שינויים

בוקר, קצת לחוץ בעבודה אבל תכף יתבהר, הטלפון מצלצל בצלצול היחודי רק לו, מוזר, רק לפני חצי שעה אמרנו בוקר טוב ויום נעים,

-"מה את עושה בין ה- 20 ל 23 לחודש?"
- "שום דבר לא מתוכנן לי"
-"אז את באה איתי לפסטיבל הג'ז באילת".

בין רגע ריחפתי כמה מטרים מעל האדמה, חמישישבת רק אני והחתול באילת, וג'ז הרבה הרבה ג'ז. השבוע חלף לו באיטיות מחרידה, ובאותה המידה במהירות מופלאה. אינני יודעת מי היה נירגש יותר אני או החתול, אבל עובדה ברורה היא, שכל השבוע הוא היה טרוד בהכנות ובהעברת עידכונים שוטפים מהשטח, תוך כדי התעניינות בדעתי ורצונותיי, אך כל ההכנות נפלו כולן כאחת על כתפיי החתול. הוא בדק עלויות, השווה מחירים ולבסוף דאג להזמנת חבילה זוגית שכללה כניסה חופשית לכל ימי הפסטיבל, מלון, וטיסה, הוא אפילו טרח ובדק עבורי את תנועת הרכבות לנתב"ג. כל מה שאני הייתי צריכה לעשות הוא פשוט להתייצב בזמן, מלאכה לא פשוטה לחלוטין לציפור טוויטי שכמוני.

רביעי בערב, תיק הנסיעות שלי היה עדין ריק מתוכן, עשיתי סיבוב כביסה, ובגדים שרציתי לקחת, בדקתי שלא שכחתי כמה פריטים חשובים (שבסופו של דבר עשו את כל הדרך הלוך חזור בלא שיצאו מהתיק בכלל). התיק ארוז וסגור, הכל מוכן, וממחר, 2 לילות ושלושה ימים רק אני והחתול. טוויט טוויט, טוויטי מאושר שכמותי, האם בכלל אצליח להרדם?

מסתבר שכן, נרדמתי, ולמרבה הפלא אפילו התעוררתי בזמן. החתול כבר היה בתחנה כשהגעתי, והמתנו יחד, ישובים על הספסל, מעיינים בעיתון, פותרים תשבץ. הרכבת כמעט ריקה, תופסים לנו מקום, משוחחים, צוחקים, אני מרגישה קלילה, כמו ילדה, נינוחה. מאוהבת, אוחזים ידיים, מתנשקים, נהנים כל כך, סתם כך פשוט לשבת אחד ליד השני. לפעמים הוא מעיר בי תחושה כאילו אני שוב בת טיפשעשרה עם כל ההתרגשות, עם כל ההתלהבות, שמביאה איתה אהבה ראשונה. ואולי כמו שפעם שרה מדונה "like a virgin" בכל כך הרבה מובנים ואופנים.

הטיסה קצרה כל כך עוד בטרם הממטוס המריא אנחנו כבר נוחתים. מגיעים למלון, מניחים תיקים ויוצאים לאכול, באילת יש מסעדה, שפעם הבטחתי לעצמי לאכול בה בפעם הבאה שאהיה באילת. ואכן לשם הלכנו, זו מסעדת בשרים טובה, בשיטת אכול כפי יכולתך. ואנחנו לקחנו לנו את הזמן, נהנים מהביחד, מהבשר הטוב, מהשתייה, ומהרבה מאד אווירה.

סיור הקניות שערכנו אחר כך הסתיים בכאב. ידינו עמוסות לעייפה, פוסעים במורד הרחוב, ולפתע, הטוויטי מוצא את עצמו מרוח על המדרכה, קרסול עקום, וכאב איום. החתול מתכופף אלי, מבטו מודאג כל כך. דואג, בודק, שואל, הטוויטי, שרגיל למעשי קונדס שכאלו מצד הקרסול הסורר, מרגיע, נרגע, אוסף נשימה, ומתרומם לאט. הקרסול מציקה ביותר, הנעל נהרסה סופית, והטוויטי בעזרת החתול מדדה לאט לאט לחדר. מקלחת חמה, ומנוחה.

הערב נחת במהירות רבה מידי, מתארגנים, הקסול נפוחה מעט, ואני נאלצת לצלוע לי לאיטי מפה לשם.אבל אין סיכוי שאותר. בחוץ כבר חשוך וקריר, יורדים מהמונית, מציגים תעודות וכרטיסים ונכנסים, מחסן ענק הפך לאולם עם מושבים מדורגים, במה ענקית כמעט נקיה מתפאורה, וכלי נגינה. האולם מלא בערך כ 75% לא רע בכלל לחמישי בערב.

את ערב הפסטיבל הראשון פתחו

דורון רפאלי - Horse of Passion

The Bad Plus
האנרגיות שזרמו באולם, מהבמה לקהל ובחזרה, היו פשוט מדהימות, הקצב מטורף, המוזיקה מורכבת, מרגשת, נוגעת בך עמוק בפנים, ועל אף העייפות שנגסה בי, והכאב שהציק לי, נהנתי מכל רגע. בתום המופעים זרמנו למלון המלך שלמה שם נערכו ג'ם סשנים. על הבמה השטלתו בעיקר נערים ונערות מבתי ספר למוזיקה, אבל הם היו לא רעים. בשעות הקטנות של הלילה פרשנו לחדרנו עייפים אך מרוצים.

