יומן מסע משולטת לנשלטת

מעלה פוסט מבלי שאדוני יידע והלב שלי על 200
אבל הוא כל כך עסוק היום, האדון שלי, ואני מנסה להיות טובה ולא להפריע…

ואז נתקלתי בטקסט הזה, של איה רוזנווסר רבין,    והלב שלי הגביר את הקצב, ונעמדתי דום לנוכח המילה הכתובה והבנתי שאדוני נמצא בתוכי, בכל נשימה ובכל פעימה!

אני שלך אדוני!

כבר הרבה זמן שלא כתבתי לפה, והאמת? מרגיש לי כמו נצח. 

לא כתבתי לא כי לא היה לי מה, ההיפך הוא הנכון, היה לי המון מה לרשום, לא כתבתי כי הרגשתי שאני משתנה, כי הרגשתי שבין שיעור לשיעור, בין מפגש למפגש אני זקוקה לטווח נשימה והפנמה. 

הרגשתי שהשיעורים של האדון שלי מתחילים להשפיע עליי באופן שלא ציפיתי ומעבר לכך, גם הסביבה החלה לראות שמשהו בי השתנה. 

היום אכתוב על השיעור בו הבנתי ש ״רמת הקושי עלתה״ השיעור בו הבנתי שהיכולת של אדוני לרסק אותי היא מטורפת,

היכולת שלו לקחת אותי אל מעבר לקצוות גובלת בעולם שלא הכרתי, ומצד שני, היכולת שלו להרכיב אותי מחדש, משל הייתי ערימה של אבני לגו

ולהפיח בי חיים כיוצר שלי. 

משהו בי השתנה, בהרגשה שלי, אדוני צופה בי תמיד, כאילו לילה אחד בעודי ישנה לידו הוא שם לי מעקב, על הנייד אבל לא רק, הוא שם לי מעקב גם על הנפש. 

אני לא מצליחה להסתיר ממנו כלום, בתחושה שלי אם אסתיר ממנו משהו הוא מיד יגלה, ואני? אני לא רוצה להכעיס את האדון שלי,

כי גיליתי שהיכולת שלו להיות אכזרי לא יורדת מהיכולת שלו לעטוף אותי בתחושת אהבה אינסופית. 

נפגשנו במקום הקבוע שלנו, הגעתי מוקדם וכך גם הוא, יש לנו תמיד כמה שעות לגנוב בשעות אחר הצהריים לפני שאנחנו נפגשים בשעות הלילה. 

הגעתי לפניו בהפרש של כמה דקות, ״אדוני מבקשת אישור לשירותים״ כתבתי לו ״יש לי פיפי״ 

והוא ענה ״מעולה תתפשטי תחכי לי במקלחת ולא לעשות פיפי אני כבר מגיע״.

התפשטתי, נכנסתי למקלחת מרגישה שאני עומדת להתפוצץ ושנייה לפני שאני מתפוצצת הוא נכנס, מתקרב אליי, ״רגל על השיש״ הוא אומר לי ובעוד הוא מתחיל לעת לי בדגדגן ולגרות אותי הוא אומר לי. ״נו! אמרת שיש לך פיפי תעשי״ הגוף שלי מתפתל אני לא מסוגלת לחשוב על כלום ופתאום הוא אומר ״אני אחכה עוד הרבה?״ עצמתי את העיניים, שיחררתי את הראש שלי ועשיתי פיפי.

העיניים שלי התגלגלו אחורה, החיוך שלו התעצם. 

יצאתי מהמקלחת, והתקרבתי אליו, הפעם הוא החליט לקשור לי את העיניים. 

אני רוצה לפתוח סוגריים באישור האדון שלי ולספר שעד היום לא נתתי לאף אדם לעצום לי את העיניים, אף פעם לא חשתי מספיק בטוחה לעשות את זה, והנה האדון שלי עוצם לי את העיניים ואני מתמסרת לאקט הזה כאילו אני תחת כישוף.

אחרי שהוא עצם לי את העיניים הוא הנחה אותי למיטה, שם הוא קשר לי את הידיים (אלוהים, מתי הוא הספיק לחבר חבל למיטה?!)

ואז… אחרי שהוא קשר את ידיי למיטה ופיסק את רגליי הוא לקח את מה ששלו. 

אני שלו! כל כולי שלו! והוא יכול לקחת הכל בלי לשאול ובלי לבקש רשות.

בעודי שוכבת על המיטה עם רגליים מפוסקות, מרגישה את הנשימה שלו על הגוף שלי, את הלב שלו קרוב לשלי, אני מרגישה משהו חד עובר לי על הגוף ואני נדרכת.

אני יודעת שאדוני רוצה לסמן אותי אבל האם זה יקרה היום? ואיך? אני לא יודעת לענות על זה אך אני יודעת שזה סורט, זה דוקר ואני תוהה מה זה? 

בעודי תוהה מה זה, אני מרגישה את זה על הירך הפנימית שלי, קרוב לדגדגן שלי ובפעם הראשונה אני מרגישה פחד … אבל באותה נשימה של תהייה, במקביל לתחושת הפחד שעוטפת אותי, החרמנות שלי עולה, הרעד בגופי מתחיל ואדוני מאשר לי לגמור בפעם הראשונה להיום.

 מי היה מאמין שפחד שכזה יכול להוביל אותי לאורגזמה כזאת. 

ואז הבנתי … אני מאוהבת בו, באדון שלי, ואני מפחדת ממנו באותה נשימה, האם זה הגיוני בכלל להרגיש את שני הדברים הללו במקביל?

גמרתי ולא פעם אחת באותן שעות אחר הצהריים, גם אדוני גמר אבל אז הגיעה השעה שהוא היה חייב להמשיך את היום…

בלילה ניפגש בשנית!

כמה אני מחכה לזה!

נפגשנו שוב, לאחר מספר שעות בהם כל אחד מאיתנו חזר לעיסוקיו.

כמה עצום הדיסוננס בין הזמן שלנו יחד לבין הזמן בו אני לבד, הזמן בו אני אוחזת במושכות, מחליטה על הכל לא סוטה מן המסלול לבין הרגעים בהם אני איתו ומתמסרת אליו כמו שלא התמסרתי מעולם.

הוא הגיע.

״יש כדורגל״ הוא אמר, נבחרת ישראל, ״כן אדוני״ הנהנתי בעוד שבתוך תוכי אני חושבת שכדורגל מעניין אותי כקליפת השום ואף פחות, אבל אדוני קובע ואם הוא החליט לצפות בכדורגל אז … כדורגל זה יהיה.

הוא נשכב על הספה והוא קורא לי להצטרף אליו, הוא מלטף אותי ומשהו בי מתכונן, הרי כבר למדתי לפחד קלות בכל פעם שהוא כל כך נעים אליי לפני סקס.

״תביאי את הצעצועים״ הוא מבקש ואני ניגשת להביא שני דילדואים שונים בגודלם האחד רחב גדול ומחוספס ואילו השני חלק וסביר יותר בגודל, ״תפסקי את הרגליים מפלצת שלי״ הוא אומר ואני מפסקת הוא דוחף לי את הגדול יותר ומתחיל להוציא ולהכניס אותו בקצב מהיר, בלי לתת לי שנייה לנשום, ״תחזיקי יפה שלי״ הוא אומר ואני אוחזת אותו.

הוא שולח אותי קדימה ומבלי לתת לי זמן הפנמה הוא דוחף לי את השני מאחורה וככה, מזיין אותי במקביל משני חורים שונים.

מרגיש לי שאני עוד שנייה מתפוצצת, אבל אני לא אומרת מילה, אדוני עסוק במשחק.

אני מסובבת את הראש לנשק אותו והוא שואל האם הוא אישר לי ונרתע.

והאמת?! האמת היא שאני נעלבת.
הנשיקות שלו הן מילת הבטחון שלי, האמירה שלו שהוא שלי זה מה שנותן לי את הכח להמשיך, והפעם, הפעם הוא פשוט כועס.

״קומי״ הוא מרים עליי את הקול ״אבל אדוני״ אני אומרת, ״אמרתי לך לקום״ הוא חוזר בטון עוצמתי ומאיים, ובעודי באה להוציא את המשחקים הוא אומר לי ״שלא תעיזי״ ״גשי למיטה״ הוא אומר! ״ככה ששניהם בתוכך״ ואני מתרוממת, כפופה, אוחזת בשני הצעצועים וגוררת את עצמי למיטה, אלוהים אני חושבת לעצמי כמה זה משפיל שאני אפילו לא מסוגלת להתיישר והוא צופה בי מהספה שממוקמת מול המיטה.

״אני רוצה לשמוע אותך גומרת״ הוא אומר ואני רק רוצה שהאדון שלי ייגע בי, שיתקרב אליי שיהיה לידי, בחיי שאני לא מבקשת הרבה, אבל הוא בשלו מול הכדורגל ואין לי זכות להפריע. 

אני מתחילה לשחק עם הצעצוע שנמצא בכוס שלי ומרגישה איך אני מתחילה לאבד את השליטה, אני שומעת אותו מחייך, הוא נוגע בעצמו, אלוהים הוא נוגע בעצמו! ואני נמצאת על המיטה מרחק של מספר צעדים אך מרגישה כאילו אני קילומטרם ממנו, תחושה מוזרה ולא ניתנת להסבר. 

אני גומרת, בטירוף האמת, ואני קולטת את החיוך שלו. 

