סופר על אב שאהב מאוד את בנו הקטן. בכל יום, כשהיה חוזר מהעבודה, היה מבלה איתו. משחק, מצחיק אותו, כולו נתון לו. כל רגע פנוי הקדיש לילד.
באחד הערבים הבין האב שיש לו עוד עבודה ושיצטרך להמשיך אותה מהבית והוא לא יוכל לשחק עם הילד כמו בכל יום. הוא רצה למצוא דרך להעסיק אותו - משהו שייתן לו עניין ויספיק לזמן מה.
הביט סביבו וראה מגזין שעל הכריכה שלו הייתה מפה גדולה של העולם. פתאום עלה לו רעיון. הוא תלש את המפה מתוך המגזין, קרע אותה לחתיכות קטנות בזהירות, והכניס את כל החתיכות לכיס המעיל שלו. כשהגיע הביתה, הילד רץ לקראתו, מוכן ומזומן לשחק.
אבל האב הסביר לו שהוא חייב להשלים את העבודה ושהוא לא יוכל לשחק איתו כרגע. במקום זה, הוא הושיב את הילד ליד שולחן האוכל, פיזר מולו את כל חתיכות המפה ונתן לו גם סלוטייפ.
"זו מפה של העולם," הסביר לו. "כשתסיים להרכיב אותה - אני אסיים את העבודה ונוכל לשחק יחד." הוא היה בטוח שזה יעסיק את הילד לשעות.
אבל כעבור חצי שעה בלבד, הילד חזר אליו ואמר: "סיימתי. נוכל לשחק עכשיו?" האב נדהם. "מה? זה לא ייתכן! בוא נלך לראות." וכשהגיע לשולחן - לא האמין למראה עיניו. המפה הייתה שלמה, כל חלק במקומו, כאילו לא נקרעה מעולם. "זה מדהים!" אמר לו, "איך הצלחת להרכיב את כל זה כל כך מהר?" הילד חייך ואמר:
"זה היה קל. בצד השני של הדף הייתה תמונה של אדם. אז פשוט תיקנתי את האדם - וכשהאדם היה שלם, כל העולם הסתדר."
מסקנה:
כולנו דפוקים
יום זוועה ביי