יום שישי הביא עימו הנאה עונג ועוד כמה קסמים.

המשך יבוא.....

ובנתיים קצת בילי הולידיי עם Tenderly

עברו 247 ימים מאז כתבתי כאן לאחרונה.
ימים בהם כתבתי לפעמים בבלוג אחר שלי, לא כאן.
לא נוח לי לפעמים עם העיניים הבולשות כאן.
יש כאן לפעמים רעב רע.
רעב להכאיב, להשפיל, לבעוט, ולהצמית את כל מי שרק אפשר
בעזרת מקלדת מורעלת.
התנהלות של אנשים הנובעת אולי מקנאה וצרות עין
אולי מחסכים ופחדים
אולי סתם משעמום.

אז הפסקתי לכתוב
הייתי באמצע תאור המסע הקסום שלי לחו"ל
איך למדתי לקשור ולהקשר
איך למדתי לעוף כמו ציפור
איך למדתי לשוב ולצחוק כפי שזמן רב מידי לא עשיתי.

ובאחת חדלתי מכך.

מידי פעם אני שבה לביקור קטן
ומצטערת שהצצתי בכלל.
הסכינים המושחזות היטב לא נחות כאן לרגע.
חיצים מכוונים היטב על מנת לפגוע במקומות הכי רגישים.
נשלחים אל המטרה ללא מחשבה.
בלי לקחת בחשבון את הפגיעה שהם מביאים איתם
הן לאדם אליו מכוון החץ, ולא פחות מכך, ליורה עצמו,
המאבד רסיס מאנושיותו כל פעם.

עצוב לי שלכך התדרדרה תרבות הדיבור כאן, עצוב לי
שכל שרשור כמעט הופך לאמצעי, לכלי ניגוח, למקום בו שוב
אפשר להשליך על מישהו בוץ.

עצוב לי שכבר ממש לא נחמד כאן.

==========================================

ולך חבר יקר ומדהים
אני בוחרת להגיב כאן ולא בכל מקום אחר.

אני אוהבת אותך, ואת המשפחה שלך
ואת הדרך בה אתה בוחר לחיות את חייך.
(עם כל העליות והירידות עם כל היתרונות והחסרונות, של מי שאנחנו)
חיבוק חם ונשיקה.

חג פורים שמח

למעלה משבועיים שלא כתבתי כאן, לא יכולתי
כעסתי מידי, הכעס טרם עבר, הסיבה לכעס אולי. אבל כרגע אני לא אכתוב על זה.

אתמול, אתמול נפגשנו סוף סוף אחרי זמן ארוך מידי ושקט מידי רחוק ממנו.
כל תא ותא כל עצב ועצב הביעו את געגועיי את הגעגוע של שנינו.
החתול נסע רחוק מידי, זמן רב מידי, לפחות לטעמי, והמיילים,
והמסרים, לא הספיקו, לכסות או להקל על הגעגוע והמרחק.
אך הוא הבטיח חוויות ומתנות, ואכן כך הוא.

אני כורעת על הכרית לפניו, טומנת את ראשי בין רגליו, נושמת אותו עמוק לתוכי,
מרימה אליו את פני, הניצוץ, והחיוך שבעיניו, מגלים לי את אהבתו,
הבליטה הברורה במכנסיו, על תשוקתו. החתול שב אלי.

התגעגעתי למגעו החם, לתחושה הזו הממלאת את פי, לטעמו, לעונג שבי,
כשהוא גומר בתוך פי ואני מלקקת אותו היטב, היטב, שהרי ברור וידוע
שטוויטי אוהב תולעים שמנות ועסיסיות.

כאן עלי להודות ולהתוודות שלקח לי זמן מה להזכר, הוא שלף שקית אוצרות,
דברים שהביא ממסעו. מן הסתם הפריט השני ששלף האפיל על הראשון,
מהננ שמביא אותי בעצם לשאלה מה לעזאזל הוא מתכוון לעשות
עם הפריט ההוא,אבל זה לזמן אחר. כי הפריט השני גרם לעיני לדמוע.

בזמן שנעדר, הלכתי משום מה לארכיון של הפורום בתפוז וקראתי שם דברים
מלפני ארבע שנים. היסטוריה. ובהיסטורי נתקלתי בלא מעט דברים מפרי
עטו של החתול, ואחד מהם, גם הוא גרם לי לדמוע.

החתול כתב

"המשמעות של הקולר נעה בין מחויבות רגשית עמוקה
(בעיני קולר הוא בעל משמעות הרבה יותר עמוקה מנישואין) לבין ..."

את הקולר שלי קבלתי לפני שנתיים פחות שבוע (בערך) זה נשמע מהיר, אבל
בעצם מדהים. אז בטוח שלא הבנתי את מלא המשמעות שלו. אני חושבת
שיותר מכל הייתי בהלם, שהרי לא שוחחנו כלל על הנושא, ורק אח"כ במהלך
הזמן התגלו לי פרטים, כמו העובדה שהקולר הזה המתין בתיק, עבורי,
וכשדן הרגיש שזה נכון ושזה הזמן הוא שלף אותו החוצה.