״אדוני״ אני אומרת ״מבקשת אישור לנקות את עצמי״ ״אני מאשר לך לגשת למקלחת אבל את לא מוציאה את הצעצועים ממך עד שאת מגיעה לשם״ הוא אומר

ואם קודם הרגשתי מושפלת, הרי שעכשיו אני מטפטפת על עצמי ומרגישה מולו כל כך קטנה, שברירית וריקה! 

אני נכנסת למקלחת מוציאה ממני את הצעצצועים בגניחה שיוצאת לי מהנשמה ועומדת מתחת למים הרותחים, ״הלוואי והוא ייגש אליי״ אני חושבת, אבל לא.

הוא בשלו במשחק כדורגל המזורגג הזה. 

אני יוצאת מהמקלחת מתנגבת ניגשת למיטה ונשכבת בתנוחה עוברית מקופלת מתחת לשמיכה מנסה להקטין את עצמי כמה שאני יכולה ולהעלם, פתאום הוא קורא לי ״מפלצת שלי בואי לפה״ לוקח לי דקה לאסוף כוחות ולהתרומם ואני מרגישה שאני מגיעה אליו בשארית כוחותיי. 

הוא מחבק אותי ושוב אני מרגישה איך כל האנרגיה חוזרת אליי פעם נוספת.

אני יכולה להמשיך ולכתוב על הלילה הזה עוד כל כך הרבה דברים, אבל אני אבחר לספר רק עוד משהו אחד, אני לא זוכרת מה גרם לו באותו הלילה לומר לי שלא מגיע לי שהוא ייגע בי, אבל אני זוכרת איך הרגשתי.

אני זוכרת שרציתי להתלבש ולהעלם משם, רציתי לצרוח את נשמתי כי הרגשתי שיותר משפיל מהערב שעברתי כלום כבר לא יכול להיות,

אבל אדוני הוא מחזיק את נשמתי בחבל והוא מחליט כמה לקצר ולהאריך אותו לפי החלטתו, לי נותר רק להסכים. 

אזרתי אומץ ושאלתי אותו האם הוא לא נוגע בי כי הוא לא רוצה או כי הוא מעניש אותי?

הוא שאל אותי האם זה משנה ואמרתי לו שלי זה משנה והרגשתי איך הדמעות חונקות אותי.

זה עונש הוא אמר לי ובאופן לא ברור ואף לא סביר נשמתי. 

כי אם אדוני לא היה רוצה אותי כנראה הייתי מתפרקת למיליון רסיסים, אבל אם הוא החליט להעניש אותי עליי לקבל את זה בהכנעה כי אדוני יודע הכי טוב מה לעשות עם הרכוש שלו.

איתי. 

א.א.א.א

אני שלך אדוני, לתמיד.

אני שלך אדוני,

משוייכת רק לך,

מקולרת לך,

הרכוש שלך.

I wanna be your vacuum cleaner
Breathing in your dust
I wanna be your Ford Cortina
I will never rust
If you like your coffee hot
Let me be your coffee pot
You call the shots, babe
I just wanna be yours
Secrets I have held in my heart
Are harder to hide than I thought
Maybe I just wanna be yours
I wanna be yours, I wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Let me be your leccy meter
And I'll never run out
Let me be the portable heater
That you'll get cold without
I wanna be your setting lotion (wanna be)
Hold your hair in deep devotion (I'll be)
At least as deep as the Pacific Ocean
Now I wanna be yours
Secrets I have held in my heart
Are harder to hide than I thought
Maybe I just wanna be yours
I wanna be yours, I wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
Wanna be yours
(Wanna be yours)
I wanna be your vacuum cleaner (wanna be yours)
Breathing in your dust (wanna be yours)
I wanna be your Ford Cortina (wanna be yours)
I will never rust (wanna be yours)
I just wanna be yours (wanna be yours)
I just wanna be yours (wanna be yours)
I just wanna be yours (wanna be yours)

מתי בפעם האחרונה הרגשתם כמו בפעם הראשונה? 

כל דבר עם האדון שלי מרגיש לי כמו הפעם הראשונה:

כל נשימה שאני לוקחת,

כל פעימת לב,

כל אורגזמה שאני מגיעה אליה ובעקבותיה שרשרת אורגזמות מטורפת,

כל השפרצה בלתי נשלטת אפילו בטלפון שהוא אומר לי ״תגמרי עכשיו״,

כל רעד שהלשון שלו בתוכי, מזיינת אותי, מענגת אותי ומתעללת בי בו זמנית,

כל אנחה שנפלטת לי ברגע האצבעות שלו מבצעות בי את זממן,

כל סימן כחול, שהופך לסגול, לירוק, לצהוב ואז נעלם,

כל סדק

כל דמעה

כל השפלה

כל שיעור שמסתיים אך משאיר בי חותם

כל נשיקה ממנו 

כל דבר אהבה שנאמר על ידו

כל דבר עם האדון שלי מרגיש לי כאילו זאת הפעם הראשונה, (מאחר ואני מגיעה מאיזור השליטה אכן מרבית הדברים איתו הם בפעם הראשונה, בעיקר כי המיקום שלי במערכת היחסים הזאת השתנה).

הפעם הזאת בחרתי לכתוב על משהו שונה מכל מה שהכרתי עד כה, הפעם הזאת בחרתי לכתוב על הפעם הראשונה בה נבהלתי עד אימה, פחדתי עד מצב של בכי חסר שליטה, הפעם הזאת בחרתי לכתוב על חוויה שהיוותה בעבורי את ״קו פרשת המים״ חווית ה״להיות או לחדול״.

כל אחד שולט ו/או נשלט עובר את החוויה הזאת לפחות פעם אחת במערכת היחסים הבי די אס אמית שלו..... 

וזאת החוויה שלי:

זה היה ביום שני בבוקר, כדרכו של אדוני הוא שלח לי הודעת בוקר טוב ושנינו היינו במצב רוח מרומם.

קמתי בבוקר שלחתי לו סרטון ואמרתי לעצמי ״היום זה היום בו אני אהיה מדהימה בעבורו״, כל היום חייכתי כאילו קרן אור מזורגגת התלוותה אליי לעוד יום שאמור היה להיות סטנדרטי, כל היום הסתובבתי בתחושת היי מטורפת ורק חיכיתי להודעה מאדוני על כך שניפגש מחר, כוס אמק אפילו הפגישות שלי במהלך היום היו טובות להפליא, אבל שום דבר לא הכין אותי לכמה היום הזה עלול להשתנות.

יצרתי לאדוני גיף השפלת מבט ושלחתי לו אותו, המחשבה שלי הייתה שהוא יעוף עליו ובאמת .... תוך פחות מחצי דקה הוא כתב לי ״כמה את יפה״ ואני התמוגגתי מאושר.

במשך כל היום הגיעו לי הודעות מעודדות מאדוני, הודעות מרימות בטירוף, ומהודעה להודעה כל מה שיכלתי לדמיין זה את המפגש ביננו.

אני רעבה אליו, מכורה אליו, הכוס שלי בוער מעצם המחשבה שארגיש את בית החזה השרירי והרחב שלו לצידי.

דמיינתי את הקול שלו לוחש לי באוזן, מילים מלוכלכות, מחרמנות, נהדרות ואהובות.

דמיינתי את הזין שלו מתקשה כבר בקבלת הפנים, את הדם מתנקז לו באיזור החלציים ואת הדופק המורגש שם, דמיינתי את הרגע הזה של החדירה, שאני מעט יבשה, הוא חודר אליי בכח ותוך כדאי אני מרטיבה את האיבר המושלם שלו, האיבר הזה שהגוף שלי כאילו שורטט בעבורו...

דמיינתי אותי עושה לו עוד כל כך הרבה דברים .. אז דמיינתי 

מה שלא דמיינתי זה את הבועה שלי עומדת להתפוצץ!

״מיקומך?״ הוא כותב

״ברכב״ אני עונה 
״תעצרי, תורידי מכנסיים ותחתונים, 2 אצבעות בפה תרטיבי אותן ותתחילי ללטף את הדגדגן שלי״ הוא כותב (ולא, לא טעיתי בכתיבה, זה אכן הדגדגן שלו, כל כולי שייכת לו הוא רשאי לקחת הכל מתי ואיך שהוא רוצה ה כ ל - ש ל ו) 

״כן אדוני״ אני עונה ויודעת שאין סיכוי שאני מאכזבת אותו היום! לא היום! היום אני הולכת להיות הכי טובה שיש!

״תמונה״ הוא מבקש
ואני שולחת תמונה שהחולצה מכסה כמעט הכל
״ביקשתי ממך להיות עירומה״ הוא כותב

״אדוני אני עירומה, רק הסתרתי את עצמי לא נעים לי״ אני כותבת ומוסיפה ״אני בחניון ויש לידי רכבים, לא נעים לי להוריד הכל״

״אוי מאמי הוא עונה לא נעים לך ?״ הוא כותב
״לא אדוני״ אני עונה

״תתלבשי בבקשה ! את לא ראוייה לי ו/או לזין שלי, האדון שלך לא יפגוש אותך השבוע״ הוא כותב

״לא אדוני!!!!!!״ אני כותבת אבל את הצרחה שבכתיבה קשה לפספס ״אני אזוז קצת הצידה ואתפשט בבקשה אדוני אני מתנצלת, אני מתחננת אלייך״

״אמרתי לך להתלבש״ הוא כותב ״אם את לא ידעת לציית, את לא ראוייה לי אני חושב שצריך להביא מישהי שתחנוך אותך, תלמד אותך לציית לי״

התחלתי לרעוד, הנשימה שלי התקצרה, נכנסתי להיסטריה ועם ההיסטריה הגיעו הדמעות של הפחד... אבל יותר מהפחד הגיעו הדמעות של האכזבה אני איכזבתי את האדון שלי, איכזבתי את המאהב שלי, את המכשף שלי אכזבתי אותו!!! 

