היא ידעה שדימון מסוכן. הוא שלט, הוא לא ביקש, הוא לקח. אבל היא? היא לא הייתה כמו האחרות. היא לא נכנעה בקלות. היא לא פחדה מהעוצמה שלו היא רצתה להרגיש אותה נמחצת לתוכה, עד הסוף.
היא רצתה לראות אותו נשבר.
היא הביטה בו בעיניה הירוקות, הכהות, איליינר שחור ממסגר אותן, משווה לה מראה של טורפת. היא ראתה איך הוא נאבק בעצמו. איך השרירים שלו נמתחים, הלסת שלו מהודקת.
הוא רצה לשלוט.
אבל היא רצתה לגרום לו לאבד את זה.
נאט חייכה, חצי משועשעת, חצי מפתה. היא נשכה בעדינות את שפתה התחתונה, יודעת בדיוק מה זה עושה לו.
"מה קרה, דימון?" היא שאלה בקול חלקלק, כמעט מזמינה. "אתה מחזיק את עצמך?"
משהו בו נשבר.
הוא התנפל עליה, ידיו לופתות את פניה, שפתיו נצמדות לשלה בנשיקה פראית. היא גנחה כשהוא משך אותה אליו, מוחץ את גופה אל הקיר, הלשון שלו חודרת אליה, תובענית, לא משאירה לה אוויר.
הוא תפס באגרוף את שערה, משך את ראשה לאחור, מכריח אותה להישיר אליו מבט.
"את אוהבת לשחק איתי, הא?" הוא לחש בקול עמוק, כמעט מסוכן.
היא חייכה, אפילו כשהוא הידק את אחיזתו. "יותר משאתה חושב."
סטירה חדה נחתה על לחיה. היא הרגישה את הצריבה, את הדם שזינק במהירות לוורידים שלה.
פאק.
היא פלטה אנקת הפתעה, לא מתוך כאב—אלא מתוך תשוקה טהורה.
"עוד," היא דרשה, עיניה בוערות.
דימון גיחך, ואז נתן לה בדיוק את מה שהיא ביקשה.
הוא קרע ממנה את השמלה, משאיר אותה בתחתונים דקיקים. הידיים שלו שוטטו על עורה, חמות ותובעניות, אוחזות, מועכות, לא משאירות מקום לספק למי היא שייכת עכשיו.
הוא הוריד אותה על הברכיים.
"פתחי את הפה," הוא פקד, וקולה רעד כשצייתה.
הוא חדר אליה, עמוק, מרגיש איך היא נכנעת אליו, איך כל המשחקים שלה מתמוססים כשהוא תופס את השליטה המלאה.
