לפני 14 שנים. 12 ביוני 2010 בשעה 18:38
בלילה החתול דאג שהוילון יהיה סגור אטום כדי שהאור לא יציק לי על הבוקר, ואני אוכל לישון לי בנחת. השמש בהחלט זורחת הרבה יותר מוקדם, והחום שלה רך ומלטף. בחדר הדי גדול יש לציין, עומדות 2 מיטות KING SIZE עם ערימות של כריות כמיטב המסורת. את הקיר ממול מקשטת טלוויזיה שטוחה ענקית אותה ניתן להזיז לזווית הרצויה. על המדף ליד יש מכונת קפה, שם גם הנחנו את המצרכים היבשים.
אחד הפינוקים הגדולים בעיני הוא היכולת לקום בנחת, להרגיש שטיח רך מתחת לכפות, ללכת מעדנות אל המקלחת לסגור את הפקק ולמלא אמבטיה למקלחת של הבוקר. בינתיים זיפזפתי בין התחנות. יש ערוץ שמשדר בלופ את האטרקציות של שיקגו, לי היו כבר שיעורי בית מוכנים, בזכותו של מנהל בית ספר קפדן, שדאג לי ללינקים לאתרים חשובים חודשים מראש, ואף בחן את התקדמותי בקריאה והבנת החומר. ככה שכשהגעתי לשיקגו, הכרתי את אתרי התיירות החשובים, איך לנצל את התחבורה הציבורית, ובעיקר איך לתייר בכל אלו בזול.
החתול התקשר להודיע שהוא מתעכב, אזי נצלתי את הזמן להשתלט על המגרות השוות ועל הקולבים בארון. לאכול ארוחת בוקר טעימה. ראיתי כמה פרקים שווים בסידרה "אנג'ל" ו"מכושפות" וכשהחתול סוף סוף הגיע, יצאנו לנו לדרך.
זה פשוט לא להאמין עד כמה שהארץ הזו פשוט ירוקה, סביב סביב שדות נרחבים ועצים והכל ירוק, מדי פעם רואים משפחות ברווזים מהדסות על הדשא הירוק, בכלל הטבע לוקח בענק, כל כך הרבה בע"ח מסביב כאילו הייתי באמצע פארק ולא בפרברים בואכה דאון טאון. ויתר מכך, הכל פשוט נקי ומצוחצח, אין אשפה מפוזרת סביב. אין פיסת נייר או בדל סיגריה בשום פינה, לא בצידי הדרכים ולא במגרש החניה הענקי התת קרקעי, שאגב מואר היטב, משולט בצורה ברורה, ובכל עמוד שני יש לחצן מצוקה, לכל מקרה. אך לשניה אחת בכל הטיול הזה לא הרגשתי חשש כלשהו.
יצאנו מהחניה אל פארק המילניום. זהו פארק ענק בין העיר לימת מישיגן, דשא ירוק מסנוור, פריחה מדהימה, שירת ציפורים, ונחת. אנשים מגיעים עם שקיות ארוחת הצהרים לשכב על הדשא או לשבת על ספסל ולאכול באווירה פסטורלית ממש. שלווה באמצע העיר ההומה והענקית הזו. ועל אף התנועה והאוטובוסים אין מועקת עשן ואוויר מהביל כמו בת"א. כל האוטובוסים היברידיים, ולא משיאים אחריהם גל עשן שחור מצחין. הרמזורים סופרים לאחור מתי הם אמורים להתחלף לאדום.
טיילנו יד ביד בשבילים יפים, בין גנים מרהיבים, ראינו את האמפיתיאטרון שמתקיימות בו הופעות חינם לקהל הרחב, ראינו פסל מזרקה מעניין, אלו שני מבנים מלבניים גבוהים הפונים אחד לשני. מים גולשים מהם תמידית, בחלק הפנימי יש תמונות מתחלפות של אנשים, ואחת לכמה זמן כאילו נפתח להם הפה וסילון מים משפריץ החוצה, ובינהם יש מעין בריכונת בגובה הקרסול, שבו ילדים ומבוגרים משכשכים רגליים.
שיקגו הידועה כעיר הרוחות ידועה ומפורסמת בארכיטקטורה שלה, צריך לראות על מנת להבין, היופי המדהים של המבנים פשוט שובה לב ונפש. להביט סביב בעיניים נדהמות, ולא להפסיק לצלם. (ומכאן יוצאת קריאה נרגשת לחתול, אני רוצה תמונות) והיו אף עשרות בנייני לבנים אדומות טובלים בירוק.