״אדוני אני מתחננת אני לא יכולה להפסיק לבכות, בבקשה אעשה מה שתרצה״ אני כותבת

ובקור רוח הוא כותב לי ״אני לא רוצה כלום! אני רוצה מישהי שתציית לי ואם את לא יכולה אז אולי אני צריך להביא לך חונכת, אני נכנס לשיחה אדבר איתך בהמשך תמחקי את הדמעות אני לא מאשר לך לבכות״

ניסיתי, אלוהים יודע כמה ניסיתי ויותר מזה אלוהים יודע כמה כאב לי הגוף, רגע על עצמי:

כאדם שבעברו חווה דכאון (כולל דכאון אחרי לידה מאובחן) יש תחושה כזאת שזר לא יבין, מאין חשמל כזה שעולה במעלה השוקיים ומצטבר מאחורי הברכיים כזה שהמפרקים ננהלים וישנה תחושה של תכף, ממש עוד רגע הגוף מפסיק להחזיק את עצמו, ונופלים, מה שמוזר הוא שישבתי ברכב, והרגשתי את זה קורה.

״נרגעת?!״ הוא כותב לי

״מנסה אדוני״ אני כותבת ומוסיפה ״הדמעות לא מפסיקות לרדת״ 

טלפון ... My Master M על הקו.
התגובה הראשונית שלי הייתה הלם, אנחנו לא נוהגים לשוחח בטלפון בטח לא באמצע היום.

״הלו״ אני עונה בקול חנוק מדמעות 
״אני מבין שהיום החלטת שאת יודעת יותר טוב מהאדון שלך״

״לא אדוני״

״אני לא שומע״

״לא אדוני״ אני עונה ומנסה לגייס קול מלא בטחון.

״תתקשר אלייך בהמשך היום בחורה בשם x היא תהייה החונכת שלך לחודש הקרוב, היא תלמד אותך לציית לי, היא תראה לך איך מתנהגים״
״לא אני מתחננת לא״ אני אומרת

״לא?!״ הוא שואל ״מישהו שאל לדעתך?!״ אם את לא יכולה לציית לי ולעשות מה שאני מבקש אולי את בכלל לא ראוייה לי״ הוא ממשיך 

ואני מנסה בכל כוחי לעצור את הדמעות ואומרת לו ״ אדוני אני מתחננת, אני לא אוכל לעמוד בזה שמישהי תגע בך!״ 

״את מקשיבה לי?!״ הוא אומר ומוסיף ״היא באה עבורך לא יהיה לה שום קשר איתי מלבד לקבל ממני הוראות ולחנוך אותך חודש עד שאמצא אותך ראוייה״
פתאום יצא לי קול שלא שמעתי מימיי, אני חושבת שזה קול נואש ״ אני לא אראה אותך חודש?!?!?!?״ 

״תגידי את מקשיבה למה שאני אומר לך?״ הוא שואל, ואני מרגישה את הלב שלי נמחץ, כאילו אדוני אוחז אותו באגרוף ולוחץ, כאילו אדוני רוצה לראות עד כמה הלב הזה שלי גמיש לשינויים.

״את מבינה למה אני כועס?״ הוא שואל וממשיך ״את בכלל מבינה מה קרה היום״ 

״כן״ אני עונה אבל בתוך תוכי הכל מתבלבל, הכל מתערפל, הטוב נמהל עם הרע, השמחה שחוויתי בבוקר נשכחה וכל מה שאני מרגישה זה שלעצב אין סוף, האיש הזה מושך בחוטים, וכרגע בפעם הראשוני בחיי נותרתי בלי מילים!

״אדוני אני מצטערת״ אני אומרת ומושכת באף, דבר שכנראה נשמע לאדוני כמו צחוק, והוא אומר ״לא הבנתי משהו מצחיק אותך?!?!״ ואני, אני רק רוצה לצרוח שאיזה מצחיק? על מה הוא מדבר? אני לא מסוגלת להפסיק לבכות, בוכה כמו תינוקת ואומרת לו ״אדוני איזה צחוק אני לא מצליחה להשתלט על הדמעות שלי!״ 

לא פעם כתבתי פה, בפוסטים עברו, שיש משהו אצל האדון שלי שיודע לקרוא אותי, משהו שגורם לי להרגיש לפעמים שגם אם אזרק כמו שק אבנים, רגע לפני שאגיע למכת המחץ בקרקעית, אדוני ישלוף את שרביט הקסמים שלו ומשק אבנים יהפוך אותי לשק נוצות שירחף את שארית הדרך ויגע באדמה בעדינות קסומה ויוצאת דופן, ולא זה לא סותר את הפחד מהנפילה וההתרסקות.

פתאום משום מקום בשיחה, מתוך ערפול חושים (בחיי שאין לי איך לתאר את זה אחרת) אדוני שואל אותי ״למי אני שייך?״ הייתי בטוחה שלא שמעתי טוב ואמרתי לו ״ סליחה אדוני? ״ ושוב הוא שאל ״למי אני שייך?״

באותו הרגע הרגשתי את הפחד המשתק שכתבתי עליו קודם שוב עולה בשוקיי, האם אני מדמיינת את השאלה? האם זאת שאלה מטעה? הוא יש פה איזשהי שאלת כוכבית / מכשילה שאני לא שמה לב אליה? 

ושוב ״מתוך בליל המחשבות והערפול הבלתי מתפוגג״ אני שומעת אותו שואל אותי ״יקירתי למי אני שייך?״  ״לי?!״ אני עונה ספק ביראת כבוד ספק בזהירות.
״אני שלך״ הוא עונה לי ״רק שלך! לנצח״

״תודה אדוני״ אני עונה לו בבכי והוא עונה לי ״האדון שלך יהיה נחמד הפעם ויוותר לך על החונכות, אני מרגיש שאת יוצאת מהשיעור הזה חזקה יותר ועם הבנות חדשות״ הוא אומר, והתחושה הזאת של הויתור מבחינתו גורמת לי להבין, שהפחד שלי קיים, הפחד שלי מוחשי, אני אעשה הכל שאדוני לא ייעלם לי. 

״את נוסעת?״ הוא שואל ״סיימת אצל הלקוח?״ 

״לא״ אני עונה ״אני חייבת לתת לו עוד שקית שנותרה לי עבורו ברכב״

״תנגבי את הדמעות״ הוא אומר ומוסיף, ״את לא מורידה אותי מהאוזן, אני רוצה לשמוע אותך מדברת איתו רוצה לשמוע איך הוא מדבר איתך ״

אני לא יודעת מהיכן הגיעו הכוחות שלי לנגב את הדמעות ולצעוד את ה50 מטר המזורגגים הללו שכל מה שאני רוצה לעשות זה להתנצל ולהיות ראויה לאיש שמחזיק אותי על הקו.
אני יוצרת מהלקוח צועדת לרכב ואדוני אומר, ״2 אצבעות לפה מיד, אני רוצה לשמוע אותך גומרת״

עד היום שאני כותבת את הפוסט הזה ויודעת שהוא יגיע לאדוני לאישור לפני פרסום, אני שואלת את עצמי איך מבוקר של אופרייה הגעתי לתהומות הנשייה ועכשיו אני מחדירה לעצמי 2 אצבעות וגומרת כמו מטורפת תוך 2 דקות?!?!?! איך לעזעאזל הוא עושה את זה.

תוך כדאי שאני גומרת, אדוני שואל אותי ״למי אני שייכת?״ וברור לכולנו שיש רק תשובה אחת!
 

הגעתי הביתה, לאחר שבכיתי עוד מספר פעמים ללא שליטה, שלחתי לאדוני תמונה שלי עם דמעות והוא הגיב תוך דקה ״את פשוט מושלמת בעבורי״.

שוב טלפון, פעמיים ביום, האם עליי לפחד? האם מותר לי להתרגש? 

״הלו״ אני עונה 

״יפה שלי איך את?״ הוא שואל 

ושוב הדמעות מתחילות לזלוג, ״אני מתנצלת אדוני״ אני עונה והוא עונה, ״הכל בסדר יקירה, אנחנו נתחזק מזה, נגדל מזה יחד״. 

״אדוני״ אני אומרת ומוסיפה ״אני לא רוצה לאכזב אותך, בחיים, אני רוצה להיות הכי טובה שיש״ 
ואדוני ענה״ את הכי טובה שיש״

״תודה אדוני״ אני עונה

״סקסית שלי, עברת היום משהו מטורף, גם אני, לכי תתקלחי ותיכנסי למיטה, נשיקות חיים שלי,את מדהימה״

ושוב הדמעות יורדות !

יצאתי מהמקלחת וכתבתי לו:

״פתאום זה היכה בי.

כנראה שלא סתם קראתי לך המקור אתמול.

אני מרגישה אותך בבטן אדוני, הנרתיק שלי מתכווץ בשנייה שאתה עולה לי בראש, והכוס שלי מתחיל להרטיב באותה נשימה.

אתה מקור ההנאה והסבל גם יחד.

מקור הכח והעונג שמציפים אותי וגורמים לי לרצות להיות שלך.

אני מרגישה שכמו המקור, להתקרב אלייך עלול לחמם אותי ולשרוף אותי באותה הנשימה.

ואני מתרגשת מזה, מרגישה שבפעם הראשונה בחיים אין לי שליטה על כלום.

וזה מדהים אדוני.

תודה עלייך ותודה שבחרת בי!

א א א א 

אני שלך אדוני ... כל יום יותר

הקדמה:

לקח לי הרבה זמן להגיע לכתוב את הפוסט הזה.

