איך זה מרגיש להיות "שייכת" למישהו?
ליתר דיוק, איך זה להרגיש לרצות להיות שייכת בהתמסרות כ"כ טוטאלית ומלאה?
אני קוראת כאן את הבלוגים, ותוהה לעצמי מה ההרגשה לרצות לרצות. מה ההרגשה לרצות שמישהו יקח עלייך שליטה.
אני חייבת להיות בשליטה, זה המוטיב החוזר והעיקרי בחיים שלי. שליטה. בחיים, בעבודה, בבני זוג, הכל חייב להיות בשליטה שלי.
וכשזה לא, העולם יוצא מאיזון. הוא מתהפך.
ובאיזשהו שלב לומדים שגם בחוסר שליטה, יש שליטה מלאה. לפחות בחיים.
אבל הראש נשאר נעול.
עבדתי כל כך קשה להגיע למקום שהגעתי אליו. ולמען האמת אני די מופתעת שהצלחתי בכלל (תסמונת המתחזה מישהו?)
והיום בפגישות הנהלה פתאום נפל לי האסימון עד כמה התפקיד שלי חשוב, כמה אנשים מקשיבים למה שאני אומרת, וכל משפט שאני אומרת בחברות ועל הדרך, לא תמיד נשמע טוב.
ואני עוצרת פתאום וקולטת שהנה, אני במקום שרציתי. אני בשליטה על הכל, פתאום המשפט "אליס אמרה" יש לו משמעות. ממתי למה שאני אומרת יש משמעות????
והשליטה הזו מפחידה.
כי ברור לי שטעות קטנה שלי, תעלה לאנשים אחרים.
ברור לי פתאום שאני זו שמתחילה את הכדור שלג, וכדאי שאבחר לאיזה כיוון לגלגל אותו.
ויש פעמים שהמוח שלי פשוט מתנתק. נכנס למצב עיסה ורק צועק שהוא רוצה קצת מנוחה ושקט.
כמה שהייתי רוצה לתת לו את זה.
אז איך מרגיש שקט? איך מרגיש חוסר שליטה?
שתפו קצת את מי שכנראה לעולם לא יוכל באמת להרגיש את זה...;)
