדקו אותי.
מזל שאני לא אישה דתיה. עם שבועיים נקיים בחודש לא הייתי זוכרת איך זה מרגיש. הייתרון היחיד במצב הזה, ששרירי הפנים עובדים קצת יותר. מונעת את הליך הגרביטציה של עור ושרירי פני.
זהו מקווה שהתאריך הבא יתגשם.

שיחת הטלפון איתך היום בבוקר היתה עוד אחת מכמה שיחות הטלפוניות שלנו, שכבר באמצע המילה הראשונה אני מזהה בקולך שעוד לילה לבן עבר עליך. ולא משנה מהן הסיבות לכך.
אלו המקרים שבהם אני ממש מצטערת על הריחוק הגיאוגרפי ביננו. אני יודעת שאם הייתי קרובה אליך, ושומעת על הבוקר את הנימנום בקולך, הייתי רצה אליך על מנת לערסל אותך אל תוך גופי, לשמש לך ערסל נוח, כרית, מזרון, סדין, שמיכה כל אשר תחפוץ לאותו רגע הייתי מוכנה להפוך להיות.
לתת לך לברוח אל השינה והשלווה לשקט של עצמך, על מנת שתוכל לקום להמשיך יום נורמלי. ואני יודעת ששעה עד שעתיים אחרי לילה לבן עם כוס קפה יכולים לתת מרץ לעוד יומיים. (אחרי זה נופלים כמו מתים אבל לא נורא). להיות שם כשתתעורר, לנקות את פניך, ללטף אותם. למתוח אותך, להביא את הקפה ולהיות שם בשבילך לרק מה שתרצה. (לא מבטיחה להיות להדום, כי בגילי לעבור מתנוחה אחת לשניה אחרי רביצה בצורה מסויימת כמה שעות קצת קשה).
קשה לי הידיעה שאתה ללא שנת לילה, בפרט שאני יודעת שאתה לא איש משרד מובהק. וצריך קצת יותר עירנות לטיולים שלך. ביום כזה תמיד אני רוצה לקבל הודעה שסיימת את יום העבודה שלך ושאתה כבר בבית.
זהו דואגת לך אחרי לילה כזה נורא. ורוצה אותך אלי כמו אם את תינוקה בימים שכאלה.

שיהיה לך לילה טוב.

ממני הקופה (זונה) הדואגת תמיד