תחילה חשבתי להתחמק ממנו באלגנטיות וזה מהסיבה הפשוטה שעוד בטרם התחלתי בכתיבת הפוסט הזה כבר הבנתי שפשוט, זה לא הולך להיות בעבורי.

כמות הטיוטות שכתבתי היא מטורפת, כמות הניסוחים ששיניתי לא מחוברת למציאות, אבל לפתע זה היכה בי, השיעור שעליו נכתב הפוסט הזה עדיין חי, קיים ומורגש בי, השיעור הזה עדיין מטלטל לי את הלב אך כמו הפיניקס, אני אצמח ממנו ואתחזק.

אז מספיק עם הניסיונות לספר אותו בצורה פואטית, אני פשוט אכתוב אותו כמו שהוא, נוגע, מדוייק, חושפני ואמיץ.

הפוסט הספציפי הזה לא מכיל תיאורים מיניים, או אורגזמות מטורפות.

הפוסט הזה מכיל אותי, את נשמתי החשופה ואת האמת הרדיקלית שלי.

כי אם יש משהו שלמדתי על אדוני ועל כמה אני סומכת עליו ובוטחת בו ועל ההחלטות שלו, זה שבהסתכלות על הסיטואציות כמה ימים לאחר מכן, כמעט שבועיים ליתר דיוק, זה היכולת המופלאה של אדוני לפרק אותי ולהרכיב אותי מחדש.

לעיתים, אני מרגישה עם עצמי ולעצמי כמו קובייה הונגרית נטולת פתרון ... אבל אז אדוני מגיע וכמו במטה קסם, מעביר אותי שיעורים מהסוג המורכב והמתוחכם ביותר ולפתע פתאום השורות בקובייה מסתדרות והכל ברור יותר.

אז בואו נתחיל:

גם הבוקר התעוררתי להודעת בוקר טוב של אדוני.

יש משהו בהודעות בוקר שלו שגורם לי להרגיש עטופה, רצויה, שייכת.

משהו בהודעות ממנו בבוקר פותח לי את היום בצורה כזאת שגורמת לי לחייך ותאכל׳ס? תמיד חשבתי שאנשים שמחייכים ממש מוקדם בבוקר זה בעיקר נסיכות מבית היוצר של וולט דיסני, נו בלונדיניות כאלה ששרות עם ציפורים.

שלחתי לאדוני תמונה של הלבוש שלי שאוכל לקבל אישור ולאחר שקיבלתי ממנו אישור ומחמאה, יצאתי ליום שלי מלאה באנרגיות ושמחה מבלי לדעת מה עובר במוחו הקודח של אדוני.

״הגעתי למשרד״ כתבתי לו וכעבור מספר דקות הוא ענה לי:

״מצויין״ הוא כתב ״אסמס בהמשך״.

הודעת ״מיקומך?״ הגיעה לאחר כמעט שעה

והתשובה שלי ״במשרד״ נשלחה מספר שניות לאחר מכן.

״קומי גשי לשירותים מיד תתפשטי לגמרי ותצלמי לי אותך״ אדוני כתב בצורה שלא משתמעת לשני פנים.

ואכן ניגשתי לשירותים, הורדתי את המכנס את החולצה את החזייה וצילמתי לו את עצמי.

תוך פחות מחצי דקה הגיעה הודעה ״האם לא הייתי ברור? !״ הוא שאל ומשהו בי הרגיש את הכעס כבר בהודעה.

״מה עם התחתונים?!״ הוא שאל

״היית רציני? אתה באמת רוצה שאוריד תחתונים?״ כתבתי לו

ופתאום קיבלתי הודעה מהסוג שלא ציפיתי לה:

״תתלבשי בבקשה וגשי חזרה למשרד״ הוא כתב ״אם את לא מקשיבה לאדון שלך אנחנו נוותר! נדבר אחר כך״

אני נשבעת לכם, שפתאום הבנתי למה התכוון המשורר באומרו: ״הרגשתי את האדמה נשמטת לי מתחת לרגליים״, אני אפילו לא יודעת איך לתאר את התחושה שחשתי, האם זאת אכזבה? האם זאת פגיעה? מה זה?!?!?!  

״אדוני״ כתבתי לו ״אני מצטערת, אני אוריד הכל״

״אין צורך״ הוא ענה והוסיף, ״תחזרי למשרד אני אכתוב לך בהמשך״

והתנתק! הוא התנתק!

פתאום הבנתי מה אני מרגישה!

זוהי תחילתו של התקף חרדה, ולא כזה מהסוג שעובר ברגע אלא כזה מהסוג שמשאיר בנו חותם.

חצי שעה המתנתי למוצא פיו של האדון שלי, חצי שעה בין הארוכות בחיי, הבהלה השתלטה עליי, השאלה של האם איבדתי אותו חזרה ועלתה, ובעוד אני מנסה להעלים אותה אני מבינה שאני נמצאת כרגע במחול שדים מטורף של רגשות, משהו שלא הכרתי שלא נתקלתי בו אף פעם.

״תיגשי לשירותים״ הוא כתב ״והפעם תתפשטי לחלוטין! אני ברור?״

״כן אדוני״ עניתי והיה לי ברור שברגע זה כל מה שהוא יבקש הוא יקבל רק בבקשה שלא יילך ושיחזור ללטף אותי כי ״הסטירה הרגשית״ הזאת, יש לה תחושה של חסרת סוף.

נכנסתי לשירותים, התפשטתי ושלחתי תמונה – Done!

״יופי״ הוא ענה ושמעתי את הכעס בקול שלו אפילו שרק התכתבנו.

״אני מבקש שתסתובבי״ הוא כתב והוסיף ״ידיים על הכיור, פטמות צמודות לראי, ראש ישר מבט למראה, תסתכלי על עצמך״

״כן אדוני״ כתבתי והוספתי תמונה של המנח המבוקש.

״מעולה״ הוא כתב, את נשארת ככה עד שתקבלי הודעה ממני, תניחי את הטלפון ותמשיכי להסתכל על עצמך במראה.

אני כותבת את השורות הללו ושוב עיניי מתמלאת דמעות, הרבה  דברים הייתי מוכנה לעשות בעבור האדון שלי, אבל להתבונן אל דמותי במראה בעוד אני ערומה כביום היוולדי, זה משהו שבחיים לא חשבתי שיכול לקרות!

מהרגע שאדוני ביקש ממני לעמוד בפוזיציה הזאת ועד הרגע בו הוא שחרר אותי, עברו בפועל לא יותר מ-4 דקות, אך בתוך תוכי עברו להם שנים.

שנים של שנאה עצמית, שנים של חיפוש אחרי פגמים שרק אני רואה, שנים בהן גברים היו מסתכלים עליי כמו על חתיכת בשר, שנים שהאמנתי שככה אני אמורה לראות את עצמי ובעיקר שנים של ניסיון להסתיר את איך שאני נראית ולהחביא כל סממן ליופי חיצוני.

רצית להרים ידיים מהכיור, להתלבש, לצרוח על האיש הזה שקורא לעצמו האדון שלי שהוא חתיכת בן זונה ושאני שונאת אותו, רציתי לקחת את הבגדים שלי את החוויות המדהימות שהיו לי עד כה ולברוח, אני לא צריכה את זה חשבתי לעצמי, אני לא צריכה את החרא הזה.

אבל באותה נשימה משהו קרה.

לא רציתי לזוז, הרגשתי שהוא מסתכל עליי, מעבר לראי,הרגשתי בתוך הכאוב הנפשי הזה שהוא שומר עליי!

פתאום המבט הכועס התרכך והדמעות, אוי הדמעות, הדמעות התחילו לרדת בלי שליטה, רק שהפעם הדמעות הללו היו דמעות שחרור כאלו שהיו עצורות בתוכי מעל 20 שנה.

הכעס, התחלף בחמלה, השנאה בקבלה והדמעות בדמעות של השלמה.

מדהים איך האיש הזה, גרם לי לאהוב את עצמי ובאותה נשימה אחרי יותר משבוע, הוא גרם לי להבין שאני אוהבת אותו.

שאני מוכנה להתמסר לו עד הנצח.

באותו יום, בערב סיפרתי לו מה הרגשתי מה עברתי וכמה זה טלטל אותי, הרגשתי שלו היה יכול היה מחבק אותי והתחושה הזאת מילאה אותי בתחושת אושר שאין לה סוף.

ב21:30 קיבלתי ממנו הודעה:
״יפה שלי הוא כתב, תתחילי להתארגן לשינה הוא כתב לי 22:30 כיבוי אורות״

״באמת אדוני?״ שאלתי אותו

״כן מהממת שלי״ הוא כתב ״עברת חוויה מטלטלת היום, אני רוצה שתשני טוב הלילה״

״תודה אדוני״ כתבתי לו ״22:30 כיבוי אורות״.

22:25 קיבלתי ממנו הודעה:

״ יקירתי״

״ כן אדוני?״ עניתי

״אני שלך, רק שלך״ הוא כתב לי

ואני? אני כבר לא הייתי זקוקה לכלום מעבר לזה!

״תודה אדוני על היום״ כתבתי לו והוספתי ״אני שלך אדוני רק שלך״

באותו הלילה ישנתי כמו שלא ישנתי הרבה מאוד זמן.

ומאז לא רק שאני מסתכלת במראה, אני גם אוהבת את הדמות שמשתקפת ממנה... אותי.