יש כאן עוד כל כך הרבה דברים שגלומים בפנים, שזה מדהים, אך מה
שהכי מדהים עבורי זו העובדה, שעם הזמן הקשר הזה רק הלך והעמיק,
הלך והעצים עלה ופרח, הקMS הזה רק הולך ומשתבח,
וכל זאת על אף כל הקשיים, על אף כל המהמורות. כי הדרך שעברנו,
שחווינו, לא היתה קלה כלל וכלל.

כעסנו, פגענו ונפגענו, אני יודעת שלא פעם שלחתי מילים חדות כסכין,
שפצעו את החתול, טמנתי לו פחים, העמדתי בפניו מבחנים, אך למרות
הקשיים מעולם לא ויתרנו, המשחנו לדבר, לברר, להביא את הקושי והפחד
אל האור ולהתמודד איתו פנים אל פנים, עין מול עין, ביחד.

אני יכולה להגיד המון דברים נפלאים על דן, אך הרבה מעל כולם
עבורי, זו הסבלנות שלו, שנדמית לי לפעמים אין סופית כמעט.
היכולת שלו לקבל ולהכיל את כולי מדהימה ומרשימה אותי כל פעם מחדש.

ואתמול, אתמול הוא שלף מהשקית קולר חדש, קולר עור בצבעי אדום שחור
קולר מדהים, שעוצב על ידי החתול ונתפר במיוחד עבורי. אתמול שוב
נצצו הדמעות בעיני, עת דן שב וענד קולר לצווארי

אני טוויטי השוכן לבטח בין טופריי החתול.
אני שפחה בבעלות אדונה
אני תלמידה מצטיינת של מנהל בית הספר

אך מעל ומעבר להכל

אני אשה שייכת אוהבת ונאהבת על ידי האיש שאיתה.

ואפילו לא התחלתי לספר על כל ההנאות על כל העונג על כל היחד מדהים הזה

על כל החוויות הקסומות שחווינו יחד

רק אתמול.

יש דברים שחרוטים בנו, דברים שאי אפשר לשכוח
שלוש שנים עברו חלפו להן מאז נפגשנו לראשונה.
מסיבה, החיבוק החם העוטף שלך, שלה, של שניכם.
חיבוק משולש כזה חווינו שוב מאז....
אחד כזה לפני מעט יותר משנתיים, חיבוק שהעיר בי החלטה
הבנה, שאני בדיוק היכן שטוב לי.

יש לי חוט עליו השחלתי המון חרוזים קטנים צבעוניים.
הפעם הראשונה בה נפגשנו לקפה ומאפה.
חרוז אחר עבור הפעם הראשונה בה ישבתי איתך במכונית
נפרדת, נושקת לצווארך, נושמת אותך, ומאחלת לי אותך.
חרוז עבור הפעם בה ישבתי מולך מביטה אל תוך עיניך
מגשימה את אותה המשאלה.
וחרוז נוסף כמה שבועות אחר כך, כשענדתה לצאוורי את הקולר שלך
קולר הנושא איתו כסמל את כל מה שאנחנו האחד לשניה.

זוכר את החרוז הזה? הפעם הראשונה בה העזתי לומר לך
שאני אוהבת אותך, זוכר כמה היה לי קשה?
יש לי המוני חרוזים עבור כל הקשיים שהתגברנו עליהם
כל החוויות כל ה קSM שחווינו יחד, שאנחנו חווים יחד.
והנה חרוז מיוחד עבור ההכרה, ההבנה, שבעצם
הפכנו להיות כולנו משפחה.

והנה אנחנו מציינים שנתיים של שותפות מופלאה
של אהבה כבוד והערכה, של דרך מיוחדת עבורי, עבורך.
ונדמה שהחוט רק מאריך עם כל חרוז שמתווסף.

כמה מוזר, שטוויטי צהבהב יאהב, חתול אכזרי רשע, איום ונורא
אבל הנה זו עובדה, אני איתך.
אנחנו יחד בלונה פארק ענק, בלי אף בדל, של רגע דל.
מאחלת לנו שנמשיך בדרך אותה התוונו בשנתיים האחרונות
שנמשיך ללמוד, לגדול, ולגלות
קסמים ונפלאות.

..........................חרא...........................



ואין לי כוונה לכתוב עוד על שיבריקון לפחות לא בתקופה הקרובה

אולי אספר על ימי בשיקגו אחרי הכנס נראה....

בנתיים בימים הקרובים הבלוג הזה יוצא לחופשה

יום שבת – או איך טוויטי לומד לעוף

יום שבת היה ארוך ומיוחד, אני חושבת שעבורי זה היה קסם של יום, מן משהו שלוקחים לכל החיים. יש בו זיכרונות שגם בימים קודרים יאירו את עיני, ויניחו חיוך על שפתיי. אין ספק שאירועי יום ובעיקר ליל אמש השאירו אותי מותשת. אי לכך ובהתאם לזאת, לא ישנתי טוב במיוחד, הפרעתי לחתול פעם אחת במהלך הלילה, ואם זיכרוני אינו מטעני, הרי שניתקלנו לנו בחשיכה, עת הוא חזר מהשירותים, ואני עשיתי את דרכי לשם. מה שכן, זו הפעם הראשונה זה שנים שרחשים באמצע הלילה הקיצו אותי משנתי בבהלה.

