|
|
|
הבית שלי הרבה פעמים משקף את המצב שלי, וכרגע הוא בבלגן עצום.
הכל מפוזר בכל מקום, הכל מבולגן ואחד על השני.
אני באמת לא מביישת אף בן נוער.
וכל מה שבא לי זה שפתאום הוא יסתדר מעצמו. יהיה נעים ונקי בלי לעשות כלום. אז אני מעבירה את הזמן בלהמתין ולראות טלוויזיה, לקוות שאמצא עבודה בקרוב.
נראה לי שאלך לנוח, בטח כשאקום הוא בטח יהיה מסודר!
רק לשרוד.
כי לחיות הפסקתי ממזמן.
על אהבה, משפחה, חברים..
פשוט וויתרתי. הבדידות ניצחה.
אז החודש אני כבר בעצבים על כל דבר אפשרי. פוטרתי בצורה הכי מגעילה שיש, אנשים עיצבנו אותי, ופשוט חודש מעצבן.
אבל 2 אירועים החודש שברו שיאים
כשחרדים הגיעו לגינת כלבים ונעמדו מבחוץ, כאילו הם במופע. ביקשתי יפה שילכו כי הם מכניסים את הכלבים למתח, הם התעלמו ממני לחלוטין. שאמרתי להם "הלווווו, מדברים אליכם" הם ענו "מותר לי לא חייב לך כלום".
לא חשבתי יותר מדי, פשוט הרמתי את החולצה ועשיתי פלאשינג.
זה גרם להם לעזוב.
או שהיום חזרתי לעבודה אחרי שבועיים מחלה, וליד המנכל וכולם ששאלו אותי היום מה קרה
"וואי אל תשאל.. הייתה לי בעיה בראייה".
"באמת????"
"כן... לא הצלחתי לראות"
"מה?????"
"את עצמי. מגיעה לכאן."
אומץ, טמטום, חוסר אכפתיות, same same
לשמיים....
הייתי רוצה גבר צייתן ביום יום. שאוהב למלא פקודות, לעשות משימות עבורי, לעזור. שנהנה לפנק. שאוהב לסדר ולנקות את הבית, שיצחק מהבלגן שלי ויקבל אותו. שידאג לי ולכל בקשה שלי. שיהיה זמין עבורי תמיד. שיעריץ אותי.
ובמיטה?
במיטה הוא יידרוש את הכל חזרה. הוא ידע שמה שנתן הוא יקבל. הוא יזכיר לי מי פה של מי. ואת כל הכח שנתן לי בכל היום, הוא יקח בחזרה. עם ריבית.
ומכיוון שככל שהזמן עובר עוברת בי התקווה שאמצא משהו שמתאים לי, ושאקבל את המשפחה שרציתי, מחפשת חתול לאימוץ!
משהו שכ"כ הרבה אנשים חושבים שיש לי.
האמת שבאמת היה לי.
ופתאום אני מבינה, האומץ שלי נעלם.
אני מבינה שהפגיעות הקשות שעברתי, הפחדים שהוטמעו והמגננות שנבנו גרמו לי לחיות את החיים שהכי פחדתי מהם.
אני צופה מהצד.
צופה בחיים חולפים, ואני באותה פינה. אותה נקודה. תקועה.
הימים עוברים, השבועות, החודשים, השנים...
ואני צופה מהצד.
נראה לי שאבד אצלי ממזמן.
בכל כך הרבה תחומים.
לא ציפיתי שזה מה שהצאט גיפיטי יגיד לי בשיחה נוקבת על עצמי...
פתאום לא מרגישה חזקה כל כך.
