לתת מודע שלי, כנראה, יש חוש הומור סוטה.
הוא החליט שעברתי לשלב הבא בקווסט שלי "למצוא הגביע הקדוש".
(למצוא? או אולי חיפושים? מעניין, בקווסט הזה המטרה היא המציאה או החיפושים עצמם?
גם שאלה מעניינת?
ומה לדעתכם?)
וכרגיל - המטנה שקיבלתי הייתה עטופה בשכבה עבה של רגשות מהספקטרום השלילי לכל טעם וריח:
זוועה
גועל
אכזבה
כאב רגשי ונפשי
איבוד כבוד עצמי
כעס
חוסר אונים
חוסר ביטחון
בושה
פחד
ועוד ועוד ועוד...
לא יכנס לפרטים. מתנצלת. יודעת שזה הכי מעניין אך לא. עשיתי. נבהלתי. קפצתי לחקור וואט זה פאק.
התברר שמה שקרה לי זה בכלל אופייני לאנשים שעברו את מה שאני עברתי בילדות שלי.
וזה לא תירוץ ולא הזמנה להמשיך ולא סיבה לסלוח...
בגידה היא בגידה לא חשובות הסיבות. ואם מלחתכילה לא התכוונתי לבגוד, אז בגידה היא בשבילי סימן שמה שקורה לא מתאים לי. או אני לא מתאימה. שבעצם לא חשוב כי כל זה ריקודי לשון והעיקר: אני משקרת לעצמי...
לדעתי, זה לא בריא להיות במקום, פיזי או לא פיזי, שכדי לשאר בו, אתה חייב לשקר לעצמך. מותר לשקר לכל העולם כמה שבא לך. כל עוד אתה לא משקר לעצמך, כל עוד אתה יודע שאתה משקר, כל עוד אתה לא התחלת להאמין לשקר שלך.
ואני התחלתי.
שקרתי איפושהו, לא שמתי לב, והאמנתי מיד בשקר שלי.
מה הבעיה עם השקר - יכולים לשאול אותי. בעצם, לא יכולים, אבל לצורך התהליך הריטורי, לדמיין שמישהו שואל.
שקר מייצר מציאות מוגבלת, לא קיימת, לא פונקציונלית. וכשאני משקרת לעצמי אז אני עוברת פנימית למציאת הזאת השניה. ומתחילה לתקשר עם העולם מהפנטזיה שלי. שזה, בעצם, שיגעון.
ואני מיד קיבלתי תגובה מהאישיות שלי, מהות שלי, אני שלי. שכבר מלפני כמה שנים סיכמתי איתה שלא משקרים. למרות הכל. האמת הכי כואבת ומכאיבה - אבל רק אמת. וכנראה האמת הזאת עד כדי כך לא רציתי שפספסתי... שיקרתי...
והתחילו לי התקפי חרדה ופאניקה. והחמירו, בוודאי. עד שהפחו לתמידיים כמעט ובלתי סבילים כבר. שהחלישו אותי עד כדי כך שעשיתי טעות - וקרה מהשכתבתי בתחילת הפוסט...
כן, קיבלתי את העובדה הנוספת עליי. שהיא חלק והמשך של התהליך שבגללו ולקרתו הגעתי לעולם הבדס"מ.
אבל גם הרכנתי את ראשי ואמרתי את האמל לעצמי. ויצאתי מהיחסים שהיו כל כך חשובים וכל כך מעולים ונהדאים ויקרים ומה שלא... בשבילי...
כי הגיע הזמן. כי התחיל התהליך שפחשתי ממנו, חיכיתי לו, ידעתי שזה יתחיל ושיקתי שעדיין לא... שכבר כן...
ומיד הפסיקו החרדה והפאניקה.
והדיעו ריקנות, חולשה, עייפות, חוסר רוצון, חוסר כוחות.
אני כמו באקווריאום. כל העולם בחוץ. אני נהנת ממנו, מלראות, לשמוע, לנשום. אבל זה נשאר בחוץ. לא ממלא אותי פנימית. אני מציירת, רוקמת, שומעת מוזיקה, פילוסופיה, ילדים, יוצאת ויושבת בדשה, הולכת בעיר... וזה לא ממלא. אני עדיין מאוד חלשה...
האקווריאום לא נשבר. ואני שוכבת בתוכו, שוב שבורה לחתיכות. מנסה לרכוש כוחות כדי לחבר את עצמי שוב מחדש. ואין לי כוחות. בתוך האקווריאום אין ממה להטעין. אין סכנה. ואין התענה... אבל מי ישבור את האקווריאום? כאן השאלה...