ארוחת הבוקר היתה מעניינת ביותר, החתול עשה קניות בבוקר יום אמש, בין השאר קנה עוד גבינות טעימות, דובדבנים, מהם טעמתי כבר אתמול, כאשר הוריד לי ארוחת צהרים, מעבר להם חיכו לי במקרר פטל אדום ושחור יאמיייייייייי. הכנתי לנו קפה, וישבנו לאכול. היתה שם גבינת פילדלפיה, גבינה עם פלפל שחור, גבינה נוספת טעימה ביותר, וצ'דר אהובתי, אותה הכי אהבתי עם דובדבנים מתוקים.

היום הייתי חופשיה ממטלות התנדבות, ועל כן השארתי את החולצה האדומה בחדר. וירדנו למטה לשיעור הראשון. בניגוד ליום אתמול, לכל השיעורים היום הלכנו יחד. השיעור הראשון היה עם SIR C. את האשה המרשימה הזו הכרתי ביום שישי, עת היא פנתה אלי במהלך תרגיל היכרות בשיעור הראשון עם LQQKOUT אגב לשניהם יש פרופיל ב www.fetlife.com וכך גם למרבית משתתפי הכנס, ולכל אלו המוזכרים ביומן מסע, חלקם כבר נמצאים ברשימת החברים שלי.

Sir C נתנה שיעור בשם Basic Hojojutsu , במקור זוהי אומנות קשירה יפנית שבה לומדים איך לקשור אנשים בעזרת מיתרים וחבלים. לצורך הלימוד נעזרנו בחבל דק מאד יחסית, 4 מ"מ בלבד. למדנו לכרוך אותו כך שיהיה קל להשתמש בו, בעוד שברוב הקשירות שלמדתי עד היום תמיד התחלנו במרכז החבל, כאן ההתחלה היא מלולאה אותה יוצרים בתחילת החבל. את הלולאה מעבירים על האגודל, ואז מלפפים את החבל בין האגודל והזרת בשמיניות.משאירים מעט חבל על מנת ללפף סביב, ואז כשרוצים להתחיל לעבוד פשוט מתחילים מהלולאה, ככה שהחבל נשאר בצורה אותה ככרכנו אותי מרבית מהזמן, ולא מתפרק. מאד חשוב לשמור על אסטטיקה, סדר, ולהימנע מקצוות מפוזרים לכל עבר.

בשיעור למדנו כמה קשרים בסיסיים, למשל סביב האצבעות, בצורה כזו, שהנקשר חייב לשמור על איזון וללכת בעקבותייך, אחרת הוא יחוש אי נוחות רבה עד כאב. ומתוך הקשירה הזו, פשוט צמחנו הלאה כמו גזע המתפתח לענפים.
לומר שהתרשמתי ממנה עמוקות, יהיה לשון המעטה. תראו, אני אישית לא נמשכת לנשים, לא היתנסתי במין עם נשים, ובטח לא נשלטתי על ידי אשה, אבל אם אי פעם אחוש מספיק סקרנות בנידון, וארצה להתנסות, הרי היא אשה הראשונה שהייתי פונה אליה. אחד הדברים שהרשימו אותי, כשבחנתי אותה מפעם לפעם, היה ההתייחסות שלה לסובבים אותה, לנשלטות שלה, לקולגות, ולנו התלמידים. החתול קשר אותי, והיא רצתה להאיר משהו, ושניה לפני שפנתה לגעת בי, היא רצתה לוודא שאין חוסר נוחות מכך. לומר שאהבתי את השיעור איתה,יהיה understatement .

והיום כרגיל רק התחיל

באיזשהו שלב מצאנו את עצמנו שוכבים ראש רגליים, ידיו ליטפו ברכות את רגליי, את הגב. נוגעות במקומות שונים, וגורמות לגופי לרטוט מעונג, מהנאה, להתמכר להרגשה העוטפת אותי. נגסתי קלות באצבעות רגליו, מלקקת אותן, חשה את בשרו בפי. מעבירה על עורו לשון ושן בקלילות.

לפתע אני חשה חבטה באחורי, ואז הצלפות חדות של הקיין, אני מתכווצת. "אתה פשוט יכול לגיד לי להפסיק את יודע", אני אומרת בתמימות, כביכול נפגעת. "ומי אמר שאני רוצה שתפסיקי?" עלה קולו המחוייך. אני ממשיכה בשלי והוא בשלו, חובט ומלטף, מצליף ומרטיט.

הוא שלף מהתיק את החבל השחור העבה, וקשר את רגלי במהודק, ואז את החבל החום, ועימו הוא קשר את ידי מאחורי גבי ואז חיבר בין ידי לרגלי כך שהייתי עקודה, שוכבת על הבטן, בלי יכולת לזוז כמעט (הצלחתי להתנדנד קדימה אחורה משל הייתי נדנדה), החתול חייך משועשע, והמשיך במלאכתו המתישה, האדמת אחוריו של הטוויטי. לא הספיק לו כנראה העובדה שרק שעתיים שלוש קודם הוא שבר את ליבו של הטוויטי.