שעת צהריים הגיע אז החזרנו את הצוואר למיקומו הנכון, ופסענו יחד למסעדה בה נאכל ארוחת צהריים עם ידידה. אני אחסוך לכם את הרפתקאותינו בחיפוש אחר אותה ידידה, רק אומר שעלינו וירדנו את אותו הרחוב 3 פעמים בטרם עלה בידנו למצא אותה. אבל היו לכך יתרונות, קבלנו מפה שווה של שיקגו, וגילינו את המרכז לתרבות של שיקגו, עוד מבנה מדהים שבאחת הכניסות אליו ניצב פסל הפר המפורסם.
השיט בסירה היתה חוויה לשמה, בין הנהר של שיקגו וימת מישיגן יש סכר הנובע מהפרשי גבהים, אך מרגע שיצאנו לדרך, המחזה היה פשוט מרהיב. קו השמים של שיקגו הוא מן המפורסמים בעולם ולא בכדי, הוא בהחלט מרשים, ולכבודנו היו שמים בהירים ושמש נעימה. היו הסברים על המבנים ועל ההיסטוריה, על השריפה הגדולה, והחתול צילם וצילם תמונות מרהיבות (ושוב יוצאת קריאה נרגשת לחתול, אני רוצה תמונות). לשבת או לעמוד בתוך חיבוקו של החתול, ולראות את הנוף המדהים הזה, לנשום את האוויר המתוק לראות, כשקריאת השחפים נשמעת ברקע, האם יש יפה מזה?בתום הסיבוב עלינו במעלה הנהר לתוך שיקגו, ראינו את הסניף הראשון של מייסי'ס, שורות של כוכים שפעם היו דלתות שאפשרו מעבר סחורה מהמחסנים החצוה אל העולם.
אחרי ההפלגה הלכנו ל Chicago Art Institute. בניין מרהיב ביופיו מבחוץ ועשיר באמנות מבפנים. רצינו לראות את מאטיס אבל זה לא התאפשר, לכן הלכנו לתערוכות האחרות שהיו יש לציין שוות ביותר. לפעמים, אני נדהמת שוב וכל פעם מחדש מאוצרות הידע שיש לאיש המדהים הזה שאני כלכך אוהבת. אני אוהבת אמנות בעיקר ציור, אני יודעת שמות של ציירים מפורסמים יותר ופחות, יש ציירים שאני יודעת לזהות את עבודתם, ומעט על ההיסטוריה שלהם, אבל החתול, הוא פשוט מעיין נובע, אינציקלופדיה מהלכת לאומנות. כייף לטייל איתו, ולשמוע ממנו פרטים כאלו ואחרים. אבל לבסוף קרסתי מעייפות, נשברתי והתיישבתי על ספסל לנוח, החתול המשיך בלעדי רק כדי לגרור אותי אחריו ל"כמה דברים קטנים שאת פשוט חייבת לראות". נו, ברור שהוא לא טעה, בכלל לא. אבל כבר הינו צריכים ללכת.
בחניה התת קרקעית שהיתה כעת כמעט נטושה. החלפתי בגדים, התאפרתי קלות ונסענו למסיבה. מסתבר שמדי שנה נערכת תחרות international Mr. Leather והמסיבה נערכה לכבוד מר 2009. המסיבה נערכה במוזיאון והארכיב של קהילת ה leather. למטה היה בופה נחמד כשגולת הכותרת שלו היה שולחן הקינוחים. על השולחן שכב גבר עירום כמעט לחלוטין, והקהל שהיה ברובו גברים (עם נטיה ברורה לגברים) התבקשו לאכול את הקינוח יש מגופו ללא עזרת סכין מזלג או כל אמצעי אחר. היה משעשע ואף טעים. ואי אפשר לומר על הגוף היפה ששכב שם שהוא סבל במיוחד.
מתישהו באיזשהו שלב, אחרי שהערב המשעשע ביותר יש לציין הסתיים (ולא לפני שנירדמתי לי מעט על הכורסא הנוחה על אל האולם המלא המתגלגל מצחוק) נסענו חזרה למלון. כיוון שהחתול תמיד טוען שאני לבושה מידי לטעמו התפשטתי וכרעתי לפניו בעודו יושב על הכורבא הנוחה שבחדר. חלצתי את נעליו, והסרתי ממנו את לבושו (שאכן מיותר ביותר בעיני). אצבעותיו שקעו בשערי, מורידות אותי אליו, לנשום אותו עמוק לתוכי. אני שוב בבית.