תודה עלייך אדוני,

א.א.א.א

אני שלך אדוני

״מה מצבך מחר? אני חושב שהגיע הזמן שניפגש״

״כן!״ עניתי לו אחר חצי דקה של הלם, שבעצם כל מה שרציתי היה לצרוח את נשמתי שכל העולם יישמע שאני הולכת להיפגש עם האיש שתוך יומיים, ככה הרגשתי, מתחיל לעצב אותי מחדש, בדמות ובצלם שהוא שואף אליהם.

״מעולה, יקירתי אני אמצא לנו מקום ואטפל בזה״  ההודעה ממנו לא אחרה להגיע.

אם חשבתי שזמן יכול לתעתע, הרי שלפתע פתאום הוא נעצר, לא זז, אפילו לא הראה סממנים, בשנייה אחת הפכתי לקצרה, לעצבנית ובאותה הנשימה לחרמנית ברמות שלא ידעתי שאפשר להגיע אליהם.

*ברשותו של אדוני, אני רגע עוצרת, אני חושבת שהגיע הזמן לספר לכם קצת על עצמי:

אני בשנות ה 40 שלי, מקועקעת, כריזמטית, עם מבט חד בעניים (פתייני אומר אדוני ולא פעם גם הפרטנר שלי אמר את זה) אדם יצרי, מיני, מתאמנת באופן קבוע דואגת לגוף שלי, מכורה לצבע שחור, לחצאיות קצרות, לג׳ינסים צמודים לסניקרס ולעקבים.

אוהבת סקס, לא מעוניינת באף אחד מלבד האדון שלי ומצד שני רעבה באופן תמידי ולא יודעת שובע מהיום שהכרתי אותו.

אוהבת שאנשים מסתכלים עליי אך אף פעם לא מחזירה מבט, אוהבת לתת לאנשים לדמיין וללכת הכי רחוק שאפשר.

אז בואו נגיד את זה בצורה ברורה, אני יודעת מה זה להיות חרמנית, אני יודעת מה זה להיות רעבה למין אני יודעת מה זה להיות מכורה לריגושים, אך אני חייבת להודות שעד שאדוני נכנס לתמונה לא ידעתי שזה יכול להיות מורגש בכזאת קיצוניות.*

פתאום הודעה: ״מחר, 11:00 בבוקר, אשלח לך כתובת בהמשך לא לאחר!״

״כן אדוני!״ אני עונה ומייד מוסיפה ״ תודה אדוני!״

סיימתי את יום העבודה מוקדם מהרגיל הרגשתי שאני חייבת לברוח מהמשרד, הרגשתי שהקירות סוגרים עליי, שאין לי אוויר הרגשתי שהזמן לא זז, אולי אם אצא, הכל יעבור מהר יותר!

הגעתי הביתה, נכנסתי למקלחת וכתבתי לאדוני ״אני במקלחת האם יכולה לגעת בעצמי?״

״שלא תעזי״ הוא עונה במהירות ואני מרגישה איך הדמעות עולות, אני מרגישה כמו מכורה שחייבת לשחרר את הקריז הזה שהגוף שלי מייצר.

״ אדוני, אני מתחננת״ אני כותבת לו ומוסיפה : ״בבקשה תבין אותי אדוני אם לא אגע בעצמי עכשיו אני מגיעה מחר נפיצה כמו פצצה מתקתקת בבקשה אדוני״

שקט מהצד השני, אני חושבת לעצמי ״שיזדיין אני מכירה אותו יומיים אני חרמנית למות חייבת לגעת בעצמי״ אך יודעת שאם אגע בעצמי, אני אאבד אותו.  

ואני בהלם מזה שאני מוכנה לסבול מתחושת כאב פיזית מאשר מהמחשבה שאני אאבד אותו.

נכנסתי למקלחת, ונכנסתי למיטה מוקדם מהרגיל עם כאבי בטן מהתרגשות וחרמנות שיא.

קמתי בבוקר להודעה מאדוני: ״ עוד 4 שעות את שלי״

אלוהים חשבתי לעצמי, לא מספיק המחשבה קשה לי בטירוף עכשיו הוא גם סופר לי זמנים, מי הוא? והאם זה היה עכשיו מתמימות דעים או מכוונה תחילה של להחזיק אותי חדה?

מה שזה לא יהיה, חשבתי לעצמי, אין לי ספק שאדוני מודע ויודע מה הוא עושה, ולי נותר רק לסמוך עליו.

קרוב לשעה ה11:00 קיבלתי כתובת מדויקת + הנחיות היכן להחנות את הרכב.

והכי חשוב הוראות מדויקות מה ללבוש : ״אני מצפה לקבל אותך עם חצאית שחורה, גופייה שחורה, וסניקרס אבל הכי חשוב בלי תחתונים ובלי חזייה״

פעם ראשונה שהרשתי לעצמי להקליט לו הודעה:

״אני מתרגשת בטירוף האם תאמר לי את שמך לפני שניפגש?״

הוא מקליט: ״סקסית שלי, תתאפקי עוד קצת, ואלחש לך אותו באוזן״.

פעם ראשונה ששמעתי אותו, אלוהים עוד חלק נוסף לי בפאזל הזה שנקרא אדוני, אני מרימה את מבטי לשמיים ומבקשת (מתחננת) שהמבט שלו בעיניים יהיה שווה את זה.

השעה 11:00 אני מתייצבת במקום ובשעה שנקבעה, עם הבגדים שנדרשתי ללבוש, רגליים רועדות וקצב לב שקרוב לשבץ (לגבי הרגליים הרועדות, רק אציין את המובן מאליו:״ אקדח שמופיע במערכה הראשונה סופו שיירה במערכה השלישית״ )

הדלת נפתחת, הוא עומד שם, האדון שלי, במלוא הדרו, אני כותבת את השורות האלו ומרגישה את הבטן שלי מתהפכת.

עוד לפני הכל הוא ניגש מחבק אותי ומנשק אותי בתאווה שאני לא מכירה, אני לא זוכרת אי פעם שנישקו אותי ככה, עדיין לא הורדתי את התיק שלי, אני טיפה מתרחקת מסתכלת לו לשנייה בעיניים ומרגישה שבמבט אחד קשרנו את גורלנו.

הוא ספק מצווה / ספק מבקש ממני להוריד את התיק ובשנייה שאני מורידה אותו הוא מסובב אותי אל הקיר, מעביר את היד שלו על הירכיים הפנימיות שלי ולוחש לי את שמו באוזן.

בשנייה אחת כאילו ניתן הסימן שחיכיתי לו כבר יומיים, הנוזל החם התחיל לטפטף לי על הירכיים ועל היד שלו ... ״את באמת נפיצה״ הוא אומר לי ואני עונה לו ״ כן אדוני, אני מרגישה כאילו כל מה שחיכיתי לו היה המגע הזה, המגע שלך״!

האדון שלי, מוביל אותי למיטה ומניח אותי בעדינות, הגוף שלי רועד ואני מרגישה את האיבר שלו מתקשה מתחת למכנס, ״ידעתי״ אני לוחשת ספק בקול ספק לעצמי, ״ידעתי שהזין שלך יהיה מושלם״.

האדון שלי משכיב אותי על הגב ומפסק לי את הרגליים, שנינו עדיין עם בגדים ובגד הגוף שלי כבר רטוב בצורה שלא משאירה מקום לספק...

האדון שלי פותח את בגד הגוף שלי עובר עם 2 אצבעות על השפתיים התחתונות שלי ועל הדגדגן ואני מתחילה להתפתל ולהשפריץ ממגע של שנייה, של פאקינג שנייה!

״אני מתנצלת״ אני אומרת לו והאדון שלי עונה ״את מדהימה שלא תעזי להתנצל״

״זה בזכותך״ אני אומרת לו ״בחיים לא השפרצתי כל כך מהר, אני מרגישה שאתה מושך בחוטים״

והוא עונה ״לי רק אני מושך בחוטים, רק אני קובע!״  ומסיים את המשפט בשאלה ״ למי את שייכת?״  הייתי חייבת רגע לחשוב על זה, מה אני אמורה לענות לשאלה כזאת? האם אני שייכת לבעלי? האם אני שייכת לאדוני? אולי זאת בכלל שאלה מכשילה.

כעבור דקה אדוני דוחף את האצבעות עמוק יותר ואומר: ״את לא יודעת למי את שייכת?״

ומתוך עונג שבלתי ניתן לתאר אני אומרת ״לך אדוני אני שייכת רק לך״ ואני מבינה שאין מפה דרך חזרה.

כאות תודה על האמירה הזאת ( אני לא יודעת אם ממנו אליי או ממני אליו), האדון שלי החליט לרדת לי ובאותה נשימה לקחת אותי לטיול בעולם אחר, עולם של עונג בלתי פוסק.

הלשון שלו, טיילה על הדגדגן שלי, בדיוק בעוצמה הנכונה, עוצמה כזאת שהיא הגבול הדק בין כאב עצבי לעונג אלוהי, אני יכולה לפרט פה שעות על הדרך בה אדוני עינג אותי באותן שעות בוהריים נפלאות, מה שבטוח הוא שאספר לכם, שהוא הביא אותי למצב שהתחננתי, על אמת התחננתי שיחדור אליי.

״מגיע לך? שאחדור אלייך״ אדוני שאל ואני בשארית כוחותיי אמרתי לו ״כן״

הוא עלה למעלה לנשק אותי שוב שהפעם אני טועמת עת עצמי ובפעם הראשונה בחיים מתענגת על הטעם שלי.

הורדתי לו את החולצה ואני נשבעת שמתי שהוא בין עונג אחד למשנהו הוא כנראה הוריד את המכנסיים ולא שמתי לב.