כשהפנתי אליו את ראשי לקבל נשיקה, הוא דרש שאבוא אליו, אני להזכירכם על הבטן ידי ורגלי קשורים מעל לגבי, יכולת התנועה מוגבלת כמעט לחלוטין, והחתול צוחק לו משועשע למראה הטוויטי הסובל. הטוויטי, שכידוע מאמין גדול הוא במשפט "הבא ונתחכמה לו" התגלגל לפה התגלגל לשם, ואיכשהו הצליח להביא את ידיו קדימה (הרבה כשרון גמישות והתפתלויות) על אף הכאב מהרגלים הקשורות התהפך על הגב, והתקרב לחתול, לקבל את הנשיקה לה זכה, יש לציין, בכבוד רב.

בטח שאלתם את עצמכם איך שוברים את ליבו של טוויטי? ובכן, זה מאד פשוט. קונים לטוויטי סוכריה גדולה על מקל, הסוכריה חייבת להיות בדמות הטוויטי, אחרת זה לא יעבוד. במיוחד חייב שיקשט את החזה של הטוויטי לב אדום וקשיח מעוטר באותיות לבנות love. ואז, כשעוזרים לטוויטי לאכול את הסוכריה, יש לתת ביס רציני באמצע הלב, ולרסק אותו, וללעוס בהנאה. כן, כן, ככה ורק ככה שברו היום את ליבו של הטוויטי,

Poor Poor Tweety

ניצלתי את הזמן עד תחילת השיעור לטיול סיור ב VENDOR MARKET. אנשים שאומנותם קשורה, לקשירות חבלים BDSM וקינק. מכרו שם נעליים ומגפיים שונים ומשונים בכל הצורות הצבעים והגדלים. שלל מחוכים מדהימים, שאף יצא לי למדוד. ושלא לדבר על המגוון העצום והמדהים של חבלים. חבלים במגוון אורכים וקוטרים שונים, מגוון עז של צבעים ושלא לדבר על חומרים, החל ממשי, ג'וט, המפ וכלה בסינטטי. לכל אחד החבל שלו.

כשחזרתי לאיזור הכיתות, צד אותי החתול לתוך השיעור האחרון ליום שישי, שהיה עם ZAMIL, אשף בתנועה מגרמניה. רואים שהאדם הזה הינו רקדן במקצועו, והוא בהחלט יודע לשלב אלמנטים אלו בתוך העבודה שלו. הוא דן בקשירה על הקרקע, ואיך היא הופכת לאומנות ואיך ניתן לשלב אותה עם הסביבה כמסגרת. אני הייתי שפן הניסיונות של החתול, הטוויטי עליו הוא התנסה בקשירות שהודגמו בכיתה. לצערי, ובעיקר לצערו של החתול, אין לי הרבה ניסיון כנקשרת סידרתית, טרם למדתי סבלנות מהי, ותמיד יש לי הערות ביניים כאלו ואחרות, אבל השיעור היה מעניין, ואני נהיינתי מאד מלהיות על הרצפה ולהרגיש את החבלים מכאן ומשם, ולצחקק, ולהעיר וסתם לחוות דעה. בתום כל שיעור ממלאים טפסי משוב כחולים על השיעור, איך היה, מה היה, מה לקחת משם לאחר כך. עד כה כל שיעור שהייתי בו זכה למשוב של 5 מתוך 5.

עם תום השיעור, עלינו לקומת הקרקע, וניגשנו למסעדה המקומית. שנינו עייפים מידי וקצרים בזמן מכדי לחפש ארוחת ערב טובה בחוץ. המסעדה הציעה בופה עשיר בסכום לא רע של 18$ לסועד. הם הציעו מגוון עצום של ירק, סלטים וכד' ואפילו את הגירסה שלהם לחומוס ופיתה, היה משעשע לראות ויותר מכך לטעום, לי זה הזכיר את החומוס מקופסאות השימורים בטיולים כשהיינו ילדים. היה פירה מעולה, ולמנה עירית יכולתי לבחור דג שלמון, עוף, או אנטריקוט, או גם וגם וגם. הייתי רעבההה, אך יותר מזה עייפההה. האוכל היה טעים, ופיתה לאכול ממנו עוד ועוד, אך טוויטי שאני רציתי גם קצת לנוח לפני הערב, לפני ה PLAY PARTYהגדול של הלילה.

עוד לפני שנכנסתי לחדר בכלל העפתי מעלי את כל הבגדים וגלשתי לתוך המיטה הרכה, עצמתי מעט, ואם תשאלו אותי, מעט מידי את העיניים, ונחתי, מלאתי את האמבט מים, התקלחתי, איפור קל, ושמתי עלי את הקימונו החדש שתפרתי לי במיוחד. את הקימונו תפרתי אצל QueenM בצבע אדום מהמם עם עיטורים בזהב ושחור. הקימונו מעוצב עם שרוולים מלבניים, שרוולים אלו הם סמל לעושר רב, כי הם לא פרקטיים וקצרים, כלומר לאישה יש משרתים העושים עבורה את מלאכות הבית. החתול מצידו שלף הפתעה, מניפה תואמת, שרכש במיוחד עבורי. כשירדנו למטה, האנשים במעלית התפעלו ממנה, והחמיאו, וכך גם לא מעט אנשים בכנס עצמו. Psychokitty ניהל את טקס הפתיחה. היה משעשע ומצחיק. היתה הגרלה, ושני אנשים זכו בכרטיס כניסה חינם לשנה הבאה. כשהטקס הסתיים עזרנו להזיז כסאות לצידי האולם, והPLAY PARTYהתחיל.

