שאלה נהדרת ששואלים באיזשהו שלב בהתכתבות.
מה
את.ה
מחפש.ת
מכל מני סיבות אני כל החיים שלי הייתי מאוד קשורה למתולוגיה של אבירות. יש בה עלילה אחת שנשארה שהכי סטאנדרטית כשמדברים על האבירים:
נסיכה
טירה
דרקון
ואביר שמתישהו בא ומציל
אז במילים פשוטות - אני הנסיכה הזאת.
ואני מחפשת דרקון שסוף סוף יבוא ויקח אותי לטירה שלו כדי להגן ולסגור מכל העולם כולו.
רק יש לנסיכה שאני זווית אחת (או שתיים, או יותר, מי סופר זוויות של נסיכות בכלל).
*****
קודם כל אני גם דרקון למרות שבהתחלה נראת ממש כמו נסיכה טהורה.
כדי להיות כנועה, שייכת, מקושרת אני חייבת להרגיש *משוחררת, עצמאית, לעשות את הכל כל דקה ורגע מבחירה שלי החופשית. (*כאן: לא במשמעות שהקשר שליטה מנותק ומבוטל. אלה ככלב מאולף טוב מאוד עד כדי כך שמותר לשחרר אותו מהרצוע כי הוא לא יברח הודות לקשר הפנימי שיש בו).
עוד תכונה לא נעימה של דרקון - האש. היא שורפת לא רק את "הבחורים הרעים" (וכדי לשים לב שלא להפוך לאחד מהם) אך גם אותי מבפנים כשאני לא מוצאת אותה תוך זמן מה.
יש כל מני דרכים להוציא אותה, לא רק כעס. זה גם צחוק חזק, אמיתי, בקול רם. גם סקס מטורף ורטוב ומזיע (לא כחלק מסשן ובלי יחסים שליטה). ריקודים או טיול שמח בפאבים בלילה עם חברים, חברה, חבר, לרקוד, קצת לשתות, לצחוק, לשוחח עם אנשים, לחבק, לנשק, לפלרטט.
או לבכות, להתבכיין, להתלונן, לשבת לילה בים, לצרוח עליו, אליו, לצעוק לו את כל הכאב. סשן פירוק, שבירה, עם קפיצות בין רמת הגמירות ורמת הכאב כאלה שמוח סוף סוף מוותר ומסרב ומוריד את המחסום הבא, משחרר עוד שק של הכאב הפנימי, נותן למבול הדמעות לצאת ולכבות זמנית את האש...
וגם לשוחח. שיחה אמיתית עם מישהו שמבין, מקבל, מכיל, משחרר, מרשה להיות כמו שאני עכשיו...
חיבוקים, התכרבלות, מירמוזים, נשיקות, לשכב על ערימה של שמיכות וכריות על הרצפה מול סרט אהוב מכל סוג שרוצים, אוכל נעים ואהוב, מגע חלשה, לא דורשת, בקצי העצבאות...
לכל דרקון יש דרכים משלו...
*****
נראה לי שאני גם "קצת" זומבי כי מאוד אוהבת לאכול ת'מוח. ותמיד רעבה לזה. הבעיה איתי - שהמוח שלי פעיל 24/7. זה לא טוב! אני חוזרת: זה. לא. טוב. זה לא מחמאה.
זאת אומרת, לדוגמה, שכשאני שאלתי שאלה, הוא לא עוצר ומחכה לתשובה. הוא ממשיך לחשוב על השאלה, לדייק ולפרט אותה, וגם לחפש תשובה.
כתוצאה - אני ממשיכה לדבר/ לכתוב.
אלה שמכירים אתי ושרדו ונשארו וממשיכים לדבר/ להתכתב איתי (לא הרבה, ממש כמות נעלמת) יודעים, שאחרי שרואים/ שומעים סימן שאלה חייבים לעצור אותי. ממש ככה. להרים את היד, להגיד "תשתקי", "עצרי", "שאלת", "תסתמי ת'ג'ורה" - או בכלל לשים לי יד על הפה, על היד... מה שנהוג ביניינו. בהכתבה אותו הדבר...
הבעיה עם המנומסים שמחכים להפסקה כדי להתחיל לדבר /להתכתב... אין לי צ'אנס איתם...
*****
כמובן שאני נסיכה. אמיתית. שרוצה "שמלות". מחמאות. צומי. הערצה. הערכה. להיות אהובה, יקירה, חשובה, יחידה, בלתי נחלפת...
*****
אז את מי אני מחפשת?
מאלף דרקונים. עם מוח ענק וטעים. עם מנגנון חזק ועובד של הגנה עצמית. עם ידיים מגנות, מלטפות, מענגות, מאטפות, שיודעות מתי ואיך לחזק ולשחרר את הרצוע והשוט. עם לב ועיניים חיים ופתוחים, מדברים, מסתכלים לתוכי וקוראים אותי מבפנים, את כל מה שאין לי אוצמה להגיד במילים.
מלך לנסיכה כמוני, שהיא גם תמימה כמו ילדה שגדלה בעולם של ספרים, וגם צינית כמו זקנה שנולדה באמצע נמל קריבי ממלא בפיראטים.
אדון לגורה מלאת חיים, חייכנית, מצחיקה ושמחה, שאוהבת לשחק, להצמיד, לשכב ליד רגלי האדון... השבורה שכל לילה רואה בחלומות רק סיוטים וכל בוקר מתעוררת בפחד מוות שהם לא היו חלומות. כלבונת שכל כך נהנת מלשמוע ת'קול בעלים ולמלא ת'פקודות להיות צייתנית וטובה... ובכל זאת קורה, קורה שעובר עליה צל שחור שהופך אותה לכלבה עם פרווה עומד מזעם ועיניים בוהרות בכעס ונשיכה רצה לפנייה...
איש לזונה שיש לו שימוש לכל מה שיש לה, והוא רק רוצה עוד ועוד ותמיד לא מספיק לו. ומשלם את המחיר הדרוש (ולכל זונה יש מחיר שלה). ההוא שיודע איך להתמודדת עם שרמוטה שגרה בתוכי, אז לא מפחד לשחרר אותה, לתת לה חופש הביטוי, להנות ממנה, לענג אותה, לפתח, ללמוד, ללמד, לקדם ולשמור אותה בשבילו, שהזונה הזאת לא תרצה ללכת לאחרים. כי לא תצטרך. כי כשמשלמים לזונה את המחיר הדרוש, היא נשארת לנצח...
דרקון שנוכל לעוף ביחד לטירה שאף אביר לא אוכל למצוא אותנו שם...
