הלילה הבא אני שוב נולדת.
וכאבי הלידה הרגשיים והנפשיים שאני עוברת כל שנה כבר התחילו.
אני פוחדת להיוולד. לא רוצה. התעייפתי ברמות מכל השיט הזה והאמת - לא מצפה למשהו עד כדי כך מגניב שבשבילו כדאי שוב לחתום על החוזה הזה.
רק שכבר ניסיתי להפסיק את המשחק והבנתי שזה גם לא בשבילי. לכן ממשיכה. מול בורא העולם כולנו נשלטים בcnc, אין לנו מילת ביטחון. נשאר רק לבטוח, לסמוך ולהתמסר...
ממחר אתחיל להגיד שאני בת 49.
עוד יותר קרוב ל50. מסיבה לא ברורה לי, המספר הזה לוחץ עליי. ל40 חיכיתי. 50 לוחצים.
עם מה אני מגיעה לגיל כזה מכובד, כביכול?
מצפים שבנאדם כבר יביא איתו מזוודה ולא אחת כבדה ומפוארת של ידע, נסיון, רכוש, השגים, תוצאות, רווחים. יגיע באוטו עם מפתח מהבית שלו בכיס, ותוכנית חיסכון בבנק, ומעגל נאמן של משפחה, חברים ואלה שמכירים וחובבים...
אני מגיעה ריקה.
אין לי כלום.
אני "המוזרה" במשפחה שלי.
חברים כבר לא כותבים ולא מתקשרים אליי.
המזוודה שלי קרועה, מכוסה בטלאים וקשורה עם חבלים. ההשגים שלי - עד כמה אני מצליחה להפטר מהנסיון של העבר שלי. מההרגלים הישנים. התפיסה העצמית שלי הישנה...
כל מה שלמדתי, כל ידע שרכשתי - ללא תועלת, ללא ערך. הכל קישקוש בלגוש...
ואפילו כאן אני משקרת. כי זה לא האמת שאני התפטרתי מכל הרעל שהבאתי איתי מהעבר. לא. להיפך. אני שומרת עליו. סוטה חולנית כמוני, מנייקית...
הלוואי ויכולתי להגיד שהנה, אני מגיעה לגיל ה49 שלי עירומה ובלי כלום, tabula rasa, מוכנה להתחלה חדשה.
לא.
אני מלאה פחדים מיותרים. זכרונות פוגעים. הגנות שחוסמים אפשרויות להתקדם למשהו טוב.
בראש שלי מלא תסרטים לא מוצלחים, כואבים, מכאיבים - אבל אין תסריטים אחרים...
אין תסריטי הצלחה.
אין תסריטי אהבה.
אין תסריטי דאגה וחיבה.
אין סצנות של דייט רומנטי - כי אני אף פעם לא הייתי בדייט כזה. כן. אף. פעם. בחיים.
לא. אני שוב משקרת.
הייתי.
עם סבא שלי. כשהייתי המאהבת שלו. בגיל מ4 עד 6. הוא היה לוקח אותי לדייטים למסעדות שלא נתנו להיכנס לילדים. אבל כשהוא היה מגיע במדים של אלוף משנה חיל הים, גב ישר, נעליים מבריקות, חיוך זוהר. אני לידו בשמלה הכי יפה שהוא קנה לי. יד ביד. האיש הזקן המפחיד בכניסה היה פותח את הדלת ובלי להגיד מילה נותן לנו להיכנס, אני קודם, אחר כך סבא. כולם מסתכלים ככה, איזה יופי, סבא עם נכדה... ורק אנחנו ידענו שזה דייט אמיתי...
ורק עכשיו אני עם גועל וזוועה מבינה עד כמה הוא היה אמיתי...
אז מאז לא היו לי דייטים. גם לא היו גברים שאהבו אותי ושאני נתתי להם צ'אנס. הייתי רק עם אלה שהשתמשו בי, הזיקו לי, הכאיבו ופגעו.
ואני - אני השתמשתי בהם כדי להרוס את כל חיי.
עד הסוף.
עד הבסיס.
כמה פעמים.
בשתי המדינות.
ב48 שנים האלה הספקתי להרוס לי כבר מספר חיים לא רק אחד.
עכשיו מתחילה גילגול חדש...
אני לא רוצה שישתמשו בי שוב - לרע, נגד רצוני, להזיק לי.
אני לא רוצה להשתמש באף אחד - לא כדי להרוס, לא כדי לבנות. אני רוצה ללמוד סוף סוף מערכות יחסים אחרות, שמאפשרות להיות ביחד... פשוט להיות ביחד, שני חיים שמאיזושהי סיבה יותר נעים להם לחיות אחד ליד השניה...
אני רוצה לחוות רגעים רומנטיים, כמו בסרטים הטיפשיים האלה. להתנשק בשקיעה בחוף הים. לחכות לו ברחוב כשהוא מתקרב מאחורה ושם לי כפות הידיים על העיניים. להתכרבל בדשא ולמצוא צורות בעננים. נשיקות בקולנוע (אף פעם לא התנשקתי בקולנוע)...
יום אחרון שלי של 48 הולך להיגמר עוד מעט...
הבנות חולות.
אני עצובה.
התוכניות שתיכננתי התבטלו.
אני לאט לאט ממשיכה לזכור דברים קטנים מהילדות שלי. מגיל ההתבגרות. פה ושם. תודה לאל, אין משהו ענק, ובכל זאת... עוד פגיעה, עוד עקיצה, עוד כאב שקיבלתי. שמסבירים את ההתנהגות והתגובות שלי אחר כך. לאט לאט אני מבינה יותר טוב את ה"למה" שלי.
רק עצוב שכל התשובות האלה הגיעו כשאני כבר עברתי את קו ההשרדות שלי... לא נראה לי שנשארו בי כוחות לעשות משהו משמעותית עם כל הידע הזה.