במסדרון הרחב עמדו עגלות מלאות מגבות וסדינים, מכל צד של המסדרון היו ארבע חדרים. ובקצה אולם ענק, כל המרחב הזה שימש את ה PLAYPARTY. ואת באי הכנס. היה צפוף היה רועש, ובעיקר היה מעניין. אני נקשרתי למעין איקס גדול עשוי מתכת, החתול טרח לרפד אותו במגבות על מנת שלא יהיה לי קר או שיציק לי. שאם כבר יכאב לטוויטי, שזה יהיה אך ורק מכפותיו של החתול ולא חלילה ממשהו אחר. הקימונו הפך לחלק מהמסגרת של ה Xואני הפכתי, לכלי לתעלולי החתול. הוא הוציא מתיק הגב את מגוון אבזרי המטבח שלו, וכמובן הפתעות. בניהם, מקל סבא קצר מידי המשמש ל"עידוד" חזירים. ואני הבאתי איתי כל הדרך לשם את השועל האדום, חולץ נעלים אררררוך ישר מאיקאה. באיזשהו שלב, נקשרתי עם הגב אל ה X, ואחר כך בכלל הותרתי והושכבתי על סדין שנפרש במיוחד על השטיח. אני חושבת שכבר הרבה הרבה לפני כן, הייתי מרחפת בעולמות עליונים, ככה שהדבר היחיד שאני זוכרת, זה את הזוג שהיה לידינו, שלא הפסיק להתלהב מכך שהם רק באותו היום נפגשו. אי לכך נאלצתי להיעזר בזיכרונו של החתול.

לחתול יש מעין סלסלה שחורה בצורת חתול עם עיני חתול צהובות גדולות, את הסלסלה הוא קשר בגובה נוח לגישה ושליפת משחקים, בין שאר תעלוליו היו אטבי מתכת בצבעים פטריוטיים של אדום כחול לבן, אשר הוצמדו אל שדי, ואחד על העטרה עוטף את הפיטמה, הוא השחיל חבל דק בחור האמצעי ומשך אותם, ובדרך הרג אותי. את אותו התעלול הוא עשה אחר כך עם למעלה מ 40 אטבי פלסטיק שחורים, אין גבול לאכזריות הנפלאה של החתול. אני כעת עוצמת עיניים, ורעד של עונג מתוק מרעיד את הגוף.

אחרי מנוחה קלה אך הכרחית לי, (טוויטי ריחף למעלה למעלה בצורה לחלוטין לא יציבה מספיק להליכה על שתי רגליים) ארזנו את עצמנו, כדי להמשיך למעלה בפרטיות החדר. ובעיקר לנשום לתוכי את ריחו של החתול. ולהיות עטופה בתוכו, בתוכי, ולשוב ולנסוק למעלה ביחד. החיבור הזה שיש בייננו, אי אפשר לתאר אותו, צריך לחוש בו כדי להבין. זו מין אנרגיה מדהימה שזורמת לתוכנו מתוכנו וסביבנו. אפשר לחוש בה כמעט לראות אותה, לראות את האור שלה בעיניים שלי, בעיניים שלו.לחוש את העוצמה המדהימה שלו מתפרקת בתוכי. ולדהור עליה בעצמי.

בטרם נרדמתי עטף אותי החתול בסדין, נשק לי וחיבק לליל מנוחה. ואני ריחפתי אל בין גלי התנומה לשינה עריבה. שלווה

בבוקר יום שישי נפרדתי מהחתול, ועשתי את דרכי למטה במעלית, ואז עוד קומה מטה בדרגנוע, התרגלתי לאפלולית הקלה (טוב נו, מה רע בקצת תיאטרליות???) מאחורי שולחן ישב בחור מהסרטים, תעצמו את העיניים ותדמיינו דמות גדולה שיער ארוך, מזוקן, כולו שרירים וקעקועים, לבוש עור יש מאפנועני הגיהנום, והוא מחייך אלי ושואל "כן?" ואני שחה ועונה שאני מחפשת את ההרשמה, "הרשמה לאן?" "לשיבריקון כמובן", אני מחייכת, וגם הוא, "רק רציתי להיות בטוח....." מכאן הוא מצביע על הדלת מימין.

אני נכנסת, מציגה רשיון נהיגה לזיהוי, חותמת, מקבלת תיק עם כל טוב, ושואלת "איה Psychokitty ?" הוא אחראי המתנדבים, כשרק נכנסתי לחדר ראיתי אותו בחטף, ומיד אמרתי לעצמי "זה הוא!!!" אך עד שהסתיימה הביוקרטיה, הוא כבר הלך, אבל הסתבר לי שאכן לא טעיתי, האדם בלבוש המוקפד עד מצועצע היה האיש אותו חיפשתי. הוא התרוצץ כמטורף לצורך הכנות אחרונות, לאט מצאנו את עצמנו, התארגנו ליד השולחן והצטרפתי לעוסקות במלאכת ספירת המלאי, אני הוצבתי בדוכן המכירות של המזכרות, חולצות וסיכות במגוון עצום של גדלים ומבחר דגמים וצבעים.