הוא התקרב אליי עם איברו האימתני, אין לי מילה אחרת לתאר את זה ובעוד העטרה שלו מתחככת בי ואני משפריצה הוא לפתע חודר אליי.

החדירה הזאת תפסה אותי בהפתעה מוחלטת, לא כי לא רציתי, אלא כי לא ציפיתי לגודל כזה!

בתגובה פלטתי סוג של גניחה / נהמה שלא הכרתי ובטח שלא ידעתי שאני יכולה להוציא קול כזה, בעוד האדון שלי אוחז לי את האגן ומניע את שלו פנימה והחוצה אני מרגישה אותו הכי עמוק שאי פעם הרגשתי, ואז זה הכה בי, אם קשרנו את גורלינו הרי שהכוס שלי נוצר במיוחד לזין של האדון שלי.

ובשביל שהוא יהיה מאושר, אני אסכים ואקבל את כולו לתוכי בכל דרך שאדוני יחפוץ בה.

אני לא יכולה לספור את מספר הפעמים שגמרתי באותם שעות בוהריים – צהריים מוקדמות, אני לא יכולה לתאר במילים את המקומות אליהם הגעתי, רמות האקסטזה, הריגוש והתאווה שחשתי גרמו לי להבין דבר אחד ...

באם תינתן לי ההזדמנות, אני אהיה משויכת לאיש הזה בינתיים לתמיד!

התנוחה בה אדוני גמר באותו היום הייתה אחת התנוחות האהובות עליי, להיות על ארבע, ישבן גבוה, רגליים צמודות, ופטמות צמודות למיטה, לא להעז להסתכל על אדוני לתת לו את הכבוד הראוי.

הגמירה של אדוני ושאגת העונג שלו היו מבחינתי רגע שלא יישכח לעולם, ההבנה שהאיש הזה שאני מרגישה שכל נים ונים בגופי שייך לו הגיע לכזאת גמירה ממני לקחה אותי למקום בו בני אנוש לא דרכו מעולם!

אני כותבת את השורות הללו וגופי רועד, אחרי שהאדון שלי גמר בחוץ (כמה הצטערתי אך ידעתי שאסור לי להביע את דעתי) הוא חיבק אותי ונישק אותי ואני הרגשתי ששוב העולם עוצר מלכת.

קמתי להתארגן, נכנסתי לשטוף את עצמי בעוד האדון שלי מתלבש ומריח מנוזל התאווה שלי שהרטיב אותו בטירוף.

התחבקנו, התנשקנו בטירוף ונפרדנו בגופינו, בנפשנו היה לי ברור כי זוהי רק ההתחלה, אך עדיין ליבי נמלא פחד מהמחשבה שאולי לא אשמע ממנו שוב.

יצאתי מהדירה, בעוד רגלי רועדות והכוס שלי עוד מטפטף, נישקתי את האיש הזה שהנה אני מודה כבר אז רציתי לסגוד לו ויצאתי לדרכי ...

לא לפני שמעדתי במדרגות ( זוכרים את האקדח מהמערכה הראשונה) והבנתי שאני לחלוטין צועדת באוויר.

נכנסתי לאוטו וצרחתי את נשמתי ... כןןןןןןןןןןןןןןןןן, אדוני קורא את זה עכשיו ובטח מחייך או מופתע אבל צרחתי את נשמתי.

הרגשתי שאני חייבת למצוא דרך שהיקום יבין שאני מודה לו ובאותה הזדמנות שייכנס לי חמצן חזרה לריאות.

חצי שעה לאחר מכן, קיבלתי הודעה מוקלטת מהאדון שלי: הודעה שברשותכם אשמור אותה לעצמי

ומייד הגיעה גם הודעה כתובה:

״ למי את שייכת? למי הגוף שלך והראש שלך שייך?״

״לך אדוני״

עניתי תוך שנייה

והוא הגיב: ״שלא תשכחי את זה את שייכת לי לנצח״!

אני שלך אדוני; לנצח!

כל הלילה לא ישנתי, המח שלי חושב רק על האיש הזה שדרש ממני לקרוא לו אדוני, (אפילו שמות עוד לא החלפנו) והמח שלי כבר על 500 קמ״ש או כמו שהבסטי שלי נוהגת לומר על ״הוריקן סוררת״ – ״במהירות האור, דוך לכיוון אחד... לתוך גדר הפרדה בלי אפשרות לעצור״

השעה 07:15 בבוקר והטלגרם מאותת, אני מזנקת מהמיטה, ערנית ומלאה באדרנלין ברמות מטורפות: ״בוקר טוב סקסית״ הלב שלי נרגע, כאילו חזר לי האוויר לנשימה... מה זה?! מה לכל הרוחות קורה פה?!

״בוקר טוב אדוני״ אני עונה לו.

״מה עושה?״ הוא ממשיך ושואל...

 ״חושבת עלייך״ אני עונה ולא מאמינה על עצמי! איפה המשחק? איפה הלא להראות התלהבות? איפה כל החוקים הלא כתובים שהאמנתי בהם פעם? מה נהיה ממני?! אני מלכת הקרח והפאסון.

״מה הלו״ז שלך להיום?״ הוא שואל

״סתם another day at the office״ אני עונה

״מעולה״ הוא עונה לי ״אני בדרך לעבודה אסמס בהמשך״

״סבבה״ אני עונה

״סליחה?!״ הוא כותב לי ״סבבה מה?!״

ובעודי מרגישה איך הלב שלי מחסיר פעימה, בפעם הראשונה אני מרגישה שאני מתכווצת אני מקלידה לו: ״סליחה אדוני! סבבה אדוני!״ ואני משפילה מבט כאילו אני עומדת מולו.

״מצויין יקירתי״ הוא כותב והגוף שלי נרגע.

הבטן מתהפכת לי, אני לוקחת את הטלפון אחרי 2 דקות וכותבת לו בהכי ישיר שלי:

״אני חייבת לספר לך משהו״ אני מקלידה ושולחת ומיד מוסיפה ״אדוני״

״שתפי״ הוא מקליד תוך רגע; ואני מתמלאת התרגשות שהוא עונה לי באופן מיידי.

אני מתחילה להקליד, המילים נשפכות ממני כמו מים, כאילו אני תחת כישוף וללא שליטה:

״אתמול השארת אותי כל כך חרמנית, שהייתי חייבת להתפרק, עשיתי סקס עם האיש שלי בלילה, ולא הפסקתי לחשוב עלייך, בעוד הוא יורד לי אני מדמיינת אותך אדוני, יורד לי הלשון שלך עוטפת את הדגדגן שלי, נשיכות קטנות, מעט כאב, תחושה שאני לא מכירה אך כמהה לה והנה אני גומרת מעצם המחשבה, הוא חודר אליי, אדוני, ואני מדמיינת שזה אתה, מבלי להכיר עדיין אני יודעת ובטוחה שהאיבר שלך ייקח אותי למחוזות אחרים, אני מתפתלת כמו שלא התפתלתי אף פעם וזה רק בשבילך אדוני, גמרתי פעמיים אדוני כמו שלא גמרתי כבר חודשים וכל זה שהאיש שלי מזיין אותי ואני רק רוצה אותך אדוני.!״

אני לוחצת סנד ובאותה השנייה בדיוק המח שלי מתעורר מעוצמות הכישוף, אני רואה 2 סימני וי ואני דופקת את הראש בהגה.

איזה מטומטמת אני, זהו הבהלתי אותו, הוא בטח חושב שאני מופרעת ... ויותר גרוע מה יקרה אם הברחתי אותו?!

אין קול ואין עונה.

אני מתחילה לנהוג ומרגישה איך הבטן שלי מתכווצת, כאילו מישהו הכניס לי אגרוף בבטן הרכה, קשה לי לנשום, האויר לא מצליח להכנס לריאות ואני מרגישה שאני נכנסת למיני התקף חרדה.

בחיים זה לא קרה לי, ואני לא ילדה, בחיים לא הרגשתי ריגוש כזה מאדם שאני לא מכירה.

הודעה נכנסת זה הוא!  לפתוח או לא לפתוח? אלוהים! מה הוא הולך להגיד אני בכלל מוכנה לזה? אני רוצה לשמוע את זה?

יאללה תפתחי את ההודעה ומה שיהיה יהיה... אין דרך חזרה.

״סקסית שלי״ הוא כותב

״אני שמח שסיפרת לי, אני מבקש לדעת הכל, ויותר מזה אני רוצה שתביני שאת הרכוש שלי!, אף גבר לא נוגע בך /מפלרטט איתך ללא אישורי ואת לא מסתכלת לאף גבר בעיניים, כמובן שאת עניין האיש שלך אני מקבל בלית ברירה, אבל אני רוצה לדעת הכל, החל מהיום את לא עושה שום דבר בלי לקבל את רשותי האם אני מובן?״

״כן אדוני״ אני עונה ועיניי מתמלאות בדמעות של התרגשות, בחיים לא ידעתי שרגשות שיכולים להיות כל כך עזים.

״תעדכני אותי שאת מגיעה למשרד הוא כותב, אני אסמס במהלך היום״ הוא מקליד

ואני כמו מתוך כישוף עונה לו ״כן אדוני!״

ומוסיפה ״תודה אדוני״

אני נכנסת למשרד וכולם מסתכלים עליי, אני נשבעת לכם שלרגע חשבתי ששכחתי לשים עליי בגדים, אני לא מבינה מה קורה, עד שאחד הקולגות שלי ( גבר ) ניגש אליי ואומר לי הכל בסדר? אני אומרת לו בוודאי בהשפלת מבט והוא אומר לי זה נראה כאילו את מרחפת באויר.