לאורך החודשים טרום הכנס התכתבתי עם אחראי המתנדבים לא מעט, הייתי במתח אם אתקבל למתנדבים או לא (עיניין של 180$ חיסכון לכיס) סיפרתי לו על ההתרגשות וההכנות ואף על כך שזו נסיעתי הראשונה. אני חושבת שאולי הוא לקח את זה בחשבון, כי כל המשמרות שלי למעט אחת היו בהפסקות שבין השעורים, ככה שיצא שהפסדתי מעט מאד שעות לימוד (שעה ומחצה לכל היותר) שזה מדהים, מה גם שהוא שיבץ אותי לממש מעט שעות יחסית למה שחוייבתי בהן, אבל בפירוק כבר השלמתי אותן לדעתי... אבל זה כבר לרוץ לסוף)

ליד השולחן היינו 4 בחורות ואחראית אנחנו ספרנו, היא אירגנה את השולחן. ואז מצאתי לנכון לתת להן מעט טיפים לייעול, את החולצות סידרנו בערמות מתחת לשולחן, הגישה בעייתית, ואין סימול חיצוני של המידות מה שבהחלט מקשה על מציאת פריט ספציפי במלאי, 2 שיטות היעול שנתתי זכו להסכמת הכל, וארגנו מחדש את המלאי בהתאם, מה שאיפשר לנו בעצם לתת שירות מהיר יותר לקונים. והכי נחמד היה לשמוע את משפט המפתח "זה כל כך פשוט והגיוני, איך לא חשבנו על זה עד היום???" יש לי את היכולת הזו, לזהות את הנקודות הבעייתיות, ואף יותר מכך, למצא להן פתרון, רצוי קל ופשוט - הגיוני ובסיסי. "אלמנטרי ווטסון ידידי".

באחת עשרה ומחצה החלו השיעורים, דן שיצא לקניות אחרונות, טרם שב, ואני הלכתי לכיתה הכי הגיונית לי Playing Well with Others, מטרת השיעור, לעזור למאותגרים כמוני, להכיר אנשים חדשים, להיות יותר מעורבים, להכיר ואולי אף למצא Playdate לאירועי הערב. את השעור הנחה LQQKOUT, בחור צעיר סימפטי (שנראה בהחלט טוב) ובעל חוש הומור משעשע ביותר. בשיעור הזה הכרתי לראשונה את Sir C, בתרגיל ההכירות, יצא לנו לשוחח מעט, ובעיני נוצר מעין קליק, או חיבור, היא אשה בעלת נוכחות, ואני עוד ארחיב עליה את הדיבור בהמשך.

עם תום השעור, אצתי לי אל דוכן המכירות לשם השלמת החלק ההתנדבותי שלי לאותו יום ובכלל עד יום ראשון. איוש השולחן, הוא עמדה נפלאה להכיר אנשים. ראשית את אלו שאיתם התנדבתי, ולעיתים אף את העוברים ושבים ובעיקר הקונים. וכך זכיתי להכיר כמה אנשים מעניינים, ואף לפתח שיחות מרתקות בנושאים מגוונים. אין ספק בכלל שזכיתי להכיר אנשים מיוחדים, ולהציץ לעולמות מרתקים. לדומא אחת מאותן בנות שהיו איתי מנהלת בית פתוח, שמשמש קורת גג עבור אנשים הנמצאים בתקופת מעבר, הם נותנים סיוע ותמיכה, ועוזרים לאנשים ללמוד להכיר את עצמם ולסייע לעצמם.

לפתע יש מאין, צץ פתאום החתול, ובידומיטב תנובת הארץ, ארוחת צהריים לטוויטי. החתול הכין לי קערת דגנים ויוגורט, ובקערה נוספת הוא חתך לי קוביות של גבינת צ'דר חריפה, והמוני דובדבנים אדומים ומתוקים. אין ספק, שכשהחתול טורח, הוא טורח! והוא קלע בול לטעמי, התענגתי על האוכל הטעים, כשחיוך על שפתיי, ואני בטוחה שקורנות היו פניי.

את השעור הבא אליו הלכתי הנחה DAVID LAWRENCE, אמן! האיש מדהים ביכולת שלו לקשור, וביכולת שלו לצלם, אותו אישית נפגוש יותר מאוחר. השעור התמקד בהכנסת אינטימיות לתוך הקשר, כלומר לתוך הקשירה. ללמוד לקשור בעיניים עצומות, כי המוקד הוא האוביקט הנקשר, ולא האמצעי בו אתה משתמש. לשמור על קשר עיין, לתת חיבוק, לשלוח ליטוף, להדביק נשיקה, להיות מרוכז בה, ולא בחבל. זה נשהו שקושרים רבים לא רואים. הם כל כך עסוקים בעבודה שמולם, הם כל כך מרוכזים בחבל, בפרטים הטכניים (שלא יהיה מלופף מגולגל, שלא יצבוט שלא יחרוך. והם שוכחים לפנות את הדעת לאינטימיות, לאירוטיות שניתן להעלות ולהגביר תוך כדי הקשירה, ולא רק כשתיסתיים. לראות אותו יחד עם זוגתו פשוט זורמים יחד לתוך השעור, היה מדהים בעיני. הם בהחלט שווים עוד שיעור.

היום עדין לא הגיע לאמצעו, והכייף הגדול טרם התחיל
אבל על כך רק בפעם הבא......

אני חושבת שהשבוע הייתה הפעם הראשונה או לכל היותר השנייה שבה החתול מטיל עלי משימה הקשורה בכתיבה. מאז שחזרתי מחו"ל הטילו עלי בעבודה, משימה משעממת לחלוטין, ואני מוצאת את עצמי נרדמת בישיבה מול מסך המחשב, בחיי, אני ממש לא מגזימה, וזה לחלוטין לא ג'ט לג רבותיי, נחתתי לפני שבוע וחצי. בכל מקרה, ההוראות מהחתול היו, תכתבי על קורותייך בחו"ל, תתעסקי בעבודה 50 דק', ועל כל פרק זמן כזה, תתני לעצמך הפסקת כתיבה בת 10 דק'. ואני חושבת שהחתול רוצה שאני סוף סוף אכתוב על החלק היותר חשוב של המסע לשיקגו, שאני סוף סוף אכתוב על הכנס, על ShibriCon.



Shibari הוא מונח יפני שתרגומו החופשי הוא קשירה הדוקה, קשירה שנועדה להפוך את הנקשר למרותק. הקשירות הן אומנות יפה ואסטטית, יש קשירות שנועדו לקישוט בלבד, מעין מקרמה על הגוף, ויש קשירות שנועדו ליצור לחץ על איברים מסויימים, ליצור אי נוחות קלה, תחושה של חוסר אונים והרגשת כאב. למעשה, יש תת אומנות יפה, שבה הנקשר נמצא במצב שבו עליו לשמור על איזון, כל נטיה לכיוון זה או אחר, תגרום לו אי נוחות, עד כאב. ויש אומנות מדהימה שנקראת suspensionשבה הנקשר קשור בצורה כזו שבא הוא כולו באוויר תלוי בחבלים הקושרים אותו (לרוב אל וו מרכזי אחד, לעיתים למעין מסגרת).



אני מאד אוהבת חבלים, אני אוהבת את הריח, את המגע, את התחושה שלהם על העור, אני אוהבת את ההרגשה שהם נותנים לי, להיות כלואה נעולה וסגורה, בלי יכולת לזוז. אני אוהבת את הכאב שהם יוצרים, את תחושת חוסר האונים, שהם מביאים איתם. כשגיליתי את ההנאה שבחבל, לא יכולתי לנוח מעוד ועוד, ולהגיע לכנס שיבריקון היה עבור התגשמותו של החלום הרטוב שלי, תרתי משמע. הזדמנות נפלאה לחוות חבלים בכל הסגנונות, ללמוד לקשור, וכן גם ללמוד להקשר. ללמוד סוגי קשרים, סכנות אפשריות, ואמצעי זהירות, ויותר מכל להיות בחברתם של משוגעים לחבלים כמוני.



לכבוד יום הולדתי, הגשמתי לעצמי חלום, טסתי לראשונה לחו"ל, טסתי לשיקגו, לכנס שנמשך 4 ימים, שכל כולו (או לפחות רובו) עוסק בקשרים וחבלים. בשעות היום היו שעורים, מגוון רחב ביותר, ויותר מכך מתסכל, של כל כך הרבה שעורים במקביל, שגורמים לך להתלבטות קשה, לאן בדיוק ללכת, ומה בדיוק אתה מפסיד בכיתה השניה, למרות שאינך רוצה להפסיד שניה ממה שנלמד בכיתה בה אתה נמצא. בכל שעה נתונה התנהלו שמונה שעורים במקביל, כל שיעור שעה וחצי. בין השיעור הראשון והשני הפסקה בת מחצית השעה, ואז הפסקת צהרים, ואחריה שוב שני שיעורים. ובערב החל משמונה וחצי הפכו חדרי הלימוד לחדרי PLAY PARTY. מי שרצה שיחק בחבלים או התאמן על מה שלמד בבוקר. אחרים פשוט נהנו מסשנים כאוות נפשם. כל אחד וטעמו, כל אחד עם הפרטנר אליו התחבר.



יום שישי התעוררתי יחסית מוקדם, הייתי צריכה להתארגן לקראת שעת ההתנדבות הראשונה שלי. תרמתי לאירוע 18 שעות התנדבות (בפועל אף אחד לא ממש ספר כמה תרמתי, קרוב לודאי שיותר, למרות שבעצם שיבצו אותי לפחות). החתול עזר לי לארגן שולחן לארוחת בוקר, ובזמן שהוא התקלח אני ארגנתי לנו קפה. והתעלקתי על צלחת הקורנפלקס שהוא אירגן לעצמו. ביקשתי ממנו, אם אפשר כשהוא יוצא היום לקניות אחרונות, אם יוכל לקנות לי מעט פירות. מסתבר שהחתול בהחלט יודע להפתיע. וכשהוא מפתיע הוא עושה זאת בגדול.

נו טוב, תתאפקו, המשך יבוא.....