אני מרימה אליו את עיניי לחייך, ומיד נזכרת שהאדון שלי לא מרשה לי להסתכל לאף גבר בעיניים ומשפילה מבט.

אני יושבת לעבוד, מרוכזת מתמיד, חדה כתער ואני נאבדת בתחושת הזמן.

ההודעה מגיעה בדיוק בחצות היום:

״סקסית שלי?״ הוא כותב

ואני, בעודי מרחפת על עננת אופוריה רצינית, עונה לו : ״כן אדוני״

״מיקומך?״ הוא כותב

״במשרד אדוני״ אני עונה.

״קומי, גשי בבקשה לשירותים ותסמסי לי שהתמקמת״ הוא ספק מבקש ספק דורש

״מיד אדוני״ אני עונה, קמה מן הכיסא וניגשת לשירותים, נועלת את הדלת נעמדת מול המראה ושולחת לו הודעה ״ התמקמתי אדוני״

אני רואה שהוא מקליד והלב שלי פועם בקצב מטורף, מעניין מה הוא יבקש אני תוהה ביני לבין עצמי וההודעה מתעכבת...

לפתע צליל הודעה:

״תצלמי לי בבקשה מה את לובשת״ הוא מבקש ואני מצלמת לו ג׳ינס צמוד, גופייה שחורה וסניקרס.

״אוהב את הלוק הזה הוא כותב״ ותחושת ניצחון קטנה ממלאת אותי.

הוגעה חדשה מגיעה:

״הורידי את הבגדים, תקפלי אותם יפה ותניחי אותם בצד, אני מבקש שתישארי רק עם נעליים, היצמדי לקיר, ככה מול המראה, ועם 2 אצבעות אני מבקש שתגעי בעצמך ותדמייני את האדון שלך נוגע בך״ .

המחשבה הראשונה היא, יאללה אני אגיד לו שזה מה שאני עושה ונתקדם משם... אבל משהו בי רוצה להתמסר למשחק, להתמסר אליו, פעם אחת בחיים אני רוצה להיות זאת שאומרים לה, קובעים עבורה, פעם אחת אני רוצה להרגיש נשית.

ואני מבצעת אחר ההוראות שלו באופן מדויק:

אני מתפשטת, מורידה את הג׳ינס, מסירה מעליי את הגופייה הצמודה שיושבת לי על החזה בצורה כל כך מדויקת כאילו נתפרה בדיוק למידות של שדיי (והם לא קטנים), מסירה את החזייה ומקפלת אותה על הגופייה, ולבסוף מורידה את תחתוני התחרה השחורות שלי, ואז זה קורה, הכוס שלי כאילו רק חיכה שאשחרר אותו מעול התחתונים הללו ואתן לו את החופש לפעול באופן עצמאי עבור האדון שלי, אני נשארת עם נעליים, ומצלמת לו לאיש הזה שהכרתי רק לפני יומיים ואני אפילו לא יודעת את שמו, וידיאו שלי...אני מביטה אליו דרך המראה, 2 אצבעות ארוכות עם ציפורניים משוחות בלק שחור, נכנסות לפה שלי ואני מסובבת סביבן את הלשון שלי כאילו היו האיבר של אדוני שאני כל כך רוצה להרגיש. וכל הזמן הזה אני מסתכלת למצלמה, אני! שתמונות שלי תמיד היו תחת מעטה פילטר ללא מבט בעיניים.

אני מוציאה את האצבעות מהפה שלי הן רטובות, אני מורידה אותן לכיוון החזה שלי, אוחזת בפטמה שעומדת זקורה מעצם המחשבה שהוא יסתכל עליי, משם לכיוון הבטן התחתונה ואני מרגישה שבאופן בלתי נשלט איך הן נשאבות אל תוך הכוס שלי, שכבר רטוב עוד מקודם .. אני מכניסה ומוציאה אותן בקצב אחיד תוך כדאי שאני מרגישה את הכוס שלי מתחיל לטפטף לי על הירכיים ואני מנסה להשתיק גניחה  ... אלוהים, אני. מצלמת. הכל!

שלושה דברים הבנתי פתאום:

אני מאוננת באמצע יום עבודה, עבור מישהו שאני לא מכירה.

פעם ראשונה שגמרתי בכזאת מהירות ברמת ההשפרצה.

ואני רוצה את האיש הזה בחיים שלי יהיה אשר יהיה!

סנד!

שני סימני וי מהצד השני, הוא מקליד

״סקסית שלי״ הוא כותב ״את מדהימה לא יכולתי לצפות למשהו טוב יותר, עכשיו תתלבשי יקירה שלי ותחזרי למשרד, אבל... את לא שוטפת את היד ואת לא לובשת תחתונים״ הוא מקליד.

״אתה צוחק עליי נכון?״  אני כותבת וממשיכה ״אני עובדת עם גברים אדוני״

״מעולה הוא מקליד אני רוצה שכולם יריחו את התשוקה שלך !״

אני מרגישה שהכל סוגר עליי, אבל אם עליי לבחור בין לממש את רצונות האדון שלי או להרגיש לא נעים ליד הקולגות שלי .... אתם בטח מבינים מה בחרתי!

פעם ראשונה בחיים, שאני מסתובבת עם ג׳ינס ללא תחתונים ומרגישה שכולם מריחים אותי!

לאחר שעה אני מקבלת ממנו הודעה ״בעוד 45 דקות את יכולה ללבוש את התחתונים שלך״

״מזל באמת ״ אני עונה באופן אינסטינקטיבי

והוא עונה באופן כמעט מיידי: ״למי את חושבת שאת עונה ככה? עכשיו את נשארת עוד שעתיים בלי תחתונים ואת לא זזה לא אישור ממני. ברור?!״

הלב שלי מתכווץ, אני כבר מריחה את עצמי ולמשרד עלה המנכ״ל שנוהג ללחוץ ידיים ואני לא יכולה ללחות לו יד ו/או להסתכל לו בעיניים אבל האדון שלי אמר ואני עושה רק מה שהאדון שלי אומר.

ונכון לרגע זה האדון שלי אמר לי להישאר ללא תחתונים ולא לשטוף ידיים.

שעתיים חולפות להן בקצב לא קצב, ראשי מסוחרר, ואני מבינה פתאום את המשמעות האמיתי של הביטוי ״זמן מתעתע״ אמנם האיש הזה שאני רוצה לקרוא לו האדון שלי נמצא בחיי רק יומיים, אבל אני כבר מרגישה שהעולם שלי לעולם לא יחזור להיות כמו שהכרתי אותו, בעצם מרגיש לי שכלום כבר לא יחזור להיות כמו שהיה ... גם אני לא!

השעה 15:00, אבל אני מחכה עוד דקה, אני לא רוצה להקדים, לא רוצה לאכזב אותו ואני כותבת לו

״אדוני, האם אני רשאית לגשת לשירותים וללבוש את התחתונים שלי?״ אני כותבת

״כן יקירה״ הוא עונה וממשיך ״מה מצבך מחר? אני חושב שהגיע הזמן שניפגש״

דמעה מבצבצת לי בקצה העין ואני מרגישה שפעם ראשונה מזה מספר שנים ... משהו השתנה.

אני שלך אדוני!!!

זה היה עוד יום שישי.

שבועיים אחרי תחילת המלחמה הארורה, המח לא היה לגמרי במקום, האיש שאיתי קפץ לחבר שגר לידינו, הילדים בדיוק רבו על משהו מטופש להפליא ואני רק חיפשתי איך ולאן לברוח.
החלטתי לפתוח את הטינדר, לראות מה מתרחש שם ואולי להצליח איכשהו לנתק את הראש.

כמעט כולם קיבלו החלקה אל השמאל, לזה אין תמונה וזה אפילו עוד יותר גרוע חסר לו ביו.
מי לא כותב על עצמו כמה מילים חשבתי לעצמי, הרי רחל כתבה ״רק על עצמי לספר ידעתי״ ולך אין אפילו מה לכתוב על עצמך? ... אם כך אתה לא ראוי לאחת כמוני.

ואז הגעתי אליו, תמונה ללא פנים, בטח נשוי חשבתי לעצמי אבל לא אני אהיה זאת שאשפוט, תמונה שנייה גם ללא פנים, אני זוכרת שחשבתי אפילו, שהוא כנראה לא התעמק בזה בכלל ושם תמונות של כמה אנשים שונים.

אבל אז גללתי מטה והגעתי לביו שלו.

אני לא זוכרת מה היה כתוב שם, אבל אני זוכרת במדויק מספר מילים שהמח שלי קלט וצבע בורוד, מילים כמו ״זכר אלפא״, ״מסע״, ״התמסרות״ ...מילים שאני מכירה היטב, מושגים שאני עצמי נוהגת להשתמש בהם.
וכך בעודי קוראת את הביו שלו פעם אחר פעם,  אני מרגישה איך הדופק שלי עלה ובפעם הראשונה החלקתי ימינה ולא זאת בלבד, עוד חזרתי לקרוא את הביו שלו שוב ושוב ושוב וכל פעם הדופק שלי עולה ואותן המילים ממשיכות להדהד לי בראש.

אז אכן עשיתי לייק, אבל הוא לא מגיב, טוב מה אני בכלל מתרגשת? אולי הוא בכלל לא זמין? אבל משהו בו לא השאיר אותי אדישה.

שבת בצהריים צליל הודעה ממנו תולש אותי מהמציאות ההזוייה שאנחנו חיים בה, הודעה לקונית משהו, אבל השיחה זרמה לה על מי מנוחות, nothing to write home about.
עד ששאלתי איך אנחנו יכולים להתכתב מחוץ לטינדר, הצ׳אט שם מחורבן למי שלא מכיר, אבל בתאכל׳ס גם רציתי לראות מי האדם מאחורי המילים, או בקיצור... רציתי לראות תמונות.

״זה הטלגרם שלי״ הוא כתב והמשיך: ״תכתבי לי שם משהו ואחזור אלייך עוד שעתיים״.

עוד שעתיים חשבתי, מי זה האיש הזה? חי בסרט חשבתי לעצמי,  אבל כמו מהופנטת ניגשתי וכתבתי לו ״היי״  והנה אני מחכה שעתיים.
עברנו לטלגרם, ביקשתי תמונה הוא שלח לי תוך רגע, כבר הבנתי שבטחון עצמי לא חסר שם, משהו במבט שלו ובחצי חיוך שלו כבש אותי, אבל משהו בלוק הכללי הזכיר לי את מה שיש לי בבית ולכן כתבתי לו שזה לא יעבוד.

הוא ביקש תמונה, חשבתי שזה יהיה פשוט הוגן שאשלח לו אחת, בכל זאת תמונה כנגד תמונה.
״אני מעוניין״ הוא כתב לי ותוך שני משפטים שכחתי את האמירה שלי שזה לא יעבוד.

בלי לחשוב הרבה הוא כתב לי משהו על נרות ו/או שמן ריחני,או איזה שיט רומנטי כזה, ואני זוכרת שכתבתי לו שלא בא לי להרוס לו אבל אני לא בעיניין של נרות ושמנים ודרך אגב מסג׳ שוודי וליטופים עושים לי עצבים!

״מעולה!״ הוא כתב והוסיף ״יש לי הרגשה שהולך להיות מעניין״

והופ הוא נעלם.

מי זה האיש הזה? למה הוא לא עונה לי? ויותר מזה למה אני לא חוסמת אותו וביי? הרי מי אתה בכלל שתעלם לי?

ובאותה נשימה, למה אני מרגישה שמשהו בי מתחיל לבעור, אני פתאום מוצאת את עצמי עם רגליים שלובות, לוחצת ירך אל ירך, והשיער שלי בעורף סומר בקטע שאני לא ממש מכירה.    

חולפות להן כמה שעות, והצלצול המיוחל מגיע, זה הוא!

״מיקומך?״ הוא כותב לי

״בסלון״ אני עונה

״קומי, גשי לאמבטיה ותנעלי את הדלת״  הוא כותב ובשביל להיות נעים יותר הוא מוסיף אחרי 15 שניות ״בבקשה״

״אני עם הילדים״ אני עונה לו.

״5 דקות זה מה שת צריכה״ אין בעיה עניתי לו.

״עדכני שהתמקמת״

נכנסת למקלחת, נועלת את הדלת ומקלידה לו: ״התמקמתי״.

הוא מקליד......

״תתפשטי!״ ״תורידי הכל״ הוא כותב

ואני חושבת לעצמי כן כן בטח שנייה... אבל הגוף שלי מנותק לחלוטין מהראש ואני מתפשטת לגמרי כפי שהוא ביקש.

״נו! את מבזבזת זמן יקר״ הוא כותב

״אני ערומה״ אני כותבת לו

״מעולה״ הוא רושם ומוסיף : ״תעמדי זקוף מול הקיר, פטמות נוגעות בקיר הקר, מצח נוגע בקיר לא לזוז!״

משהו בתוכי זז, אני עומדת מול הקיר, ובהחלטה של רגע אני מרימה את היד עם הנייד ומצלמת אותי מלמעלה.

אני לוחצת send, ותוך שנייה מופיעים שני סימני וי ואני מבינה שאין דרך חזרה, הוא מקליד! תוך כדאי שאני צמודה לקיר אני מרגישה שהגוף שלי מתחיל לעבוד, הפטמות מזדקרות עוד יותר כנגד הקיר הקר, וחום גופי עולה, אני מרגישה רטיבות ולאט לאט מתחילה להבין , שבלי לשים לב, הנוזל החם זולג לי על היריכיים הפנימיות ונשמתי נעתקת, מה לכל הרוחות קורה פה אני חושבת....אני לא מספיקה להבין מה קורה... וקופצת ממנו הודעה

״כל הכבוד, ילדה טובה, את יכולה להתלבש ולחזור לעיסוקייך״

what the fuck?!?!?!?

הוא צוחק עליי? הוא אמיתי?

״מה?״ אני כותבת לו מחכה לתשובה, עומדת מול הקיר בחדר המקלחת שלי ומרגישה מושפלת, אך עם זאת אני מרגישה גם חרמנית בצורה שלא תאמן, בצורה שלא הכרתי!

״לא הייתי ברור?״ הוא שואל

״תתלבשי ותחזרי לעיסוקייך, אסמס בהמשך.״

מטומטמת!  את פשוט מטומטמת !!!!! אני צורחת על עצמי בראש , כמה טיפשה את יכולה להיות?!?!?! באמת שלחת למישהו שאפילו את השם שלו את לא יודעת תמונת עירום שלך? ועכשיו הוא נעלם! .... אבל החרמנות שלי; החרמנות שלי נשארה.

תוך שנייה הגלגלים שלי בראש התחילו לרוץ בקצב לא הגיוני, אני כבר עירומה ובמקלחת אז אכנס למקלחת, אגע בעצמי, אשחרר את המתח והגירוי המטורפים האלה ואולי אצליח להרגע.

אבל מחשבות לחוד ומעשים לחוד...

כעבור כמה שעות שוב מגיע הצלצול המיוחל, ומחכה שם הודעה נעימה ופלרטטנית אבל משהו בין השורות מרגיש לי אחר / לא מוכר / מעניין ואני מחליטה שלא מעניין אותי כלום בא לי לנסות.

אחרי התכתבות קצרה, הוא כותב לי

״נעים להכיר, כבר אמרתי לך שנראה לי שהולך להיות לנו מעניין נכון? אבל אני עייף וחייב לישון״

״אתה צוחק עליי?״ אני כותבת לו ״מה הקטע הזה, של לעצור הכל בזמן הכי לא מתאים, רגע לפני השיא?״ אני ממשיכה

״אני מלא בהפתעות״ הוא עונה לי ״לילה טוב״

״לילה טוב״ אני עונה

״לילה טוב אדוני!״  הוא כותב ״מהיום את קוראת לי אדוני״

״סליחה?!״ אני כותבת לו
״סליחה אדוני״ הוא עונה ואני מרגישה את הגוף שלי נכנס לפעולה.

״סליחה אדוני, כן אדוני״ אני כותבת

ובלי לשים לב, שוב הגוף שלי נדרך, היריכיים נצמדות בחוזקה והנוזל החם מתחיל לזלוג על יריכיי.

״לילה טוב אדוני״ אני חוזרת ואומרת לעצמי בקול ופתאום אני מבינה שהכל עומד להשתנות.  

אני שלך אדוני!!!

תמיד יש שאלה כזאת, מאיפה להתחיל?
והתשובה הכי טובה בעניי היא: מההתחלה!
ההתחלה שלי שונה מכל מה שתקראו פה בהמשך,

נשלטת? אני ?!

הצחקתם אותי. 

אני, שאנשים שעובדים איתי אומרים לי שלום בקידת ראש והשפלת מבט

אני, שאנשים מחכים למוצא פי בשביל להחליט מה לעשות ואיך? החלטות שעל פיהן יישק דבר.

אני, שחברים שלי (גם הגברים בינהם) אומרים שברגעים מסויימים גם השטן יושב בשקט, מתבונן ומקבל ממני שיעורים...

אני נשלטת? keep on dreaming bitches

אבל ליקום הזה מסתבר יש כללים משלו, ואנחנו, כמו שאבי נוהג לומר, משמשים ככלי על לוח המשחק של האלים.

15 שנים אני נשואה לגבר נדיר, כזה שלפעמים אני תוהה איך איש כזה הגיוני, שקט, נינוח ומחושב נישא להוריקן שכמוני.

הוריקן סוררת, אחת כזאת שלא יודעת לדחות סיפוקים, שחיה בשביל ריגושים, שמתרגשת ממתנות וחפצים, ושלא מצליחה להרגיש קשורה לכלום חוץ ממנו והילדים (ועוד כמה חברים).

ואז אחרי 15 שנות נישואים ובקשות חוזרות ונשנות מצידי, האיש שלי הסכים שנפתח את הנישואים; ישבנו שוחחנו על הנושא, שוחחנו על הפחדים שלנו, חוקקנו חוקים, חלקם לתחילת הדרך וחלקם חוקי יסוד ועשינו יחד את הצעד הראשון שלנו לעבר מקום שונה.

רמת ההתרגשות שלי הייתה בשיאה, איזה כייף חשבתי, נפתח טינדר, הוא ימצא מישהי ויירד ממני, אני אמצא מישהו שיתרגש ממני ומהחיוך שלי, עדיפות לגבר שצעיר ממני בהרבה שיעריץ אותי קצת ויאללה נקסט.

לא ציפיתי שהבחור השלישי שאדבר איתו (טרם נפגשתי עם מישהו) ישנה לי את החיים upside down ... יהפוך את עולמי ויאלף את הוריקן הסוררת , או בשמו האמיתי ... אני.

ולבקשתו, אני מסיימת את הכתיבה נכון לעכשיו וחוזרת לעמוד עירומה, זקופה, ידיים מאחורי הגב ופטמות זקורות נוגעות בקיר , רק שהפעם אני מביטה אל דמותי המשתקפת במראה ... 
מחר , באישורו אעלה את הפרק השני.